אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן סג חליצה ע"י שליח אינה חליצה

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן סג חליצה ע"י שליח אינה חליצה

סימן סב בדין חלה שליח הגירושין או נאנס

רב ברכה לכבוד הרבנים הגאונים עיני ישראל ועד אגודת הרבנים דאמריקה וקאנאדא בניו יארק. ה' עליהם יחיו.

קבלתי מכתבם, אשר נדרשתי להצטרף להודיע כי חליצה ע"י שליח איננה חליצה, תיכף מהרתי להודיע זאת ע"י דמפעשה כפי מכתבם, ותחזקנה ידיהם לעמוד בפרץ נגד הפירצה הזאת שעלה בדעת אחד להתיר זה אשר הוא היתר איסור ערוה החמורה, (עיין תוס' ב"מ כ' ד"ה איסורא, דיבמה דין ערוה יש לה שהרי פריך משטרי חליצה ודו"ק), ואין ספק שחליצה ע"י שליח איננה חליצה כלל, לא אם הוא שלח שליח במקומו, כמבואר בגמ' יבמות דף ק"ד, דחליצה הוי מילתא דאי אפשר לקיומי ע"י שליח, ומכש"כ שהאשה איננה יכולה לעשות שליח אחרי שאין היא הבעלים על החליצה, דאין היא מתרת עצמה וכדאיתא בגמ' תמיד בלשון חלץ לה לאשמעינן דאין היא המתרת עצמה, אף שהיא עושה מעשה חליצה, אעפי"כ כיון דכתב קרא אם לא יחפוץ דבדידי' תליא רחמנא, וכללא הוא. מילתא דאיהו איננו בעלים על הדבר ורק דין הוא שצריך שיהי' מעשיו אבל על עצם פעולת הדברים איננו בעלים, אי אפשר לעשות ע"י שליח, וכן לענין קריאה ורקיקה אין ספק שאין בידה לעשות שליח, דבר זה אין בו ספק, ואף שלא קראתי טעמו של המתיר, אבל דבר שהוא ברור לנו אף אם ימצא גברא רבא שהוא חריף ויוכל לטהר השרץ בק"ן טעמים היום, נימא דכל זמן שאין ידוע לנו טעמו לא נוכל לומר דשרץ טמא [טהור הוא], וברור לי שאף המתיר שרב גוברי' למצוא טעמים, וחז"ל הלא שבחו את הכח הזה ואמרו שאין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים, אבל בטח שלא דן עפ"י טעמי', ובטח גם המתיר יודה לדברי כל חכמי ישראל, ויודה שזו שקבלה חליצה ע"י שלוחה אם מת היבם מותרת לכהן שאין כאן חליצה כלל.

א) ואגב דאתינא לזה הנני להודיע בזה הערה אחת שהערותי' על דברי תוס' יבמות דף נ"ג ד"ה רבינא, שכתב בתוס' ז"ל:

דלענין התרה לשוק לכו"ע הויא חליצה כדקי"ל אין תנאי בחליצה, אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע זיקה לגמרי שלא יועיל אחרי' מאמר בלשון זיקת יבמין קאמר דיש תנאי, ושוב מצא ר"י בשם ר"ת עכ"ל התוס'. ולכאורה אין זה אלא. דברי נביאות, מ"ש דלאפקועי זיקה מועיל התנאי שלא יפקע הזיקה, ולהתיר לעלמא אין מועיל התנאי, ואף אם לא נתקיים מותרת לשוק.

ונראה לי, דהנה התוס' בנזיר דף י"א ד"ה דהוי, הקשו כיון דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח א"כ אמאי אמרינן דדוקא היכא דמתנה על מה שכתוב בתורה אין מועיל תנאי בנזירות אבל תנאי בעלמא מועיל, הא אמרינן כל מילתא דאי אפשר לקיומא ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים. ותירצו וז"ל, וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאלו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח ע"כ, וכמובן תירוץ התוס' דחוק מאד, דהא התנאי שהתנה איננו על הבאת הקרבנות אלא על קבלת הנזירות וקבלת הנזירות הא אי אפשר ע"י שליח, ועיין עוד בגליון הש"ס שמקשה דעדיין איך יתורץ ההיא דנדרים ר"פ ואלו נדרים. קונם רחיצת עולם אם ארחץ, הא נדרים אי אפשר לקיים ע"י שליח.

ונראה לי לבאר הסבר הדברים, דכל מילתא דאי אפשר לקיומי ע"י שליח אין מועיל תנאי, דהתוס' בכתובות ע"ד ד"ה תנאי הקשו מאי סברא היא זו. ונראה לי, דהנה כל מילתא שאפשר לעשות שליח, היינו דוקא היכא דהוא בעלים על פעולת הדברים, היינו בקדושין הוא המקדש, דכי יקח כתיב, הוא הבעלים על עשית חלות הקדושין, וכן בגירושין הוא הבעלים על ההתרה, וכיון שהוא עושה פעולת הדברים הוא בעלים לשלוח שליח. אבל היכא שהמעשה בעצמה היא המביאה חלות הדברים אין הוא הבעלים על פעולת הדברים. ולעשות שליח שיהי' במקומו על מעשה לבדה, שיהי' דין שמעשיו של השליח כמעשה דידי' לא מצינו.

והנה בחליצה, אילו היה הדין שצריך הוא שיחלוץ ממנה מנעל ובזה הוא מתיר אותה לשוק, אז היינו אומרים שהוא הבעלים על ההתרה לשוק, ויוכל לשלוח שליח לחלוץ לה המנעל, ובזה יתירה לשוק, אבל בחליצה הא הוא אין עושה מעשה, שהרי אדרבא היא החולצת מרגלו את המנעל, והוא בעי רק כונה, וכן עלי' ג"כ לא יפול ספק שהיא המתרת עצמה, שהרי בכל מקום בגמ' אמרינן חלץ לה. להורות שאין היא הבעלים על התרתה לשוק, דבדידי' תליא רחמנא, וגם מקרא דילפינן שהותרה לכל ישראל כתיב בישראל "חלוץ הנעל" שאינה ניתרת מפני שחלצה הנעל, אלא כיון שהוא נהי' חלוץ הנעל בדין התורה שיבמתו חלצה נעלו מעל רגלו ונעשה הוא חלוץ הנעל משום זה הותרה, א"כ איננו בעלים על התרתה לשוק, לא הוא שאין עושה מעשה, ולא היא, משו"ה זה הדין שהותרה, המעשה בעצמה מתרת דאמרה התורה כשנעשה המעשה הותרה, משו"ה אינם יכולים לשלוח שליח לא הוא ולא היא.

ולפי זה אמרינן דהא דמועיל תנאי, הוא דוקא בדבר שהוא המתיר או המקדש, אז מועיל התנאי לבטל הפעולה שנהי' ע"י מסירת הספר כריתות או מסירת הקדושין, אבל דבר שהמעשה בעצמה גומרת, כמו דאיננו בעלים לשלוח שליח כן איננו בעלים לבטל המעשה, ועל זה שבביטול התנאי יבטל כונתו על זה לא מצינו שיועיל תנאי, דתנאי מועיל רק על הפעולות והחלות שהוא הבעלים על זה, ורק בקבלת הגט מצינו שליחות אף שהיא איננה בעלים על חלות הגט, אבל שם השליחות הוי רק שתהא יד השליח כידה לזה רבתה התורה שתוכל לעשות שפ עוד יד.

