אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן יב

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן יב

סימן יא בדין מצוות צריכות כוונה

בירור הלכה בדין סח בין תפילין של יד לשל ראש מברך על של ראש על מצות.

מנחות ל"ו. סך מברך שתים לא סך מברך אחת, פלוגתא דרש"י ור"ת בזה, הנמוקי יוסף הקשה על רש"י כיון דברכת להניח פוטר את של ראש מדוע לא יברך על של ראש בלבדו ג"כ להניח.

מנחות מ"ב. רב נחמן אשכחי' לרב אדא כו' עד כל מצוה שעשיתה גמר מצוה, עיין שם בסוגית הגמ' ופלוגתייהו אי חובת טלית אי חובת גברא.

א) המגן אברהם בסימן י"ט הקשה:

הא דלא מברכינן על עשית הציצית, מ"ש במזוזה דהיא נמי חובת הדר ומברכינן לקבוע מזוזה, ותירץ דמסתמא ציצית עושה מקודם שלבש ומזוזה עושה בשעה שדר, ואין הכי נמי אם נפסקו ציציותיו בשעה שלבוש צריך לברך על עשית ציצית, ואם נכנס לדור בבית שיש בו מזוזה, צריך לברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה.

הנה מה דמעיקרא היה סבור בגמ' מנחות מ"ב דכל מצוה שפסולה לעכו"ם מברכין על עשיתה, ומצוה שכשירה בעכו"ם אין מברכין על עשיתה, ומאי תלי זה בזה, אכן יש מצוות שהעשיה בעצמה המצוה, כמו זריקת דם קדשים נטילת לולב וכדומה, ויש מצוות שהעשי' הוי רק הכשר המצוה, כמו עשית הסוכה אגודת הלולב, והוי סבור רב חסדא דמצוה שהעשי' פסולה בעכו"ם, א"כ גם העשי' מצוה, משו"ה צריך לברך, ומצוה שכשירה העשי' בעכו"ם אז העשי' רק הכשר מצוה, משו"ה על העשי' אין לברך, ופריך מתפילין דאם עשה עכו"ם התפילין פסולין ואעפי"כ אין מברכין על עשית תפילין, ע"כ דאף שפסולין אם עשה העכו"ם אעפי"כ אין עשיתן מצוה רק שאמרה תורה איזו תפילין כשר להניח תפילין שעשאו ישראל, וכן יש להיפך כמו מילה דבודאי המילה בעצמה המצוה שהרי זאת המצוה המול מלבד המצוה שיהי' מהול, ואעפי"כ אם מל עכו"ם כשר, ואעפי"כ מברכין על המילה דהמילה היא מצוה.

ומסיק דתליא בזה אם עשיתה גמר מצוה או לא, פירוש אם העשי' גמר המצוה, אז אמרינן דהעשי' בעצמה מצוה מלבד המצוה שיהי' עשוי, משו"ה בציצית דכתב קרא ועשו, אמרינן דעשו גופא מצוה:

מלבד המצוה שיהיו הציצית, משו"ה מברכין על עשית הציצית, אם ציצית חובת טלית שאז העשי' גמר המצוה אמרינן דהעשי' המצוה, אבל אם חובת גברא, היינו דאמר קרא אשר תכסה היינו דעיקר המצוה כיון דרוצה להתכסות צריך לעשות ציצית כדי בעת שיהי' מלובש יהי' עליו הציצית, א"כ אין העשי' מצוה, רק הכשר המצוה שאמרה תורה איזו ציצית כשרים אלו שעשאו אותם, אבל אין העשי' מצוה אלא הכשר, משו"ה לא מברכינן על עשית הציצית.

והנה הא דאמרינן מזוזה חובת הדר, אין הכונה כמו בציצית דכל זמן שלא נכנס לדור אין מחויב במזוזה דהרי בציצית כתיב אשר תכסה בה, ובמזוזה לא כתיב אשר תדור או תבוא, רק ביתך כתיב, והא דאמרינן מזוזה חובת הדר, הכונה דמה דכתיב ביתך אין הכונה שגוף הבית יהי' שלו רק הכונה דביאת הבית יהי' שלו, וא"כ בשוכר שדר הרי ביאת הבית שלו משו"ה הוא מחויב, ומאן דס"ל שוכר מחויב רק מדרבנן, הוא יסבור דחיוב התורה הוא רק היכא דשייך גוף הבית וגם ביאת הבית לו, ומדרבנן מחויב אף באין גוף הבית רק ביאת הבית שלו, משו"ה שוכר מחויב מדרבנן ומשכיר פטור לגמרי, אבל אם אחד בנה בית לעצמו דתיכף בעת שבנה הבית גוף הבית שלו וביאת הבית שלו ועומד לביאה, בודאי ביתך הוא ומחויב במזוזה תיכף אף שלא נכנס לדור, דהרי במזוזה לא כתיב אשר תדור, והוי במזוזה חובת הדר כמו בטלית למאן דאמר חובת טלית.

בזה יתורץ קושית רעק"א מדוע כשנוסעין מבית על איזה ימים ובא לא יברך ברכה על המזוזה כשבא (וכתב הפ"ת דצריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לדור בבית שיש בו מזוזה) וכמובן הוא דבר פלא, אכן לדברינו כיון דעומדת לדירה מחויב במזוזה אף בעת שאינו דר, וא"כ לא נסתלקה מעליו מצות המזוזה אף בעת שהוא בדרך, משו"ה אין צריך לברך מחדש.

ואף דתוס' ביבמות דף צ' כשהקשו אמאי סדין בציצית שב ואל תעשה הוא מ"ש מכלאים דהוי קום ועשה, ה"נ כשלובש בלא ציצית הוא עוקר בידים, ותירצו דבציצית ילפינן מכסותך שהחיוב רק בשעה שהוא כבר מכוסה:

ואשר תכסה לדרשא אחרינא, לפי זה נוכל לומר דגם במזוזה יהי' החיוב רק כשדר, דביתך יהי' הפירוש כשבא כבר.

אכן התוס' בעצמם הקשו על זה מדמברכינן להתעטף בציצית, הרי בעת העטיפה המצוה, והבה"ג מוכיח מברכת להתעטף דציצית חובת גברא, ונשארו בקושיא, וכן כתב הרמב"ם בהלכות ציצית פ"ג דמצות ציצית להטיל ציצית ואח"כ להתכסות, ואם נתכסה בלא ציצית ביטל מצות עשה, ע"כ דס"ל דדרשינן אשר תכסה כשתרצה להתכסות עשה ציצית כדי שבשעה שתתכסה תהי' מעוטף בציצית, וא"כ במזוזה דכתיב רק ביתך אף אם לא נכנס לדור מחויב.

וקושית התוס' מדוע סדין בציצית הוי רק שב ואל תעשה וכלאים הוי קום ועשה, לדעתי יש לחלק. דבכלאים כתיב לא תלבש, א"כ אסרה התורה לבישת הכלאים, וכשלובש עושה מעשה בידים, אבל בציצית לא כתיב. לא תלבש בלא ציצית:

רק שצותה התורה לעשות ציצית כשלובש, א"כ הוי רק שב ואל תעשה שאין מקיים המצוה, וכמו באין לו ציצית דמותר ללבוש, וע"כ דאין הלבישה האיסור רק שחיוב עליו בעת שלובש לעשות ציצית, וכשאין לו הרי אנוס הוא:

וא"כ שפיר נוכל לומר דהלימוד מאשר תכסה. וא"כ במזוזה דלא כתיב אשר תדור, החיוב תיכף אף שלא. נכנס לדור, וכן מצאתי בשיטה מקובצת על ב"מ דף ק' דאם יש לו עשרה בתים אף אם לא נכנס לדור אלא פעם אחת בשנה מחויב משום דהבית מיוחד לדירה, ואף דמובא שם בשם הרא"ש שאם יש לו עשרה בתים ולא נכנס לדור אלא באחת אין מחויב הכונה בזמן שאין עומד שיכנס בה לדור, דאז הוי כטלית שאין עומד להתעטף דפטור אף למ"ד חובת הטלית.

לפי זה לא קשה קושית המג"א, מה דבמזוזה מברכינן לקבוע מזוזה, הוא משום דבמזוזה החיוב תיכף כשבנה הבית ועומד לדירה, א"כ הוכתבתם על מזוזת הוא גמר מצוה, א"כ מברכינן על העשי', (כמו בציצית למ"ד חובת טלית), דההנחה בעצמה הוא גמר מצוה, אבל במצות ציצית דשם החיוב רק בשביל שכדי בעת שיתכסה יהי' מעוטף בציצית, ואם בא להתכסות ועשה ציצית ולא נתכסה לא קיים מצוה דהרי כתיב אשר תכסה בה, א"כ הוי רק. הכשר, משו"ה לא מברכינן לעשות ציצית (לדידן דקיימ"ל חובת גברא).

וממילא נדחו דברי המג"א גם לענין אם נפסקו:

הציצית בעודנו לבוש ועשה אותם ג"כ לא יברך כיון שאין העשי' מצוה רק הכשר כדי שיהי' לבוש בציצית, וממילא אין לברך לדור בבית שיש בו מזוזה, כיון דאין הדירה המצוה, וכמו שמביא הבה"ג ראי' מברכת להתעטף דחובת גברא, אף דגם למ"ד חובת טלית בעינן שיהי' מיוחד ללבישה. ב) והנה בתפילין של יד כתיב וקשרתם לאות. והכא הרי הקשירה הוא גמר מצוה, א"כ הקשירה בעצמה מצוה, מלבד המצוה שיהיו מונחים, שהרי הכא כתיב וקשרתם לאות, א"כ המצוה שיהיו מונחים לאות. אבל בתפילין של ראש כתיב קרא והיו לטוטפות ולא כתיב וקשרתם לטוטפות, א"כ בתפילין של ראש המצוה רק שיהיו על הראש, ולא הקשירה

לפי זה מיושב בפשטות קושית הנמוקי יוסף, כיון דברכת להניח פוטר את של ראש מדוע לא יברך על של ראש בלבדו ג"כ להניח, אכן לדברינו ניחא דעל של ראש לא שייך לברך להניח, אחרי דאין ההנחה המצוה, א"כ על של ראש מברכין רק על מצות:

אבל כשמברכין על של יד להניח משום דבשל יד כתיב קרא וקשרתם א"כ הקשירה הוי ג"כ מצוה, אבל הא בברכת להניח פוטרין גם המצוה שיהיו על היד. א"כ בברכת להניח כולל הן ההנחה (היינו הקשירה) והן מה שיהיו מונחים, משו"ה פוטר בזה גם של ראש, אבל אם סח דהוי הפסק, וצריך לברך רק על של ראש. לא שייך לברך להניח, דהרי בשל ראש לא כתיב וקשרתם, וא"כ ההנחה לא הוי מצוה. רק המצוה שיהיו על הראש, משו"ה לא שייך לברך להניח. ורק ברכת על מצות תפילין.

ועיין בתוס' ל"ו במנחות, דרוצה לחלק בין תפילין של יד שם בעי לקשור בכל יום כיון דכתיב וקשרתם, אבל בתפילין של ראש דלא כתיב וקשרתם, שם הוא כדברי ר"ת דאין צריך לקשור בכל יום, ואח"כ חוזרים התוס' דגם תפילין של יד לא בעי קשירה בכל יום דבפרק בתרא דמקואות קחשיב קשרים דאין צריכין שיבואו בהן המים וכו' ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת כו' ומדקאמר כשאינה עולה לא חייץ ואין צריך להתירו בשעת טבילה, ש"מ קשר של קיימא הוא עכ"ד התוס', והנה למסקנת התוס' צריך לפרש לשון קשירה המובא שם בגמ' וכן הגמ' דהיתה קושרת לו תפילין, היינו הידוק, כמו שפירשו בתוס' בתחילה.

ולדידי תמוהים הדברים, דלכאורה שני דברים נפרדים המה הא דהלכה למשה מסיני בקשר של תפילין, הוא בודאי איך שיהי' הקשר, והוא דבר שאין צריך לקשור כל יום, משו"ה אין חוצץ, אבל מה שנאמר בשל וקשרתם הוא מצות שני' לקשור על היד בכל יום, וא"כ הא דקרי בגמ' קשירה הוא קשירה ממש שצריך בכל יום לקשור על היד, ואעפי"כ לא קשה ממה שאין חוצץ, דשם קאי על הקשר שהוא הלכה למשה מסיני, והוא בודאי ע"כ ענין אחר, שהרי רוצה לחלק בין של יד לשל ראש, והרי בודאי דהלכה למשה מסיני גם על קשר של ראש, וא"כ דילמא קשירה קשירה ממש, והיינו הקשירה שצריך לקשור על היד, זה קושרין בכל יום, והקשר של התפילין שהוא עשוי כעין יוד שזה מהלכה למשה מסיני נאמר, הקשר הזה אין קושרין אותו בכל יום אף בשל יד. רק דמלבד הקשר הנ"ל שהוא הלכה למשה מסיני, נאמר עוד בקרא וקשרתם על ידך שצריך לקשור על היד. וצ"ע לע"ע.

אכן לפי דברינו יקשה, איך אמרינן המשכים לצאת לדרך מניחן ולכשיגיע הזמן ממשמש ומברך, הא איך יברך להניח. הלא חסר לו מצות ההנחה, שהניח בעת שלא היה הזמן.

אכן מה מיושב בזה, מש"כ רש"י שם דף ל"ו ד"ה מניחן, כתב רש"י, בראשו, והוא תמוה, אכן לפי הנ"ל מיושב מאד דרש"י ס"ל דהאי הנחה הכונה בלא קשירה, וזה דוקא בראשו דלא צריך קשירה. דמצות של ראש רק והיו, אבל של יד דבעי לקיים מצות וקשרתם איננו יוצא בקשירה קודם שיגיע הזמן.

ג) אכן הרמב"ם לא הביא כלל זה, דסבירא לי' דברייתא זו אתיא כמ"ד לילה זמן תפילין, ואפשר דמזה גופא מוכיח הרמב"ם:

דאם אתיא כמ"ד לילה לאו זמן תפילין, יקשה איך יצא בקשירה היינו הנחה שלא בזמנה, ולכאורה אפשר לומר דהרמב"ם סבירא לי' כיון דאמרינן לקמן המניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה לר"א, וע"כ דלא מיירי בכיון לצאת, דאם כיון לצאת עבר בלאו דלא תוסיף, ע"כ דאף סתמא עבר וא"כ אף לשומרן אסור, וא"כ אסור להניח תפילין בעוד שהוא לילה אף לשומרן, ע"כ דאתיא כמ"ד לילה זמן תפילין.

אך לכאורה ראי' דאף דע"כ מוכח דאף בלא כיוון לצאת עובר המניח תפילין לאחר שקיעת החמה כמו שהוכחנו מהא דר"א סבר דלא עבר רק עשה ולא לאו ע"כ מיירי בשהניח בסתמא, אכן אפשר דהיכא דכיוון בפירוש לשמרן שאני מסתמא, וכסברת התוס' בסוכה, דהיכא דכיוון בפירוש שלא לצאת אין יוצאין אף למ"ד מצות אין צריכות כונה.

אכן מרש"י עירובין צ"ה ד"ה ורבן גמליאל, מוכח דלמ"ד מצות אין צריכות כונה ובל תוסיף לא בעי כונה, אף אם יכוון בפירוש שכוונתו לשומרן יעבור בל תוסיף. דאל"כ יקשה אמאי לת"ק זוג אחד ותו לא, הא מכוון בפירוש לשומרן. וע"כ או דרש"י סבר דלמ"ד אין צריכות כונה אף אם מכוון בפירוש שלא לצאת יצא:

וממילא אף במכוון בפירוש לשמור יעבור על בל תוסיף. או אף רש"י יודה לסברת התוס', דבע"כ לכו"ע לא יצא, אבל לענין לעבור למ"ד מצות אין צריכות כונה והמצוה המעשה לבדה בלי כונה. אף אם מכוון בפירוש שלא לצאת עכ"פ המעשה עשה, וא"כ בהשמר דלכו"ע האיסור המעשה להניח בלילה אף אם יכוון בפירוש שלא לצאת יעבור, וצ"ל דרש"י במנחות דמוכיח דמיירי דוקא בראשו, דס"ל דאתיא כמ"ד לילה לאו זמן תפילין, הוא שלא כסברת רש"י בעירובין.

אכן הרמב"ם הא פסק שבת לאו זמן תפילין, ואעפי"כ פסק זוג אחד טפי לא, בע"כ דס"ל להרמב"ם דלת"ק לא התירו אלא דרך מלבוש בחול, וכיון דבחול אם יצא בשנים לאו דרך מלבוש הוא. ממ"נ אם מכוון עובר בל תוסיף ואם לא מכוון לא יצא, והא דלא אמר דלכו"ע לאו זמן תפילין, משום דר"מ אית לי' זמן תפילין, וכמו שכתב המהרש"א, ועיין במג"א או"ח, א"כ להרמב"ם אפשר לומר היכא דמכוון בפירוש שלא לצאת לא עבר, וראית הרמב"ם דאתיא כמ"ד לילה זמן תפילין דאל"כ לא יצא חובת קשירה קודם הזמן ודו"ק. א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, או דבתקנת יחיד, הדבר מסור להב"ד שני לראות אם צורך השעה דורש לבטל יכול לבטל, והנה כתר"ה הביא ראי' מהא דמתיר נדרי צבור המבואר בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף כ"ה, אע"ג דמתחילה נעשה בהסכם חברי עיר, דאל"כ לא חל כלל כמש"כ הסמ"ע ס' ב' ס"ק י"ד, ומוכח מזה דאף אם לא בטלה הסבה יכולים ב"ד האחרים לבטל כדאיתא שם סעיף כ"ז, עכ"ד כתר"ה.

אכן אין משם ראי', דשם הא מיירי ברוצים כל הקהל להתיר, והתם מותר ממילא משום לדברי המהרי"ט בחלק א' סימן כ"ח, דכל מעשה ציבור הוי כאילו התנו כך מתחילה, שבאם ירצה הקהל להתיר יהי' מותר, נמצא דבודאי אין צריך ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין, דהרי באופן זה לא נאסר מתחילה. אבל היכא דהב"ד רוצים לבטל, דזה לא מצינו שהתנו שבאם ירצו הב"ד לבטל לא יחול נדרם, א"כ רק מדין ביטול בעינן, היינו שהב"ד השני רוצה לבטל תקנת ב"ד הראשון. א"כ בכה"ג נימא דאין ב"ד יכולין לבטל, אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, והא דכתבנו הטעם משום דהוי כאלו התנו, הוא לדברי הרמב"ן שהובא שם במהרי"ט אך הרא"ש סובר דהטעם משום דהוי חרם, שכן הוא דין דחרמים ונידוי זה אוסרו ואח"כ מתירין].

ועוד נראה לי, דאף בי"ד גדול לא יכול לבטל, דהנה כת"ר הביא דע"כ מיירי דנעשה בחברי עיר, דאל"כ לא חלה התקנה, כדמוכח מסמ"ע בחו"מ ס' ב' ס"ק י"ד.

אכן לדידי נראה דלא שייכי זה בזה, ובכלל אין שייך בכאן האי דינא דאין בי"ד יכול לבטל, דהנה בי"ד הגדול בירושלים היינו הסנהדרין, הי' עליהם דין בי"ד לכל ישראל, ודין דרבנן, דין בי"ד שהפקרם הפקר, ודין דרבנן שאיסורים שעשו על כל ישראל, נעשה איסור דרבנן, אבל שני דברים הם, הפקרם הפקר, לענין ממון, הוא מטעם בי"ד, ודינא דרבנן הוא מטעם לא תסור.

והנה הא דאיתא בחו"מ סימן ב' סעיף א' דכל ב"ד וטובי העיר הם כב"ד הגדול דכל ישראל. היינו כיון דאמרה תורה שימנו שופטים ושוטרים, בכל פלך ועיר, א"כ הממונים המה השופטים על מקום לדון בכח בי"ד ממון ושארי עונשים, דהמה בי"ד, ומשו"ה בעי לתקנה הנוגעת לממון דוקא חברי העיר, אבל לאסור איסורים, כמו כל איסורי דרבנן לא מצינו כלל שבי"ד בעירם יהי' להם דין דרבנן, ורק בי"ד הגדול שהי' לכל ישראל עליהם נאמר לא תסור מן הדבר אשר כו', וכן כל בי"ד שכל ישראל נשמעים להם. רשות בידם לגזור גזירות ואיסורים, אבל בי"ד בעיר אחת דאין כח בידם לגזור על כל ישראל, אין כח בידם לאסור אף בעיר אחת, דמה כחם יפה להיות עליהם דין דרבנן.

רק כל דבר שמקימים ומסכימים ומקבלים עליהם אנשי העיר, הוי כנדר, מהאי קרא דלא יחל דברו, דמזה ילפינן, לדברים שנהגו בהם איסור שאסור לשנות, וזה הכלל לכל קבלת אנשי העיר.

וכיון שהוא מטעם נדר, א"כ אף בי"ד הגדול בחכמה אין יכול להתיר להם בלי פתח אם לא היכא דכולם או רובם רוצים להתיר, דמותר מטעם דהוי כאלו התנו, וממילא אף בלי חברי עיר הוי קבלה, דהרי רשות לכל יחיד לקבל, וממילא יכולים ציבור לקבל, וממילא חל גם על מיעוט, דאסור לפרוש, מפני שינוי המחלוקת:

וחל עליו ג"כ האיסור.

אכן כל זה הוא בדבר שהוא בשב ואל תעשה, אז נוכל לומר דחל על כל אחד איסור, אבל בקום ועשה, הרי לא שייך נדר כדאיתא בר"ן דנדר אינו בקום ועשה, אלא דאם הוא דבר מצוה, נוכל לומר דאם קבלו הוי ג"כ נדר מטעם בפיך דילפינן למצוה, דהאומר אעשה מצוה הוי נדר.

ג) ולפי זה בדינא דליקח שו"ב שני, שעשו זה כשלשים שנה תקנה שיקחו שו"ב שני, אפשר לומר שקבלו על נפשם שלא יאכלו בשר שנשחט בשוחט אחד, מבלי עומד על גביו.

אכן אם הי' כן התקנה שאז הי' נדר על כל אחד שלא יאכל בשר כאלו, א"כ הא אסור על כל אחד מאנשי העיר אף במקום אחר, לאכול בשר שנשחט בשוחט אחד ובודאי דזה לא שמענו, שאנשי עיר ההיא בנסעם בדרך יצטרכו לשאול אם היו שני שובי"ם בעת השחיטה.

וע"כ צ"ל דדקדקו בתקנתם שמקבלים על נפשם שבעת היותם בעיר יהי' אסור להם לאכול בשר מבהמה שנשחטה בשוחט אחד, היינו מבלי עומד על גביו, וא"כ באופן זה תיכף כשיצא שוחט אחד, בין שו"ב לשו"ב, יאסר עליהם בשר, בודאי דלא דקדקו והחמירו כך בתקנתם, רק פשוט הסכימו ותקינו בתקנתם שאנשי עירם מחויבים לקח שו"ב שני, א"כ הנדר הוי בקום ועשה, היינו שקבלו על נפשם לקיחת שו"ב שני.

והנה בנדר שהוא במעשה, הרי דעת הר"ן בנדרים (ד' ח' ע"א ד"ה והלא מושבע), דאין חל בקום ועשה, אך במקום מצוה, שהרי הוא מפרש. הא דאשכים ואשנה הוא דוקא בשבועה שנשבע, אבל בנדר לא חל אף במקום מצוה, ולדעת הגר"א ביו"ד סימן רי"ג ס"ק ז', אף הרא"ש לדברי הי"מ ג"כ ס"ל דלא חל נדר בקום ועשה, ואף במקום מצוה.

אך הרבה מהראשונים סבירא להו דחל, דילפינן מבפיך זו צדקה, שחל נדר בקום ועשה, במקום מצוה, והנה משמע מדברי הגר"א דלא ברירא הא מילתא לפסוק בודאי דחל נדר בקום ועשה, ואף שבשו"ע פסק דחל, אפשר לומר מטעם דהוי ספיקא דאורייתא.

והנה בכה"ג היכא שהקהל הסכימו ועשו תקנה זה כשלשים שנה, בודאי דלא הוי נדר מן התורה, שהרי נדר בעינן לבטא בשפתים, רק שנדרים כאלו הוי מדרבנן דילפינן מלא יחל, שדברים שנהגו איסור, אסור להתיר דהוי בל יחל מדרבנן, וכיון דהוי רק דרבנן, א"כ הרי האי דינא אי חל נדרא בקום ועשה (דהרי רבנן לא החמירו בדינם דאף במנהג הוי נדר מנדר דאורייתא בשפתים) הוי ספיקא, אי חל בקום ועשה, הוי ספיקא דרבנן ולקולא. המחלוקת, אז הי' עושה, והרי הוא קיבל על עצמו, שלא לעשות בערבי פסחים, דכיון שהי' בתוך העיר שקיבלו הרי חל הקבלה ג"כ על כל אחד, והרי דחזינן דלא הי' הקבלה דוקא בעת שיהי' בעיר הזה, דאם הי' כן הקבלה, אמאי נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם, ע"כ דהקבלה הי' בכל גווני, היינו שבשעת הקבלה לא התנו, שדוקא בהיותו במקום זה מקבל, וא"כ למה אמרינן דאין כאן שינוי המחלוקת. אף הי' שינוי המחלוקת, אטו בשביל שיהי' המחלוקת הותר לו לעבור איסור, ע"כ דהטעם דבמקום מחלוקת בודאי לא קבלו, והוי כהתנו.

אכן הא דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, הטעם מפני שינוי המחלוקת, דבודאי כיון שהוא לא קבל עליו, למה לו לנהוג כאלו שהלך לשם, ע"כ מפני שינוי המחלוקת חל עליו החיוב לנהוג ג"כ כמקום שהלך לשם, וסבירא לו לרבא, דהאי אל ישנה מפני המחלוקת, בין ארישא, דמשו"ה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, אל ישנה מפני המחלוקת, ולא יעשה, ואסיפא, דמשו"ה ממקום שאין עושין למקום שעושין אין כאן שינוי המחלוקת, דהרואה אומר מלאכה הוא דלית לי'.

לפי זה, חילוק, דדעתו לחזור, לאין דעתו לחזור, אין החילוק בשביל זה, דכיון דדעתו לחזור נחשב כאנשי מקומו שיצא משם, דכיון דהקבלה לא היתה בתנאי שיהי' במקום הזה, וחל על כל איש שקיבלו, א"כ מה לי דעתו לחזור. או אין דעתו לחזור, עכ"פ הוא מהאנשים שקיבלו עליהם האיסור, והסייג רק כיון דהיכא דיהי' מחלוקת, הרי בכה"ג לא קבל עליו, נמצא דזהו החילוק דהיכא דדעתו לחזור, א"כ הוא רק בעראיות בפה יוכל לנהוג בצינעה, ולא יהי' מחלוקת, אבל אם ינהוג כן בשעת שאין דעתו לחזור, אף שיעשה בצינעה, כיון דהוא תמיד פה יעשה בפרהסיא ויהי' מחלוקת.

אכן כל זה הוא בדבר שהוא קום ועשה, למשל בפסחים לגבי מעשה דאי יראו דאכל רבה בר. בר חנה, דאייתרא בבבל, אף שבני בבל נוהגין איסור, אילו הי' אין דעתו לחזור, אם הי' אוכל דאייתרא אף בצינעה הי' מביא לידי מחלוקת. אבל כיון דדעתו לחזור, אם יאכל בצינעה, לא יהי' מחלוקת, משו"ה מותר לו לאכול, דעיקר נגרר אדם למקום שיצא משם, ובמלאכה שהוא ג"כ קום ועשה, ואם יעשה תמיד יהי' מחלוקת, משו"ה בעיר אסור לעשות באין דעתו לחזור, אבל אם יצא בערב פסח למדבר, אף שהוא יושב כבר במקום שאין עושין, מותר לו לעשות, אף באין דעתו לחזור, אבל בדעתו לחזור, מותר לו לעשות בצינעה אף בישוב, דכיון דאין דעתו לחזור יוכל להזהר, לעשות בצינעה, שלא יהי' מחלוקת.

אבל בשב ואל תעשה, היינו שלא לעשות מלאכה בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין. אז אין כאן מחלוקת, דהרואה אומר מלאכה דלית לו, שם אסור לו לעשות אף באין דעתו לחזור, דכיון דאין כאן מחלוקת, קם דינא דעיקר נגרר אחרי המקום שיצא משם, שהרי קבל על נפשו שלא לעשות בערבי פסחים, ונעשה לו איסור עשית המלאכה בערבי פסחים.

אכן כל זה במלאכה, שם בשב ואל תעשה, אין כאן מחלוקת אף באין דעתו לחזור, דהרואה אומר מלאכה הוא דלית לי' אבל במידי דאכילה, אם תמיד ינהוג איסור, והרבה פעמים מתחברים בסעודת מצוה וכדומה, ואם הוא יפרוש, ולא יאכל, ואז השב ואל תעשה הוא כקום ועשה, דהיכא דדעתו לחזור, והוא רק בארעיות יוכל לנהוג בצינעה שלא יאכל, אבל אם אין דעתו לחזור ויראו שאינו נוהג כמותם שהם אוכלים והוא אינו אוכל יהי' מחלוקת, משו"ה באין דעתו לחזור:

הי' עליו החיוב לאכול.

משו"ה ר' זירא כי סליק לארעא דישראל, ואין דעתו לחזור, אכל מוגרמת דרב ושמואל, דאם לא יאכל יהי' מחלוקת, והיכא דיהי' מחלוקת בכה"ג לא קיבל עליו, משו"ה אף דתמיד נחשב אדם כמקום שיצא משם, אעפי"כ מפני המחלוקת מותר לו לבטל קבלתו.

ולפי זה לא קשה כלל דרב אשי איך מוקי למתניתין דפסחים בדעתו לחזור או באין דעתו לחזור. שהקשה בתוס' דבחולין מוקי רב אשי מתניתין בדעתו לחזור, ובפסחים מוקי באין דעתו לחזור, דמתניתין כללה כך דהיכא דהולך ממקום המותר למקום האסור, אל ישנה מפני המחלוקת, וממקום האיסור למקום המותר, אסור לו לנהוג היתר, שהרי קיבל על נפשו האיסור במקומו.

אכן היכא דיהי' מחלוקת הותר לו לנהוג כמקום ההיתר אכן היכא דאין מחלוקת, זה תלוי בקום ועשה. ובשב ואל תעשה, בצינעה, ובפרהסיא, ובצינעה החילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור ומידי דאכילה אף שב ואל תעשה הוי כקום ועשה.

ולפי זה מיושבים פסקי המחבר, דביו"ד דמיירי במידי דאכילה, דשם שב ואל תעשה, הוי כקום ועשה, דאם יפרוש בסעודת מצוה וכדומה, יהי' שינוי המחלוקת בזה בדעתו לחזור אין כאן שינוי המחלוקת, אבל באין דעתו לחזור, דיהי' שינוי המחלוקת אם תמיד יפרוש, משו"ה הותר לו לנהוג כאנשי מקום שהלך לשם אבל באו"ח דשם קאי לענין מלאכה בערבי פסחים, דשם כתב דהיכא דדעתו לחזור שם מותר לעשות בצינעה אף אם הלך למקום שאין עושין, ובאין דעתו לחזור, אסור לעשות אף בצינעה דיהי' שינוי המחלוקת, כיון דיעשה תמיד, אבל אם הלך ממקום שאין עושין אף דאין דעתו לחזור אסור לעשות ואין כאן שינוי המחלוקת, אבל בהולך ממקום שעושין במדבר מותר לו לעשות, אף אם אין דעתו לחזור כיון דעיקר דינו כפי המקום שיצא משם, לפי זה מוכרח דחלה הקבלה עליו. אף ביצא למקום אחר בין לקולא בין לחומרא, אעפי"כ היכא דיהי' מחלוקת הותר לו, וע"כ הטעם דהיכא דיהי' מחלוקת, לא קבלו עלייהו.

א"כ היכא דאב"ד רואה שמפני הקבלה יהי' מחלוקת. כמו שביאר כת"ר בארוכה במכתבו, הלא בכה"ג לא קיבלו עלייהו, וא"כ מותר לבטל הקבלה כדי שלא יהי' המחלוקת.

ב) ועוד נראה לי, דהנה כתר"ה חוקר] אי בכה"ג הוא ג"כ דינא דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, או דבתקנת יחיד, הדבר מסור להב"ד שני לראות אם צורך השעה דורש לבטל יכול לבטל, והנה כתר"ה הביא ראי' מהא דמתיר נדרי צבור המבואר בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף כ"ה, אע"ג דמתחילה נעשה בהסכם חברי עיר, דאל"כ לא חל כלל, כמש"כ הסמ"ע ס' ב' ס"ק י"ד, ומוכח מזה דאף אם לא בטלה הסבה יכולים ב"ד האחרים לבטל כדאיתא שם סעיף כ"ז. עכ"ד כתר"ה.

אכן אין משם ראי', דשם הא מיירי ברוצים כל הקהל להתיר, והתם מותר ממילא משום לדברי המהרי"ט בחלק א' סימן כ"ח, דכל מעשה ציבור הוי כאילו התנו כך מתחילה, שבאם ירצה הקהל להתיר יהי' מותר, נמצא דבודאי אין צריך ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין, דהרי באופן זה לא נאסר מתחילה, אבל היכא דהב"ד רוצים לבטל, דזה לא מצינו שהתנו שבאם ירצו הב"ד לבטל לא יחול נדרם, א"כ רק מדין ביטול בעינן, היינו שהב"ד השני רוצה לבטל תקנת ב"ד הראשון, א"כ בכה"ג נימא דאין ב"ד יכולין לבטל, אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, והא דכתבנו הטעם משום דהוי כאלו התנו, הוא לדברי הרמב"ן שהובא שם במהרי"ט, אך הרא"ש סובר דהטעם משום דהוי חרם, שכן הוא דין דחרמים ונידוי זה אוסרו ואח"כ מתירין.

ועוד נראה לי, דאף בי"ד גדול לא יכול לבטל דהנה כת"ר הביא דע"כ מיירי דנעשה בחברי עיר, דאל"כ לא חלה התקנה, כדמוכח מסמ"ע בחו"מ ס' ב' ס"ק י"ד.

אכן לדידי נראה דלא שייכי זה בזה, ובכלל אין שייך בכאן האי דינא דאין בי"ד יכול לבטל, דהנה בי"ד הגדול בירושלים היינו הסנהדרין, הי' עליהם דין בי"ד לכל ישראל, ודין דרבנן, דין בי"ד שהפקרם הפקר, ודין דרבנן שאיסורים שעשו על כל ישראל, נעשה איסור דרבנן, אבל שני דברים הם, הפקרם הפקר, לענין ממון, הוא מטעם בי"ד, ודינא דרבנן הוא מטעם לא תסור.

והנה הא דאיתא בחו"מ סימן ב' סעיף א' דכל ב"ד וטובי העיר הם כב"ד הגדול דכל ישראל, היינו כיון דאמרה תורה שימנו שופטים ושוטרים. בכל פלך ועיר, א"כ הממונים המה השופטים על מקום לדון בכח בי"ד ממון ושארי עונשים, דהמה בי"ד, ומשו"ה בעי לתקנה הנוגעת לממון דוקא חברי העיר, אבל לאסור איסורים, כמו כל איסורי דרבנן לא מצינו כלל שבי"ד בעירם יהי' להם דין דרבנן, ורק בי"ד הגדול שהי' לכל ישראל עליהם נאמר לא תסור מן הדבר אשר כו', וכן כל בי"ד שכל ישראל נשמעים להם. רשות בידם לגזור גזירות ואיסורים, אבל בי"ד בעיר אחת דאין כח בידם לגזור על כל ישראל, אין כח בידם לאסור אף בעיר אחת, דמה כחם יפה להיות עליהם דין דרבנן.

רק כל דבר שמקימים ומסכימים ומקבלים עליהם אנשי העיר, הוי כנדר, מהאי קרא דלא יחל דברו, דמזה ילפינן, לדברים שנהגו בהם איסור שאסור לשנות, וזה הכלל לכל קבלת אנשי העיר.

וכיון שהוא מטעם נדר, א"כ אף בי"ד הגדול בחכמה אין יכול להתיר להם בלי פתח, אם לא היכא דכולם או רובם רוצים להתיר, דמותר מטעם דהוי כאלו התנו, וממילא אף בלי חברי עיר הוי קבלה, דהרי רשות לכל יחיד לקבל, וממילא יכולים ציבור לקבל:

וממילא חל גם על מיעוט, דאסור לפרוש, מפני שינוי המחלוקת, וחל עליו ג"כ האיסור.

אכן כל זה הוא בדבר שהוא בשב ואל תעשה, אז נוכל לומר דחל על כל אחד איסור, אבל בקום ועשה. הרי לא שייך נדר, כדאיתא בר"ן דנדר אינו בקום ועשה, אלא דאם הוא דבר מצוה, נוכל לומר דאם קבלו הוי ג"כ נדר, מטעם בפיך דילפינן למצוה, דהאומר אעשה מצוה הוי נדר.

ג) ולפי זה בדינא דליקח שו"ב שני, שעשו זה כשלשים שנה תקנה שיקחו שו"ב שני, אפשר לומר שקבלו על נפשם שלא יאכלו בשר שנשחט בשוחט אחד. מבלי עומד על גביו.

אכן אם הי' כן התקנה שאז הי' נדר על כל אחד שלא יאכל בשר כאלו, א"כ הא אסור על כל אחד מאנשי העיר אף במקום אחר, לאכול בשר שנשחט בשוחט אחד, ובודאי דזה לא שמענו, שאנשי עיר ההיא בנסעם בדרך יצטרכו לשאול אם היו שני שובי"ם בעת השחיטה.

וע"כ צ"ל דדקדקו בתקנתם שמקבלים על נפשם שבעת היותם בעיר יהי' אסור להם לאכול בשר מבהמה שנשחטה בשוחט אחד, היינו מבלי עומד על גביו, וא"כ באופן זה תיכף כשיצא שוחט אחד, בין שו"ב לשו"ב. יאסר עליהם בשר. בודאי דלא דקדקו והחמירו כך בתקנתם, רק פשוט הסכימו ותקינו בתקנתם שאנשי עירם מחויבים לקח שו"ב שני, א"כ הנדר הוי בקום ועשה, היינו שקבלו על נפשם לקיחת שו"ב שני. והנה בנדר שהוא באעשה, הרי דעת הר"ן בנדרים (ד' ח' ע"א ד"ה והלא מושבע) דאין חל בקום ועשה, אך במקום מצוה. שהרי הוא מפרש, הא דאשכים ואשנה הוא דוקא בשבועה שנשבע, אבל בנדר לא חל אף במקום מצוה, ולדעת הגר"א ביו"ד סימן רי"ג ס"ק ז', אף הרא"ש לדברי הי"מ ג"כ ס"ל דלא חל נדר בקום ועשה, ואף במקום מצוה

אך הרבה מהראשונים סבירא להו דחל, דילפינן מבפיך זו צדקה, שחל נדר בקום ועשה, במקום מצוה, והנה משמע מדברי הגר"א דלא ברירא הא מילתא לפסוק בודאי דחל נדר בקום ועשה, ואף שבשו"ע פסק דחל, אפשר לומר מטעם דהוי ספיקא דאורייתא.

והנה בכה"ג היכא שהקהל הסכימו ועשו תקנה זה כשלשים שנה, בודאי דלא הוי נדר מן התורה, שהרי נדר בעינן לבטא בשפתים, רק שנדרים כאלו הוי מדרבנן דילפינן מלא יחל, שדברים שנהגו איסור, אסור להתיר דהוי בל וחל מדרבנן, וכיון דהוי רק דרבנן, א"כ הרי האי דינא אי חל נדרא בקום ועשה (דהרי רבנן לא החמירו בדינם דאף במנהג הוי נדר מנדר דאורייתא בשפתים) הוי ספיקא, אי חל בקום ועשה, הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ד) ועוד נראה לי דאף לדברי הרא"ש דסבירא לי' נדר לדבר מצוה הוי דאורייתא נדר, דילפינן, מבפיך, זו צדקה. דחל אף בקום ועשה. אכן גם הרא"ש מודה, דאין זה נדר, ככל הנדרים, שהרי כתב הרא"ש שם בפירושו. דמשו"ה פריך בגמ', והלא מושבע ועומד מהר סיני, דכיון דהאי נדרא (היינו בקום ועשה) ילפינן מבפיך לא הוי כשאר נדרים דחלין על דבר מצוה,

א"כ נוכל לומר דכיון דהלימוד שיש נדרים שחלין בקום ועשה לדבר מצוה, היינו דוקא היכא שהוא מצוה בעצם, אבל לא דבר שהוא רק סייג שאיננו מצוה, אלא תיקון לדבר מצוה, דאימת אמרה תורה בפיך דוקא דבר שהוא מצוה, לא דבר שהוא אין מצוה רק הכשר מצוה שלא יכשלו.

א"כ נוכל לומר דלקיחת שו"ב שני דבעצם לא הוי מצוה, רק כדי שלא יכשל השו"ב האחד בכה"ג לא חל אף לדברי הרא"ש.

ואף אם נימא דחל אף קום ועשה, אעפי"כ היינו דוקא היכא דהקום ועשה הוא על כל אחד, אבל הצטרפות רבים, למשל אם החיוב הוא על הצבור לא על היחיד, היינו דבר שאין היחיד יכול לעשותו אלא הצבור, אין שייך כלל בכה"ג נדר בקום ועשה, דבשלמא איסור חל על כל אחד מהקהל, אבל קום ועשה דבר שהציבור כולם בו. לא אדע על מי חייל, וא"כ למשל בצבור שהי' להם תמיד נביאים לקרות ולא קראו בחומשים, ועתה אין להם נביאים נוכל לומר דלא שייך כלל חיובא, דמי הוא שעליו החיוב לעשות הנביאים, וקדירא דבי שותפי לא שייך חיובים כלל, וא"כ כיון דלקיחת השו"ב, לא תליא ביחיד אלא על ציבור כולם ביחד, לא שייך כלל החיוב נדרא דקום ועשה.

אכן כיון דעצם התקנה היא מילתא דחזיא דהרי בעוה"ר אם אחד שוחט [עוד] בדורות עברו חששו, מכל שכן בעתים אלו, ובפרט דהרי יוכל להיות שבעת שעשו התקנה אסרו בעיר לאכול מבהמה שנשתטה בלי שהראה הסכין לשו"ב השני, ואז נצטרך לסמוך רק על היתר א' מטעם שינוי המחלוקת, ואף שנראה שהוא היתר טוב, אעפי"כ לדעתי אין לזנוח התקנה פן יהיו מכשולים עי"ז.

ע"כ נחוץ לתקן שהשו"ב לא ישחט בלי שיראה מקודם הסכין לכבוד הדר"ג. ותמיד כשיחפוץ השו"ב לילך לשחוט, עליו להראות הסכין להדר"ג, ה' ינחהו בדרך אמת, אך בדבר אם יתקנו שהשו"ב לא ישחוט, רק באופן שיראה מקודם סכינו להדר"ג, הנני מצטרף להתיר, ובאופן זה אולי גם הח"ס בסימן י"ג [היו"ד] שהוא אוסר מעשה כזה, היינו דשם לא בטל הטעם, ועיין שם בח"ס דלא נחית לחלק בכל אלו, ובזה הנני ידידו מוקירו ומכבדו כערכו ט"ז אלול תרע"ג.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה