שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן י בדין עשיית סוכה מבעלי חיים
כבוד ידידי הרב המאוה"ג ר' מנחם קראקאווסקי. שחרתני ידידי לקח חבל בשמחתכם הנעימה, אך מה אעשה ואין עתותי בידי, אך עכ"ז לבלי חשיב פניך ריקם אודיעך מה שעלה על רעיוני בעברי בין בתרי דבריך היקרים. אך באשר לא עינתי בהם רק כתעלא בכרבא יהיו דברי מעטים, ואי"ה עוד חזון למועד לבוא בארוכה.
א) מה שאמרת לתרץ את דברי הרמב"ם שפוסק בסוכה (פ"ה מה' סוכה הט"ז), בכל עושין מחיצה ואפילו מבעלי חיים. ולא הזכיר מאומה דברי הגמ' בפרק הישן (ד' כ"ט), שהיינו דוקא בכפותין, ואילו בשבת (רמב"ם פט"ז מה' שבת הכ"א). פסק, ובלבד שיהיו כפותין, וע"ז תרצת דהנה באמת למה שאח"כ תבטל לא חיישינן, כמבואר בדבריך בארוכה, ורק כיון דלא תעמוד ז' ימים הפסול לדברי ר' מאיר משום סוכה שאינה ראוי' לשבעה,
הנה באמת תרצת סוכה, אבל מה תתרץ על שבת, מדוע פוסל ר' מאיר בלחי (עירובין ד' ט"ו), לאביי דמיירי בקישורין.
וכן מה שבארת שהפסול שמא תברח הוא משום שאינה עשוי' לנחת, קשה עלי מאד, א"כ כיון דהחשש שמא תברח הוא פסיל דאורייתא, מדוע כשר מחיצה של אדם. אחרי דעיקר ההכשר הוא בשלא לדעת, א"כ לאו מחיצה העשוי' לנחת היא, שהרי האדם ילך לו, בשלמא אם נימא דהוי רק דרבנן שגזרו שמא תברח וזה לא שייך באדם. ורק דתקשה מדוע לא גזרו שמא ילך, ואולי כיון דהוי דבר שאינו שכיח לעשות מחיצה דאדם אחרי כי דוקא בשלא לדעת כשר, משו"ה לא גזרו. אך אם נימא דהוי פסול דאורייתא, כיון שהמחיצה לא תעמוד, א"כ בודאי דאין סברא לחלק בין אדם לבהמה.
ב) ובדרך החדוד אמרתי ליישב קצת דברי הרמב"ם, דהנה הלבוש והב"ח נחלקו אם עשה הסכך קודם למחיצה אם כשר או פסול, והבאתי ראי' מהא דפלוגתא דאביי ורבא בפי תקרה יורד וסותם (סוכה ד' י"ח ע"ב), דא"ל רבא לדידך דאמרת פ"ת יורד וסותם אפילו הפחית דופן האמצעי, ולמאי נקטו הפחית דמשמע שהי' שם דופן אמצעי ונפחת ולא נקט בפשיטות שעשאה מתחילה להכשירה ע"פ פי תקרה, אע"כ דבכה"ג פסול מטעם דהסכך קודם לדפנות, אח"כ ראיתי שהגר"א מביא ראי' זו.
אכן מצאתי שבתשובת עמודי אור סימן נ"ט השיג על דברי הגר"א, שהרי התוס' פירשו דלאו דוקא נקט הכמות אלא הוא הדין בנעשית מתחילה, ורק ע"כ דס"ל להכשיר אף בסיכוך קודם לדפנות כ"ו, ואולי יש לדחוק דלדעת התוס' אף בלא רחב ד' אמרינן פ"ת יורד וסותם, וסתם אכסדרה יש לה קורת מזוית לזוית ואמרינן בקורת פ"ת יורד וסותם והסכוך בא אח"כ ע"ג כ"ו ויש מקום לקיים ראיית הגר"א ז"ל לשיטת רש"י דמפרש הא דהפחית באכסדרה חדשה, ומ"מ אף לשיטה זו לא הי' הדבר מוכרח למינקט דוקא בהפחית שהרי הדבר פשוט שהסיכוך לא נעשה בפעם אחת, וא"כ אין לפסול בכה"ג רק הד' טפחים ראשונים שסיכך, שהם קדמו למחיצה אמצעית, אבל כיון שסוכך ד' טפחים אמרינן בהו פ"ת יורד וסותם ושוב שאר הסיכוך נעשה אחר הדפנות והוי מצי הש"ס למינקט אתקפתא דרבא בכה"ג אף לדברי הגר"א, ולא למנקט הפחות ואולי נקיט הפחות משום סוכה קטנה, עכ"ד העמודי אור.
והנה מה שאמר דלדברי התוס' אף בפחות מד' אמרינן פ"ת יורד וסותם, בהדיא אמרינן בשבת ט' דלא אמרינן בפחות מד' יורד וסותם, ודעת התוס' שם בדף ח' ד"ה שבעה דאף לבוד לא אמרינן בפחות מד', וא"כ ראי' מדברי התוס' דכשר אף בסכך קדם לדפנות.
אך אי אפשר לומר כן, דהנה התוס' כשהתחילו לפרש פירושם דמיירי בשתי דפנות כמין גאם והא דאמר לי' רבא לאביי לדידך אפילו הפחית דופן האמצעי נמי, מיירי ג"כ בסוכך ע"ג אכסדרה, פירשו דמהא דאמרינן הפחית הוא לאו דוקא והוא הדין דהוי מצי למיפרך בעשה מתחילה לכך:
משמע דלפירוש רש"י ניחא, ואם נימא דבסיכוך קודם לדפנות כשר הלא גם לרש"י תקשי כן.
עוד תיקשה לדברי העמודי אור דהכשר דפי תקרה נעשה אחר הסיכוך, א"כ מאי שייכא פלוגתת אביי ורבא בסיכך ע"ג אכסדרה, פשוט הי' להם לחלוק בעשה שתי דפנות כמין גאם וסיכך עליהם:
וסתם סכך הוא בנסרים מדמקשה סתם הפחית דופן אמצעי ולא מפרש בסכך בנסרים דלאביי כשר משום דאח"כ פי תקרת הסכך יורד וסותם ולרבא לא אמרינן פ"ת יורד וסותם. ומדוע תלו פלוגתתם במסכך ע"ג אכסדרה אחרי שהאכסדרה לא מעלה ולא מורדת, ועוד תקשי דמה הועיל אביי בתירוצו דמודינא לך בההיא דהוי כמבוי מפולש, עכ"ז תקשי איך יפרנס ההילכתא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ומיירי דהשתים נעשו כמין גאם דאם הם כמבוי מפולש אמרינן דצריך דוקא פס שבעה, וא"כ ההילכתא בשתים כמין גאם ושם תקשי לאביי למה לן הטפח תיפוק לי' דפי תקרה יורד וסותם ולמה לי' להקשות מהפחית דופן אמצעי ליקשי מהא דכמין גאם למה לן הדופן טפח.
אע"כ דהיכא שהסיכוך קודם לדפנות פסול, וא"כ לא נוכל להכשיר סוכה מטעם פי הסכך יורד וסותם, שהרי אימתי יורד וסותם כשנעשה הסכך, וא"כ הסיכוך נעשה בפסול, ומשו"ה לא מצי אביי ורבא למיפלג בסוכה דעלמא, דהתם פסול משום תעשה ולא מן העשוי.
אכן פלוגתתם באכסדרה, דהנה המ"מ והכ"מ פירשו דמיירי דהאכסדרה מסוככת קצת וכבר היא מסוככת ארבעה טפחים, ובארבעה טפחים אמרינן פ"ת יורד וסותם, וא"כ היו הדפנות קודם שנעשה הסכך. ומשו"ה פליגי אביי ורבא, דלאביי דאית לי' פ"ת יורד וסותם מכשיר בסוכך ע"ג אכסדרה, ולהכי לשיטת רש"י דמפרש דהקושי' אפילו הפחית, דופן אמצעי הוא בסוכה דעלמא, שפיר אמר דוקא הפחית דבעשה מקודם כך פסול משום תולמ"ה, אכן התוס' בעצמם מקשי לשיטתייהו דמפרשי הא דפריך רבא אפילו הפחית דופן האמצעי בסוכך ע"ג אכסדרה וא"כ הדפנות נעשו מקודם, א"כ למה נקט הפחית שהרי הוצרכו לדחוק דהפחית לאו דוקא.
ומה שהוכיח העמודי אור דהפחית הוא לאו דוקא דגם עתה אינו מוכרח למינקוט דוקא בהפחית שהרי הסכך לא נעשה בפעם אחת וא"כ אין לפסול רק הד' טפחים הראשונים שהם קדמו למחיצה, אבל כיון שסוכך ד' טפחיה שוב נימא פ"ת יורד וסותם והוי מצי למינקט אתקפתא דרבא בכה"ג עכ"ד.
אינני יודע מה הועיל, דאף אם יהבינן לי' דהפחית הוא לאו דוקא. עכ"ז תיקשי מאי תירץ אביי מודינא לך בההיא דהוי כמבוי המפולש, עכ"ז תיקשי לאביי היכא דעשה כמין גאם למה לן הדופן שלישית, אף אם נימא דפסול היכא דהסיכוך קודם לדפנות, עכ"ז אינו פסול רק ד' טפחים והשאר יתכשר מטעם פ"ת.
אלא דבאמת קושיתו אינה קושי', דמהיכא צד של הד' טפחים יתכשר, אם מצידם שהוא סמוך לסכך הלא מסתמא משוה את קירוי' ובזה לא אמרינן פ"ת יורד וסותם כדאמרינן שמה בסוגיא כשהשוה את קירוי', ואי מצד שהוא נגד החוץ הלא כ"ז שלא עשה ד' טפחים לא אמרינן פ"ת בפחות מד' וכשעשה הד' הרי רחוק הדפנות מהסיכוך ד' טפחים אחרי שהד' טפחים אלו פסולים הם ואף שאמרינן דופן עקומה מה"צ, היינו דוקא היכא שהדופן כהילכתא. אבל הכא לצרף שני כללים פי תקרה וגם דופן עקומה, זה לא אמרינן ועיין בעירובין דף טו.
ג) היוצא מדברינו דמשיטת התוס' ומדברי התוס' ג"כ מוכח דבסכך קודם לדפנות פסול משום תולמ"ה
ועוד נראה לי להוכיח. מהא דאמרינן (סוכה ד' י"ז ע"א) הרחיק הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסול, ואמאי לא נימא בכה"ג פ"ת יורד וסותם, דהא בכה"ג לא שייך דהוי כמבוי מפולש אחרי שאינו יכול אדם להלוך בינתים, ואף לפירוש התוס' ג"כ תיקשי אמאי אם הרחיק בדופן אחת פסול, תתכשר מטעם פי תקרה, ואין לומר דמיירי בהרחיק בשתי דפנות, ובשתי דפנות לא אמרינן פ"ת יורד וסותם. דא"כ מאי מקשה שם בגמ' לאביי מהא דחצר שהיא מוקפת אכסדרה נימא פי תקרה יורד וסותם. ומאי קושיא, דילמא מיירי בשתי דפנות הסוכה פרוצין, אע"כ דמסתמא כל פסול שאשמעינן לענין סוכה הוא אף בדופן אחת, א"כ תיקשה אמאי בהרחיק הסיכוך מן הדפנות פסולה נימא פי הסכך יורד וסותם, אע"כ מוכח מהאי סוגיא דבסכך קודם לדפנות פסול משום תולמ"ה.
ובהיות כן, קשה לי מאד דברי הגמ' בעירובין (ד' מ"ד ע"א) דאמרינן שם, עושה אדם את חבירו דופן לסוכה כדי שיאכל וישתה, ועיין שם דמיירי באופן שבלעדו הי' אסור לאכול ומיירי ביו"ט, וא"כ בודאי לא יסכך ביו"ט, והסכך נעשה מקודם, ומה יועיל שיעמוד שם אדם אחרי שהסכך נעשה בפסול והוי תולמ"ה, ואף אם נימא שהיתה מקודם סוכה כשירה ונפל הדופן, עכ"ז כיון דמיירי באופן שנפסל הסוכה כדאמרינן שם מהא דאמרינן כדי שיאכל, וכיון שנפסלה הסוכה מה יועיל שיעשה אח"כ דופן, כיון דהסיכוך קדם לדופן, ע"כ נראה לומר דהא דפסול היכא דהסיכוך הי' קודם הדפנות משום תולמ"ה, היינו דוקא היכא דהיו הדפנות פסולין מדאוריתא אבל היכא דבאמת הי' עליהם שם דפנות ורק מדרבנן הי' עליהם שם פסול, אז אף אם הכשיר את הדפנות אחר הסכך ג"כ כשר.
וכן ראיתי בשו"ע סימן תרכ"ט סעיף י"ז. אם סיכך בחבילה והתירה כשירה כ"ו, אבל חבילה שהעלה ליבש ונמלך עלי' לסיכוך פסולה מה"ת אינה ניתרת בהתרה אלא צריכה ניענוע ע"כ, הרי אף שמקודם הי' פסול הסכך מדרבנן, ולדברי הלבוש אף אם בדיעבד פסול, עכ"ז שכשהתיר כשר ולא מפסיל מטעם תעשה ולא מן העשוי.
ובזה אודא ראית העמודי אור שהביא להכשיר בנעשה הסכך קודם לדפנות מהא דאמרינן מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה. אף שהי' הסכך קודם שנעשו הדפנות, אך לפי הנ"ל לא קשה כלום, שהרי פסול דסכך קודם לדפנות הוא משום תולמ"ה, וא"כ כיון דסיכך על גבי לחי דמדאורייתא דופן מעליא היא ורק מדרבנן פסול (יעוש"ה), ובדרבנן לא מפסיל משום תולמ"ה, משו"ה אף שנעשה ההכשר אח"כ ג"כ כשר, ולפלא שנעלם מעיני העמוא"ו דברי השו"ע הנ"ל.
ד) והנה אף שרבא ס"ל דלא אמרינן בסוכה פי תקרה יורד וסותם, ומשמע דרבא גם בנעשה המחיצה להכא ג"כ לית לי' פי' תקרה יורד וסותם, שהרי הקשה לאביי לדידך אפילו הפחית דופן האמצעי, משמע לדידי' ניחא, ואם נימא דבמחיצות נעשה לאכסדרה מודי, א"כ גם לדידי' תיקשי דהא הכא נעשה הסיכוך לסוכה, אע"כ דרבא גם בזה פליג, והא דאמרינן. ורבא אמר לך ע"כ לא אמר רב כו', היינו דפלוגתתם לענין אכסדרה לא שייך בדרב, אבל הוא ס"ל דגם בכה"ג ל"א פ"ת יו"ס, עכ"ז הוא דוקא מדרבנן, אבל מדאורייתא גם הוא ס"ל פ"ת יו"ס, שהרי מכשיר בנראה מבחוץ ושוה מבפנים, עיין ברא"ש שם שמפרש כן דהיינו דוקא דרבנן.
ואפשר דכמו דסבר רבא לענין דופן שלישית אף שמן התורה כשר בטפח, עכ"ז מדרבנן בעי צוה"פ, כן אף שמדאורייתא פ"ת סתימה מעליא היא. מדרבנן דופן ממש, ושם בעירובין מיירי שהי' מתחילה שלשה דפנות כשרים ונפל הדופן, דמה"ת הוי דופן מעליא שהרי פ"ת יויסנ והרי הסיכוך נעשה בהכשר, ורק מדרבנן פסול כמו דופן שלישית, משו"ה אף שעשה הדופן אחר הסכך כשר דבדרבנן לא מיפסל משום תולמ"ה.
אכן לכאורה יש להביא ראי' שכשר היכא דהסיכוך קודם לדפנות, מהא דאמרינן (סוכה ד' ט"ז ע"ב) מחצלת ארבעה ומשהו מתיר בסוכה משום דופן. תלי לי' באמצע פחות משלשה למטה ופחות משלשה למעלה. והרי אימת נעשה לבוד כשסוכך וא"כ קדם הסכך לדופן, וכן תיקשי מהא דאמר אביי זימנין דמוקי בפחות משלשה לסכך. מה יועיל אף אם העמידה קודם הסכך, כיון דכ"ז שלא סוכך לא הי' שם דופן עליו ורק כצורך נעשה, וקדם הסכך לדופן.
אך יש לומר, דמיירי שהתחיל לסכך מקודם המחצלת וכיון שסיכך מעט כבר שם דופן עלי', ונעשה הדופן קודם הסכך.
אך עכ"ז תיקשי, אם הניח חתיכה של שלשה טפחים בב"א יהיה פסול מטעם דאלו הג' טפחים נעשו בפסול שנעשו קודם הדפנות.
והנה באמת נוכל לומר כיון דיש טפח דופן לא מקרי תולמ"ה כיון דשם הסכך עלי':
וכמו דאמרינן שם, אם עשה מחיצה טפח וסוכך עליו כשר. כיון דכבר שם סכך עליו.
אך מדברי הגהת מיימוני וכן הובא בשו"ע שם, משמע דדוקא אם הסכך הוא ע"ג המחיצה אז כשר אף אם לא היו רק דופן טפח, משא"כ אם הדפנות רחוק מהסכך אז צריך שיהיו דופן שלם, דהיינו עשרה טפחים, ואולי כיון דהוי דופן של עשרה טפחים, אז אף שהסכך רחוק מהד' אמרינן גוד אסיק, וכן משמע בקרבן נתנאל ד"ה מחצלת שבעה, אבל כיון דאין כאן דופן מעליא אז אין על הסכך שם סכך אם הוא רחוק מן הדפנות, וא"כ איך מתיר מחצלת ארבעה ומשהו כיון דכ"ז שלא סיכך לא היו דפנות, שלא היו רק שבעה ומשהו, ורק כשסיכך נעשה לבוד, והרי קדם הסכך לדופן. ואולי באמת בכה"ג אינו כשר רק אם התחיל לסכך מצד המחצלת או הבהמה ולא הניח חתיכה של שלשה טפחים בב"א.
ועוד נוכל לומר, שאף אם הניח ג' טפחים בב"א כשר כיון דנעשה הסכך והדופן בב"א, וכמו שהוכיח גיסי שי' במכתבו העבר דבכה"ג כשר, משא"כ בפ"ת דכ"ז שלא נעשה תקרה לא אמרינן יו"ס, ומשום ומשום כן קדם הסכך לדפנות. והראי' שלא אמרינן פ"ת יו"ס בפחות מד' טפחים, הרי שצריך להיות מקודם דבר חשוב, ואף שלדברי התוס' גם לבוד לא אמרינן בפחות מד', היינו שלא אמרינן לבוד למקום פחות מד', משא"כ בפ"ת דבעינן שבתקרה בעצמה תהא ד' טפחים, א"כ צריך להיות מקודם דבר חשוב ואח"כ נימא יו"ס, וא"כ כ"ז שלא הונחו לא אמרינן יו"ס, ורק אחר שהונח, וא"כ קדם המחיצה לדפנות.
ה) היוצא מדברינו דרבא ג"כ ס"ל פ"ת יו"ס ורק בסוכה גזרו רבנן והיינו דוקא לרב:
אבל לשמואל דס"ל דאף דשלש מחיצות כהלכתן עכ"ז לא אמרינן על דופן הרביעית פתיו"ס ע"כ דלא ס"ל כלל פ"ת יו"ס.
והנה הא דגזרינן גזירה שמא תמות, או שמא תברח לא שייך רק אי הוי דאורייתא, אבל אי הוי דרבנן הוי גזירה לגזירה:
ואף שמצינו לפעמים גל"ג, אבל בכה"ג שעיקר הגזירה הוא שלא ידע שעובר על איסור דרבנן, בודאי דלא שייך לגזור. ועיין ח"מ סימן רל"ד.
ועתה נחזי אנן בהא שעשה לבהמה דופן לסוכה, הנה כ"ז שמסכך לא שייך לגזור שמא תמות או תברח, שהרי רואה ומתעסק ומעיין בזה, וכיון שעשה הסוכה בהכשר אף אם אח"כ תברח הבהמה עכ"ז תהי' הסוכה כשירה מטעם פ"ת יורד וסותם, ורק מדרבנן הוא הפסול. ובדרבנן לא שייך למיגזר.
וצ"ל דהסוגיא אזלא אליבא דשמואל דלא ס"ל פ"ת יו"ס ולדידי' כשתברח הבהמה יהי' פסול דאורייתא, משו"ה גזרינן משא"כ הרמב"ם לטעמי' דפסיק (בפי"ז מה' שבת הלכה ל"ה) כרב דאכסדרה בבקעה מותר לטלטל הרי דס"ל פ"ת יו"ס וכן פסיק (שם בפי"ז משבת הכ"ב) נראה מבחוץ ושוה מבפנים כשר, הרי דס"ל פ"ת יו"ס וא"כ אף אם תברח הבהמה תהי' הסוכה כשירה מדאורייתא. ורק מדרבנן פסול:
ובדרבנן לא גזרינן. משו"ה לא הביא שבעינן שתהי' כפותה.
ו) ואולי אפשר לומר, דהנה אביי לא ס"ל דהיכא דמדאורייתא כשר משום פ"ת שרבנן יפסלוה, וא"כ קשה לדידי' אפילו הפחית דופן אמצעי, וצריך לתרץ מודינא לך דהוי כמבוי מפולש, ובזה לא אמרינן פ"ת כ"ו והוי פסול דאורייתא, משא"כ לרבא עכצ"ל דגם בהפחית דופן אמצעי הוי רק דרבנן, שאם הי' דאורייתא בהפחית דופן אמצעי מאי מקשה לאביי, הלא גם לדידי' הוי דאורייתא, אע"כ דלדידי' גם בהפחית דופן אמצעי הוי דרבנן,
וא"כ שפיר נוכל לומר דאביי לטעמי' שפיר חייש שמא תמות או תברח. שאם העמידה בדופן אמצעי אם תברח יהי' פסול דאורייתא, משא"כ להרמב"ם דפסק כרבא, גם בהפחית דופן אמצעי הוא דרבנן, לכן לא מצריך שתהא כפותה, אכן בשבת דמיירי במחיצות בלא תקרה, א"כ אם תברח הוי איסור דאורייתא, לכן מצריך הרמב"ם שיהיו כפותין שאם יברחו יהי' איסור דאורייתא.
ובזה ניחא שפיר מדוע לא הביא הרמב"ם החשש שמא תמות ולא יתכשר אלא בפיל שאף אם ימות ישאר עשרה טפחים אבל לא בשאר בע"ח שאם ימותו יכווצו ולא ישאר עשרה טפחים, ואין לומר דפסק כר' זירא דמיתה לא שכיחה, שהרי הרמב"ם בעצמו פוסק בכל דוכתי דחיישינן שמא ימות.
אכן לדברינו ניחא, דהנה הא דבעינן מחיצות עשרה טפחים, היינו דוקא שיהי' רשות היחיד. אבל למיפק מתורת רה"ר במחיצות ג' סגי, כיון דלא ניחא תשמישתא הוי כרמלית, כמבואר בכמה דוכתי.
וא"כ בסוכה דאליבא דשמואל דלא ס"ל פ"ת יו"ס אם תמות הבהמה ולא יהי' עשרה טפחים יהי' פסול דאורייתא, שהרי אין כאן דופן. ומשו"ה שפיר חיישינן שמא תמות משא"כ בשבת שאף אם תמות לא פקע רק איסור דרבנן שיטלטל בכרמלית, ובדרבנן לא גזרינן שמא תמות. משו"ה לא הביא שבעינן שיהא פיל, משא"כ החשש דשמא תברח אם תלך יבטל המחיצה מדאורייתא ובדאורייתא גזרינן כ"ו כסלו תרנ"ג לפ"ק.