אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן ז

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן ז

סימן ו

בזמן שיעור אפיית המצות. רב ברכה לכבוד ידידינו הרב הגאון המפורסם יראת ד אוצרו הודו והדרו חריף ובקי בחדרי תורה כש"ת מה"ו ר' זכרי' ראזענפעלד שליט"א, הגאב"ד לאגה"ק בס"ס לואיס. אחדש"ת באהכה רבה, ספרו היקר והנחמד יוסף

*) נדפס בספר שלמה חדשה. תקוח' נכון הגיעני אלי, מה יקרו דבריו היקרים הנאמרים בספרו בבקיאות רבה ובחריפות נפלאה ובחדא מחתא בשכל זך וישר מפרק חויות ומישר הדורים.

א) ומזה יצא להורות בענין אפית המצות לשמור את אחינו בני ישראל מהכשל חלילה באסור חמץ בפסח, ישר כחו זה לד', ויוסיף לו עוז ואיל לפעול ולעשות למען תורתנו הק' והוראותיו בספרי ישרים ונכוחים, ובטח ממנו יראו וכן יעשו כל בתי האופים להנהיג ככה, לבלי לאפות יותר מכשיעור שכתב כת"ר כאשר ביאר יפה יפה בספרו, היינו שיעור שלא ישתהה יותר משיעור מול, כי כפי שנוהגים לאפות כשלשים וחמשה פונט בבת אחת אשר מנתינת המים עד שיגיע המצה האחרונה התנורה ישתהה כחצי שעה, א"כ בודאי יש לחשוש שמא נדבק פרור בהיורה מעיסה הראשונה והוא יהי' דבוק בהיורה עד העיסה האחרונה שידבק בה, וא"כ אף אם ננכה שיעור הרדידה ודיבוק החוטין שעושה המכונה לעיסה האחרונה שזה שוהה לערך ששה מינוט. (באשר ביחד עם הלישה בהיורה עולה לשמנה מינוט א"כ מהלישה עד הנתינה לתנור הוא ששה מינוט) ונימא שמעשה המכונה לדבק החוטין ולמשוך מבטל החימוץ, עכ"פ הפרור הזה הי' מונח בהיורה כעשרים וארבעה מינוט קודם הרדידה והידוק של עיסה האחרונה כי הוא עדנה מעיסה הראשונה בהיורה, וא"כ הרי שהה שיעור מיל בלי עסק, ובפרט כי יקרה לפעמים עכוב בהמכונית, וא"כ הרי יש כאן איסור שאסרו חז"ל ללוש יותר מכשיעור אף אם לא שהה שיעור מיל פן יבוא להשהות שיעור מיל, וא"כ כיון דלפעמים ישתהה אסור לכתחילה לעשות כן.

וכן מה דהתיר ללוש כחמשה עשר פונט קמח שבזה אין רגילות להשהות יותר מחמשה עשר מינוט מתחילת עיסה הראשונה עד גמר האחרונה ואף שהעיסה יותר משיעור חלה, דינו דין, כמבואר בארוכה בספרו.

ולדעתי יש לומר דאף חכמי צרפת האוסרים בלש יותר משיעור חלה, מודים הכא.

דהנה הרא"ש הקשה מלחם הפנים. והנה כת"ר בספרו הקשה מאי קושיא מלחם הפנים דילמא רבנן אסרוה ותירץ כת"ר בחכמה משום דדבר שמפורש בתור להתיר אין חכמים יכולים לאסרו, כדעת הט"ז.

אכן לדידי נראה דיש לחלק מלחם הפנים, דהרי לחם הפנים אין עומד לחלק למצות קטנות, וא"כ אין עומד להשתהה בלא מעשה דהרי לחם הפנים כשיעור שהי' לש כן הי' אופה בדפיס, א"כ העיסה לא היתה עומדת להתחלק, אבל בסתם עיסה דעומדת להתחלק לעיסות, א"כ יצטרך להשהות, שפיר נוכל לומר דגזרו רבנן שלא לעשות עיסה מרובה בלישה כי כשתצטרך האשה אח"כ לחלק העיסה לחלקים קטנים כפי הדרך (ובפרט דהלא אין עושין פת עבה) יובא לידי כך שישתהה יותר מכשיעור ויבוא העיסה לידי חימוץ, משו"ה גזרו רבנן אף היכא דלא נשתהה, משא"כ בלחם הפנים דאין עומד להתחלק לא שייך כלל למגזר, וא"כ לא שייך כלל לומר דבר שמפורש להיתר וחילוק זה בין היכא דעומד להיות בכה"ג, בין היכא דאין עומד, מצינו בהרבה מקומות בש"ס, ובחולין ד' כ"ח ע"ב, גבי וורידין, דחילק ר' יהודה בין עוף לבהמה משום דצולהו כאחד. ב) ע"ב נראה לי, דבאמת חכמי צרפת דאסרו בעיסה מרובה אף בלא שהה שיעור מיל. לא אסרו מטעם גזירה דרבנן, אלא דסבירא להו מן הדין אסור אף בלא שהה שיעור מיל בעיסה מרובה, משום דס"ל כיון דקיי"ל דאם נתעסקו בבצק ונתחמם בידים אם יניחו בלא עסק אפילו רגע מחמיץ, וחששו חכמי צרפת פן בלישה דמתעסקים בידים מתחמם המקום שמתעסקים בידים וכשהעיסה קטנה א"כ העסק מועיל לכל העיסה, וא"כ אין מניח העיסה בלא עסק, אבל בעיסה גדולה יותר משיעור דאז אין מועיל העסק לכל העיסה, נמצא כשהאשה לשה במקום זה ואח"כ מנחת מקום זה מהעיסה ומתעסקת במקום זה, הרי המקום הראשון נתחמם בידים, ועסק שמתעסק במקום שני אין מועיל למקום הראשון, וא"כ מונח המקום הראשון בלי עסק אחר שנתחמם, ובא לידי חמוץ זהו סברת חכמי צרפת.

וא"כ שפיר הקשה הרא"ש עליהם מלחם הפנים. דהרי שם ג"כ הוא יותר משיעור חלה.

ולפי"ז בודאי דלא קשיא כלל קושית המג"א אם אמרו בזריזין, דמה ענין זה למה שמתחמם בידים אטו אם זריזין הן לא נתחמם, וא"כ כשהכהן לש עיסת לחם הפנים אף אם זריז הי' ע"כ עסק במקום זה ואח"כ במקום אחר, ע"כ דלא אמרינן נתחמם בידים אלא אם ראינו שנתחמם בידים אבל בסתמא לא אמרינן דמלישה נתחמם, וא"כ שפיר הקשה הרא"ש עליהם, (ואף כי יש עוד טעם אם אמרו בפת עמילה וכו' אכן כמובן אין זה דיחוי ורק בצירוף טעמים דזריזין אמרו כן, אבל מהאי טעמא לחוד לא נוכל לחלק, זהו סברת הרא"ש, ודעת חכמי צרפת אולי מהאי טעמא דאם אמרו בפת עמילה, והרא"ש ס"ל דעיקר החילוק הוא משום זריזין, כדחזינן בדף ל"ו לגבי פושרין הובא בגמ' רק טעמא דזריזין. א"כ הכא דלא שייך חילוק דזריזין שפיר הביא ראי' דלא חיישינן כלל שמא נתחמם בידים).

ומה שלא רצה הרא"ש לפרש משום גזירה אסרוה חכמי צרפת, נראה לי, דהנה חזינן דאף מאן דמפרש דאם לשה במים שלא לנו אסור הפת, אעפי"כ בלשה בחמה מתיר. ולכאורה טעמא בעי כיון דאמרו חז"ל, פסחים ד' מ"ב ע"א, אשה לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה, ומ"ש דאם לשה בחמה מותר הפת ולשה בחמי חמה הפת אסור. ועיין במ"מ בפ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה י"א ובב"ח סימן תנ"ה.

ונראה לי, דלא אמרינן דאם עברה ולשה אסור אלא במילתא דאיתא בברייתא אבל לא במילתא דאמוראי, ולא נחלקו רב אשי ומר זוטרא, דס"ל לרב אשי דאם עברה ולשה בחמי חמה אסור, הוא משום דדין זה נזכר בברייתא בדף ל"ו ושוין שאין לשין העיסה בפושרים וא"כ הרי חמי חמה בכלל פושרין נינהו, וסבירא לרב אשי כיון דחז"ל בברייתא אמרו דאין לשין אסרו אף בדיעבד, ופלוגתא דרברבתא אי לשה במים שלא לנו אי נאסר, הוא ג"כ, דהנך דאסרי ס"ל כיון דסבירא לחז"ל דאם לא לנו נחמו מחום השמש. בכלל פושרין נינהו. והוא בכלל גזירת רבנן אין לשין בפושרים. אכן הנך דס"ל דאם לשה במים שלא לנו מותר, ס"ל כיון דחזינן דמים שלא לנו לאו פושרין נינהו ורק גזירה גזרו חז"ל משום דלפעמים נחמו מחום השמש, או מטעם דבלילה מעינות רותחין. הוי גזירה אחרת שגזרו האמוראים, אבל לאו בכלל גזירת אין לשין בפושרין, משו"ה אם עברה ולשה הפת מותרת.

ולפי"ז שיהי' העיסה דוקא כשיעור חלה, דזה לא אשכחן בברייתא, ורק רב הוא דאמ' הכי, משו"ה ס"ל להרא"ש דבכה"ג אי אפשר כלל לומר שיהי' אסור בדיעבד מטעם האי גזירה, ורק לכתחילה אמר רק קבא מלוגנאי לפסחא משום חשש שאם יהי' יותר ישתהה מצות אחדות יותר משיעור מיל, כיון שדרך שתחלק האשה העיסה לחלקים, אבל בדיעבד אין לאסור.

אכן היכא דלש יותר משלשת קבין חיטין דזה נזכר בברייתא (פסחים ד' מ"ח ע"א), נוכל לומר דאף בדיעבד אסור, שהרי ברייתא היא.

אכן מדחזינן דרבינו הרמב"ם השמיט כלל ברייתא זו ולא הביאה, וכן הרא"ש לא הביאה, ע"כ דס"ל דאף בהאי שיעורא לא נאסר, דאם היתה נאסרת בדיעבד בהאי שיעורא אמאי השמיטוה, ע"כ צ"ל דס"ל דלא אתמר אלא לכתחילה וכיון דרב גזר לכתחילה שיה' דוקא קב ממילא אדחיא הך ברייתא מהלכה כלל דדיעבד בכל גוונא שרי והטעם משום דברייתא לא נאמר בלשון אין עושין העיסה יותר משלשת קבין דאז הי' הפירוש שאסרו חכמים לעשות יותר משלשת קבין וממילא אם עבירה הי' אסור הלישה, דחז"ל אמרו רק כמה שיעור עיסה, פירוש שהם אמרו רק שמצוה מדבריהם לעשות כשיעור הזה אבל לא אסרו העשי' יותר, א"כ כשעבר ועשה יותר לא עבר על איסורם בקום עשה אלא בשב ואל תעשה, שאין האיסור בהלישה שנימא גזרו רבנן שהלישה אסורה, רק מצות גברא הוא.

וכראי' לזה מדברי הרא"ש גבי מים שלא לנו, שרצה להוכיח דאם עברה ולשה במים שלא לנו מותרת, משום דרב יהודה לא אמר אלא בלשון לא תלוש אלא במים שלנו, ולא אמר לא תלוש במים שלא לנו, ומזה רצה להוכיח הרא"ש דאם עברה ולשה הפת מותרת, ומאי נפקא מינה להאי לישנא ובין האי לישנא.

אלא ע"כ דזה סברת הרא"ש, דאם אמרו בלשון אין לשין במים שלא לנו. א"כ אסרו הלישה הזאת, ונוכל לומר דאסרו אף בדיעבד, אבל אם אמרו לא תלוש אלא במים שלנו:

לא אסרו הלישה הזאת רק שלא קיים כמצות חכמים בזה אף רב אשי מודה דאין איסור בדיעבד.

אכן מאן דאסרו ס"ל, דאעפי"כ כיון שאמרו בלשון לא תלוש, הרי אסרו ללוש באופן כזה, היינו במים שלא לנו. וא"כ אסרו הלישה, אבל היכא דחז"ל לא אמרו בלשון לא תלוש אלא בלשון כמה שיעור עיסה כו"ע מודו שלא אסרו בדיעבד ורק מצות גברא, לא איסור הלישה.

משו"ה סובר הרא"ש דאיסור חכמי צרפת הוא מן הדין ושפיר הקשה עליהם מלחם הפנים, ע"כ דשיעור עיסה הוא משום שמא ישתהה, ומשו"ה בדיעבד מותר בלא שהה.

ודעת הר"י ברב שהתיר יותר משני עשרונים לכתחילה הוא ג"כ מהאי טעמא. דס"ל דמה שאמרו חז"ל דשיעור עיסה הוא כשיעור חלה, הוא דוקא בשאשה אחת מתעסקת ובאשר התנורים שלהם היו קטנים, וא"כ עמד שישתהה, אבל בתנורים שלנו דיכולין להביא הכל לתוך התנור ותיכף אחר הלישה מתחלק לנשים רבות, א"כ הלא אין עומד שישתהה הרבה יותר משיעור, בכה"ג לא אמרו מצות שיהי' דוקא כשיעור עיסה אחת:

דהם לא אסרו הלישה רק הטעם כדי שלא יבא לידי שיהוי (ובמקום אחר הארכתי בזה היינו שיש איסור מדרבנן דאמרינן במקום דליכא למיגזר שרי כמו אמימר דשרא למימלא בגלגלא במחוזא (עירובין ק"ד) ובין כל האסורים כמו אין רוכבין על גבי בהמה (ביצה ד' ל"ו ע"ב), דבודאי בכל מקום אסור אף היכא דאין מקום לגזור שמא יחתוך זמורה וביארתי דהיכא דרבנן אסרו את עצם הדבר היינו שמפני הגזירה עשאו את המחובר למוקצה, וכן הבעלי חיים ממילא אף במקום דליכא ליגזור עכ"פ הוא עובר מטעם משתמש במוקצה, אבל הכא למלאות דלא שייך למימר איסור אלא המעשה הזאת דהאיסור שמא ימלא, היכא דליכא למיגזר מותר, ואין כאן המקום להאריך בזה).

ג) ומה שדקדק כת"ר בחכמה מדוע ביאר הר"י ברבי דוקא כשיעור הזה. ותירץ הדר"ג מטעם דהר"י ברבי יליף לה מלחמי תודה והתם הי' כשלשה עשרונים ושליש וא"כ בשאין זריזין לא שניא אלא שלשה עשרונים.

ואם כי דברי הדר"ג נאמרו בחכמה רבה ודילדא אימא כותי' תילוד.

אכן לדידי נראה דאית לי' פירכא, דמה שהקשה על הר"י ברבי איך התיר יותר מכשיעור ומדמה לה כת"ר לפת עבה, הנה לדעתי הם שני דינים נפרדים. דהנה אם נדמם זה לזה היינו כאיסור האפי' בתנור כן האיסור בלישה, א"כ יאסרו כל המצות דהלא קי"ל אין עושין פת עבה מטפח והלא בשעת לישה הוא יותר מטפח. אלא וודאי דלא דמי הטעמים להדדי, בשעת לישה מה דאסור לכתחילה לעשות עיסה יותר מכשיעור הוא משום שישתהה יותר מכשיעור מיל דתצטרך האשה זמן רב להתעסק, והאיסור דאין אופין פת עבה יותר מטפח, הטעם משום שאין שולט חום האש או חום התנור באמצע כיון דעבה יותר מטפח, וזה לא שייך בלישה ורק בשעת אפי' דוקא, ולגבי העובי קפדינן אבל לא לענין רוחב החלה, דאף אם רחבה הרבה מותר, ופוק חזי מצות שלנו דארוכים הרבה.

וא"כ מאי ראי' מלחמי תודה שמותר ללוש יותר משיעור עיסה מדאמרי לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, דהרי בגמרא נדרים י"ב אוקמינן דבשעת לישה היו יוד חלות, וא"כ רק בשעת אפי' דבקן ביחד, וא"כ הלא יכול להיות שכמה כהנים עסקו בזה כל אחד לש כשיעור ועשאו עשרה חלות, ואח"כ בשעת אפי' דבקן ביחד, ועובן לא הי' יותר מטפח, וברוחב הא לא קפדינן, ובודאי דזה מותר לדבק היטב בשעת אפי' אפילו מכמה עיסות ביחד רק שעשו גוש אחד, ועיקר איסור דלישה יותר מכשיעור הוא בשעת לישה, והכא בשעת לישה לשו רק כשיעור.

אכן נראה לי לומר טעמא דהר"י בר"י דדייק דוקא יותר משני עשרונים ולא יותר, אחרי דביארנו דטעמו משום דבתנורים שלנו שיש לאפות הרבה הדרך שמתעסקות נשים הרבה בבצק, וא"כ אין לגזור שמא ישתהה בלא עסק חלק כשיעור מיל, אחרי דתיכף אחר הלישה הדרך שמתחלק בין עוזרים רבים, ורק בימי הש"ס דתנורים שלהם היו קטנים, וא"כ הדרך שאשה אחת עוסקת בבצק, ומשו"ה אף אם יחפצו שתי נשים להתעסק גזרינן לכתחילה אטו אשה אחת, (כדאיתא בתוס' שבת דף כ"ט גזירא עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא, דבמקום דכל העיר דרכן להיות מרוצפות לא גזרינן עיר זו אטו אחרת, ורק היכא דבעיר זו יש עליות שאינן מרוצפות גזרינן עליתא זו אטו עליתא אחרת), וכיון דטעמא דההיתר משום דעומד להתחלק לכמה בני אדם היינו דוקא אחר הלישה, אבל הלישה הלא אשה בעצמה עוסקת יחידה.

והנה חזינן בגמ' דנקטו דהלישה והעריכה והאפי' היינו ההכנסה והדבוק בתנור (ועיין ברש"י) שוים זה לזה, דהרי אמרינן בפסחים דף מ"ח: לשה היא מקטפת כו' מקטפת היא אופה, וכיון דחזינן דחז"ל שיערו שלא תצטרך אשה אחת לעסוק בלישה וקטיפה וההכנסה לתנור יותר משיעור חלה, וא"כ עתה נהי שאחר הלישה מתעסקות הרבה אבל בהלישה הלא אחת מתעסקת, א"כ כשיהיו יותר משלשה עשרונים הלא ישתהה בידה יותר מכשיעור ששיערו חז"ל שישתהה, שהרי בעשרון אחד שהתה בלישה וקיטוף וההכנסה לתנור, והכא כשהוא יותר מג' עשרונים הלא בהכרח ישתהה בידה יותר מאם היתה עושה עשרון אחד והיתה בעיסה מתעסקת עוד בקיטוף וההכנסה לתנור שהרי בעיסה יותר משלשה פעמים משיעור עיסה, וכיון דעסק בעיסה גדולה אין מועיל לכל העיסה, א"כ כמו שיש לחשוש בעשרון אחד היכא דהיא בעצמה הלשה והעורכת והמקטפת אם יהי' יותר מעשרון ישתהה חלק כשיעור מיל, ה"נ באם לשה בעצמה יותר משלשה עשרונים הלא יש לחשוש פן חלק מהעיסה יהי' כשיעור מיל בלי עסק. אחרי שאין העסק מועיל לכל העיסה.

וא"כ הלא בדקדוק רב התיר הר"י בר"י רק כשלשה עשרונים ולא יותר, דיותר יש לחשוש מטעם הלישה בעצמה.

היוצא מדברינו דחכמי צרפת אסרו רק משום דחששו פן נחתמם בידים, והחולקים עליו ס"ל דמה שאמרו שיעור עיסה כשיעור חלה פן יהי' מונח בלא עסק. והיכא דאין דרך שיהי' מונח לא גזרינן.

א"כ הכא במכונה דאין הידים עוסקות בהבצק, בכה"ג גם חכמי צרפת מודים דמותר ללוש כשיעור חמשה עשר פונט אחרי דחימום ידים אין כאן ואין הדרך שישתהה יותר מכשיעור עד ההכנסה התנורה, בזה כו"ע מודו דמותר אף לכתחילה.

ד) ובדבר אם אירע שנשתהה לערך כ"ד מינוט, שהדר"ג פלפל בחכמה להתיר בדיעבד מטעם הפסד מרובה.

הנני להעיר בזה הערה, אולי יש לצרף עוד סברא בכי ה"ג היכא דאירע שנשתהה, להתיר אף לכתחלה למצת מצוה, והוא, דאף דמדברי הפוסקים נראה דאין מועיל העסק לבטל החימוץ מכל העיסה היכא דהעיסה גדולה יותר משיעור חלה, אבל עכ"פ בהאי מקום שעוסק הוא מבטל, וא"כ למה אסרו ביותר משיעור היכא דשהה יותר משיעור מיל, הלא עכ"פ עסק בכל העיסה, וא"כ הרי ביטל העסק החימוץ ממקום ההוא, ואולי חששו משום שמא היה במקום ההוא מונח מתחילה עד גמר בלי עסק

אך יותר יש לומר, דהרי אף קודם שמחמיץ יש התעוררות מכח המביא לידי חימוץ והעסק מונע את הכח ההוא, אבל היכא דאין מועיל העסק לכל העיסה א"כ מתפשט הכח ההוא אף במקום שעסקו בו.

וא"כ כל זה בעסק הלישה בידים דפעם הוא בועט במקום זה ופעם במקום זה, אבל במכונה שמרדדת מתחילת העיסה עד סופה. הנה כשהתחיל לרדד נהי דלא הועילה לכל העיסה אבל במקום ההוא הרי הועיל ומכש"כ דהועיל דלא תתפשט הכח המביא לידי חמוץ מקצה העסה, דק"ו הוא אם מועיל לגבי עצמו מכש"כ שיועיל העסק במקום הזה שלא יתפשט הכח ממקום הרחוק וא"כ כשמרדד כסדר מתחילה ועד סוף הרי הועיל העסק לכל העיסה, וא"כ אף אם נחשוש פן נדבק פירור מתחילה בדופני היורה ואח"כ באה להעיסה האחרונה שאז הי' הפרור העסק המכונה הלא נשאר רק כשיעור ח"י מינוט בלא עסק ומשו"ה מותר אף למצת מצוה אם אירע שנשתהה.

ומה שמביא הדר"ג עוד סגנון אחד במעשה המצות שע"י המים הנתנים בה לא היתה עיסה ורק ע"י המכונה מתדבקת. לדעתי למצת מצוה יש לחשוש פן אינה לחם כלל והוי רק כמו קמח שאפאה בלי מים דלאו לחם, והרי בנעשית ע"י מי פירות ידוע שפסקו הפוסקים בהלכות חלה דיפריש בלא ברכה מטעם דילמא לא לחם הוא אלא בנעשית ע"י שבעת המשקים. מכש"כ דיש לחשוש בנעשה מדובק שלא בכח מים כלל אך ע"י. מכונה דיש חששא פן אינו גלגול, ואף שיש מעט מים, דילמא בעי שהגילגול יהיה ממים, ומה שהגילגול בא ע"י המכונה אין מועיל אף שיש מעט מים.

ובזה הנני ידידו דבק באהבתו מברכו בכל טוב וברכה. סלאבאדקע י"ב שבט תרס"ה.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה