אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן יא בדין מצוות צריכות כוונה

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן יא בדין מצוות צריכות כוונה

סימן י בדין עשיית סוכה מבעלי חיים

יקירי כבני הרב המאוה"ג וכו' מר משה חברוני שליט"א קבלתי מכתבך היקר לי, שמחתי מאד על שלומך הטוב וכי בחסדי ה' רוחך שוקטה והנך עובד עבודת קודש במנוחת הנפש, במסירות חלב בתורה הקדושה, ביחוד שמחתי כמוצא שלל רב, על חידושי תורה אשר הודעת לי, אשר נאמרו בהבנה נפלאה, הפלא ופלא בהעמקה וישרות. חכם בני וישמח לבב כולנו, עלה והצלח. סלח לי על אשר לא מיהרתי להשיבך. מה אעשה. אין לתאר טרדותי, ועמל הרוח, והרבה פעמים חפצתי לפנות לבבי ולעיין בדבריך, למען אוכל להעיר איזה דברים, אך לא עלתה בידי. אך בראותי, שאם אחכה לעת מנוחה, יתמשך, אמרתי אעבור מקופיא ואעיד בזה דברים אחדים.

א) כתבת וחדשת שאפילו למ"ד מצות צריכות כונה מועיל בסתמא, משום דסתמא לשמה קאי, ובזה ישרת הדורים קושית המ"מ על הרמב"ם. שפסק שצריך כונת שומע ומשמיע. והוא פסק דאם כפאוהו ואכל מצה יצא הרי דמצות אין צריכות כונה, וכן קושית התוספות יום טוב. על הרמב"ם, שהעמיד המשנה, דאם הוציא הלולב לרשות הרבים פטור מחטאת (סוכה מ"א), דוקא אם הפכו, כיון דהרמב"ם סובר, דמצות צריכין כונה:

א"כ אף בסתמא הא לא יצא וקושית הטו"א מאי מקשי בגמ' על ר' יוסי, דאמר אם הוציא הלולב בשבת פטור, והקשו "הא מדאגבהה נפק בו", הא ר' יוסי אית לי' בפסחים בערבי פסחים (ד' קי"ד:) דמצות צריכין כונה, ועל כל זה תירצת. דטעמא דאף למ"ד צריכות כונה, אעפי"כ בסתמא יצא, משום דסתמא לשמה קאי, וזה דוקא במידי דעושין בשביל מצוה, אבל מידי דאכילה כמו מצה ומרור לא שייך סתמא לשמה קאי:

משו"ה לענין מרור סבירא לר' יוסי דלא יצא אם לא כיון, משום דמידי דאכילה הוא, אבל בלולב סתמא לשמה עביד, ועל הא דפסק הרמב"ם בשופר דצריך כונה (פ"ב מה' שופר ה"ד), משום דהשומע לא עביד מעשה. והמשמיע אין מכוון לחבירו:

ועל הא דאמר הרמב"ם. דאם כפאוהו ואכל מצה (פ"ו מה' חמץ ומצה ה"ג) משום דכיון דהלילה פסח, ויודע שהוא מצה, ובפסח בליל ראשון סתמא לשמה קאי, את"ד הנפלאים.

אכן, לא ביארת עדנה חילוק בין אכילת מרור לאכילת מצה, הא גם במרור, יודע הוא שהוא מרור, ויודע שהוא פסח ומדוע סבירא לר' יוסי דבעי דוקא כונה, ועוד עדנה קשה עיקר הקושי' מגמ' ראש השנה (ד' כ"ח) דמדמי, דין דשומע, לדין דכפאוהו ואכל מצה, ואם נחלק ונימא דקושית הגמ' רק על רבא, ודין דשומע, דבעי כונה, דמיא רק לדין דרבא ולא לדין דכפאוהו ואכל מצה, א"כ יקשה מאי פריך פשיטא, מאי קמ"ל רבא, דתוקע לשיר יצא, היינו הך. דכפאוהו ואכל מצה, הא אין דינם שוה זה לזה, א"כ הא מוכח מגמ' זו דדין דכפאוהו ואכל מצה, שוה לדין דבעי כונת שומע, והדר קושי' על הרמב"ם איך חילקן.

עוד זאת, הנה לפי דבריך, הקשת על עצמך. על דאיתא בעירובין (ד' צ"ה) בהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג ר' גמליאל אומר מכניסן שנים שנים, ואוקמי בגמ' פליגי אי מצות צריכות כונה, דת"ק סבר מצות אין צריכין כונה, אם יניחם שנים יעבור בבל תוסיף, ור"ג סבר צריכות כונה משו"ה אפילו שנים שרי ולא יכוון. ואם נימא דבתפילין שעשיתן תמיד למצוה, סתמא לשמה קאי, מה בכך דצריכות כונה הא סתמא לשמה קאי, וע"ז תירצת בטוב טעם, דהטו"א הקשה על הר"ן. שכתב שאף אם מצות אין צריכין כונה, אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא, והקשה הטו"א הא הכא נתכוין להצניען, וע"ז תירצת, דהא הכא לא נתכוון שלא לצאת, אלא להצניען, ואגב יקיים מצות תפילין וסתמא עומד לזה, משא"כ לזוג השני לא שייך שסתמא עומד לשם הוספה, אלא אם אי אפשר לפרש בענין אחר ע"כ הוא סתמא כן, אבל הכא שמתכון להצניע, לא הוי סתמא לבל תוסיף עכ"ד, ודברי פי חכם חן.

אבל אליבא דהרמב"ם. הא אי אפשר לפרש כן. שהרי הרמב"ם הא פסק, שבת לאו זמן תפילין (פ"ד מה' תפילין ה"י), ואעפי"כ פסק דמכניסן זוג תחד ולא שנים, (פי"ט מה' שבת הכ"ג), ויקשה הא לעבור שלא בזמנו בעי כונה, וא"כ אמאי לא יכניס שנים כיון דמקום יש בראש להניח שני תפילין.

והנה הר"ן כתב שם, דטעמא דת"ק, דלא שרינן רק זוג אחד, שהרי אם לבש בחול שנים עבר משום בל תוסיף. לפיכך לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא, ולפי זה ר"ג לא סבירא לי' האי טעמא, וסבירא לי', דאף שבחול לא ילבוש אלא אחד. דיעבור על בל תוסיף. שרי בשבת ללבוש שנים. א"כ מחלוקת ר"ג ורבנן בזה, אי אמרינן הטעם דוקא כמו שהוא בחול, או לא, וזה נגד סוגית הגמ' דאמרי אלא מחורתא כדשנינן מעיקרא, דפליגי בזה אי מצות צריכות כונה, או אם לעבור בעי כונה, אבל לא בסברא זו אי בעינן דומיא דחול.

ב) לכן נראה דהרמב"ם מפרש כן. דהנה רש"י מביא דהגירסא הוא כן, דכו"ע שבת זמן תפילין והכא במצות צריכות כונה קמיפלגי דת"ק סבר לצאת בעי כונה ור"ג סבר לא בעי כונה, ופירש רש"י דת"ק סבר מצות צריכות כונה הילכך זוג אחד אין טפי לא. דאי מכון למצוה איכא בל תוסיף ואי לא מכון למצוה תרויהו משאוי נינהו ור"ג סבר מצות אין צריכות כונה הילכך מצוה איכא בל תוסיף ליכא. דאין עובר על בל תוסיף אלא א"כ נתכון למצוה, וזה לא נתכון.

אכן רש"י הקשה, ז"ל:

ולבי מגמגם לומר דכיון דלא תכשיט נינהו נהי דבל תוסיף ליכא איסור שבת מיהו איכא, והא ליכא למימר דלכולי עלמא תכשיט נינהו דאם כן לת"ק אמאי אסור:

לא לכוון ולא ליתסר עכ"ל רש"י.

אכן הרמב"ם מפרש כן. דכמו דאמר מעיקרא לעולם קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא וכי שרי לי' רבנן לענין הצלה דרך מלבוש במקום תפילין, היינו דרבנן לא שרו אלא אם הי' יוצא בחול הי' אפשר לצאת כן, הילכך לת"ק לא הי' לצאת בחול בשני תפילין דאם יכון לצאת עבר משום בל תוסיף. ואם יכון שלא לצאת, הא חסר לו מצות תפילין, והרי הוא בזה שלובש שני תפילין:

מראה שאין רוצה לצאת ידי מצות תפילין, א"כ בחול לאו מלבוש הוא שני תפילין, אכן ר"ג סבר לא בעי כונה, א"כ אף בחול אפשר ללבוש שני זוג תפילין ולא יכון לצאת, ומצוה איכא דלא בעי כונה ובל תוסיף ליכא וכיון דגם בחול אפשר ללבוש שני תפילין, משו"ה אף בשבת מותר ולא יכון לצאת, ולא יעבור על בל תוסיף.

ולפי זה אף דפסק הרמב"ם לאו זמן תפילין הוא אעפי"כ התיר רק זוג אחד אין טפי לא, דשני תפילין בחול לאו דרך מלבוש הוא, שהרי הרמב"ם סבר מצות צריכות כונה, ואם כן בחול אם ילבוש שני תפילין ממ"נ עבר, אי דמכון שמלבישן לשם מצוה, עבר על בל תוסיף. ואם לא יכון חסר מצות תפילין.

והא דלא אמר הגמ' דלכו"ע לאו זמן תפילין הוא, הנה המהרש"א תירץ, משום דר"מ סבר לילה זמן תפילין.

ולדידי נראה דאפשר לתרץ. דהנה במנחות (דף ל"ו) איתא, הי' משכים לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן וכשמגיע זמנן ממשמש בהן ומברך.

והנה כל הראשונים פירשו דקאי אף למ"ד לילה לאו זמן תפילין הוא, אעפי"כ מותר להניחן לשומרן.

אכן הרמב"ם השמיט זה, דסובר דאתיא כמ"ד לילה זמן תפילין הוא, אבל למ"ד לאו זמן תפילין הוא, אף לשומרן אסור, והא דקאמר בגמ' דלשומרן מותר, מפרש הרמב"ם דקאי, אי מונחין עליו, מותר לשומרן, ואין צריך לחולצן.

וטעמא דהרמב"ם, דסבר, דהנה שם בגמ':

אמר ר' אלעזר כל המניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה. וסבר הרמב"ם, דע"כ הא דעובר בעשה ולא בלאו לר' אלעזר, לא מיירי במכון לשם מצוה דא"כ הי' עובר בלאו משום בל תוסיף, ע"כ דמיירי אף באינו מכון למצוה, דאין כאן משום בל תוסיף, אעפי"כ עבר משום השמר, דאמרה התורה השמר החוק שלא להניח שלא בימים, וא"כ אף אם מניח לשומרן ג"כ עבר דרק על איסור בל תוסיף אפשר לומר. דבלי כונה, לא עבר, אבל איסור דהשמר, דאמרה התורה שלא להניח בלילה, והמעשה בעצמה הנחת התפילין אסור:

א"כ אף לשומרן אסור, וא"כ אף אם מתירא שלא יאבדו אסור להניחן בלילה, משו"ה סובר הרמב"ם דע"כ אתיא ברייתא למ"ד לילה זמן תפילין. אבל למ"ד לאו זמן תפילין אף לשומרן אסור.

והנה בהאי סוגיא דלקמן, בתחילה הי' סובר, דבין תפילין בלילה בין תפילין בשבת, ילפינן מחד קרא, מושמרת את החוקה מימים ולא לילות מימים ולא כל הימים:

פרט לשבתות וימים טובים, וא"כ למ"ד שבת לאו זמן תפילין, המניחן בשבת עובר משום השמר משו"ה מוקי דכו"ע שבת זמן תפילין, כדי שלא לחלוק על ר"א, דאמר עובר בעשה, ור' יוחנן דאמר עובר בלאו. דסובר הרמב"ם דאף אם מכון לשומרן עובר. אכן למסקנא, דזה דשבת לאו זמן תפילין ילפינן. מקרא דוהיו לאות, פרט לשבתות וימים טובים שהן גופן אות:

א"כ המניח בשבת אין עובר בלא כלום, אם אין מכון.

