שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן ח
אם איסור מתבטל לקיים על ידו מצוה וביאור הגדר של כל שבא לידי חימוץ יוצאין ידי מצה. ידי"נ הרב הגאון המפורסם חריף ובקי בחדרי תורה, כליל המעלות כ"ש מו"ה אלעזר ראובן מוסקין שליט"א. הגאב"ד דאנשי דרום בית המדרש הגדול.
קבלתי מכתבו אשר יודיע לי את אשר השיב לרב וגאון אחד שרצה להוכיח מירושלמי והובא בתוס' קדושין ל"ח, דכמו דלא בטל היתר להיות נהפך לאיסור, ה"נ לא בטל לקיים על ידו מצוה, דאל"כ תקשה מדוע לא קיימו מצות מצה, ליקח קמח חדש פחות מכזית ולהוסיף בו ממין אחר עד כזית. אע"כ דכמו דלא בטל לחשב איסור חדש, ה"נ לא בטל לקיים בו מצות מצה.
ודחה כתר"ה זה בתבונה רבה. דהא אין יוצאין מצות מצה, אלא באופן אם היתה נחמצה העיסה היו עוברין משום בל תאכל חמץ, והכא אם היתה נחמצה לא הי' עובר, דהרי אין המין שאינו מחמשת המינין נחשב להיות חמץ. עכ"ד כתר"ה, והיא הערה נפלאה.
אכן כל זה הוא רק אם נימא דהאי דינא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצה. הוא דין שאין יוצאין בכזית מצה אלא אם הי' הכזית הזה נחמץ היו עוברין עליו משום חמץ, אבל אם נימא דהאי דינא איננו רק דין דגלתה התורה דיוצאין במצה ונקרא לחם דוקא מין שיוכל לבוא לידי חימוץ, א"כ אין זה כלל דין בהכזית שיוכל לבוא לידי חימוץ. רק גילוי איזה מין, א"כ הלא רוב הכזית הוא מין שיוכל לבוא לידי חימוץ, והמיעוט בטל, אם נימא דיוכל לבטל שיבוא עליו שם מצות מצה, היו יוצאים אם רובו חיטים.
והנה לכאורה זהו תלי בדברי הגמ' (פסחים ד' ל"ה ע"א) שרצה לומר דמשו"ה עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין משום חמץ, משום דאין יוצאין במצה, והי' סבור לומר דהאי קרא לא תאכל עליו חמץ קאי על הכזית, שעל כזית שיוצאין במצה עוברין משום חמץ, שאין יוצאין במצה אין עוברין משום חמץ. וע"ז הקשה ימהמחסו וגמעו דאף דאין יוצאין במצה עוברין משום חמץ. א"כ האי דינא של ההיקש לא נאמר על הכזית, אלא על המין, לאגלויא, שעל מין שיוצאין במצה עוברין משום חמץ.
ואפשר לומר עוד, דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד בדין מצה שנילושה במי פירות (ברמב"ם פ"ו מה' חמץ ומצה ה"ה), דהרמב"ם ס"ל דיוצאין בה ידי חובת מצה, והראב"ד ס"ל דאע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת, ההיא שתבלה משנאפת.
ואף שכתב המ"מ. שיש מפרשין דמיירי שמעורב עם מים, אפשר לומר דרק יש מי שכתב דמשום זה מקריי בא לידי חימוץ. אבל אלו החולקים על היש מי שכתב אפשר דס"ל דאם עירב במים לא הוי בא לידי חימוץ שהרי כיון שעירב עם מי פירות לא יהיו חמץ אלא חמץ נוקשה דמרבינן מריבוי, אבל חמץ לא מיקרי, והכא כתיב בקרא, לא תאכל עליו, בעינן דוקא בא לידי חמץ גמור. ומשו"ה להראב"ד, בין שלש במי פירות עם מים, בין במי פירות לבדם, ס"ל להראב"ד דאין יוצאין משום דאין בא לידי חמץ גמור והא דאיתא בתוספתא דיוצאין במצה מתובלת, ס"ל להראב"ד דאין יוצאין אלא אם תבלה משנאפה דס"ל להראב"ד דהאי דינא, דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצה, הוא דין בהאי כזית, שבשעת אפי' צריך שיהי' דבר שבא לידי חימוץ.
אכן הרמב"ם ס"ל, דלא נאמר אלא על המין. וכיון דהוי מינא שיכול לבוא חימוץ אם היו לשין אותו במים, אף אם לש במי פירות, יוצאין ידי חובתן, (ולהראב"ד צריך לומר הא דאיצטריך קרא דלחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש אשמעינן קרא אף אם אפה במים, וחזר ועשה עיסה וטגנו ביין שמן ודבש ואפאו, אין יוצאין משום דנעשה מצה עשירה, ועיין במ"מ ולח"מ). ואפשר עוד לומר, דגם בדין העושה מין חטים ואורז, דהרמב"ם סבר (רמב"ם פ"ו מחמץ ומצה ה"ה) שאם יש טעם דגן. יוצאין ידי חובתן בפסח, אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, והראב"ד ס"ל דאין יוצאין אלא א"כ יש בו כזית בכדי אכילת פרס, וכתב הכ"מ דהרמב"ם ס"ל כדאיתא בירושלמי, מטעם גרירה, דהאורז נגרר אחר חיטין ג"כ אזלי בזה לטעמיהו, דהרמב"ם ס"ל דאורז אם יש בו טעם דגן נגרר שנעשה מין דגן. וכל שהוא מין דגן יוצאין בו אף שאין בא לידי חימוץ. אכן הראב"ד ס"ל דדין הוא בהאי כזית, ובעי דוקא שיכול לבוא לידי חמץ גמור, משו"ה אם עשה עיסה מין חיטים, ומין אחר, אף שיש כזית בכדי אכילת פרס, אין יוצאין ידי מצה, דהאי כזית אין יכול לבוא לידי חמץ גמור, שחימוצו נמשך בכל העיסה ולא יבוא לידי חמץ גמור, אבל אורז נגרר בזה אחר חטים שאף שהוא אין בא לידי חימוץ אבל אין מבטל טעם החמץ של החיטים משו"ה יוצאין דוקא אם יש כזית בכדי אכילת פרס. מאפיסת הפנאי אקצר, ידידו. כ"ה ניסן תרפ"ה.