אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן טז בדין כפרה בקרבן חבירו ודין בשר חי אי צריך מליחה ועוד

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן טז בדין כפרה בקרבן חבירו ודין בשר חי אי צריך מליחה ועוד

סימן טו

רב ברכה לכבוד ש"ב הרב המאוה"ג עדיו לגאון אור הברקי כש"ת מוה"ר ר' שאול משה מהילנע נ"י. יקרת מכתבו נכון הגיעני, ואף כי אפפוני הטרדות אכן לגודל יקרתו הנני להשיב על דבריו היקרים בקצרה.

א) הנה כתר"ה הביא בשם הגאון ר' יוסף ראזין שליט"א [זצ"ל] שכתב שלא יוכל אחד להתכפר בקרבן חבירו מטעם דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין והביא ראי' מרמב"ם ערכין פ"ו הל' י"ב, וכתב כתר"ה שאין משם ראי'

לכאורה דבר גדול דיבר, דאם נימא שיוכל להתכפר בקרבן חבירו, א"כ אם אדם החרים קרבן שלו אמאי כתב הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין הי"ב (הוא מגמרא) דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה, הא אף אם הרוצה הוא חייב עולה יכול לפדות העולה נדבה שהחרימה, והלא הוא פודה בכספו שהוא חייב, ע"כ דמה שהוא חייב אין יכול לפטור עצמו בקרבן זה מטעם דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין.

אכן לי נראה ראי' דלא שייך בזה דבר שבחובה אין בה אלא מן החולין, דהנה בב"ק ס"ו איתא קרבנו ולא הגזול וכו', ולכאורה קשה למה לי קרא הא הוי מצוה הבאה בעבירה, אכן יש לתרץ, דהנה בתוספ' ד"ה דגזל, הקשו ז"ל תימא למה לי קרא:

אי בחטאת הא אפילו הוא עצמו אכל חלב אתמול והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן וכו', ואי בעולה ושלמים הא אמרינן המוכר עולתו:

ושלמיו לא עשה ולא כלום וכו' ואין לומר שבא לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן גבי גנב שאם שחט תמימים בפנים לשם בעלים חזרה קרן לבעלים עכ"ד התוספ'.

ונראה לישב דהנה כל קרבן ובפרט עולה הא אין הקרבן ממון של הבעלים, וא"כ אילו לא הי' כתוב בקרא קרבנו, הו"א כיון דגם אם הוא קרבנו איננו שלו, א"כ יוצא חובתו רק בהקרבה, א"כ יוצא אף אם הקריב קרבן של אחר, משו"ה איצטריך קרבנו דאף דאין הקרבן ממון שלו, אבל קרבנו הוא ואינו יוצא בקרבן של אחר, ולפי"ז ממילא הא דאמרינן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום הוא בתר דכתיב בקרא קרבנו דבעי דוקא שיהא קרבנו, אם קנה עולה של חבירו לא יצא כיון דלא נעשה קרבנו, אבל אילו לא הי' כתוב קרבנו בודאי אם הי' קונה קרבן עולה של חבירו הי' יוצא:

דהרי ההקרבה הוא מקיים.

והנה אילו לא הי' כתוב קרבנו דאז לא הי' שייך להמצוה שיהא קרבנו, א"כ אם גזל בהמה ונתיאש הנגזל והגזלן הקדישה הי' יוצא בהקרבן, ולא הי' שייך כלל לומר מצוה הבאה בעבירה, כמו אילו קנה בהמה ביאוש ושינוי רשות ואח"כ הקדישה, דזה שייך בזה מצוה הבאה בעבירה, דהרי אילו לא הי' כתוב בקרא אין בכלל מצות הקרבן הקדשת הקרבן שיהא קרבנו, רק הי' חובה עליו ליקח קרבן ולהקריבו, כמו שלוקח מזוזה שכתב הסופר ולא הוא ומניחה במזוזת הפתח, דעיקר הדין שיקח מזוזה כשירה ויקבענה במזוזת הפתח, אבל כיון דכתיב קרא קרבנו, א"כ בקרבן מה שהוא קרבנו ג"כ מעיקר המצוה. משו"ה אם גזל בהמה ונתיאש הנגזל והקדישה אינו יוצא. שהרי מה שהקדישה ונעשית קרבנו הי' בעבירה, וא"כ איצטריך לקרא דקרבנו, וגם לטעמא דמצוה הבאה בעבירה.

אכן רבא דפירש דקרבנו ולא הגזול, דגזל קרבן מחבירו אולי הוא לטעמי', דס"ל בסוכה בפרק לולב הגזול (ד' ל' ע"א) דמצוה הבאה בעבירה אין פוסל שהרי אוקי שם דלא מיבעי שאול.

עכ"פ זה איצטריך גם לרבא קרא דקרבנו. דאילו לא כתב קרא דקרבנו הוה אמינא שיוצא אדם קרבנו בקרבן דחבירו, וע"כ קרא מיירי בנדר דאין יוצא ידי נדרו בקרבן דחבירו, דהרי הקרבן לא נפסל כדאיתא בתוספ', ומאי שייך אין יוצא, ע"כ דמיירי בנדר, ואם נימא דאין אדם יוצא בקרבן חבירו מטעם דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, תיקשה למה לי קרא קרבנו ולא הגזול, תיפוק לי' דאין יוצא חובתו בדבר שאינו מן החולין. ע"כ דלא שייך כלל בזה אינו בא אלא מן החולין, דהאי דינא אינו בא אלא מן החולין לא נאמר לגבי דין שיוצאין בהקרבן, אלא דין הוא בקדושת קרבן, דקדושת החטאת צריך להיות מן החולין, ואם אין מן החולין הוא פסול בקדושתו, אבל היכא דקדושת העולה היתה כדינה, ועליו רק לדע אם הוא יוצא, ע"ז לא נאמר כלל אין בא אלא מן החולין, ומה שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו גבי חגיגה, הכא ג"כ הוא דין בקדושת החגיגה, דקדושת החגיגה צריכה להיות מן החולין משו"ה אילו לא הי' כתוב קרבנו אם הי' גוזל קרבן עולה דחברי' שקדושתה היתה מן החולין, הי' יוצא בקרבנו (למאן דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה). משו"ה איצטריך קרא דקרבנו.

אכן לפי"ז לא קשה ג"כ אמאי אין צריך לפדות הקרבן שהחרימו כפי שאדם המחויב עולה רוצה ליתן, אחרי שאין צריך בזה דין דאין בא אלא מן החולין, שהרי קדושת הקרבן הי' מן החולין אבל כיון דכתיב קרבנו הרי אין יוצא חובתו בקרבן חבירו. וכדאיתא בנזיר (ד' כ"ז ע"ב) דמקרבנו ילפינן דאין יוצאין בקרבן אביו, וא"כ יוצא דוקא בקרבן שלו, ורק לנדבה יוכל לפדותה, ולא לחובה.

ב) מה שהקשה על הרמב"ם (בפ"ו מה' מאכלות אסורות הי"ב) דס"ל בשר חי צריך מליחה, מגמ' ביצה כ"ה גבי בהמה מסוכנת:

דת"ק ס"ל דלא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי, ור"ע ס"ל בשר חי מבית טביחתה, ואם נימא דגם חי בעי מליחה מאי מוסיף ר"ע על הת"ק עכ"ד.

ונראה לתרץ, דהנה הלא הקשו על הרמב"ם דהרי הוא כתב דאם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי, הרי דגם הוא סובר דם האברים שלא פירש מותר עיין שם בב"י, אכן לדידי תמוהים דברי הפוסקים, איך כתבו דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה, הא טעמא דבעי הדחה קודם מליחה הוא משום דם בעין שיצא ע"י החיתוך, ואם חתך כל נתח לשנים בעי הדחה שנית, והרמ"א כתב דאם לא הדיחו הוי כלא הודח כלל:

וע"כ הטעם דע"י חיתוך הסכין יוצא הדם וא"כ איך יאכל בשר חי, הא ע"י הלעיסה הוא דוחק את הבשר יותר מחיתוך ע"י סכין, דחיתוך ע"י סכין הלא חורפא דסכינא לא משוי דרסא, ואעפי"כ אמרינן דיצא הדם ע"י החיתוך, מכש"כ ע"י לעיסה ודחיקת השנים יוצא הדם בפיו, וע"כ צריך לדחוק דמה שכתבו לאכול, הכונה לבלוע בלי לעיסה. אכן הוא דוחק דכל כי האי גוונא הי' להם לפרש, שוב מצאתי שהש"ך הקשה קושיא זו ותירץ דדוקא בחתך בסכין, שטבע הסכין למשוך הדם, וכמובן הוא דבר תמוה מאד, דמנא לי' לרבינו הרמ"א דין זה דסכין מושך ולומר דהוה כלא הודח, וכונת הש"ך רק לומר דהיכא דקרע עביד אין כאן דוחקא.

אכן הרמב"ם פשוט דמשו"ה הצריך מליחה בבשר חי, דהוא מיירי באכילה כדרך כל אדם, וא"כ אף שגם הרמב"ם מודה שדם האיברים שלא פירש הוי היתר גמור, אעפי"כ אסור לאכול בשר חי, שהרי בלעיסה ידחוק ויצא דם, ואולי אף לבלוע אסור להרמב"ם כיון דדרך ללעוס שיהי' איסור התורה, גזרו שלא לבלוע שלא יבואו ללעוס, וא"כ לא קשה מהא דבשר שחלטו בחומץ שמותר לאכול, שהרי כיון שנחלט לא יצא אף ע"י דוחקא ולעיסה, שהרי גם ע"י בישול אין יוצא.

ולפ"ז לא קשה מגמ' ביצה, דהא כזית לבד יוכל אדם לבלוע ובבליעה מודה הרמב"ם שדם האיברים שלא פירש מותר ור"ע הא ס"ל דאף מה שאין דרך לעשות מותר, דבהכי הא פליגי, ת"ק ס"ל דוקא ביכול לאכול צלי שדרך הוא כן, אבל לא חי, ור"ע ס"ל אף ביכול לאכול כזית חי א"כ יכול לבלוע את הזית, ואף אם נימא דגזרו שלא יבוא ללעוס, הכא משום הפסד לא גזרו

ג) מה שהקשה בביצה ז' דאיתא, ע"כ לא אמר ר' יעקב אלא לענין איסורא אבל לא לענין טומאה, והקשה הא הוי גזירה לגזירה דבשר עוף בחלב מדרבנן, ומעורות בגידין ג"כ דרבנן.

הנה בתוספ' חולין ק"ד כתבו דאין להקשות דיש מקומות שגזרו וכו' ונראה לי דבכה"ג לא שייך להקשות:

אחרי דרבנן לא אמרו הגזירה ביחוד על מעורות בגידין לאכול בחלב, רק דרבנן אמרו דמעורות בגידין דין בשר להם לגבי נבלה, וא"כ אי דין מעורות לבשר ועשו אותם כבשר, וזה הלא כבר אמרו רבנן דבשר עוף יש לו דין בשר בהמה, וכן הא דפריך בחולין מנא תימרא דגזרינן גזירה לגזירה הוא ג"כ באופן זה:

דכיון דרבנן אסרו להעלות שני דברים שהם אסורים לאכול זה בזה, א"כ כיון דמדרבנן בשר עוף יש לו דין בשר בהמה ולא שייך בכה"ג גזירה לגזירה, דכולהו חדא גזירה היא. כיון דרבנן אמרו בשר עוף יש לו דין בשר בהמה, ממילא כל דינים יש לו לגבי שבת, ולגבי לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר דפליגי אביי ורבא בזה אם אמרו רבנן דכרמלית יש לו דין ר"ה וגם אמרו שלא יעמוד ברשות זה וישתה ברשות אחר שזהו מלאכה. וא"כ הלא מלאכה בכרמלית אסור או דהיא גזירה חדשה ודוק בזה.

ד) אם נשבר הרגל בעוף למעלה מאצבע ונפוח, אם יש להכשיר בהפסד מרובה, דתרי קולי הוא בהפסד מרובה, דנשבר העצם בעינן דוקא הפסד מרובה. ומחמת צומת הגידין למעלה מאצבע ולמטה מחצי אצבע הוא ג"כ בהפסד מרובה, לדעתי יש להתיר. אחרי כי שני דינים המה זה הטריפות בעצם, זה בצומת הגידין:

יש להתיר אחרי דטריפת העצם בעו"ב חופין רובו הוא חומרא בעלמא. הנני בזה ש"ב מוקירו ומכבדו כרום ערכו. ל"ב דספירה תרע"ד.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה