שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן יד בדין השוחט בשבת שחיטתו כשירה
ידידי הרב המאו"ה עדיו לגאון מו"ה ר' שמואל הענך שליט"א הגאב"ד דשאוולאן יסלח לי ידידי על אשר איחרתי בתשובתי כי טרדותי רבו אשר לא הי' בידי בשום אופן לעיין, וגם עתה אבוא רק בקצרה.
א) אשר כתב כתר"ה לתרץ הקושי' על דברי הרמב"ם בפירוש המשניות לחולין על מתניתין דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה, דפירש הרמב"ם דמיירי דוקא בשוגג דאלו במזיד הרי נעשה מומר ושחיטתו פסולה. ובתוס' תירצו משום דבפעם אחת לא נעשה מומר, ע"ז כתב כתר"ה דהרמב"ם לטעמי', דס"ל (בפ"ח מה' שבת ה"ז) דחובל בשבת חייב משום מפרק, א"כ בשוחט הרי יש כאן שני אסורים, איסור מפרק, ואיסור דנטילת נשמה נמצא דקודם גמר השחיטה נעשה מומר משום איסור מפרק אכן התוס' לטעמי' דס"ל איסור חבורה הוא משום נטילת נשמה, נמצא דכל השחיטה הוי חדא איסורא, ואימתי נעשה מומר כשכבר עשה האיסור, נמצא בשעת שחיטה לא הוי מומר.
ידידי אם כי דבר חכמה דבר. אבל לדעתי אי אפשר לומר כן. לא בדברי התוס' ולא בדברי הרמב"ם, בדברי התוס', דהנה התוס' לא תירצו כלל משום דאימתי נעשה מומר לאחר שחיטה, רק תירצו דבפעם אחת לא נעשה מומר, דס"ל דאימתי נעשה מומר רק בהוחזק אבל משום פעם אחת לא הוחזק להיות מומר. הרי דלא ס"ל לתוס' לתרץ משום דאימתי נעשה מומר לאחר שחיטה. וטעמא דהא מילתא:
אף דס"ל לתוס' דחיוב חבורה בשבת הוא משום נטילת נשמה, אעפ"כ כיון דשחט מקצתו והוציא דם הרי כבר עבר משום שבת קודם שגמר שחיטת סימנים, וא"כ הרי כבר נעשה מומר. אם נימא דבפעם אחת ג"כ הוי מומר, משום שעבר על איסור שבת, מה לי אם חיוב חבורה משום מפרק או משום נטילת נשמה, עכ"פ קודם שגמר השחיטה כבר נעשה מומר לשבת, משו"ה תירצו בתוס' דמשום פעם אחת לא נעשה מומר היינו דדין מומר לא תלי' בדיני התורה אם עבר או לא, אלא בדעת בני אדם אם הוחזק לזה, ולפי דעת בני אדם אם אחד יעשה פעם אחת אף שבפעם הזאת יעבור כמה חיובים, ואעפי"כ לא יקרא מומר, דאף שלפי דיני התורה עברו כמה חיובים, אבל אמרינן דברגע הזאת נכנסה בו רוח שטות, וכאשר עבר הרגע לא יחזור ויעבור.
וברור הוא בעיני, דאף דאמרינן. לר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש, (ב"ק ד' כ"ד ע"א) אעפי"כ אם שור יגח את שור בפעם אחת הרבה נגיחות בפעם אחת לא יהי' מועד. מטעם דאמרינן על שור הזה נמלא כעס ושפך עליו חמתו ונגחו בפעם אחת כמה נגיחות, וכן הוא בשבת אם אחד יקצור בפעם אחת הרבה שבלים אם נימא דנקרא מומר רק אם הועד לחלל שבת, בזה לא הועד, שהרי בפעם אחת עשה הכל ואמרינן בפעם שני לא יעשה, אכן אם הפסיק בינתים הרי עשה שלש פעמים והוחזק לחלל שבת ונקרא מומר. אכן אם נימא דבפעם אחת ג"כ נעשה מומר א"כ מומר לא תלי' כלל בהוחזק רק בהעבירה, אם כן אף אם קצר בפעם אחת אמרינן כיון שקצר שיבולת אחת נעשה מומר, משו"ה הוצרכו בתוס' לתרץ דבפעם אחת לא נעשה מומר. וכן בפירוש המשניות להרמב"ם הוא מפורש כן, דהנה הרמב"ם כתב, ז"ל:
השוחט בשבת אם הי' שוגג שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואיננו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה כו', דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת. עכ"ד הרמב"ם בפירוש המשניות.
ולבאר דבריו נראה לי פשוט, דמתחילה כתב דתיכף שמשיתחיל לעשות חבורה הוא מחלל שבת, אכן כל זה הוא בצריך הדם לכלבו:
דאם אינו צריך הא אין מחויב משום חבורה, וא"כ הלא נוכל לפרש באין צריך לכלבו. או דנוכל לאוקמא בלא יצא הדם, לכן כתב הרמב"ם אם תרצה לבאר יותר דאיירי בהנך גוני, הא עכ"פ בהתחיל לשחוט הסימנים הלא כבר עבר משום נטילת נשמה, דהרי בשחיטת סימנין הוא מחסר מקצת חיות. א"כ בודאי עבר משום נטילת נשמה והוא מחלל שבת בשביל זה, א"כ קודם שגמר השחיטה כבר נעשה מחלל שבת, משו"ה הצריך הרמב"ם לבאר דמיירי דוקא בשוגג. והרמב"ם ס"ל דאף בפעם אחת נעשה מומר, משו"ה הוצרך לבאר דמיירי בשוגג.
אכן יש להקשות מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה הי"ד שכתב דישראל מומר לעבירה משאר עבירות צריך בדיקת סכין ואילו בפסול עדות אין צריך בדיקת סכין, (שם בהט"ו), הרי דגם הרמב"ם סובר דמומר הוא דוקא בעבר איזה פעמים, וא"כ יקשה למה הוצרך לפרש המשנה בשוגג דוקא, ובפרט לפי דברינו דאם נימא דבעי דוקא הועד לחלל שבת אז כל השחיטה נחשב לפעם אחת.
אכן כבר ביארנו במקום אחר, דאלולי דברי הראשונים הייתי מבאר פירוש אחר בדברי הרמב"ם, דהנה כבר תמה המ"מ על דברי הרמב"ם אלו, עיין שם בכל דבריו, וביחוד מה שכתב הרמב"ם טעם על פסול לעדות דמשו"ה אין צריך בדיקת סכין (לפי פירוש הראשונים בדברי הרמב"ם) משום חזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא דהא מחזקה זו לא אמרינן אלא שישחוט יפה אבל לא שישחז הסכין, משום דמיטרח לא טרח, ואיך התיר הרמב"ם מחזקה זו אף בלא בדיקת סכין, אלא שיש לחלק בין מומר לפסול לעדות, אבל חזקה זו לא נאמרה לענין טרחה.
ובארתי דאפשר לומר פירוש אחר בדברי הרמב"ם, דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה:
ישראל מומר לעבירה מן העבירות שבתורה שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה וצריך ישראל אחר לבדוק לו הסכין וכו' ואם היה מומר לעכו"ם וכו' הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבילה. מי שהוא פסול לעדות וכו' הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים. אלו הצדוקים וכו' שאינן מאמינים בתורה שבע"פ שחיטתן אסורה וכו' עכ"ל הרמב"ם.
ונראה לי דכונת הרמב"ם כן, דהנה בשחיטה יש שלשה דינים דין בדיקת הסכין דין אם שחיטתו כשרה. דין אם נאמן לשחוט בפני עצמו, מתחילה כתב הרמב"ם דכל מומר (אף בפעם אחת, וכדמשמע בגמ' סנהדרין גבי מומר אוכל נבילות לתיאבון) צריך בדיקת סכין. ודין אם שחיטתו כשרה תלוי אם הוא מומר לשאר עבירות שחיטתו כשרה. ואם לע"ז ולשבת שחיטתו פסולה, אח"כ שנה הרמב"ם, הדין אם יכול לשחוט בפני עצמו (היינו אחרי שנתנו לו סכין בדוק) אם הוא פסול לעדות אבל הוא מאמין, אז חזקה שישחוט כראוי, ואם אינו מאמין אין לו חזקה, ומה ששינה הרמב"ם לשונו וכתב פסול לעדות. הוא לבאר דאף שהוא פסול לעדות ולכאורה תקשה איך מאמינים לו להוציא בהמה מחזקתה והתורה אמרה, אל תשת רשע עד, לזה כתב הרמב"ם דאין מטעם עדות אלא חזקה ששוחט כראוי.
ב) וע"ד שהקשו הא בגמ' אמר רבא רק מומר אוכל נבילות צריך בדיקת סכין. ומאין למד הרמב"ם. דכל מומר בעי בדיקת סכין:
נ"ל דהרמב"ם ס"ל דלרבא דס"ל מומר לדבר קל הוי עדות לדבר חמור משום הכי מומר לשאר עבירות נאמן לנבילות דחמירה לאינשי, אכן אנן קי"ל כאביי דאף מומר לדבר קל פסול לעדות בדבר חמור משום דהתורה אמרה אל תשת רשע עד, א"כ היכא:
דלא בדקנו לו סכין דאין חזקה, כל שהוא מומר (אף בפעם אחת) פסול להעיד להוציא בהמה מחזקתה, ולהוציא בהמה מחזקת איסור (היכא דאין חזקה) ס"ל להרמב"ם. דהוי עדות, רק היכא שיש חזקה מועיל, ועד אחד מועיל ג"כ דהתורה אמרה רק לעון ולחטאת בעי שני עדים אבל לאסור אף להוציא מחזקה גם עד אחד נאמן אבל דוקא נאמן. ולא רשע, דהתורה אמרה אל תשת רשע עד, ומשו"ה בעי דוקא מומחה, דמ"ט אמרינן מצוי אצל שחיטה מומחה דאילולי שהיה מומחה לא הוה הולך לשחוט, אבל כיון שהוא רשע דאמרינן מיטרח לא טרח א"כ כשרוצה לאכול הוא שוחט אף שאינו מומחה.
ובזה יש לבאר מה שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' שחיטה ה"ח), מי שנאבדו לו גדייו ומצאן וכו', והנה התוס' בב"מ (ד' כ"ד ע"ב) הביאו תוספתא דגרסי ג"כ, או שנגנבו.
אכן לדברינו הרמב"ם לטעמי', דנגנבו שהוא רשע לא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה, דהרי פסול להעד, והא דאיתא בתוספתא נגנבו, דהרי בסנהדרין (ד' כ"ז ע"א) אמרינן תיובתא מתוספתא על אביי, דהתוספתא ס"ל כרבא. א"כ רשע לגניבה נאמן לשחיטה, היינו דעל איסור נבילות לא חשיד, אבל אנן הא קיי"ל כאביי, משו"ה בגמ' דילן השמיט תיבת נגנבו, והרמב"ם דפסק ג"כ כאביי (פ"י מה' עדות ה"ג), משו"ה כתב דוקא שנאבדו אבל לא נגנבו.
ג) עכ"פ נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל דגם בפעם אחת הוי מומר. משו"ה הוצרך לבאר דוקא בשוגג.
אך דיקשה על הרמב"ם מגמ' דאמרינן אוקי במזיד ור"מ הרי שיש אפשרות לאוקי מתניתין דהשוחט בשבת גם במזיד.
ונראה לי, דהנה בשבת דף ק"ו ע"א: תני ר' אבהו קמי דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו, והאנן תנן כל המקלקלין פטורין מתניתין ר' יהודה ברייתא ר' שמעון, עיין שם ברש"י ותוס', עכ"פ לר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב דלדידיה מקלקל בחבורה פטור, היכא דצריך לכלבו פטור, דמה שצריך לכלבו לא הוי תקון.
והנה הרמב"ם פסק בפ"ח מהלכות שבת ה"ז, דחובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שהי' צריך לדם שיצא מן החבורה, ולכאורה הדברים תמוהים כיון דפסק כר' יהודה במלאכה שא"צ לגופה א"כ אמאי חייב בצריך לכלבו, אם לא דנימא דהרמב"ם מפרש כפירוש הרשב"ם, ותיקשה אם ר' יוחנן סבר כר' יהודה אטו מאן דתני כר"ש משתקינן לי', עוד קשה בדברי הרמב"ם (פ"ח מה' שבת ה"ח) דהחובל בחבירו ואעפ"י שנתכון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכבר הקשה הראב"ד מגמ' שבת ק"ו דאיתא אמר ר' אבין האי נמי קורע בחמתו] מתקן הוא דקא עביד נחת רוח ליצרו וכה"ג מי שרי כו', הרי דאין זה מתקן, ועוד מאי קא קאמר ר' יוחנן לר' אבהו ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו. היינו דקשה לו מתניתין דהחובל בחבירו בשבת פטור משום שמתחייב בנפשו. מאי קשה לו הא כיון דעשה נחת ליצרו הרי הוא מתקן.
ונראה לי, דעל הקושי' מהא דפריך בגמ' שבת, וכה"ג מי שרי, יש לתרץ דלכאורה קשה מאי פריך ומי שרי. דאטו משום שאסור לאו מתקן הוא, הא כל קורע בשבת עובר משום חילול שבת ואעפי"כ כיון שיש במלאכה תיקון מחויב, א"כ מאי פריך ומי שרי, וכי בשביל שאסור לאו מתקן הוא. לזה פי' הרמב"ם דבגמ' מיירי בקורע בגד שלו ופריך ומי שרי, וכדפירש בקונטריס, דהקושי', כיון שאסור הרי דבזה שהוא קורע איננו מתקן בזה שעושה נחת רוח ליצרו. שבזה שאח"כ הוא רואה בגד שלו קרוע לא ישוכך חמתו, אדרבה עוד יתעורר כעסו, דאם נימא דעי"ז שיראה שנקרע הבגד ישוכך חמתו, א"כ אמאי אסור, ע"כ דעי"ז שהוא קורע אין יצרו משתכך, אכן כל זה בקורע בגד שלו אבל בקורע בגד של אחר, עי"ז ששכך חמתו ונקם מאויבו נח רוגזי' ושככה חמתו, וכדאמרינן (חולין ד' נ"ג ע"א) קטע ראשו של אחד מינייהו נח רוגזו, בזה הוי תקון.
אכן כ"ז הוא לר' יהודה דס"ל לא בעינן התיקון בגוף המלאכה, אבל] לר"ש דבעי התיקון דוקא בגוף המלאכה, בודאי אף שנח רוגזו התיקון הוא בגברא לא בהמלאכה, משו"ה רבי אבהו דמתני חוץ מחובל ומבעיר. רצה לפרש מתניתין דחובל ומעביר אף לר"ש דס"ל מקלקל פטור, בחובל ומבעיר חייב, ולר' יוחנן חובל ומבעיר מיירי בצריך לכלבו אליבא דר"ש דס"ל מלאכה שאצל"ג פטור. אבל מקלקל גמור לר"ש פטור, משא"כ לר' יהודה חייב אף באינו צריך לכלבו היכא שרצה להנקם מאויבו ופריך והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין. וא"כ תקשה לר' אבוה, ושני מתניתין ר' יהודה, ולדידי' היכא דהוא מקלקל פטור, אלא דלדידי' היכא דשככה חמתו או בצריך לכלבו לאו מקלקל הוא, שהרי לדידי' בכל מלאכות לא בעי תיקון בגוף המלאכה, אבל לר"ש אף בשככה חמתו הרי לאו מתקן הוא, שהרו לדידיה התיקון בעי בגוף המלאכה ולדידיה אי אפשר לומר כל המקלקלין פטורין דלדידי' מקלקל בחובל ומבעיר חייב.
וא"כ לא קשה כלל אליבא דהרמב"ם איך פסק דהיכא דשככה חמתו חייב, דהרי כיון דפסק כר' יהודה במלאכה שאצל"ג חייב, א"כ מה שמתקן את עצמו שמשכך יצרו ג"כ מתקן הוא דצריך לכלבו גם ר' שמעון מודי דחייב שהרי הוא מתקן גמור.
ד) ע"ד הקושי' איך פסק הרמב"ם דחובל בשאר שקצים ורמשים פטור, הא להדי' איתא בחולין. ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם, עיין בדברי המ"מ בפ"ח מהלכות שבת, נראה לי דס"ל להרמב"ם דאימתי אמרינן לר"י מלאכה שאצל"ג חייב אף שהתיקון הוא בדבר אחר. הוא דוקא שהתיקון שבא בדבר אחר הוא ע"י מלאכה זו, למשל בחובל דרך נקמה, התיקון הוא שמשכך חמתו עי"ז שנחבל חבירו ובא לו תיקונו שיכוך חמתו ע"י המלאכה, אבל בעושה מלאכה זו ובא תיקון במלאכה אחרת, בזה גם ר' יהודה מודה דפטור.
והנה גם הרמב"ם יודה דחובל בחבירו החיוב משום נטילת נשמה, אלא דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' דנטילת נשמה הוא הדם שהיא הנפש. אלא דנטילתה הוא מה שמחלישו.
משו"ה להרמב"ם הוצרך לומר דחייב בחובל וצריך לדם משום מפרק, דהרי מעשה שלו הוא בנטילת נשמה. ומה שעשה תיקון בהוצאת הדם שצריך, אין זה התיקון בשביל מלאכת נטילת הנשמה. משו"ה הוצרך הרמב"ם לבאר דחייב משום הוצאת דם בעצמו, היינו משום מפרק משו"ה בעי דוקא כגרוגרת, אכן אם נימא כר' אבהו דמקלקל בחבורה חייב בלי תיקון, בודאי דחייב אף בלא צריך לדם משום נטילת נשמה היינו שמחלישו ע"י הכאה וחבורה דזהו תולדות שוחט, מה לי קטלא כולו מה לי קטלא מקצתו.
ולפי"ז לא קשה מגמ' חולין דאיתא דשאר שקצים ורמשים עד שיצא דם, הרי דביצא דם חייב, דהתם קאי אליבא דר' שמעון דס"ל מקלקל בחבורה חייב, וכדתני ר' אבהו דלא כר' יוחנן, משו"ה חייב אף בשקצים ורמשים, שהרי עשה חבורה, אכן הרמב"ם פסק כר' יהודה דבעי דוקא תיקון. ובעי דוקא תיקון בהאי מלאכה, והכא מה שחבל לא נעשה תיקון, שהוא מקלקל, וע"כ בעי לחייבו משום הוצאת הדם, ובעי שיהי' מפרק, וכיון דאין להם טור לאו מפרק הוא.
והנה בשוחט בשבת, הא באמת שוחט מקלקל הוא, והא דמחויב הוא משום תיקון שמכשיר באכילה או שמוציא מידי נבלה, וזה יבוא בגמר שחיטה, ואם נימא דבעי דוקא מלאכה הצריכה לגופה, א"כ כל זמן שלא גמר השחיטה איננו חייב, דעדנה לא תיקון הוא, ומה שמתקן שעי"ז יותר אח"כ לאכילה, הרי אין זה בגוף המלאכה של עתה, משו"ה לר' יוחנן דס"ל גם אליבא דר"ש בעי דוקא תיקון, ובעי דוקא בגוף המלאכה, דלדידי' פריך בפסחים ע"ג למאן דס"ל דמקלקל בחבורה פטור מה תיקון, לדידי' אי אפשר לחייב בתחילת השחיטה, דעדנה לאו תיקון הוא, משו"ה פריך בגמ' ונוקי במזיד, פירוש ונסבור דס"ל למתניתין דמקלקל בחבורה פטור ובעי דוקא תקון בגוף המלאכה, וא"כ אימתי עבר על איסור שבת כשגמר המלאכה והתירה באכילה, וא"כ שחיטתו כשירה ונעשה מומר לאחר גמר השחיטה.
אכן הרמב"ם לטעמי' דפסק כר' יהודה במלאכה שאצל"ג א"כ הרי תיקון הוא, דאח"כ כשיגמור השחיטה תהי מותרת ע"י תחילת השחיטה. נמצא להרמב"ם אף על השחיטה עובר, משו"ה הוצרך הרמב"ם לפרש דמיירי דוקא בשוגג. ה) ובדבר עגלים שמעידים הקצבים שהם בני שמונה ימים, ויש לחשוש טובא אם לסמוך עליהם, בזה בודאי יש לתקן שלא לסמוך על עדותם, אלא אם יהי' הסימנים ג"כ, ואף דלא סמכינן על סימנים אלו, אבל בצירוף אפשר שיש לסמוך. וכדאיתא במתניתין דסוף יבמות דבצירוף הסימנין מה שהוציאה מקלו ואפונדתו (אף שיש לחשוש לשאלה) סמכו על עדותה, אף שלא היתה מסיחה לפי תומה ממש, ע"כ טוב לתקן לשחוט דוקא כשיש סימנין, וגם שידעו בברור שהם בני שמונה ימים. יוד לחדש א' שנת תרפ"א.