ובזה מיושב מה שרמז הכסף משנה, שלכאורה כיון שהרמב"ם פסק דלא כר"ע דאמר דמה שנאמר ושמרת את החוקה קאי לענין פסח, א"כ למה צריך הרמב"ם לומר, דהלימוד דשבת לאו זמן תפילין מקרא דוהיו לאות, הי' אפשר לומר כר' יוסי הגלילי, דילפינן הכל בין דלילה לאו זמן תפילין בין דשבת לאו זמן תפילין, מקרא, דושמרת את החוקה, מימים ולא כל ימים, כמו שדורש ר' יוסי הגלילי, אכן לדברינו מיושב, שאם כר' יוסי הגלילי. ור' יוחנן ור"א הא סברי, דאם הניחן לאחר שקיעת החמה, אף אם לא כיון למצוה עובר, א"כ הי' אסור לפי זה אף להניחן בשבת לשומרן, משו"ה כתב הרמב"ם דבזה ע"כ סבירא לן דלא כר' יוסי הגלילי, אלא כר"ע דשבת לאו זמן תפילין ילפינן מקרא דוהיו לאות, יצאו שבתות שאינן לאות. אבל קרא דושמרת, נאמר רק על לילה.

עכ"פ הא מוכח מהרמב"ם דאי אפשר כלל לומר, שאם לא יכון למצוה, אעפי"כ יהי' תפילין אחד למצוה, משום סתמא, ותפילין שני סתמא שלא לשם מצוה, דא"כ אמאי פסק זוג אחד אין טפי לא, משום דלאו דרך מלבוש הוא בחול, הא בחול ג"כ דרך מלבוש הוא:

שאחד יהי' סתמא למצוה והשני דהוספה, סתמא לאו לשם מצוה, וממילא לא עבר, ע"כ דאי אפשר לחלקן, או דשניהם למצוה משום סתמא, א"כ עבר, או דשניהם לאו מצוה.

ג) אכן לדידי נראה, דזה ודאי, דאם עושה דבר בזמנו בסתמא, בודאי דיוצא:

אף למ"ד צריכות כונה דסתמא כמכון הוא, ולא שנו בין מצוה שעשיתה רק למצוה, בין דבר שעושה גם בלא המצוה כמו אכילה וכדו'.

אכן לישב הקושיות, ובתחילה הקושי' על הרמב"ם. דפסק דשופר צריך כונה ואם כפאוהו פרסים ואכל מצה יצא, נראה לי דהרמב"ם מפרש סוגית הגמ' בר"ה כן. דז"ל הגמ' (ד' כ"ח):

שלחו לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה כו' אמר רב אשי שכפאוהו פרסים, אמר רבה, זאת אומרת, התוקע לשיר יצא, פשיטא היינו הך. מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל:

אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא קמ"ל, אלמא קסבר רבה מצות אין צריכות כונה, מיתיבי, כו'.

ונראה דהרמב"ם מפרש כן, דהנה הא דשלחו לאבוה דשמואל, דאם כפאו אותו ואכל בשביל הכפי' יצא. אי אפשר לומר, דבאו להשמיענו דמצות אין צריכות כונה:

דא"כ למה להו לומר:

כפאוהו, יאמרו אכל מצה בלי כונה יצא, כמו דאיתא בפסחים דף קי"ד: אכלן בלא מתכון יצא, ואין לומר. דבא להשמיענו יותר חידוש, דאין צריכין כונה, ואף אם עשאן בפירוש לשם דבר אחר, ג"כ יצא, דהרמב"ם הא סבירא לי', דאף לשומרן, הוי כסתמא, ועוד כפאוהו, אין זה חידוש יותר, וע"כ או דסברי הא דשלחי לאבוה דשמואל דמצות צריכות כונה ואעפי"כ אם כפו אותו יצא:

כמו בגט ובקרבן, דהדין הוא דבעי לשמה ולרצונו, ואעפי"כ אם הי' מעושה לזה כשר, משום דאמרינן ניחא לי' בכפרה וניחא לי' לשמוע דברי חכמים, כדאיתא בכמה דוכתי, וכמו שמפרש הרמב"ם (פ"ב מה' גירושין ה"כ), דכיון דעושה בטח רצונו של איש ישראל לעשות המצוה, וא"כ ק"ו מה התם. דאין רוצה לאבד אשתו, ואין רוצה להפסיד ממונו:

ואין רוצה להקדיש, ואם אין מקדיש בלבבו, לא הוי הקדש, אעפי"כ אמרינן כשכופין אותו:

ועושה משום מצוה לשמוע דברי חכמים. גמר ומגרש ומקדש, מכש"כ בכפאוהו לאכול, ואכל, ומיירי דלא הי' אכילה גסה כזו, שאי אפשר לו לאכול רק אכילה גסה, דאם כן הא לא יצא מטעם אכילה גסה, ע"כ דלא הוי אכילה גסה כזו, וא"כ אם כפאוהו, בודאי דכוון לצאת דניחא לי' לקיים מצות התורה, ואף דבגט בעינן שיאמר רוצה אני, התם משום דהא אין רוצה לאבד אשתו, וא"כ אפשר שאין מרוצה ואז הא אין מאבד. שהרי בלא רצונו, לא תתגרש, אף אם נעשה מעשה הגט, אבל באכל מצה ע"י כפי', שהמצה נאכלת בודאי, דאף שכפאוהו, יצא, דבודאי עתה שכפוהו ניחא לי' לקיים מצות התורה.

ולפי זה אין ראי' כלל אם תקע לשיר דלא כפאוהו ומעצמו אומר שעושה זאת לשיר, הא לא כיון למצוה ולא הוי כסתמא, דבסתמא אמרינן דמכון, וכיון דבלא כפי', עושה שלא לשם מצוה, הרי הוא אינו מכון ולא יצא, אבל אם כפאוהו, כיון דעושה מחמת כפי' ניחא לי' לקיים מצות התורה, ובסתמא מכון.

אכן אם נימא דמצוה אין צריכה כונה, וא"כ מאי חידוש דשלחו לאבוה דשמואל, היינו דלא נימא, אף שאין צריך כונה, כיון דעושה בשביל דבר אחר, הוא חסרון בהמעשה, דמצוה אין צריכה שתעשה בשביל דבר אחר, ומה שעושה בשביל שכופין אותו, זה חסרון במעשה המצוה, והשמיעו אותנו, אלה ששלחו לאבוה דשמואל, דמה שכפו אותו ואכל בשביל הכפי'. אין זה חסרון בהמעשה, א"כ אף אם תקע לשיר ועשה התקיעה למטרת השיר, אין מגרע מעשה התקיעה.

והנה רבה (או רבא) שאמר, זאת אומרת. התוקע לשיר יצא, לא בא ללמוד, מדין דשלחו לאבוה דשמואל, דמצות אין צריכות כונה, אלא דרבה סובר מעצמו, דמצות אין צריכות כונה, וא"כ החידוש ששלחו, הוא להורות, דמה שעושה המעשה בשביל דבר אחר, אין זה חסרון בהמעשה, ע"ז פריך בגמ' פשיטא, אם מה שאוכל בשביל הכפי' אין זה חסרון בהמעשה, א"כ גם מה שתוקע בשביל שור ג"כ אין זה חסרון בהמעשה, ומשני דרבא השמיענו דלא נימא דבתקיעה, דין הוא הכונה משום זכרון תרועה, קמ"ל דגם בתקיעה העיקר המעשה, וא"כ ילפינן מהא דכפאוהו, דאין מגרע המעשה, מה שהוא עושה בשביל דבר אחר, וע"ז קאמר אלמא קסבר רבה דמצות אין צריכות כונה, וא"כ שפיר הביא ראי', לדין דתוקע לשיר, מהא דכפאוהו, דאם הי' סובר מצות צריכות כונה, אין ראי' מכפי' לתוקע לשיר. דאם עשה ע"י כפי' אמרינן אף דבתחילה לא רצה לאכול ולקיים המצוה, אבל כשכפאוהו. ניחא לי' לקיים מצות התורה ומכון, אבל אם בלא כפי' עושה התקיעה לשיר, או כדי להתלמד, הרי הוא אומר בפירוש שאינו מכון למצוה, משו"ה לא יצא, א"כ מוכח דסובר אין צריכות כונה, ומשו"ה קאמר בגמ' רק אלמא קסבר רבה, ולא אמר. אלמא מדשלחו לאבוה דשמואל, דמזה אין ראי'

וא"כ הרמב"ם שפסק דמצות צריכות כונה, לא קשה כלל, שפסק כפאוהו ואכל מצה יצא, ובתקיעה פסק דאם להתלמד עשה, בלא כפי' לא יצא, דאם סבירא לן מצות צריכות כונה, אינן דומין זה לזה.

ד) והנה אף דאית לן, מצות צריכות כונה, אעפ"כ אם עשאן בסתמא יצא, דסתמא הוי למצוה, דהרי הרמב"ם אמר רק, דלהתלמד לא יצא, והא דאמר הרמב"ם דבעינן כונת שומע ומשמיע, משום דכונת להוציא, בסתמא אין מכון לצאת, בתקיעות, דהרי אם תקע חרש שוטה וקטן, לא יצא, א"כ מה שיוצא בקול שופר, אעפי"כ גם התקיעה יש לה דין, א"כ צריך המשמיע לכון, שהוא מוציא והשומע לצאת בתקיעתו, וזהו דין אחר, שאין שייך כלל, לדין דסתמא לשם מצוה, דזהו דוקא אם הוא עושה המעשה, וכמו שהערת אתה, והא דבגמ' פריך מנתכון שומע ולא נתכון משמיע, הא מעיקרא הי' סבור דלא בעינן שמכון להוציא, וא"כ הפירוש לא נתכון משמיע, שלא נתכון למצוה, היינו שלא עשה בסתמא, אלא בתוקע לשיר

ולפי זה לא קשה קושית התוספות יום טוב, על הרמב"ם במוציא הלולב לרשות הרבים, דהרמב"ם מוקי, כשהפכו, אף שפסק מצות צריכות כונה, דכיון דהיום סוכות, ונוטל הלולב והלא אז מצות הלולב, בסתמא יצא, ומה שלא בירך אדרבה יקשה מדוע לא בירך. אכן כל זה, אם הדין הוא שצריך לכון למצוה, אמרינן בסתמא הוא עושה למצוה.

ומה דבגמ' פסחים, אמרינן לר' יוסי. אף אם טובל בחזרת, מצוה להביא אח"כ, היינו כדאמר שם בפסחים דף קי"ד. אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כונה, כיון דלא בעידן חיובא דמרור אכיל, בבפה"א הוא דאכיל, הפירוש כן, דהנה התורה אמרה על מצות ומרורים יאכלוהו, וכן כתוב, מצות על מרורים, א"כ מצות התורה שיאכל מקודם מצה ואחר כן יאכל מרור, ואם אכל לשם מצוה, מרור בתחילה ואח"כ מצה, אף דיצא ידי מרור דהא הסדר אין מעכב, אבל לא קים המצוה כדין, ששינה סדר התורה, וא"כ אם אכל מרור קודם מצה, אם אמרינן מצות צריכות כונה. רק אם בסתמא הוא עושה גם זה הוו ככונה, זה דוקא אם עושה בזמן חיובו, אבל אם עושה שלא בזמן חיובו לא אמרינן סתמא למצוה, אדרבא אמרינן סתמא שלא למצוה, משו"ה מדייק ר"ל משום דלא בעידן חיובו אכיל.

ומה שהבאת קושית הטו"א על הר"ן. שכתב דאף למ"ד מצות אין צריכות כונה, אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא, והקשה הא בהמוציא תפילין כיון להצניען, ותירצת דלא הוי כנתכון שלא לצאת, דהא לא הוי כונה להיפך, אלא שמכון גם להצניע.

הנה אין בידי הטו"א ובודאי הוא כדבריך, דמה שמכון לדבר אחר אין זה כמכון שלא לצאת, ופליאה על הטו"א, שאין סובר כן:

שהרי תוקע לשיר הוי כמו בתפילין, דמכון להצניע, והא מפורש דאם נימא אין צריכות כונה יצא.

ה) אכן עדנה יש להקשות על פירש"י, שפירש דהגירסא בגמ' שם בעירובין צ"ה, ת"ק סבר מצות אין צריכות כונה, הילכך לענין בל תוסיף אע"ג דלא מכון למצוה איכא בל תוסיף כיון דזמן תפילין הוא, וא"כ אע"ג דתכשיט הוא אי אפשר ללבוש שני זוגים ור"ג סבר צריכות כונה לצאת ידי חובתו הילכך בבל תוסיף נמי לא עבר עד דמכון למצוה, ומשו"ה מהפך רש"י הגירסא. משום דהי' קשה לרש"י לגירסא, דלת"ק אמאי אסור, לא לכון ולא ליתסר כיון דהוי תכשיט, ולפי זה יקשה. מאי תירץ רש"י, נהי דאם לא מכון עבר על בל תוסיף דמצות אין צריכות כונה, אעפ"כ יקשה יכון בפירוש שלא לצאת ואז לא יעבור על בל תוסיף ואיסור שבת אין כאן דהוי תכשיט, ואמאי לת"ק זוג אחד אין טפי לא, ואפשר דרש"י לא ס"ל אם מכון שלא לצאת לא יצא.

אכן נראה לי, דהנה הטעם דאף למ"ד מצות אין צריכות כונה, אם מכון בפירוש שלא לצאת לא יצא. כתבו בתוס' סוכה דף ל"ט ד"ה סובר, משום דבע"כ לא נפיק, נראה דסברא זו אפשר לומר רק על המצוה דלא יצא בע"כ. אבל על איסור דבל תוסיף, לא שייך זה, דבשלמא אם נימא מצות צריכות כונה, א"כ איסור התורה דבל תוסיף. הוא שלא תכון למצוה, אבל אם אין מכון למצוה לא עבר, אבל אם נימא דמצות אין צריכות כונה והמעשה העיקר, א"כ כשאמרה התורה בל תוסיף, הכונה לא תעשה המעשה יתר מכפי שצריך, א"כ אף שמכון שלא לצאת, אבל התורה אסרה שלא יעשה המעשה, ונהי דלצאת אם מכון בפירוש שלא לצאת לא יצא בע"כ, אבל לעבור אם עושה המעשה עובר, אף אם מכון בפירוש שלא לצאת, אם נימא מצות אין צריכות כונה.

ו) אכן מה שרצית לחדש, דטעמא דלעבור שלא בזמנו בעי כונה, הוא משום דשלא בזמנו, לא הוי סתמא לשמה, וא"כ בן ארץ ישראל כשהוא בחו"ל והכל יושבים בסוכה, אם גם הוא יושב הוי סתמא לשמה, ועובר על בל תוסיף.

נראה לי דאינו כן, דהרי אף למ"ד מצות אין צריכות כונה, אעפי"כ סובר דלעבור שלא בזמנו בעי כונה, א"כ אין הטעם. משום דשלא בזמנו. לא הוי סתמא לשמה, דהא לדידי' גם בלי כונה, אף אם עושה לשם דבר אחר כמו תוקע לשיר, ג"כ יצא, ע"כ דהתורה אסרה אם הדבר הוא הוספה בזמנו, אבל אם הוא שלא בזמנו, לא הוי הוספה, דהרי לא אסרה התורה ישיבת הסוכה שלא בזמן הסוכה, ולא אסרה נטילת הלולב כל השנה ורק אם מכון למצוה, אז הוא מוסיף על דין התורה:

שהרי אז אין זמן המצוה:

וא"כ אם אין מכון לשם מצוה אין עובר, שהרי איננו מחדש דרק אם כיון, כונתו מחדשת מצוה שלא בזמנה.

עוד הנני להעיר בזה שחדשת, דכונתו עושה להאי לחודא והאי לחודא, ואם כונתו להוסיף, עושה הכל אחד, ועפי"ז בארת טעמא דהרמב"ם:

דפסק בהטיל ציצית למוטלת, דאם נתכון להוסיף פסל כל הציצית, ואם נתכון לבטל, חותך הראשונות והנוספים כשרים. (רמב"ם פ"א מה' ציצית הט"ו), משום דכונתו עושה להאי לחודא משו"ה לא פסל ואם כיון להוסיף, אז נעשו הכל אחד.

לדעתי אי אפשר לפרש כן. דא"כ אמאי אמר הרמב"ם, דדוקא בתפילין. אפשר לחייב הזקן ממרא ולא במצות אחרות וכדאמר בגמ' דאי לולב אין צריך אגד האי לחודא קאי. וכן בציצית, הא גם בלולב משכחת לה, דאם כיון לאחד כל החמשה מינים לא אמרינן האי לחודא, אף שהם מפורדים, כמו בהטיל למוטלת שהם מפורדים.

אכן לדעתי, טעמא דהרמב"ם דסובר, דאם נתכון להוסיף, פסל כל הציצית, אין הטעם כמו שסובר הראב"ד בדעת הרמב"ם, דזה גם הרמב"ם ס"ל דמשום שעבר על בל תוסיף, לא נפסלו הציצית, והא דפסולים אם עשה שמונה, משום דהתורה אמרה ארבע ולא שמונה, וס"ל יתר כמאן דאיתא דמי, וכמסקנת הגמ' זבחים י"ח והא דאי אפשר לומר דגם על זה יתחייב זקן ממרא, אם הורה לעשות שמונה ציצית. לדברי הרמב"ם דס"ל שעי"ז נפסלו הציצית, משום דהרמב"ם סובר, דזה דצריך ארבע ציצית ולא חמש הוא מדבר תורה בפירוש. ואין זה פירושו מדברי סופרים. וזקן ממרא מחויב בדבר שאין בו כרת. דוקא על דבר שפירושו מדברי סופרים.

והא דס"ל להרמב"ם, דאם כיון לבטל הראשונות חותכן והשאר כשר, ולא הוי תעשה ולא מן העשוי. בשיעורי ליבמות חדשתי דהרמב"ם ס"ל דהא דבשבת אין מחייבין על קשר, אלא בקשר של קיימא. אין זה הדין דוקא בשבת, אלא כלל הוא, דקשר נקרא רק אם הוא לקיימא, ומשו"ה להרמב"ם אין עושין ציצית של פשתים לבגד צמר, אף אם אין לו, דלמ"ד קשר עליון דאורייתא ופרש"י במנחות מ"א דהלכה למשה מסיני שצריך קשר, וכיון שכשיהיו לו ציצית של צמר, יהי' מחויב להתירם, מפני דין דר"ל דכל שאפשר לקיים שניהם, אין דוחה, א"כ גם עתה בעת שאין לו, לאו קשר הוא.

ולפי זה מפרש הרמב"ם עוד דרגא, דאם נעשה הדבר שצריך להתיר הקשר, אף אם מקודם הי' קשר של קיימא, עתה בטל ממנו דין קשר, א"כ כשעשה הציצית החדשים וכון לבטל הראשונות, עומדות הראשונות להתירן וא"כ לאו קשר הוא, וידעתי שזה חידוש גדול, לומר, דקשר של קיימא, אם נעשה דבר, שבהכרח לסתרו, בטל ממנו דין קשר, אבל בהרמב"ם כמדומה שזה מוכרח.

לע"ע קשה לי להאריך יותר:

אבל בכלל דבריך טובים ונכוחים. וה' יהי' עמך ויעלך מעלה מעלה. חשון תר"צ.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה