שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן א בדיני נשיאת כפים
רב ברכה לכבוד הרב הגאון הנעלה וכו' וכו' י"א כש"ת מוה"ר ר' מנחם מנדל פערעוואזניק שליט"א. הגאב"ד דראסייצא.
א)הנה כתר"ה פנה אלי לחות דעתי בדבר רגל אחד שהיו בביהכ"נ כהנים שהיו בתוך שלשים על אחיהם, ועוד ב' כהנים שהם בכלל אלו שמבואר ברמ"א סימן קכ"ח סעיף ל"ט שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים והורה כתר"ה שיאמר להם אחד מהמתפללים שיעלו לדוכן אחרי שהכנ"י פסק דאם אין כהנים אחרים יעלו אלו האבלים, ובכה"ג חשב כתר"ה לאין שם כהנים משום דאף שאין מונעים רשע מנשיאת כפים מפני שהמ"ע חל על כל כהן וכהן ואין אומרים לאדם רשע הוסיף רשע והמנע מן המצות כמו שכתב הרמב"ם, אבל העם יכולים למנוע א"ע שלא לשמוע ברכות מאדם רשע. וא"כ לגביהם היי כמו שאין בביה"כ שום כהן עכ"ד.
והנה בודאי סברא דמר טובה היא לדברי הכנסת יחזקאל דסבירא לי' דבשביל ברכת ישראל עולה אבל לדוכן ואף שע"י ברכת הכהנים הקב"ה מברך, אבל הלא אין דומה התעוררות שבא ע"י צדיק להתעוררות שבא ע"י רשע, ואף שתפלת רבים הלא לא ימאס ד' כדאיתא בב"ח ורש"ל בשו"ע נ"ג, אעפי"כ מהדרין לתפלה של צדיק בן צדיק משום שיש כמה דרגות בקבלת התפלה, א"כ ה"נ בברכת כהנים י"ל כמה דרגות בברכת ה' בהארת פנים אין דומה התעוררות ע"י צדיק וכו'
אכן לדעתי דברי הכנ"י שפסק לדידן דהיכא דאין. כהן אלא האבלים בתוך י"ב חדש יעלו המה לדעתי תמוה, ולדעתי ראי' להיפוך, דהנה הטעם דאין האבל בתוך י"ב חדש על אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים נושא כפיו הוא משום דהמברך צריך להיות בשמחה ואבל אינו בשמחה, והנה מנהג מדינתינו שאין נושאים כפים אלא ביו"ט שאז שרויים בשמחת יו"ט, מה שא"כ בשאר ימים אפילו בשבתות השנה מפני שטרודים בהרהורים במחיתם וכו', והרי אין לך אין שם כהנים אלא הם יותר מזה דאין לנו בימי החול כהנים בשמחה וטוב עין, ואעפי"כ אין נושאין כפיהן. הרי דכהנים שאינם בשמחה אין נושאין כפיהן אף היכא שאין שאין שם כהנים אחרים
ומה שמביא הכנ"י ראי' מש"ץ דהיכא דאין שם אלא הוא מתפלל האבל, התם הרי גם תפלת ש"ץ אבל הוי תפלה רק דלכתחילה כיון דאבל למפקד דינו מהדרין אחר מי שאינו אבל, אבל הכא אס"ד דברכת כהן שאינו בשמחה כמו אבל בתוך י"ב חדש הוי ברכה א"כ אמאי לא ישא את כפיו ולקיים ג"כ מצוה של כה תברכו דהרי ברכתו אין מגרע, בשלמא באבל ש"צ דאם יתפלל האבל לפני העמוד לא יורד שאיני אבל, בודאי דטוב שיורד מי שאינו אבל דהרי ש"צ יכול להיות רק אחד, אבל בברכת כהנים שכולם מברכים, אי ס"ד דברכתו ברכה אמאי לא ישא האבל ג"כ כפיו לקיים המצוה, ע"כ דס"ל דברכת אבל שאינו בשמחה אינה ברכה, א"כ אף אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו.
וכן מה שמביא הכנ"י ראי' מהא שאומרים או"א בשעת שיש אבל בתוך י"ב חדש אף שאין אומרים בבית האבל כל שבעה משום דבתר אבל גרירי וכן בתשעה באב הרי פשוט דבתוך שבעה הטעם משום שחל עליו אבילות ואיננו בשלוה וגרירי בתרי דידי', אבל לאחר שבעה כל י"ב חדש דהטעם רק משום שאיננו בשמחה ואין ברכתו ברכה אבל מה שייך זה לנו, אנחנו מבקשים שישיב ד' שבותיני ונהי' שמחים ויוכלו כהנים לברך בכל יום:
וכן בתשעה באב ג"כ מתפללים במנחה שישיב ד' שבותינו ולא נהי' אבלים בת"ב שיהפך לנו לשמחה.
ב) ומה שלא הביא הרמ"א בשו"ע להדיא דאבל בתוך י"ב אין עולה לנש"כ אף במקום שאין כהן. כמו שהביא בד"מ, אפשר לומר דלא איצטריכא לו, דבשלמא בד"מ דמיירי באבל בתוך שבעה דהטעם דאין עולה לנש"כ הוא משום אבילות ולא משום חסרון שמחה לדעת מאן דס"ל דלאחר שבעה עולה. איצטריך לומר דאף היכא דאין כהן דהוי אמינא כיון דאין כהן אחר הוי כרבים צריכים לו:
דהיכא דרבים צריכים לו בטל אבילות, משו"ה איצטריכא לו לרמ"א בד"מ לבאר דומיא דהוא אבל אסור בנשיאות. כפים אף היכא דרבים צריכים, אבל בשו"ע דהטעם משום חסרון שמחה, א"כ אף היכא שיש כהנים אחרים הרי עליו מצות עשה של כה תברכו ואעפי"כ אין מברך משום דהיכא דאינו בשמחה אין יכול לברך. א"כ אף היכא שאין כהנים ג"כ בודאי דלא יעלה, שהרי הטעם דאין עולה משום דברכתו אינו ברכה כשאינו שמח.
ולא דמי למתניתין דהיכא דאין שם כהן אחר אלא הוא אז אם מובטח לו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, אבל אם יש שם כהנים לא ישא כפיו אף במובטח, דהתם הלא אין חסרון בברכתו ורק משום הפסק בתפלתו בזה אמרינן דהעמידו רבנן דבריהם במקום עשה ולא העמידו במקום חסרון ברכה, (וגם משום האי טעמא נוכל לומר דאיצטריך לרבינו הד"מ לומר דאבל בתוך שבעה אין נושא כפיו אף היכא שאין כהן. דכיון דאבילות מדרבנן היינו אומרים לא העמידו דבריהם במקום חסרון ברכת ישראל), אבל למאן דס"ל אבל כל י"ב חדש אין נושא כפיו, דהטעם דחסרון הוא בברכתו משו"ה לא יעלה אף שחסר עשה דכה תברכו, א"כ אף היכא שאין כהן פשיטא דדין אחד.
ומה גם דנוכל לומר דמשו"ה לא הביא הרמ"א בשו"ע להאי דינא דאבל תוך י"ב חדש לא ישא כפיו אפילו באין כהנים אחרים. דסמך על מה שכתב דבמדינות אלו אין נושאין כפיהן כל ימות השנה ורק ביו"ט נושאין כפיהן. א"כ הרי שפתי הרמ"א ברור מללו דאף באין כהנים אחרים אין מברכים בעת שאינם בשמחה, ומכש"כ לאבל תוך י"ב חדש אשר לפי"ז דברי הכנסת יחזקאל תמוהים המה בעיני.
ג) והנה ראיתי במשנה ברורה בשער הציון סעיף קכ"ז שכתב וז"ל, דיש להקל כמותם דהרי בלא"ה הוא ג"כ מנהגא בעלמא עכ"ל, ודברים אלה תמוהים בעיני, דהנה במתניתין דברכות ב' איתא. חכ"א עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות, ולא זו בלבד אמרו:
אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצותם עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, והנה בגמ' איתא אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל.
והנה הרמב"ם כתב פ"א מה' ק"ש ה"ט. זמן ק"ש מצוותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה.
אכן הרא"ש כתב דאין צריך כלל להחמיר עד חצות, דהרי גם רבנן לא אמרו דבריהם אלא להרחיק. א"כ ר"ג דפליג עלייהו ס"ל דאף הרחקה לא צריך, וא"כ כיון שנפסק הלכה כר"ג אף ההרחקה לא צריך, וא"כ תקשה על הרמב"ם.
עוד הקשו הפוסקים כיון דר"ג מודה לחכמים בשארי דברים כמו הקטר חלבים ואימורים והנאכלים ליום אחד דעשו הרחקה, א"כ אמאי פליג עליהו בק"ש דאין להרחיק. ונראה לי דעת הרמב"ם דס"ל הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג, אין הכונה לפסוק בכולה כר"ג, דהרי בניו בעצמם אמרו לו רבנן פליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים ור"ג הודה להם בזה שעליהם לפסוק כרבנן, רק אמר דרבנן ג"כ מודו לו בזה, איך נוקי אנן ונפסוק כר"ג ולא כרבנן במקום שהוא הודה לבניו שעליהם לעשות כדברי רבנן.
לכן נראה לי, דהנה הא דאמרו רבנן עד חצות אף אם נימא שעשו רבנן עד חצות כדי להרחיק האדם מן העבירה, נוכל לומר דאף דמה"ת זמן ק"ש כל הלילה אעפי"כ עשו רבנן הרחקה שאחר חצות לא יצא ידי חובתו כמו שהקטר חלבים ואברים שאחר חצות אין מקטירים, או דנוכל לומר דרבנן עשו רק מצוה לכתחילה לקרות קודם חצות אבל לא אמרו שאחר חצות לא יצא ידי חובתו ואחר חצות לא יקרא כמו בהקטר חלבים אחר חצות אין מקריבין.
והטעם נראה לי, דאף דקי"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, היינו דוקא היכא שיש איסור בדבר לעשות, שאסרו חכמים הדבר לעשות, כמו ערל דאסרוהו כטמא להביא איזמיל דרך כרמלית, וכן סדין בציצית אם יעשה תכלת אמרו רבנן שהוא שעטנז מדבריהם, וממילא נוכל לומר דאף אם יעבור ויעשה לא יקיים מצוה שהרי זה יהי' מצוה הבאה בעבירה, אבל בלא איסור רק שיאמרו חכמים בשביל איזה סיג יאמרו המצוה הזאת אין מצוה לעשות אין כח בידם כלל שאין להם כלל כח לעקור דבר מן התורה רק ניתן להם לגדור איסורים אבל לא לעקור דבר מן התורה ולומר שאינה מצוה, וממילא לא יוכלו לומר בלא איסור שב ואל תעשה מצוה היכא דמן דתורה מחויב, הכי יוכלו לפוטרו מחיובי התורה.
לפי זה בהקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד, שם אמרו רבנן דמדרבנן תיכף לאחר חצות נעשה איסור נותר ואסור לאכלם או להקריבם, בזה שייך גזירה דרבנן דעד חצות יוכלו להקריבם ולא אחר חצות, אבל בק"ש הכי יוכלו רבנן לומר אחר חצות אסור לקרות ק"ש, איזה איסורים יוכלו לחלות בזה לאסור דברי תורה, וקורא אדם ק"ש מח"ה פעמים כקורא בדברי תורה, וכיון דלא שייך בזה איסורים א"כ יצטרכו לומר הקורא אחר חצות לא יצא ידי חובתו, וזה אין בידם לומר, משו"ה אמר רבן גמליאל שאמרו רק דלכתחילה צריך לקרות קודם חצות אבל בדיעבד אף לאחר חצות צריך לקרות ואף לדברי רבנן מחויבים לקרות ק"ש אחר חצות, אכן ר"ג בעצמו סובר לדברי עצמו דכיון דרבנן לא יוכלו לומר דהקורא אחר חצות לא יצא ידי חובתו א"כ לא עשו כלל הרחקה, ורק בהקטר חלבים ואיברים דשם יכלו רבנן לאסור דלאחר חצות לא יקריבו ולא יאכלו שעשאום כנותר עשו רבנן הרחקה, אבל בק"ש דלא יכלו לאסור אחר חצות לא עשו כלל הרחקתם,
לפי זה מה שאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג, אין הכונה שפסק כר"ג נגד חכמים בדין ההרחקה, שהרי ר"ג בעצמו הודה שיחיד ורבים הלכה כרבים, רק בזה שפירש ר"ג דברי חכמים שמה שאמרו רבנן עד חצות הוא רק הרחקה שלכתחילה מחויב לקרות קודם חצות אבל לאחר חצות לא יוכלו לומר שב ואל תעשה מצוה היכא דלא שייך לאסור, משו"ה אף לאחר חצות מחויבים לקרות, ומה שאמר הלכה כר"ג הוא בזה שאמר לבניו חייבים אתם לקרות, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דלכתחילה ההרחקה עד חצות דוקא אבל בדיעבד אף לאחר חצות חייבים לקרות דהלכה כר"ג היינו כפי שפירש דברי חכמים דאם לא עלה עמוד השחר אף לרבנן חייבים לקרות.
והנה לפי זה, מה שאמרו הקדמונים דאבל לא ישא כפיו, לא נוכל לומר מנהגא בעלמא, דאין כח בידם לומר שב ואל תעשה מצוה אחרי דמחויב הוא לעלות לדוכן, וע"כ צ"ל או דס"ל דמה דאמר ריב"ל שם בסוטה ל"ח אין נותנים לברך אלא לטוב עין, הכוונה הוא שהוא בשמחה דאז יוכל להיות עין טוב כמו שמצינו ביצחק, ואף דאיתא בגמ' אין נותנין כוס של ברכה ילפינן מזה לברכת כהנים והוא מדאורייתא, או שהוא רק מדרבנן ואסרו רבנן לברך ברכה למי שאינו בשמחה, או מלימוד אחר נאמר שאסרו רבנן לברך מי שאינו בשמחה, דאם לא אמרו רבנן איסור לא יוכלו לומר למי שמחויב מצוה מן התורה לברך ברכת כהנים שב ואל תעשה מצוה היכא דלא אסרו, ע"כ דהוא לכה"פ איסור דרבנן שיברך כהן שאינו בשמחה.
אך אפשר לומר כיון שהסכימו כל הפוסקים דהיכא דלא קרינו כהנים אין חיוב על הכהן לעלות, א"כ אפשר לומר דלא בטלו כלל המצוה רק אמרו שאין קוראין לברך למי שאינו בשמחה וממילא אינו עובר, ונימא דאף כשקוראין כהנים הכונה דוקא לאלה שלא נהגו שלא יברכו אבל אלה שלפי המנהג אין מברכין ברכת כהנים אותם אין קוראין וממילא אין עליהם כלל חיוב התורה של נשיאת כפים.
ד) אכן תקשה דהנה בשערי תשובה, הביא בשם ס' חרדים שיש מצות עשה על הישראל שיתברך.
ולדעתי נראה דכן הוא דעת התוספ', דהנה בר"ה דף ט"ז כתבו בתוספ' ז"ל. ותוקעים וכו' תימא הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוי ליה שלא בזמן דלא עבר, הא אמרינן בפרק ראוהו בי"ד דף כ"ח גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר זימנא כיון דאילו מתרמי ציבורא אחרינא הדר מברך לו ה"נ אילו איתרמי ציבורא הדר תקע להו, עכ"ד התוספ', ולכאורה דברי התוספ' נפלאים, דהתם גבי ברכת כהנים שייך שפיר לומר דלא עבר זמנו משום דאילו מתרמי ציבורא אחרינא הי' הוא עושה המצוה שהרי עליו המצוה לברך את ישראל:
אבל בתקיעה כיון שהוא כבר תקע כבר קיים מציתו ואילו מתרמי ציבורא אחרינא המצוה לתקוע דידהו הוא ולא שלו והוא כבר עבר מצותו, שוב ראיתי שהגרע"א הקשה זה.
ועכצ"ל, דהנה לקמן בדף כ"ח איתא:
ורב שמן בר אבא התם דלא סגי דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך, ופירשו בתוספ' ד"ה הכא ז"ל:
משמע מכאן דכיון דעלה לדוכן פעם אחת ביום שוב אינו עובר בעשה דאמור להם כל היום, דהא קאמר אי בעי לא מברך עכ"ד התוספ', והנה יש דקדוק בתוספ' דאמאי נקטו בלשונם עשה דאמור להם, ואמאי לא נקטו עשה דכה תברכו דתחילה נאמר והיא עיקר המצוה.
ע"כ נראה, דס"ל להתוספ' דעל ישראל מוטל עשה דאמור להם שהם יתברכו מן הכהנים ועליהם לומר להכהנים שיברכו אותם וכדנקטינן דאמור להם היינו שיאמרו להכהנים שיעלו, (ומה דאיתא בגמ' דכהן שאינו עולה עובר גם בעשה דאמור להם. הא ביאר הרמב"ם פט"ו מה' נשיאת כפים הי"ב. דבאמת אינו עובר רק עשה אחת, ועיין שם בכ"מ, דהיינו העשה דכה תברכו, רק שהוא כעובר בשלשה עשה). והכהן בעצמו אם ברך כבר ביום זה קיים כבר מצותו דכה תברכו, רק דעל ציבור החיוב להתברך והברכה שלהם הוא מפי הגבורה, רק ע"י שהכהן מברך ברכת הכהנים הקב"ה מברך:
וכמו שכתב הרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות תפלה ז"ל:
ואל תתמה ותאמר ומה תועיל וכו' שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה וכו', א"כ הישראלים מחויבים להתברך מפי הגבורה ועליהם נאמר אמור להם שהם יראו להתברך ע"י ברכת כהנים לפי זה נקטו התוספ' בלשונם אמור להם לאשמעינן דהיכא שכבר בירך הכהן אז אף שיש עדנה מצות עשה דאמור להם זהו על הציבור ולא על הכהן. לפי זה גם בברכת כהנים היכא שהכהן בירך כבר אין המצוה עיקרה של הכהן אלא של הציבור שיתברכו מפי הגבורה, רק דע"י הכהן הם מתברכים והוא שלוחם על מצוה זו, וא"כ מדמי להו התוספ' גם לתקיעה דאם מתרמי ציבורא אחרינא הדר כדי שיצאו הציבור, וגם בתקיעה מישך שייכי דהטעם דמוציא הוא משום ערבות, דהרי מי שאין מחויב בדבר אין מוציא ידי חובתן והוי כמו בברכת כהנים דג"כ היכא דכבר בירך אז עיקר המצוה על הישראל.
עכ"פ לפי זה בודאי דחיוב על ישראל לקרא לכהנים שיברכו אותם, א"כ איך נוכל לומר דמנהגא בעלמא הוא שלא יברכו מי שאינו בשמחה, דאין מבטלים מצות עשה חיובית דישראל שהחיוב עליהם לקרות לכהנים שיברכו אותם מפני מנהגא, ובמקום איסורא דבטול מצות עשה חיובית אין שבקינן להו.
ועוד נהי דביארו הפוסקים דהיכא שאין קוראים אין הכהן עובר משום דמתרגמינן כד יאמרו להון, אכן כל זה הוא דוקא בשנים, אבל באחד דאין קוראין, הנה הטור הביא משום הר"פ דאין עובר אכן הטור פליג עליו, ותמה בב"י דהא ס"ל להטור דעובר הוא דוקא בקראוהו, אכן הט"ז והמהריב"ל ס"ל דאחד אף אם לא קראוהו עובר אם לא יעלה, עיין במ"ב סימן קכ"ה ס"ק ל"ט.
ולדעתי להביא ראי' דאף אם לא קראוהו באחד דאין חיוב לקרותו, עובר, דדוקא בשנים דשם החיוב לומר להם אז אם אין קוראין אותן אין מחויב, דהנה הניר כתב דאם הי' הכהן ש"ץ והיו עוד כהנים בביהכ"נ אף אם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו אין רשאי להפסיק, וראי' שלהם מדאיתא:
ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו מפני הטירוף ואם הבטחתו שהוא נושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, ומדקתני אם אין שם כהן אלא הוא, משמע דאם יש שם עוד כהנים לא ישא את כפיו אף אם מובטח לו, ולכאורה קשה כיון דנשיאת כפים הוא חיוב דאורייתא ותפלה דרבנן, א"כ לכאורה יש לפרש המשנה לדברי הר"פ דס"ל דבאחד אין מחויב מן התורה דדוקא קתני המשנה דאם אין שם כהן אלא הוא, דאז מן הדין אין קוראין ואין מחויב מדאורייתא (אף אם נימא דמדרבנן מחויב, דברי התוספ' במנחות ע"ש) אז אמרינן דלא יפסוק לנשיאת כפים, אבל בהיו שם כהנים דאז החיוב לקרות כהנים וכל הכהנים מחויבים מדאורייתא, אז אף אם אין מובטח לו שחוזר לתפלתו ג"כ מפסיק, דלא אתי תפלה דרבנן ודחי נשיאות כפים דחיובא דאורייתא, ואף דמצינו דהעמידו חכמים דבריהם במקום ביטול עשה ובפרט בשב ואל תעשה, אבל היכא דלא מצינו בודאי דמסתמא דוחין עשה דרבנן מפני עשה דאורייתא, אכן אם נימא דסבירא להטור והפוסקים דאף אם לא קראוהו אעפי"כ באחד צריך לעלות א"כ ע"כ צריך לפרש כפירוש הטור והוא מדברי מהר"ם מרוטנברג דדוקא באחד שיתבטל הברכה לא העמידו חכמים דבריהם והתירו להפסיק באמצע התפלה, אבל ביש עוד כהנים דברכת כהנים לא תתבטל העמידו חכמים דבריהם דאף במובטח לו שיחזור לתפלתו אסור לו להפסיק והעמידו דבריהם לאסור להפסיק.
עכ"פ לפי הס"ל באחד אף אם לא קראוהו מחויב מדאורייתא לעלות:
וא"כ איך נהגו אצלינו דאף בכהן אחד בביהכ"נ בימות החול אין עולה לדוכן והא עבר מצוה דאורייתא ואיך נוכל לומר שב ואל תעשה מצוה דאורייתא היכא שאין איסורים, וע"כ או דלדידן דנהגו שלא לברך ברכת כהנים בימות החול, או דסבירא לן שהוא דין דאורייתא דברכת מי שאינו בשמחה אינה ברכה, או דרבנן אסרו למי שאינו בשמחה לברך, וא"כ בודאי אף אם אין שם כהן אלא הוא לא יברך או מדאורייתא או מטעם איסור דרבנן.
ה) ואין לומר דבאמת מדאורייתא אף מי שאיננו בשמחה הוי ברכה ורק רבנן אסרו אכן כמו דחזינן דלהפסיק באמצע התפלה אסרו רבנן אף במובטח שיחזור תפלתו ואעפי"כ היכא דאין כהן אלא הוא שאז תתבטל הברכה התירו לו להפסיק ה"נ באבל כל י"ב חדש דאינו בשמחה שאסרו לו רבנן לברך היינו דוקא היכא שיש עוד כהנים:
אבל אם אין שם כהנים אלא אבלים בכה"ג התירו לברך אף למי שאינו בשמחה.
אכן הרי כבר הוכחנו דפה אין חילוק מדנהגו שלא לברך אצלינו כל ימות השנה מטעם דגבן הכהנים טרודים במחיתם, ועוד דהנה בגמ' סוטה ד' ל"ח ע"ב אמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שלא עקר רגליו בעבודה שוב אינה עולה שנאמר וירד מעשות החטאת וכו'
והנה יש לעיין אם הוא דין דרבנן או דין דאורייתא, ולדעתי ברור הדבר שהוא דין דרבנן ואסמכתא בעלמא הוא, דאם נימא דלימוד גמור דאורייתא הוא א"כ הרי דין דנש"כ הוא דוקא בזמן שעבודה ביד כהן, וא"כ בזה"ז שאין עבודה נשיאות כפים דרבנן:
והרי קי"ל דנשיאת כפים בזה"ז הוא מדאורייתא, ובודאי דמה דתפלה הוא במקום קרבן הוא מדרבנן, ואם בעי מן התורה לנשיאות כפים בזמן שעבודה ביד כהן, בודאי דבתפלה לא נתחייב בנשיאת כפים מן התורה, והרי הפוסקים הביאו דנשיאת כפים דאורייתא, וכן משמע בגמ' כתובות ד' כ"ה ע"א גבי חזקה לכהונה נשיאת כפים בבבל, עיי"ש ברש"י דנשיאת כפים דאורייתא אף בבבל אף שלא הי' אז זמן עבודה, ע"כ דהאי לימוד דילפינן דנשיאת כפים דוקא למי שעקר רגליו בעת עבודה הוא דרבנן שרבנן אסרו שלא יברך כהן שלא עקר רגליו בעבודה ועשאוהו כזר, ואמאי לא נימא דזהו דוקא היכא שיש עוד כהנים שעקרו אבל אם אין שם כהן אלא אחד והוא לא עקר רגליו לא העמידו דבריהם בשביל ביטול ברכה לישראל כמו בהפסק בתפלה, ואין לומר דאה"נ דהיכא דאין כהן אלא אחד מברך אעפ"י שלא עקר רגליו, דא"כ מאי פריך בסוטה ל"ח על דברי ר' יהושע בן לוי, ומתניתין דתנן אם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והא לא עקר, ומאי קושיא דילמא כי קאמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה (דע"כ הוא רק מדרבנן כמו שהוכחנו) רק היכא שיש עוד כהנים, אבל הכא במתניתין הא מיירי באין שם כהן אלא הוא, א"כ כמו שהתירו להפסיק מתפלתו כן התירו לו לברך אף שלא עקר רגליו, ובפרט שהוא אנוס, ועכצ"ל דלא דמי, דמה שאסור להפסיק בתפלה, אין זה שייך לנשיאת כפים, א"כ נוכל לומר דאף שאסרו רבנן להפסיק בתפלה, אבל בשביל ביטול ברכה לישראל לא העמידו דבריהם, אבל מה שאמרו רבנן כל כהן שאין עולה בשעת עבודה עשו תקנתם ואיסורם על הנשיאת כפים בעצמה ואמרו שכהן שלא עקר רגליו בעבודה כזר הוא לענין הברכה ואסרו לו לעלות, בכה"ג לא חילקו בודאי ואף במקום שאין כהן אם לא עלה בעבודה אף באנוס מטעם תקנת חכמים לא יעלה, והוא הדין לשתוי יין דהוא ג"כ מדרבנן כדאיתא בתענית דף כ"ז, ואעפי"כ העמידו דבריהם אף במקום שאין כהן אלא שתוי יין, מהאי טעמא כיון דדין דרבנן הי' על כהן המברך לפסלו, לא חילקו.
א"כ ה"נ באבל אם נימא דרבנן ילפו דאין נותנין לברך אלא לכהן שהוא שרוי בשמחה ולא לאבל בתוך י"ב חדש וע"כ אסרוהו לברך (וכמו שביארנו דבלא איסור לא היו יכולים לתקן), לפי מנהג מדינות אלו בודאי דאף אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו, ובודאי דהוי תרתי דסתרי שביש שם כהנים יעברו הם על איסור עשה ובאין שם אלא הוא יקראוהו.
סוף דבר לפי דעתי מהראוי לפסוק כמ"א ולא ככנ"י, דאף באין שם כהן אלא האבל לא ישא כפיו, ובודאי דאין להוסיף לפי"ז על דברי הכנ"י. ג' כסלו תרע"ד.