ב) ובמקום אחר ביארתי דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות הלכה א', שכתב, דהאיש שעשה שליח לקדש האשה אין צריך עדים כמו שליח שעשאו להפריש תרומה, וכבר העיר הראב"ד מאי ראי' מתרומה הא תרומה אין צריך עדים כלל (שהרי לא הוי דבר שבערוה), ואמרתי דאין כונת הרמב"ם להביא ראי' מתרומה, רק שהוא נתינת טעם, דהרמב"ם ס"ל דשליחות קבלה, בין בגט, בין בקדושין, הוי חידוש בדבר שבערוה, דבכל התורה, העושה שליח, הוא הבעלים והעושה של פעולת הדברים, ואילו בגט היה הדין שצריכה שתזכה בגט, א"כ היא עושה שליח שהוא יזכה, שהרי אילו היה הדין שצריכה לזכות א"כ היא הבעלים על עשית הפעולה היינו הזכי', אבל הא בגט אין הדין שצריכה לזכות, שהרי אף בעל כרחה מתגרשת, והתורה זיכתה אותה בגיטה. כדברי הירושלמי, א"כ איך תעשה שליח, שיהי' הוא במקומה, וא"כ מה שבגט היא עושה שלית לקבלה הוא חידוש התורה, וכן בקדושין אף שהיא בעלים על עצמה ובעי דוקא רצונה, אבל הקדושין הוא העושה, דכי יקח כתיב, ולא כי תלקח, וא"כ איך תוכל לתת רשות לשלוחה, שיהי' רצונו שתתקדש לזה כרצונה, דהרי אף שעל קבלת הכסף תוכל לעשות שליח אבל על הרצון להתקדש איך תוכל לעשות שליח אחרי שאיננה בעלים על הקדושין. דפעולת הקדושין הבעל עושה, א"כ האי דין שהיא תוכל לעשות שליח לקבלה בגט ולעשות שליח לקדש עצמה הוא חידוש בגיטין ובקדושין א"כ יש על זה דינים דבר שבערוה שבלא עדים לא חייל, אבל השליח להולכה איננו חידוש בדבר שבערוה, שהרי הוא הבעלים והוא עושה פעולת הדברים, א"כ הוא רק שליח כמו שליח שבתרומה, משו"ה, כמו דדין הוא בכל התורה היכא שהוא בעלים על פעולת הדברים שלוחו נעשה כמותו ולא בעי עדים, ה"נ בשליח להולכה בקדושין חייל השליחות אף אם עשאו שלא בעדים.

ג) עכ"פ טעמא דמילתא דבחליצה לא מצי לאתנוי' מטעם דכל מילתא דאי אפשר לקיומי ע"י שליח, הטעם משים דכיון דאין יכול לעשות שליח דהמעשה של חליצת הנעל מתרתה לשוק ואיננו בעלים לעשות, משו"ה אין יכול להתנות תנאי, אבל מה דבנזירות ובנדרים אי אפשר לקיים ע"י שליח אין הטעם שאיננו בעלים, דבודאי הוא הבעלים על חלות הדברים לקבל על עצמו הנזירות והנדר, רק משו"ה אי אפשר לקבל נדר ונזירות ע"י שליח, דכיון שהחלות באה ע"י דיבור כוי מילי, ומילי בלא מעשה קיל הדבר שאין למוסרו לשליח, א"כ אדרבה משום שקיל הדבר, מכש"כ שאפשר להתנות תנאי, ומה אם מתנים תנאי על מעשה, ק"ו שיוכל להתנות תנאי על דיבור. וזה פשוט וברור.

ולפי זה שפיר יש לבאר טעמא דהתוס' דמועיל בחליצה תנאי לזה שלא תפקע הזיקה ואעפי"כ מותרת, דהנה מן התורה אי אפשר לעקור הזיקה ולא להתירה לשוק רק ע"י חליצה, וחליצה הא המעשה בעצמה גומרת, משו"ה מן התורה אין בידו להטיל תנאי בחליצה, אבל רבנן הא אמרו שנותן גט ומפקא הזיקה, א"כ מדרבנן הוא בעלים על הפקעת הזיקה, אבל להתירה לשוק הא גם מדרבנן אין בידו, א"כ מדרבנן הוא בעלים על הפקעת הזיקה ולא על ההיתר לשוק, משו"ה אם התנה תנאי בחליצה, מדרבנן על הפקעת הזיקה שהוא בעלים מועיל תנאה שלא תופקע הזיקה, אבל על ההיתר לשוק שגם מדרבנן איננו בעלים אין מועיל התנאי, נמצא היכא שהתנה תנאי בחליצה ולא נתקיים. הזיקה שמדרבנן הוא בעלים על ההפקעה לא נעקרה, אבל הותרה לשוק, שעל ההיתר איננו בעלים. והוי כמו מיתה, דלדברי התוס' בב"ב קי"ד. ד"ה מה אשה, דלאחר מיתה נמי איקרי שארו. וזיקת הבעל לא פקע, ואעפי"כ מותרת לעלמא דמיתה מתרת אף שיש עלי' זיקת הבעל, ה"נ בחליצה שהי' תנאי ולא נתקיים נשארה הזיקה (מדרבנן), ואעפי"כ מותרת שהחליצה התירתה, בלענ"ד לבאר טעמא דהתוס'. והנני בזה ידידם המקוה שיגדור ד' פרצות ישראל, מבושם שיצליחו להקים משפטו הדת על תילם, מקוה לרחמי שמים. עיה"ק חברון. יום ב' לחדש אייר תרפ"ה.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה