שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן סד מומר אי זוקק או פוטר מן היבום
ידי"נ הרב הגאון המפורסם טובייני דחכימי כ"ש מו"ה ר' יחיא וויינבערג שליט"א ר"מ בבית המדרש לרבנים ברלין.
קבלתי מכתבו היקר גם שאלה ותשובה שערך בדבר אשה שנפלה ליבום לפני שני אחים והאחד מומר והשני כופר בכל התורה, והמומר קרוב יותר ליתן חליצה מכפי שאפשר שהכופר יתן חליצה, ורב אחד הורה שתקבל חליצה מהמומר ותפטור, וכת"ר העריך תשובה בגדלות בבקיאות רב, בכל המקומות אשר דברו הראשונים והאחרונים בזה, וגם כל סברותיו נאמרו בהגיון ישר, ובודאי יש בזה חששא רבתא לדעת הגאונים שמומר אינו זוקק ואינו פוטר, ובענין מומר לכל התורה, אם יש לדונו לזה כעובד עכו"ם, יש הרבה צדדים לומר דלזה אין נחשב לכל התורה, וצריך עיון רב להתיר לעלמא.
אכן מה שכת"ר מבקש שאכתוב דעתי בזה, אין בידי למלאות זה, באשר הנני יושב בחברון ואין בידי ספרים הדרושים לבירור הלכה זאת גם הנני סובל ל"ע ממחלת עינים זה שבועות אחדות וקשה עלי עתה לעיין בספרים, ע"כ אני אין אומר בזה לא איסור ולא היתר, רק לאהבת הדר"ג הנני רושם הערות אחדות בענין זה.
א) הנה אם נימא דסברת הגאונים דמומר אין זוקק ליבום מפני דלאו אח הוא, שכבר הקשו על זה, הא מה דאמרינן דמומר (אפילו לתיאבון) איננו אחיו. הוא רק בזה דבעינן אחיו במצות. אבל מה שהוא אח מלידה, ע"ז לא מצינו, וכמו שכתב כתר"ה, ע"כ אפשר לומר דטעם הגאונים, כיון דאמרה התורה בן נכר לא יאכל בו, א"כ קראתו התורה שהוא נכר, א"כ גם קרובה דמתולדה נפסקה ממנו שהרי רחקתו ועשאתו לנכר, וא"כ אפשר לומר דמי שהוא כופר בכל התורה הוא ג"כ נכר, שהרי אמרו רז"ל (בחולין ד' ה' ע"א) חמורה עכו"ם שכל הכופר בה כמודה בכל התורה, וע"כ אין הכונה, שמי שמודה בה, אלא הכונה להיפך, דמי שמודה חלילה בה הוא ככופר, שהרי הלימוד הזה ילפינן, מכי תשגו ולא תעשו, א"כ מי נתלה במי, הרי הקטן נתלה בגדול, א"כ בודאי הוא דכופר בכל התורה, הוא בן נכר דמהו בן נכר שנתנכרו מעשיו לאבינו שבשמים. א"כ הכופר הרי נתנכרו מעשיו לאבינו שבשמים, אלא דהחידוש דאף מי שעובד עבודה זרה. אף שמקיים מצוות, הוא ג"כ חשוב ככופר, אף שיש לו עוד מעשים לאביו שבשמים שעושה, כיון שעבד עבודה זרה דינו ככופר בכל התורה.
וכן
כתב רש"י בפסחים דף כ"ח בן נכר מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה, וכונת רש"י דאם הוא מומר כזה שפקר בכל התורה. לזה פירש"י דמומר שעבד עבודה זרה, אף שמקיים התורה, וכמו דמצינו באחאב, שבמצות שחיטה הי' מאמין וזהיר, דהרי רצה בגמ' חולין (שם) לומר, דאף אם הי' מומר לעבודה זרה, לא נחשד לאכילת נבילות אעפי"כ אמרינן חמורה ע"ז שנחשב ככופר בכל התורה, וא"כ כופר בכל התורה, פשיטא דנחשב בן שנתנכרו מעשיו, שהרי אין לו שום מעשה לאבינו שבשמים, ואף אם נאמר דמחלל שבת עוד נחשב ללא נתנכרו מעשיו, שהרי הוא שומר עוד מעשה אבינו שבשמים, אבל כופר בכל אין לו שום מעשה, הרי נכרי הוא, אף שכת"ר הוכיח מתרגום דמתרגם, בר ישראל דאשתמד, אפשר דגם זה הוא בכלל נשתמד, שנעשה נכרי לאבינו שבשמים, ואף דבגמ' קרי לזה המרת דת, אולי גם זה הוא המרת דת שאין לו דת.
ואם נימא כן יתישב קושית רש"י. פסחים צ"ו, דעל פסוק דתושב ושכיר לא יאכל בו, איתא בגמ' בו המרת דת פוסלת, והקשה רש"י מאי שייך זה גבי תושב ושכיר הא מיירי בישראל, ועוד הא זה דרשינן מדרשא דבן נכרי, ועיין תוס' יבמות ע"א שתירצו דבתושב ושכיר עכו"ם איירי, אכן אינו מובן דהא דרשינן בו אינו אוכל אבל אוכל בתרומה, והרי תושב ושכיר עכו"ם אסור ל בתרומה.
אכן לדברינו אפשר לישב, דהנה הא ביבמות ע"א אמרינן, דתושב ושכיר דגבי פסח קאי להביא גר שמל ולא טבל, והקשה הרשב"א, הא עדנה עכו"ם הוא, ותירץ ז"ל, ושאני הכא דמילתו לשם יהודית ואעפ"י שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית, וכונת הרשב"א אפשר לפרש, דכיון דמל' לשם יהודית, כבר יצא מכלל העכו"ם, ויצא מכלל כל הגוים ערלים, אבל עוד לא נכנס לדת יהודית.
ולפי זה אפשר דעבד שמל ולא טבל כיון שינא מכלל כל הגוים ערלים, והוא עבד כהן, אף דחסר לו עדנה קבלת דת יהודית שזהו המרת דת, היינו דחסר לו דת יהודית, אעפי"כ מותר לו לאכול בתרומה. דאין המרת דת מה שחסר לו דת יהודית פוסלתו מתרומה, אם יצא מכלל כל הגוים ערלים ע"י המילה לשם יהודית.
א"כ לפי זה, אפשר, דגם המרת דת הפוסלת בישראל מלאכול בפסח, הוא מה שחסר לו דת, ועובד עבודה זרה נקרא המרת דת מה שחסר לו דת, וכופר בכל התורה בודאי חסר לו דת, ונקרא ג"כ בן נכר, וכן הוא הלשון בגמ', דעכו"ם הטעם דאין לבו לשמים, א"כ עיקר שהוא בן בכרי משום דאין לבו לשמים, ומה דאיצטריך תרתי, פשוט דאילו הוה כתיב בעכו"ם שמל ולא טבל, הוה אמינא משום דאין לו חיוב הדה ואילו הוי כתוב בישראל הוי אמינא, משום שסילק הד באופן שמי שהוא כופר בכל התורה, בודאי צריך עיון רב, אם למנותו על פסח, ואם מביאין פסח עליו, דלכאורה עיקר מה שחמור עכו"ם משום שהוא כופר בכל התורה, ואולי זה נקרא אשתמד, שנשתמד מכל.
אכן אין לקבוע מסמרות בזה. שהרי במעילה בפרק הנהנה משמע דעכו"ם אקרי שינוי רשות מה שהוא קבל עליו אדנות העבודה זרה, וא"כ אפשר דדוקא אם קבל אדנות העבודה זרה נעשה נכרי, וכן הרמב"ם בהלכות פסח פירש, בן נכר שעבד אל נכר, וזה לא כלשון הגמ' שנתנכרו מעשיו, וכונת הרמב"ם לגמ' סנהדרין פ"ב דבת אל נכר הבא על הכותית, א"כ דוקא מי שקבל עליו אדנות הע"ז נעשה בן לאל נכר, אבל אפשר דכופר בכל אין נקרא בן נכר, אכן לפי זה אין ראי' כלל דמומר לאו אחיו הוא. דהרי לפירוש הרמב"ם מה דקראתו התורה בן נכר, היינו שהוא נעשה בן נכרי אבל הוא איננו נכרי והגאונים דסברי דמקרא מוכח דהוא נכרי דמפרשי דהוא בעצמו נכרי ואין לו אחוה, מפרשי הגמ' כפשוטה, דמשו"ה הוא בעצמו בן נכר שנתנכרו מעשיו, וא"כ לדידהו. כופר בכל שאין לו שום אחיזה בדת ג"כ הוא בן נכר.
ב) ועוד אפשר לומר, אף אם נימא דהרמב"ם ג"כ כ סובר כדעת הגאונים, והוא סבירא לי' דדוקא מומר שעבד אל נכר וקיבל אדנותו נעשה בן לאל נכר, וכיון שהוא בן לאל נכר', הוא אין זוקק, אפשר דמומר כזה, כבזמנינו שאינו מקבל ואיננו מאמין בעבודה זרה. ורק מפני תאותו, המיר דתו, לדידי' מומר כזה איננו בן נכר, שהרי כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג הלכה ט', ז"ל, מומר לכל התורה כולה, כגון הסוחרים לדתי העכו"ם בשעה שגוזרין גזירה וידבק בהם ויאמר, מה בצע לי להדבק בישראל כו', הרי זה מומר לכל התורה כולה, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל, א"א מי שחוזר לדת עכו"ם הנה הוא מודה באלוהיהם והרי הוא מין עכ"ל.
אכן כונת הרמב"ם, כיון דאינו מקבל באלוה ואף שאפשר שעובר על איסור ע"ז אבל דין מין אין לו אחרי שאינו מאמין ואינו מקבל באלוה, לענין הדינים הוא מומר לכל התורה ולא מין, לפי זה המומר הזה שבודאי אינו מאמין בע"ז לענין זיקת יבום אינו רק כמומר לכל התורה.
והנה טעמא דהגאונים בכלל לא ידוע לנו מאין לקחו הדין המחודש הזה, וטעמא דאדעתא דהכא לא קידשה נפשה, קשה מאד. ובפרט בזה"ז שרק חולצין, א"כ הלא אחת היא אם הנפילה לאיש ישראל או למומה, ואם נימא דאדעתא דהכא לא קידשה נפשה, שמומר לא יחפוץ לחלוץ, א"כ כופר בכל התורה ג"כ לא יחפוץ.
ובכלל דעתי דלא שייך כלל הטענה אדעתא דהכי, דא"כ יקשה איך קי"ל דאם לקח שטר שוה דינר באלף, מקחו קים, נהי דאמעיט מדין אונאה, אבל הא בודאי אילו הי' יודע שאין שוה אלא דינר לא הי' לוקח, ועכצ"ל, דהנה בהתרת נדרים, אף אם יש לו פתח חרטה גמור, שאילו הי' יודע שהוא כן לא הי' נודר, וא"כ למה צריך התרת חכם מוכרחים אנו לומר דאין הדין הזה כלל שיכול לבטל דבר הנעשה, מטעם אילו הי' יודע, ורק גבי התרת נדרים, שגלתה התורה דאחרים מוחלין היכא דאין לבו עליו, וכן אונאה גלתה התורה שאם נתאנה יהי' הדין כמו שהי' רוצה אילו הי' יודע, וכיון שהוא יותר משתות לא הי' רוצה להכניס עצמו בספק, בזה גלתה התורה דיני אונאה שמבטלין מקח, ובקרקעות דאין כאן דיני אונאה המקח קים ואין מבטלין, מטעם אילו הי' יודע, ורק דבר הנקח או הנעשה לשם לעשות בזה ולא נעשה, כמו כסף שלוקחין הכהנים בגזל הגר לכפר, ולא כיפר, וכן בקדושין, דעיקר הקדושין כדי להנשא, ולא נשאת, צריך להיות בטל הקדושין, אלא דאמדינן דעתא, שכיון שמותרת להנשא, אם מת הבעל או להתיבם נכנסת בספק, אבל בנשואין שכבר נשאת לא שייך כלל לבטל מטעם אילו היתה יודעת, שדין זה הוא רק בהתרת נדרים. שגלתה התורה, ובזה לדעתי מיושב הרבה קושיות, אכן אף שזה דבר חדש, אעפי"כ לדעתי אי אפשר לצרף סברא דאדעתה דהכי שתפול לפני מומר לא קדשה נפשה, ובפרט בזה"ז שכל היבמות לחליצה עומדות.
ג) אכן אפשר לומר דטעמא דהגאונים, דהנה התורה אמרה לא תתחתן, ובפירוש אמרה התורה, שהטעם משום כי יסיר, ואמרינן בגמ' דבלא טעמא המפורש בקרא הוי דרשינן מעצמינו שזה הוא טעם מן התורה. אלא דלר"ש הוי דרשינן מעצמינו, ולרבנן כתב הקרא הטעם, א"כ להנשא למומר שמסיר הבנים מאחרי ד' אסרה התורה בלאו דלא תתחתן, וא"כ דאמרינן בסוטה דמשו"ה סוטה לא רמיא ליבום התורה קראה אותו אחר, א"כ אין התורה רוצה בנשואי', ואיך תיפול ותיבם לזה שלא רצתה התורה בנשואין שלו משום כי יסיר את בנך, איך תתיבם, ואף דהתם אמרינן, אילו אתא לבעל מי לא בעי גט, אולי סברי הגאונים, דזה דוקא בסוטה דאיסור הזה בא מצד הבעל ולא הפקיע האיסור את הקדושין, אבל היכא דהאיסור מטעם היבם, אפשר דסברי הגאונים דמועיל שלא תפול ליבום. ועוד בסוטה האיסור רק הנשואין, אבל הכא דהרחיקה התורה החיתון, סברי, דסברא לומר, שבודאי לא רמיא לזיקת חליצה לעומק דגם זה חיתון.
ולפי זה, אפשר לומר דעיקר האיסור כי יסיר מאחרי ד' וכופר בכל התורה הוא בכלל כל המסירין לפי דרשת הגמ'.
אכן בזה הלא צריך בירור גמור שבאמת הוא כופר בכל כי רואים אנחנו הרבה שהקלות עושה, אבל בלבבו פנימה, הוא מאמין, משא"כ מומר כבר עשה מעשה לעקור הכל.
הנני שונה דברי, שאין אני אומר בזה להלכה, רק להעיר, כי אין בידי כעת לעיין ולברר הלכה באיסור ערוה, דלדעת תוס' יבמה היא בגדר ערוה.
והנני מעיר שאם הדחק גדול, אולי יש לדון בזה מטעם ספק ספיקא, ספק שמא אין הלכה כהגאונים, שאפשר שחליצת מומר חליצה, ואפשר שכופר בכל התורה (אם יתברר שבודאי הוא כופר בכל) ג"כ יחשב כמומר, ואפשר שאחרי שאיננו מאמין ולא קיבל באלוה. אפשר שאף הגאונים יודו מחליצתו כשרה, אבל אני אומר זה רק בגדר הערה, ואם אפשר להשיג חליצה מהכופר, בודאי צריך לעשות ליקח חליצה מאתו. ידידו המוקירו כגאון ערכו מקוה לרחמי שמים. עה"ק חברון, י"ב לספירה תרפ"ט.