שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן ב
אם מותר לצאת בשבת בתיו הנקרא קוקארדא. ואם מותר לשאת נאום סנגוריא בשבת, ועוד. ישפות ה' שלום וברכה לכבוד האי גברא יקירא הרה"ג חותם תכנית מר יהושע זליג דיסקין תלמיד אינסטיטוט המשפטים בקיוב.
מכתבו היקר עם חידושי תורתו הנפלאים קבלתי ומאד ישמח לבבי כי בארץ צי' יגדלו שושנים לתהלה ולתפארת, אות היא שהשכינה שורה בישראל אם בלילי חושך לא יכבה נר מערבי נר ה' כל כח לא יעצור נגד כח הפנימי הצפון בלבות שרידים יחידים לשקוד על התורה, מים רבים הזדונים לא יכבו את שלהבת הקודש אהבת תורתינו הקדושה ומהם ידליקו נרות רבות באור הקודש להאיר לבית ישראל את חשכת גלותם.
א) והנה כבודו חקר אם מותר לצאת בשבת בתיו הנקרא קוקארדא, והעמיק והרחיב בשכל ישר ובידיעה רבה ורחבה בדברי רבותינו שיש לבאר בענין זה, בכל ענינים השייכים לזה אם מה שאסרו לצאת בשבת אם האיסור לאנשים כמו לנשים, ואם אסור בכרמלית, ואם יש לומר מאן דרכו לצאת בתיו איש חשוב ולאו דרכו להראות והנה כתר"ה הערה כל המקורים שנדבר בהם אודות זה, וכתר"ה הביא דברי הירושלמי פ"ו בשבת סוף ה"א, דר"ג בר רבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של כסף בידו וגערו בו חביריו, וקאמר שמה נשמעינן כ"ו הדא אמרת אחד האיש ואחד האשה, וכתב כבודו שר"ג תפס בידו משו"ה אין משם ראיה.
אכן לדעתי אי אפשר לומר כן דר"ג היה תפוס בידו, דא"כ איך אמר דגערו משום תכשיט, אם היה בידו הרי זה משוי ממש ולענין לשאת בידו בודאי דאין חילוק בין איש לאשה, וגם איך מסיק הירושלמי הדא אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בחצר, ואם היה תפוס בידו בודאי דאם יצא חייב חטאת, ע"כ דמיירי הירושלמי שהיה המפתח עשוי שיוכלו ללבשו ור"ג היה לבוש בו, ואעפי"כ אסור.
ב) אכן כדי לתרץ דברי רבותינו אלו שסוברים דדוקא באשה גזרו ולא באיש, נראה לתרץ ולפרש דברי הירושלמי, דהנה הט"ז בסימן רנ"ב הביא הקושיא על דברי הרי"ף שכתב סתם למתניתין דלא יצא החייט במחטו משמע אפילו תחובה בבגדו, ואילו בגמ' שבת ד' י"א ע"א, איתא פלוגתא דאביי ורבא גבי לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י ברשות היחיד וישתה ברה"ר, אי בכרמלית ג"כ אסור, דאביי אמר היא היא, ורבא אמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, ופריך ממתניתין דלא יצא החייט במחטו מאי לאו דתחובה בבגדו, ומשני לא דנקיט בידו. נמצא לרבא דס"ל דגם גבי הוצאה אין גוזרין גזירה לגזירה. מתניתין דלא יצא החייט במחטו דוקא בדנקט בידו אסור, ואמאי הביא הרי"ף בסתמא, משמע דאפילו בתחובה בבגדו אסור, וכתב הב"י דהרי"ף סבר כר' יהודה דאומן דרך אומנתו הוא חייב חטאת. אכן בכ"מ כתב ראיה לדברי הרמב"ם דפסק כר"מ דאפילו אומן דרך אומנתו פטור, (רמב"ם פי"ט מה' שבת הכ"א,) דהרי סתמא בגמ' דפריך ממתניתין ומברייתא, ומשני, ולא מוקים כר"י, ורק ברייתא דתני בפירוש לא יצא במחטו התחובה בבגדו בע"ש משני הא מני ר"י, משמע דסתמא דגמ' סבירה דלא כר"י, וא"כ תקשה על הרי"ף אם נימא דסבר כר' יהודה, ומה שמתרץ הט"ז דהאלפס סבירא לי' כאביי מכח ברייתא דיוצא אדם בתפילין משום שחייב למשמש בתפילין בכל שעה, (שבת ד' י"ב ע"א:) משמע דבלא האי טעמא היה אסור לצאת, תקשה הא קי"ל בכל מקום הלכה כרבא בר מיע"ל קג"מ (בב"מ ד' כ"ב ע"ב.) ואין לומר דהיכא דאתותב רבא שאני, דהרי ביאוש שלא מדעת (ב"מ שם,) ג"כ אמר איתותב רבא ואעפ"כ קחשיב ביע"ל קג"ם, ועיין בעירובין ד' ט"ו ע"א גבי לחי העומד מאליו דג"כ איתותב, וכן בקידושין שאין מסורין לביאה (קידושין ד' נ"א ע"א.)
ונראה לי לומר טעמא דרב אלפס, דהנה לקמן שבת ד' ס"ד ע"ב הא איתא פלוגתא דרב ור' ענני בר ששין אי הא דאסרו רבנן לצאת לרה"ר אי אסור אף בחצר, לכאורה לפירוש התוס' דפירש דאביי ורבא פליגי בדינא אי גבי הוצאה גזרו גזירה לגזירה, תליא בפלוגתא דרב ור' ענני בר ששון, ותקשה מן דינא דהתם פסקו רבותינו כר דכל שאסרו חכמים לצאת לרה"ר אף לחצר אסור ואילו הכא קי"ל כרבא דאין גוזרין בכרמלית, עכצ"ל דלא דמי, והנה אם יעמוד אדם ברה"ר וישתה בכרמלית הא בהאי מעשה אי אפשר לו לעבור איסור דאורייתא דאם הוא שותה בכרמלית הלא הבור עומד בכרמלית, אלא דאם נתיר לו לשתות כשהוא עומד ברה"ר לשתות מכרמלית יבוא פעם אחר לעמוד ברה"ר וישתה ברשות היחיד ואז יוכל להביא הכלי ויוכל לבא לידי חילול, בזה ס"ל לרבא דאין גוזרין גזירה לגזירה, אבל בדברים שאסור לצאת לרה"ר הרי באותה מעשה שיוצא לחצר יצא לרה"ר ושם יוכל לבא לידי חיוב חטאת, בכה"ג אף רבא מודה דנוכל לפסוק דבכה"ג אסרו לצאת אף לחצר, שהרי כשיצא לחצר יוצא משם לרה"ר, ובחדא מעשה אמרינן כולא חדא גזירתא.
ג) ובזה יש לתרץ הקושיה שהקשו למה לן בתפילין הטעם דמשו"ה מותר לצאת ע"ש עם חשיכה משום דתפילין צריך למשמש בכל שעה, תיפוק ליה דאף אם יצא לא יעבור על איסור דאורייתא דהרי תפילין דרך מלבוש עבידא ורק מדרבנן אסרו שמא יטול בידיו.
אכן לדברינו דהיכא דחדא מעשה היא גזרו אף בכה"ג דכולי חדא גזירתא, א"כ הרי בתפילין אם יצא עם חשיכה הרי ישהה עד שתחשך ואז יוכל לעבור על איסור דאורייתא שיקח בידו, ולא דמי לעומד ברה"ר או ברה"י ושותה בכרמלית, דהתם בהאי מעשה אי אפשר לו לעבור על איסור דאורייתא, אבל בתפילין דבהאי מעשה גופא יוכל לעבור שיטלם בידו אף רבא יודה דאסור, משו"ה איצטרכו לטעמא דתפילין שמחויב למשמש לא ישכח, (שוב אמרו לי כי בשסי"ס דפוס ווילנא בההגהות יש בשם הרמב"ן האי תירוצא.) אכן כל זה אם נימא כרב. אבל לר' ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי, אף בכה"ג לא גזרו, כיון שעתה הוא בחצר, אף היכא דבהאי מעשה יוכל לבוא לידי חיוב חטאת, אם עתה הוא בחצר והוא לבוש לא גזרו.
