אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן ג

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן ג

סימן ב

ולדעתי צדקו דברי כתר"ה, שיש להתיר, אכן יש לדון בטעמא דהתירא. הנה מה שכתר"ה כתב דכיון שהוא כבר חילל שבת מקודם, ורבות בשנים השתתף עם עו"ד נכרים, לא הוי כתרי עברי דנהרא, לענ"ד יש לפקפק בזה. דעד כאן לא אמרו, דהיכא דלא הוי בתרי עברי דנהרא, אין איסור לפ"ע, זהו דוקא, היכא דהדבר זה בעצמו, היינו כוס יין זה. ואבר מן החי זה, אם לא יתן לו. יקח הוא בעצמו. אבל מה שהוא יקח אבר מן החי אחר ויאכל בשביל זה לא הותר לתת, אם הוא בתרי עברי דנהרא, ומשום זה כתבו בתוס' ע"ז כ"ב ד"ה חדא, דלהאי טעמא דלפני עור, אסור לישראל וכותי לקבל שדה בשותפות, משום דהכותי יעשה מלאכה בחוה"מ, אף דהכותי עושה תמיד בחוה"מ, ואם לא יקבל שדה זו ביחד, הלא בידו לקבל עוד שדות ולעשות בחוה"מ, אעפי"כ עתה כשישראל קבל ביחד והכותי עושה בחוה"מ מלאכה בשדה זו שישראל עמו, הישראל עובר משום לפ"ע, ה"נ כשמשתתף הישראל החרד עם הפושע, ומקבלים ענין אחד, והפושע עושה בשבת עובר משום לפ"ע, ואפילו אם הוי דרבנן יש בזה משום לפ"ע, כמו שכתבו בתוס', ובפרט דכתיבה בכל לשון הוי דאורייתא להרמב"ם ועוד פוסקים.

ומה שכתב הנו"ב שם, דאנן על רמ"א סמכינן דסובר דכתיבה שלא בכתב אשורית הוי דרבנן, לדידי נראה, דרבינו הרמ"א לא אמר לפסוק להלכה דכתיבה בכל לשון הוי דרבנן לקולא, רק דהרמ"א חשש לחומרא לדעת הסוברים דהוי דרבנן, וכמו שאבאר, דמה שלמד הנו"ב מדברי הרמ"א קולא, לדעתי אדרבה חומרא היא וכל דברי הנו"ב תמוהים בעיני. ב) הנה הנו"ב שם חקר, אודות להושיב עכו"ם בחנות, וכתב הנו"ב להתיר אם יתנו לו דבר קצוב מכל אלף שימכור, בזה דומה להיתר קבולת הנזכר בסימן רמ"ד סעיף ו'. אלא דחשש כיון שהוא בביתו של ישראל הרי יש בזה חשדאי, וע"ז כתב להתיר, מטעם דכתיבה הוי דרבנן והיכא שהוא שבות דשבות בכה"ג לא חיישינן לחשדאי זהו תורף דברי הנו"ב.

ולדידי הדברים תמוהים, דאימתי אמרו בקבולת מותר, היכא שיכול הא"י לעשות המלאכה בשבת, ושלא לעשות בשבת, ולהניחו על ימי החול, אלא שהוא רוצה להקדים, א"כ מה שעושה המלאכה בשבת הוא בעד עצמו, אבל בחנות כיון שמה שהוא מוכר בשבת אי אפשר למכור בחול, וכמו שכתב הנו"ב בעצמו שם, דדבר זה דומה ליום השוק הקבוע בשבת, א"כ מה מועיל שנותן לו דבר קצוב מכל אלף. עכ"פ הא גם הישראל איכפת לו שימכור בשבת, וא"כ הרי שניהם שומרים, והוא עושה בעדו וגם בעד הישראל, ובכה"ג הא אסור, כמו בשדה ומרחץ היכא דלא התנו דאסור אף שהעכו"ם עושה בעדו ג"כ, אבל כיון דהוא עושה גם בעד הישראל אסור.

ולא דמי להאי דינא דסימן רמ"ה סעיף ד', היכא דנתן מעות לעכו"ם להתעסק דהתם כל העסק והמלאכה הוא של עכו"ם רק שהוא נותן מהריוח שלו מחצה להישראל, וגם הנו"ב בעצמו שם העיר דלא דמי. ומה שהתיר בשו"ע סימן רמ"ד סעיף ו' היינו דין דישראל הקונה המכס, הנה הב"י בעצמו שהביא דברי המרדכי שפסק מהר"ם לשכור נכרי בקבולת אסור, והיינו אף דעכו"ם יש לו מכל מכס שמקבל איזה שכר ואדעתא דנפש' קא עביד, עכ"פ הא להישראל ג"כ נחוץ שיקח בשבת, בכה"ג אסור, וכתב המהר"ם דההיתר הוא מטעם פסידא, כדאיתא בפרק מי שהחשיך, והיינו דהיכא שיש לו פסידא התירו לו אמירה לעכו"ם, א"כ היינו דוקא היכא שיפסיד מכיסו:

אבל מניעת הריוח כמו במציאה לא התירו, א"כ במכס, דכיון דקיבל מהממשלה וכל העובר דרך שם מחויב ליתן מכס:

ואם לא ישכור את העכו"ם יפסיד חובו, הוי פסידא דהתירו לו חכמים אמירה לעכו"ם:

אבל להושיב בחנות, דשם לא הוי פסידא רק מניעת הריוח, בודאי דאסור מדינא.

