שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן יז
בהנ"ל להתכפר בקרבן חבירו, ובדין מלק מיעוט סימנים למטה וגמרו למעלה, ועוד.
רב ברכה לכבוד ש"ב הרב המאור הגדול סוע"ה עדיו לגאון כליל המעלות כש"ת מוה"ר ר' שאול משה מאהילנער נ"י. מכתבו היקר נכון הגיעני. ויסלח לי על אשר דא השבתיו עד כה, כי מה אעשה שאין עיתותי בידי ועד עתה לא הספיק לי העת אף לעיין.
א) הנה מה שכתבתי כי הראי' שהביא הגאון ר' יוסף ראזין שליט"א [זצ"ל] שאין אדם יכול להתכפר בקרבן חבירו מטעם דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין מדברי הרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין הל' י"ב דאם החרים אדם עולתו אין הפודה מביאה אלא נדבה, וע"ז כתב כתר"ה דמעיקרא דדינא פירכא, דברישא דמתניתין מיירי בנדר שהוא חייב באחריות נותן כל דמי', אבל בסיפא דבנדבה איירי לא הפסיד רק טובת הנאה ולכן אומדים כמה אדם רוצה ליתן שאינו חייב עולה וכו' ואיך ישלם זה שנדב, דאין לו רק טובת הנאה דמי מי שנדר שמשלם בעד עולה כל דמי' וכו' עכ"ד כתר"ה.
אכן לדעתי היא ראי' גמורה, דבשלמא אם הי' הרמב"ם מפרש שהמחרים מחויב לפדותה, בודאי דאין עליו חיוב אלא כפי טובת הנאה, אבל הא הרמב"ם חילק הדברים, דבגווני דנדר והחרים כתב, שהנודר והמחרים פודה, אבל בנדבה לא כתב כלל שיהא המקדיש מחויב לפדותה, רק כתב ז"ל:
וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה עכ"ל הרמב"ם, היינו דהרמב"ם בלשונו הטהור חידש לנו, דע"כ אין הפירוש אומדין ששיעור זה מחויב המקדיש ליתן. דכיון דהוא אינו חייב באחריותה למה יהי' עליו חיוב לפדותה, הא הקדיש העולה נדבה ועתה החרימה ומסרה לבדק הבית, ועתה יש לבדק הבית עולה, ומה דאיתא בגמ', כמה הוא צריך ליתן הפודה אותה שהוא הקונה אותה מיד הקדש, וא"כ ראי' מוכרחת דאין יכול להתכפר בקרבן חבירו, דאם יכול להתכפר א"כ יכול לפדותה ולקנותה מיד הקדש אף מי שנדר עולה ויעלה אותה לצאת ידי נדרו:
אלא מדאין צריך לתת אלא כפי טובת הנאה, ע"כ דאינה שוה להקדש אלא טובת הנאה זו, אבל דמי נדר אינה שוה שאין הקדש יכול למוכרה למי שמחויב שיצא בה, אכן אנכי ביארתי שאין זה מטעם דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין, אלא מקרא דקרבנו, וכמו שהוכחתי באריכות במכתבי העבר.
ב) מה שכתב בדין מלק מיעוט סימנים למטה וגמרו למעלה. לפי מסקנת הגמ' בחולין כ"ט ע"ב דאיתא לא נחלקו אלא במיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים, למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מחויב:
למ"ד אינה אלא לבסוף לא מחויב. א"כ אף במלק מיעוט סימנים למטה וגמרן למעלה למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף יפסל, וכאשר כן כתב הרשב"א, ומה שכתב הרשב"א בד"ה שהרי עשה בה וכו' ז"ל, והילכך אם לא מלק למטה אלא מיעוטו לכו"ע אינה פסולה עכ"ל הרשב"א, הכא דוקא לדעת רבא דס"ל דבעינן דוקא סימן שלם או רובו עכ"ד כתר"ה.
יפה כתב דבודאי כן הפירוש בדברי הרשב"א, דלמסקנא דנחלקו במיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים, ה"ה במלק מיעוט סימנים למטה וגמרן למעלה למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פסולה.
אכן מה שתמה על דברי הרמב"ם שכתב (פ"ז מהלכות פסולי המוקדשין ה"י) דאם מלק סימן אחד למטה פסול, הרי דדוקא בסימן או רובו למטה פסול, אבל במיעוט למטה כשר, וכיון דהרמב"ם פסק מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים פסול משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, א"כ הי' לו לפסוק גם במליקה דאם מלק מיעוט למטה וגמרן למעלה יפסול עכ"ד כתר"ה.
לדידי נראה דהרמב"ם ס"ל דלא דמי מליקה למטה למיעוט סימנים בחוץ והסוגיות כותי' דהרמב"ם מוכחי מדשבקי למליקה דמיירי לעיל, ונקט מיעוט בחוץ, ע"כ דבמליקה דין אחר הוא, דהנה בגמ' שם בחולין כ"ט איתא, לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים, למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מיחייב. למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב, ואיתא בתוספ', ז"ל, פי' בקונטרס בעוף קדשים, וקשה לפירושו דמ"ט דמאן דפטר דכיון דבמליקה בחוץ לא מיחייב אלא בשחיטה והרי עשה הכשר שחיטה בחוץ. ועוד דנקט רב יוסף דאחד בחוץ ואחד בפנים נמי פסולה, משמע הא שניהם בפנים כשירה ואי בעוף הא אין הכשירה אלא במליקה וחייב הוה לי' למינקט ולא פסולה, ונראה לפרש דאיירי בבהמה עכ"ל התוספ'.
ונראה לתרץ, דהנה בעוף כשמולק הא קודם שמגיע לסימנים הוא חותך בשדרה ונעשית טריפה, אלא דבהכי אכשר רחמנא דאף שנעשית טריפה, אח"כ בא המליקה ומטהרת אותה ומכשרתה לקרבן, והנה אף אם נימא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, אבל חתיכת השדרה והמפרקת בלא רוב בשר לאו מהמליקה היא.
והנה רבא סובר, דנהי דאמרה תורה אשר ישחוט, לחייב השוחט עוף קדשים בחוץ:
היינו משום דמה שהמליקה מכשר בפנים פוסל ומחייב בחוץ משום דלא הביאו לפתח אהל מועד, ואמרה התורה שהשחיטה בחוץ כנגד המליקה בפנים, אבל אם בשחיטת חוץ לא פסלה ויכול עוד למלוק בפנים:
ולמאן דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף, עיקר שחיטה גמר מה שמכשיר בפנים א"כ בעולת העוף היכא דשחט סימן אחד בחוץ כיון דקי"ל שחטה ועדיין מפרכסת הוי כחי ל"ד, הרי היא עדיין חי וא"כ כשיכניסנה לפנים ושם ימלוק הסימן השני תתכשר למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף:
דמה ששחט סימן אחד בחוץ אינה פוסל, כיון דעולה הוכשרה בשני סימנין, א"כ בסימן השני שימלוק יגמור המליקה והשחיטה ששחט בחוץ לגבי עולה הוי רק כחתך השדרה ומפרקת בלא רוב בשר דעדיין חי הוא אף שהיא טריפה, ה"נ בשחט סימן אחד עדיין חי הוא, והא דפריך אביי לרבא לעיל דף כ' דתיקשי לך עולת העוף דבעי שני סימנין וכי מתה עומד ומולק לא פריך אלא דבעוף היכא דחתך שדרה ומפרקת ורוב בשר (לפי הס"ד) א"כ בודאי מתה בחד סימן, אף אם נימא נשברה מפרקת ורוב בשר הוי טריפה, אבל אם הוסיף ג"כ במליקת סימן אחד הוי מתה לכו"ע, אבל למסקנא דאין חותך רוב בשר, וכן היכא ששחט סימן בלא רוב בשר ובלא חתיכת מפרקת, הוי רק מעשה טריפה ולא מתה, וכיון דבשחיטת סימן אחד עדיין חי הוא, אם אח"כ גמר מליקה בפנים כשר, למ"ד אינה למליקה אלא לבסוף, וא"כ לא עבר משום שוחט בחוץ, דהרי יוכל להביאה לגמור מליקתה בפנים, ורק היכא דשחיטתה פוסל מהביאה בפנים, אז מחויב בשחוטי חוץ והא דאמר שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים הפירוש בפנים עשה כדינו, היינו מליקה.
וס"ל לרש"י דעל שחיטה שאין פוסל את העוף מהביאה אל פתח אוהל מועד לא חייבה התורה אף שבעוף שחיטה בסימן אחד הוי שחיטה, בעולת העוף אם לא שחט אלא סימן אחד בחוץ לא מחייב, כיון דאם גמר ומלק בפנים הוי כשירה.
וצריך לומר, דמה דאמר רבא בדף כ' דכדי לקיים מצות הבדלה, היינו דוקא לפי הס"ד דחותך שדרה ומפרקת ורוב בשר, דהוי מתה, אבל למסקנא דאין חותך אלא שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, ודאי דגם מליקת הסימן השני הוי מדין מליקה, לא רק לקיים מצות הבדלה, דאל"כ לא הוי שייך לומר ישנה למליקה מתחילה ועד סוף, דהא מליקת הסימן השני לא הוי מדין מליקה, ע"כ דלפי המסקנא סובר רבא דגם מליקת הסימן השני הוי מליקה.
אכן רב יוסף אמר דאם שחט סימן אחד בחוץ כיון דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ, הוי פסול, שהרי מליקת סימן אחד בחטאת הוי מליקה, וא"כ פוסל גם העולה מהביאו אל פתח אוהל מועד, וכיון דפוסל ממילא יתחייב משום שוחט אף קדשים בחוץ.
והנה בזבחים דף ס"ה איתא. אמר ראב"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף היינו שאם הבדיל לא פסל, ועיין שם דמחלוקת ראב"ש ורבנן אי הוה מעשה עולה בחטאת, ולכאורה למה לו טעם דמעשה חטאת בעולה, תיפוק לי' דהא כתיב קרא דלא יבדיל, ועיין שם בתוספ' דמחלק בין קודם הזאה לאחר הזאה.
אכן הרמב"ם סובר, וכן משמע דעת רש"י שכתב דוקא דלא פסול אבל לכתחילה אסור. דנהי דכתיב קרא לא יבדיל, ילפינן רק לאיסור הבדלה, אבל לא לפסול בשביל זה, כדקי"ל דבקדשים בעינן שנה עלי' הכתוב לעכב, ורק הא דפוסל אם הבדיל בחטאת או לא הבדיל בעולה, היינו משום דמעשה חטאת פוסל בעולה ומעשה עולה פוסל בחטאת, עיין בתוספ' ד"ה הבדיל, וכן מוכח מלשון רש"י. ד"ה ת"ק.
עכ"פ זה מוכח מכל הסוגיות, דהפסול רק אם הוי מעשה חטאת בעולה, אבל לא מקרא דלא יבדיל, והנה מליקה בראשו של מזבח בעולה ילפינן מקרא דומלק והקטיר אבל לא מצינו דשנה עלי' הכתוב לעכב, א"כ אף דמצוה למלוק בראשו של מזבח. בדיעבד אם מלק למטה כשר, והא דפוסל אם מלק סימן שלם למטה, הפסול הוא משום דעשה מעשה חטאת העוף בעולה.
א"כ אם מלק מיעוט סימנים למטה, דלא עשה עדיין מעשה חטאת העוף לא פסל, שהרי אין הפסול מטעם המליקה למטה, דלא שנה הכתוב לעכב דמליקה תהי' למעלה, ופוסל רק מטעם מעשה חטאת בעוף, אבל במלק רק מיעוט סימנים דלא הוי מעשה חטאת, כשר אף למ"ד ישנה למליקה מתחילה ועד סוף. אבל בשחט מיעוט סימנים בחוץ:
דשם הפסול מטעם שחיטת חוץ, שם אף במיעוט סימנים בחוץ פסול למאן דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכן בשחט מיעוט סימנים בדרום בק"ק פסול למאן דס"ל ישנה לשחיטה וכו', דהרי שחיטה שלא בצפון פוסל מטעם השחיטה עצמה, משא"כ במליקה למטה דאין פוסל מטעם המליקה.
ג) מה שכתב בפירוש דברי הרמב"ם בהלכות שבועות יפה פירש, אך אעפי"כ קשה לומר כן, וכמו שהרגיש בעצמו, דשבועת שוא לא מיקרי אלא אם גם בשעה שהוציא מפיו הוא לשוא, אבל הכא אם נימא דחייל, אדרבה אין כאן שבועת שוא כלל, ובאשר אין בידי לעיין ולכתוב, ע"כ בקשתי את כבוד חתני שהוא יעוין ויכתוב.
ד) בדבר קושיתו היקרה על הא דנפל בו מום ביום טוב דהוי מוקצה, והקשה כתר"ה מאפרוח שנולד ביו"ט דלא הוי מוקצה, משום שמתיר עצמו בשחיטה. ה"נ ע"י המום מתיר עצמו בשחיטה.
נ"ל לומר דלא דמי, באפרוח, הלידה עשאתו לברי' חדשה, ושחיטה מתרת אותו, דקודם הלידה לא הי' לו היתר שחיטה, ועתה בלידתה השחיטה תתיר אותה, אבל בבכור ההיתר שעושה דמסלק אבר מן החי, הי' גם קודם המום, דגם בקדשים השחיטה מתרת ומוציאתה מידי אבר מן החי ונבילה כדאיתא בפסחים ע"ג, ורק איסור קדשים יש עליו, ואיסור זה סילק המום בעצמו, וא"כ לא עשה המום שהשחיטה תתירו, רק המום בעצמו התיר איסור קדשים, ומה שמתרת הי' להבכור גם מקודם המום, וא"כ לא שייך בכה"ג הואיל ומתיר עצמו.