והנה היכא דהחייט יצא במחט התחובה לו בבגדו בע"ש תליא בפלוגתא זו, משו"ה משני במחט בידו, משום דבעי לתרץ אף אליבא דענני בר ששון, היינו שאין חילוק בין חדא מעשה לתרתי, אבל האלפס הוא פסק כרב, משו"ה כתב דלא יצא החייט במחטו אפילו בתחובה בבגדו, דבחדא מעשה אף לרבא אסרינן גזירה לגזירה.
אכן הרמב"ם בפי"ט מה' שבת הכ"ו כתב:
לא יצא החייט במחטו בידו, הרי דוקא בידו אסור, אף שהרמב"ם פסק פי"ט שם ה"ח כרב דכל שאסרו לצאת לרה"ר אסור אף לחצר, ע"כ דבחדא מעשה גזרינן גזירה לגזירה, צ"ל דס"ל להרמב"ם לחלק בין שבת לערב שבת, דבשבת גופא אסרו באותה מעשה אף שעתה הוא באופן שאם יצא לא יעבור על איסור דאורייתא, אבל בערב שבת גזרו אך אם יכול לבוא באותה מעשה גופא לחלול חיוב חטאת.
ד) אכן יקשה לדברי הרמב"ם האי דינא דמותר לצאת בתפילין מטעם דאינו רשאי להסיח דעתו מתפילין תיפוק לי' דתפילין אף אם יצא כמו שהוא לבוש עתה לרה"ר לא יעבור דתפילין דרך מלבוש הוא. ונראה לי, דהנה במתניתין בשבת ד' י"א ע"ב איתא, לא יצא החייט במחטו, והנה אם נימא דמתניתין ר' יהודה היא ומיירי דתחובה בבגדו, ניחא מה דקתני החייט במחטו:
דדוקא אומן דרך אומנתו חייב ונקט חייט דהוי דרך אומנתו וה"ה לכל בעלי אומנות, אבל למאי דמוקי בנקיט בידו א"כ למה נקט חייט. ה"ה כל אדם, וראיתי להב"י שכתב דמשו"ה נקט חייט שדברו בהוה, ולדידי תמוהים הדברים דהא ניחא אם הי' צריך לשנות מחט חייט, אבל למאי נקט כלל מחט, לתני:
ע"ש אם חשיכה לא יצא אדם ויאחז בידו מאומה, אטו נקט לנו חידושי דמחט הוי חיוב בשבת אף דדבר קל הוא, בודאי דאין סברא לומר כן, וא"כ מאי בהוה שייך כאן אצלו, אין הוה שבני אדם ישאו חפצים בידיהם, האם דוקא חייטים נושאים מחטים, הלא כל אדם נושאים דברים ביניהם, והוה הוא שישאו חפיצים, ולתני ע"ש לא יצא אדם וחפץ בידו.
ונראה לי דהנה לפי זה דמיירי בנקט בידו ואסור לצאת ע"ש סמוך לחשיכה, ושיעור סמוך מצינו בערבי בפסחים (פסחים ד' צ"ט ע"ב) דסמוך הוא חצי שעה, א"כ יהי' הדין דחצי שעה קודם הלילה אסור לשאת דבר ברה"ר וזה לא מצינו.
לכן נראה לי, דודאי כל אדם מותר לשאת משאות בידו וחפצים בידו עד שעת האיסור שבת ממש כמו ספק חשיכה, אבל סמוך לחשיכה מותר לצאת וחפץ בידו, דודאי כל אדם שאוחז חפץ בידו זוכר הוא שאוחז וכשיראה שבא שעת האיסור יניחנה דכל אדם זוכר מה שהוא אוחז, אבל חייט דדרכו לשאת תמיד מחט בידו אף בשעה שאין צריך לנושאה לתפור, דרגיל הוא לשאת כדי שידעו שהוא חייט או פן יזדמן לו דבר לתפור, וכיון שהוא רגיל לשאת אף בלא צורך חיישינן שמא מתוך רגילתו ישכח שהוא נושא וכשיבוא שבת ישכח שהוא נושא וכשיזכור שהוא נושא ישכח שהוא שבת, וכן כל בעל אומנות שדרכו לשאת תמיד בידו אף שלא לצורך, אבל שאר כל אדם מותר לשאת כל דבר בידו, דכל אדם זוכר מה שהוא נושא, משו"ה קתני לא יצא החייט במחטו.
אכן יש עוד דין גבי כל אדם, דאם מונח במקום שאפשר לשכוח כמו בכיסו, אז מחויב הוא סמוך לחשיכה:
למשמש, והנה מהו הדין דמשמוש אם מצא בכיסו דבר מה והוא סמוך לחשיכה, ונראה לי דאסור לו לצאת בזה שיהיה מונח בכיסו לא בידו, דכיון דשכחה מצוי' ישכח:
שהוא מונח ויצא, בזה גזרו אף באופן שעתה הוא בכרמלית או בחצר, ודין משמוש הוא שכל שנושא סמוך לחשיכה צריך דוקא לאחוז בידו כדי שיזכור שהוא נושא, והנה לפי זה בחייט היכא דתחובה בבגדו נהי מדין דלא יצא אין איסור כיון דאף אם יצא לא יהי' חיוב חטאת, אבל מדין דחייב למשמש יהי' אסור לצאת, אלא דלזה יש עצה שימשמש היינו שיאחז את המקום שתחוב המחט בידו.
והנה לפי זה בתפילין, נהי דאין איסור מטעם דין דלא יצא שהרי אף אם יוצא בזה לא יהי' מחויב, אבל מדין שחייבו רבנן שימשמש בבגדיו דכפי שבארנו המשמוש הוא שאסור לצאת בדבר שהוא מונח שלא בידו, דדין המשמוש אדרבה חמיר אינו בידו מטעם דמצוי לשכוח, א"כ הי' אסור לצאת בתפילין מטעם דין משמוש שהרי אין מונח בידו ומצוי לשכוח:
לזה קאמר דתפילין שמונח בראשו הרי ימשמש בכל שעה מטעם תפילין דאסור לשכוח משו"ה מותר לצאת.
ומדויק לשון הרמב"ם בפי"ט מה' שבת שכתב דין דלא יצא החייט במחטו בידו ואח"כ חיוב דצריך משמוש ואח"כ דין דיוצא בתפילין.
והא דלא משני כי פריך על רבא ממתניתין דלא יצא במחטו מאי לאו דתחובה בבגדו, דהטעם משום החיוב דמשמוש דזה חייבו אף בביתו מכש"כ כשיוצא דא"כ לא הי' אומר לא יצא, אלא דצריך למשמש כשיוצא, היינו להניח ידו על המקום שתחוב המחט, ומדקתני לא יצא הרי דאף אם יניח ידו אסור דגזרו שמא יצא ברה"ר בשבת.
ה) עוד אפשר לתרץ דברי הרמב"ם שפסק לא יצא החייט במחטו בידו דוקא אבל בתחובה בבגדו מותר, דתקשה למה לן בתפילין טעמא דאדם עשוי למשמש, ונראה דהנה לעיל תירצנו דברי הרמב"ם דפסק לא תצא אף לחצר, הרי דהיכא שיש לחוש במעשה זאת גופא לא הוי גזירה לגזירה, ובמחטו התחובה בבגדו פסק דמותר לצאת בע"ש סמוך לחשיכה אף דיכול לבא לידי איסור במעשה זאת גופא, וביארנו דהרמב"ם מחלק בין ע"ש לשבת.
אכן באמת יש לומר דהרמב"ם סבירא לי' דלא דמי האי דינא דמחטו התחובה בבגדו לדין דלא תצא לכרמלית בתכשיט שדרכה להראות, דהתם כיון שמצוי שתראה א"כ ה"ז דמי כמאן דנקט בידו דכל דבר המצוי חשבינן כאילו הוא כן, נמצא כשתצא לחצר תצא גם לרה"ר ותשלח ותחוי, אבל מחט התחוב בבגדו אין מצוי כלל שיקח ברה"ר בידו דכיון דבשוק אין לו צורך למה יקח בידו את המחט כל זמן שלא בא לביתו, אלא שיש לחוש שמא ילך כן ברה"ר במחט התחוב בבגדו, הלא יעבור רק על איסור דרבנן:
משו"ה בע"ש לא גזרו שלא יצא במחט התחוב בבגדו דהוי גזירה התחוב בבגדו אטו מי שנושא בידו, וגזירה לגזירה לא גזרו.
ואין להקשות לפי זה למה אסור בשבת להוציא דבר שלא כדרכו בכרמלית ולא אמרינן דהוי גזירה לגזירה, התם כשאמרו רבנן דמלאכה שלא נצרכה כמו הוצאה שלא כדרכה מדרבנן הוא מלאכה, א"כ כשאסרו הוצאה בכרמלית גם כן הוצאה ע"י תחיבה בבגדו אסורה דהרי הוצאה היא מדרבנן מלאכה. אבל בע"ש מלאכה מותר עד שבת וגזירה חדשה הוא לא יצא בדבר שיכול לבוא לידי חילול שבת, א"כ דוקא בדבר שיוכל לבא לידי חלול שבת מדאורייתא אבל לא באופן שלידי איסור דאורייתא לא יוכל לבוא כמו בתחובה בבגדו, בכה"ג לא גזרו דגזירה לגזירה לא גזרו, וכל זה במחט התחוב בבגדו דלא מצוי שיקח בידו, אבל בתכשיט בשבת דמצוי שתקח בידה ותחוה, כולי חדא גזירתא דלא תצא בכרמלית כיון דתצא לכרמלית תצא לרה"ר, ועכצ"ל כן דהרי לרב לשון לא תצא הוא אף לכרמלית ולחצר, א"כ איך קתני במתניתין לא יצא החייט במחטו סתמא, דלרב ע"כ גם כאן אף לכרמלית ולחצר לא יצא, ותקשה לרבא הא הוי גזירה לגזירה וע"כ צריך לחלק בין תחובה בבגדו. דשם במעשה זו לא יבוא לידי איסור דאורייתא שהרי אין מצוי שיקח בידו, ולגזור אם יצא בתחובה שמא יצא אחר או הוא בידו זה הוי גזירה לגזירה, אבל אם אוחז בידו אף לכרמלית לא יצא במחטו בידו שמא ישכח שהוא שבת ושמא יצא לרה"ר.
ולפי זה אילו הי' מצוי שיקח המחט בידו. בודאי דגם בתחוב בבגדו הי' אסור, והנה בתפילין קי"ל (רמב"ם פ"ד מה' תפילין הי"א) דאין מורין שלא לחלוץ תפילין בלילה, וברבים כיון שהגיע לילה אסור לישא תפילין וצריך לחלוץ א"כ מצוי תמיד כשמגיע לילה והוא נושא תפילין בשוק הוא חולץ מראשו ונושא בידו.
והנה תוס' פירשו במתניתין דלא יצא החייט במחטו, דהאי שמא ישכח. הפירוש הוא שמא ישכח שהוא נושא המחט ואח"כ כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת, והא דלא פירשו בתוס' דשמא ישכח הוא שמא ישכח שהוא שבת. בודאי נכון הוא דא"כ הי' אסור לעשות כל מלאכה בע"ש שמא ישכח שהוא שבת, עוד אמאי מותר לצאת משום שחייב למשמש בתפילין, עכ"פ שמא ישכח שהוא שבת, ע"כ דבעת כניסת השבת שהכל זהירים לקבל שבת בכניסת שבת לא ישכח שהוא שבת, רק חיישינן שישכח החפץ שנושא, רק אח"כ ישכח שהוא שבת.
והנה ספק חשיכה הוא כבר אסור בכל מלאכה, א"כ מתי הוא זמן קבלת שבת הוא בעת שספק חשיכה, אבל לחלוץ תפילין החיוב בעת שהוא לילה, נמצא אילו תפילין לא הי' הדין שצריך למשמש הי' אסור לצאת בתפילין, משום דבעת כניסת שבת שהוא בעת התחלת ספק חשיכה אז ישכח שנושא התפילין אף שאז יזכור את השבת, וכשיגיע לילה אז ישכח שהוא שבת והתפילין יחלוץ מראשו כמו שהוא רגיל תמיד בלילה לחלוץ תפילין א"כ מצוי שישא בידו, א"כ כיון דפסקינן כרב דתכשיט כיון שמצוי שתשא בידה, אסור לצאת אף לכרמלית, ולא הוי גזירה לגזירה דכולי חדא גזירתא כשתצא לכרמלית תצא אף לרה"ר א"כ אף בתפילין הי' אסור אף דעתה לבוש בראשו והוא ע"ש, דכשיצא מע"ש יצא גם בשבת כשיגיע לילה בודאי יחלוץ התפילין וישא בידו, משו"ה איצטריך לטעמא דתפילין חייב למשמש בכל שעה א"כ בעת שמגיע ספק חשיכה שאז זכור את השבת יחלוץ התפילין.
ולפי דברינו עתה, החיוב למשמש הוא ג"כ באופן שיוכל לבוא לידי איסור דאורייתא, היינו המונח בכיסו. אבל מה שתחוב בבגדו מחט דאין מצוי שיקח בידו ולא יבוא לידי איסור דאורייתא אין חיוב למשמש, משו"ה פריך אליבא דרבא דבמחטו התחובה בבגדו מותר לצאת ע"ש עם חשיכה, וזה נכון.
היוצא מדברינו דהיכא דהוי שני מעשים אין גוזרין גזירה לגזירה, והנה באיסור לצאת בשבת בתכשיט דגזרו שלא תצא אשה בתכשיט משום דדרכה להראות, אילו הי' גזרינן איש אטו אשה הרי שני דברים המה והוי גזירה לגזירה דקי"ל כרבא דאין גוזרין גזירה לגזירה, אכן אם היתה הגזירה שלא יתקשטו בתכשיט או שלא יצאו בתכשיט בשבת, משום שיש תכשיטים כאלה שנושאים אותם בשבת ויבואו להראות ולשאת, אז כולי חדא גזירה היא שלא יצאו בשבת בתכשיטים מפני שיש תכשיטים שיבואו לידי חילול שבת דאורייתא על ידם, א"כ אף איש בכלל.
אכן באמת לא היתה הגזירה שלא יצאו בתכשיטים שהרי גם גבי אשה תכשיט כזה שאין דרכה להראות מותר כמו בטמון ובכבול התפור (שבת ד' ס"ד ע"ב,) א"כ בתכשיט שאין דרכו להראות מותר. א"כ באיש הרי הוא נושא תכשיט שאין דרכו להראות שבתכשיט כזה לא גזרו ואם נגזור איש אטו אשה הרי זה גזירה לגזירה דשני מעשים נינהו.
ז) ולפי זה יתבארו דברי הירושלמי כן, דהירושלמי אקמר מעיקרא והאיש שאינו שחוץ (פירוש ואין דרכו להראות) מותר, נשמעינה מן הדא, (פירוש דהירושלמי מקשה) רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו (פירוש שהי' עשוי באופן שלבשוהו באצבעו,) וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרת העשוי לשם תכשיט אסור, (פירוש ע"כ דהיתה הגזירה שלא יצאו בתכשיט, משו"ה אף האיש אסור ולא הוי גזירה לגזירה דאסרו לצאת בכל תכשיט ואחד האיש ואחד האשה:) ומשני הירושלמי הדא אמרה העשוי לזה ולזה אסור, הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה, פירוש דהירושלמי משני דבודאי לא גזרו אלא בתכשיט כזה דדרכו לשלפו ולשאת, א"כ האיש כשנושא תכשיט הרי הוא תכשיט כזה שאין דרכו לחלצו, מותר ולא גזרינן אטו אשה, אכן