והנה מה שהקשה הב"י על זה, דלמה למהר"ם טעמא דפסידא, לימא משום דהוי דרבנן, ותירץ משום דכתיבה הוי דאורייתא, ועוד תירץ:

דלא שאני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה, בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, משו"ה הוצרך מהר"ם לטעמא דפסידא, נראה לי דשני התירוצים תליא בזה אם שבות דשבות הותר לצורך גדול, אם נימא דשבות דשבות הותר לצורך גדול, א"כ לא צריכא לטעמא דהפסד, ע"כ מוכח דמהר"ם סובר דכתיבה איסור דאורייתא, או דמהר"ם סובר דאף בלא כתיבה. ואף באיסור דרבנן, אף דהוי שבות דשבות, אם לא לצורך מצוה, אסור.

והנה בקונה בית בארץ ישראל התירו דוקא משום ישוב ארץ ישראל, (גיטין ד' ח' ע"ב. ב"ק ד' פ' ע"ב) והנה אם נימא דכתיבה בכל לשון הוי דאורייתא, יש להתיר בודאי משום ישוב ארץ ישראל, אף בכתיבה אשורית, והיכא דהוי לצורך גדול היכא שיהי' מדרבנן אפשר שיש להתיר, אכן לדעת האו"ז דס"ל כתיבה בכל לשון הוי רק דרבנן. א"כ אין ראי' להתיר כתב אשורית דדוקא שבות דשבות התירו משום ישוב ארץ ישראל, ושלא במקום מצוה אף שבות דשבות יהי' אסור, והחמיר רבינו הרמ"א לחשוש לדעת האו"ז, דכתיבה בכל לשון הוי דרבנן א"כ אין להתיר כתיבה אשורית ע"י עכו"ם, דילמא הלכה כאו"ז דכתיבת גלחות הוי דרבנן:

ולא התירו משום ישוב ארץ ישראל, אלא בכתיבה בכל לשון. אבל לא כתב אשורית.

ולפי"ז אדרבה, רבינו הרמ"א לחומרא אמרה, ולא לקולא, ובפרט דלפי זה יהי' מוכח דשבות דשבות אסור אף לצורך גדול

וא"כ ההיתר במוכס דוקא מטעם פסידא, דזהו דוקא בהפסד ולא במניעת הריוח, וא"כ להושיב עכו"ם בחנות, אדרבה לדברי הרמ"א בודאי אסור, דלדידי' שבות דשבות אסור אף לצורך גדול, ולהנך דסברי דאף בכתב גלחות הוי דאורייתא, אסור שהרי העכו"ם יכתוב.

ומשמע לפי"ז מדברי ב"י אלה דמה דאסור בשבת אסור אף בע"ש.

ג) ומה שהביא במ"ל פ"ו מהלכות שבת ה"ט, דברי מהר"א ששון, שהקשה על דברי ב"י שהקשה על דברי מהר"ם דלמה לי' לאהדורי על פרק מי שהחשיך, לימא דשאני הכא בקבלת המכס דאין כאן איסור דאורייתא (בלא כתיבה), והקשה על זה מהר"א ששון, דהרי רבינו בפרקין לא התיר לומר לנכרי לעשות דבר שהוא משום שבות אלא בדאיכא מקצת חולי:

או צורך מצוה, דמשום זה חילק בין קודם השבת לשבת גופא, ומשום זה כתב המ"ל דהב"י חידש דאסור בכה"ג, מתוך קושיתו, וכיון דהוי חידוש, המציא הנו"ב עוד חידוש, דאין לך בו אלא חידושו, היינו דלחשדא בכה"ג לא חיישינן:

היכא שהוא מע"ש.

אכן לדידי הדברים תמוהים, דהרי הרמב"ם שנה לנו שם בהלכה ט'. דגם לצורך הרבה מותר שבות דשבות, וכן המחבר בשו"ע סימן ש"ז הלכה ה', העתיק ג"כ לשון הרמב"ם. דהיכא דצריך לדבר צורך הרבה, מותר בשבות דשבות. בודאי דגירסתן הי' גם ברמב"ם כן, וא"כ שפיר הקשה על דברי מהר"ם. דלמה לי' לאהדורי על פרק מי שהחשיך, דהתם טעמא משום פסידא, וזהו דוקא בפסידא לא במניעת הריוח, היינו במציאה וכדומה. כדאיתא שם בגמ' דתיפוק לי' דהוי שבות דשבות ובאופן זה מותר לצורך גדול וזה יהי' מותר אף במציאה וכדומה, ומכש"כ כשבא המציאה לידו:

דבגמ' נשאר בתיקו, משום דשם מיירי באומר לעשות איסור דאורייתא להעכו"ם, וע"ז משני רבינו הב"י, טעם אחד, דאוסר משום שהעכו"ם יכתוב וטעם שני, דהמהר"ם יסבור דאף שבות דשבות אסור אף לצורך גדול, ודוקא משום פסידא התירו, ולא חידש מאומה, דאין חילוק בין ע"ש לשבת להאי דינא:

וממילא אין לנו לחדש דלא חיישינן לחשדא בכה"ג.

ד) ומה שהביא כתר"ה בשם הגאון ר' שניאור זלמן זצ"ל, דבמקום פסידא לא חיישינן למראית עין. הנה אין ספרו בידי, וצ"ע בדבר זה, דהרי קי"ל (ע"ז ד' י"ב ע"א, רמב"ם פ"ג מה' ע"ז ה"ז) נתפזרו לו מעותיו בפני עכו"ם, לא ישחה ויטלם משום חשדא, אף דנתפזרו לו כל מעותיו.

ומה שכתב הב"י, בהאי דינא דישראל ששכר המכס, ז"ל:

ואם תאמר, והא קבולת פרהסיא הוא, וכל כה"ג ליכא מאן דשרי וכו', ואפשר לומר דהתם בדליכא פסידא אבל היכי דאיכא פסידא כי הכא מודו דשרי עכ"ל, נראה לי. דכונת הב"י, דהיכי אסור משום חשדא, היכא שלא הותר האמירה, אבל היכא דאיכא פסידא. דשם הותר האמירה, כמו במי שהחשיך דנותן כיסו לעכו"ם, א"כ מאי שייך פרהסיא בכה"ג. הא הכל רואים דאיכא פסידא, וא"כ הרי מפורסם ההיתר ג"כ, ומאי חשדא איכא, אבל היכא דאיכא חשדא, אולי אף בדאיכא פסידא, אסור, ודינא דלא ישכיר מרחצו לעכו"ם, אף בדאיכא פסידא אסור.

אכן כל זה, היינו דוקא, היכא שהישראל נותן לעכו"ם לעשות דבר שלו אבל בהתנו מעיקרא, הא התירו חכמים, וטעמא, דכיון דהתנו מעיקרא טול אתה בשבת ותני בחול, א"כ הוי כלא נשתתפו כלל וכן כתב הב"י תחלת סימן רמ"ה, ז"ל:

דכיון דמעיקרא התנו ה"ל כאילו אין לישראל חלק בשדה כלל ביום השבת אלא כולו של עכו"ם בשבת.

ה) א"כ לפי זה בעורך דין חרד. שרוצה להשתתף עם עוד שני גוים ואחד ישראל מחלל שבת בפרהסיא אשר המה ארבעה ביחד, ובימי השבוע יש ששה ימים (דמסתמא ביום א' תהי' הביורה [המשרד] סגורה), ומגיע לכל אחד ריוח בעד יום וחצי, יתנה הישראל החרד, שלו יהי' שכר והריוח, של יום ב' וחצי יום ג', (אם אז לא יהי' אחד מימי יו"ט) ויתר הימים. ארבעה וחצי, מגיע לשלשה הנותרים, ובעד זה שהם עושים בעדו ביום וחצי שלו, יעשה בעדם בשלשת ימים וחצי, חוץ משבת. וחוץ אם יהיו בהם ימים טובים. נמצא שהוא לא השתתף כלל עם הישראל הפושע, ולא נתן לפניו מכשול, ולא הזקיקו ע"י גרם לעבור, שהרי בידו עוד לחלוק עם הא"י ג"כ בכה"ג כמו למשל, שיהי' בידו. שייך לו. חצי יום ג' ויום ד' ומה שהוא משתתף אדעתא דנפשו, שהרי החרד לא נשתתף עמו. כיון שהתנו בתחלה.

ואין לאסור, מטעם דנקרא שם ישראל החרד על הביורה, דאיסור שנקרא שם ישראל הוא דוקא היכא שגוף הדבר של ישראל, והא"י הוא רק פועל, אבל היכא דשותפי נינהו:

לא מקרי על שמו לבד. וידעו שיש להתיר בחלוקה, דאל"כ תקשה, איך מותר בישראל ועכו"ם שלקחו מרחץ או שדה בשותפות והתנו מתחילה. הא נקרא שם הישראל גם על המרחץ והשדה, ע"כ דהאי איסורא אינו אלא היכא דגוף הדבר של ישראל לגמרי:

אבל בשותפות הרי ידעי שיש לעשות שותפות באופן המותר. אך באשר יוכל להיות דדוקא בזמנם ידעו שיש אופן להתיר, אבל עתה לא ידעי שיש אופן להתיר:

ע"כ יודיע העו"ד בעתון חרדי שעשה באופן זה, היינו שהתנו שלו שייך ריוח של יום ב' וחצי, ויתר הימים, הריוח איין שייך לו ואין עליו חיוב לעבוד בשבת ויום טוב. ולאו שליחותו קא עבדי, ועיין ש"ך יורה דעה סימן קנ"א ס"ק ו', הנלענ"ד כתבתי, וה' יצילנו משגיאות, המכבדו ומוקירו. כ"ה טבת שנת תרפ"ג.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה