שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן ה בחיוב מצות בדיקת חמץ
א) באו"ח סימן תל"ב:
ואם בעה"ב רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעה"ב
והקשה המג"א ז"ל:
משמע דאם בעה"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך, וצ"ע דהאיך מברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק כו' וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמילה. שמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו, אחר מברך עכ"ל.
ודמיון המג"א קשה מאוד, הא דבמילה אם לא מל אבוה, אחר המל מברך, היינו דבמילה הכלל אם לא מהלו האב, בי"ד מצווים, וכמובן לאו דוקא בי"ד אלא כל ישראל מצווים למולו כדילפינן בגמ' מהימול לכם כל זכר, משו"ה מברך דמצוה דילי' הוא:
אבל איך יברך השליח וצונו על ביעור, אם איננו מחויב כלל על ביעור זה, ובכל מקום הברכה הוא על דבר זה.
והנה הח"י הביא דמיון לזה מהא דמבואר באה"ע סימן ל"ה דמקדש ע"י שליח, השליח מברך.
לדעתי גם זה איננו דמיון דהנה הב"י בשם הר"ן ביאר דברכת אירוסין אינה ברכת המצות ממש אחרי שאין כאן גמר מצוה, אלא הברכה הוא על קדושת ישראל, ותקנו לברך בשעת מעשה, וס"ל להב"י דלכתחילה מברך הברכה זו עושה המצוה, וא"כ השליח הוא ג"כ כעושה מעשה, אבל גם אחר מברך אף להב"י, והרמ"א ס"ל דוקא אחר אבל ברכה דעל ביעור דהיא ברכת המצות איך יברך השליח שאינו מצוה.
ב) ונ"ל דהנה המג"א דיקדק דהלא מצוה בו יותר מבשלוחו, והח"י דיקדק עוד. למה כתב יעמיד מב"ב. וע"כ כתב דדבר בהוה, וה"ה אחר שאינו מבני ביתו.
לכן נראה לי, דהנה רש"י כתב:
אור לי"ד בודקין את החמץ שלא לעבור בבל יראה (פסחים ד' ב' ע"א):
והקשה בתוס' הא לזה בביטול סגי:
ותירץ דהטעם כדי שלא יבוא לאוכלו
ונראה לי כונת רש"י, דהנה אם נימא דעיקר הטעם דצריך בדיקה הוא אך כדי שלא יבוא לאוכלו א"כ הרי אין חילוק אם מבער החמץ מביתו או מבער עצמו מן החמץ שמונח בביתו, א"כ איך אמרו שאם מפרש בתוך ל' יום קודם לפסח או עושה ביתו אוצר חייב לבער, למה חייב לבער. הא כדי שלא יעבור בבל יראה סגי בביטול, וכדי שלא יבוא לאוכלו הוא הולך מביתו, ע"כ ס"ל לרש"י, דאף דמן התורה כדי שלא יעבור בבל יראה סגי בביטול, מדרבנן כדי שלא יעבור בבל יראה בעי ביעור דוקא. או דהטעם שמא לא יבטל יפה או דרבנן לא חלקו וכללו דכדי שלא יעבור בבל יראה לא סגי מדרבנן בביטול ובעי בדיקה (ומצינו בגמ' בל יחל מדרבנן ועוד האוכל לפני זריקת דמים עובר בחמשה לאווין דהוי מדרבנן). משו"ה אף שהולך מביתו אעפי"כ בעי בדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה.
בזה יש לתרץ קושית התוס' בפסחים ט' ד"ה דהיינו וז"ל:
לפי מה שפירש הקונטר' לענין בדיקה, לא נהירא לר"י דהיכי מייתי מט' חניות דהוי ספיקא דאורייתא, ואזלינן לחומרא, והכא ספיקא דרבנן הוא.
אכן לפי דברינו אזלי רש"י ותוס' לשיטתיהו, דהנה קי"ל דכל דבר שהוא ספק דאורייתא ומצד אחר בא לו ספק שהוא דרבנן, לא אמרינן ספיקא דרבנן, א"כ הכא הרי לרש"י הרי גם עתה ספק שני באיסור בל יראה והיינו הספק דאורייתא אם יש לו חמץ. ומה שביטל זה אין מועיל מדרבנן. והוי כמצד אחד בא לו שהוא דרבנן דלא אמרינן בזה ספיקא לקולא, משא"כ היכא דאמרינן שאני אומר. היכא דיש לתלות, אז אף בדבר שעיקר מן התורה ומצד אחר בא שהוא מדרבנן, אני אומר ותלינן דלבדוקה לא על, ומשו"ה להלן מתרץ דבדרבנן שאני. אכן תוס' לשיטתי' דטעם הבדיקה הוא כדי שלא יבוא לאוכלו. א"כ אין הבדיקה הזאת שייכא לדאורייתא, משו"ה הקשה היכא מייתי מט' חנויות שהוא דאורייתא, לדין בדיקה שהוא מדרבנן.
ג) והנה אף שרש"י ס"ל דטעם הבדיקה, דמדרבנן כדי שלא יעבור בבל יראה לא סגי בביטול, אכן רש"י ע"כ ג"כ מודה שיש חיוב בדיקה כדי שלא יבוא לאוכלו, שהרי שוכר בית שאין החמץ שלו אמאי מחויב בבדיקה, ע"כ שיש ג"כ חיוב בדיקה, כדי שלא יבוא לאוכלו, וזהו דמספקא בגמ' דף ז' המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק היינו דעל המשכיר החיוב דחמירא דידי', ועובר על בל יראה מדרבנן, או על השוכר שיש עליו חיוב לבדוק כדי שלא יבוא לאוכלו.
והנה לפי"ז חיוב בדיקת החמץ יש ג"כ הטעם כדי שלא יבוא לאכלו, וכמובן חיוב זה הוא דוקא על מי שמצוי שיאכל, אבל איש שאינו שוכר אם יבוא לבית בודאי דאין עליו חיוב בדיקה, שהרי אין רגיל שיקח פת של חבירו ויאכל, משא"כ שוכר כיון דאיסתלקו מרייהו נפשייהו הלא מצוי שחמץ שימצא יחשוב שהוא שלו ויאכל. והנה איש מבני הבית אחרי שמצוי כאשר ימצא חמץ יאכלנו, הלא עליו חיוב לבדוק מטעם כדי שלא יאכלנו, דלא שני משוכר דאף שאין החמץ שלו מחויב בבדיקה.
מעתה מדוקדק היטב מה שכתב המחבר, יעמיד מב"ב דבודאי אחר אם איננו שעת הדחק לא, שהרי מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל ב"ב שגם הם חייבים בבדיקה, לא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפי זה לא קשה קושית המג"א האיך יברך, הא אין המצוה עליו, אכן לדברינו הא הכא בב"ב קיימינן, דגם הם מצווים, משו"ה אם אין בעה"ב מברך מחויבים המה לבדוק ולברך כמו שוכר בית, אבל אחר שהוא רק שליח ואיננו שייך להחיוב, בודאי אף אם שלחו בעה"ב לא יברך, כנלענ"ד. קרמנטשוג, י"ב ניסן תזר"ע לפ"ק.