שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן סב בדין חלה שליח הגירושין או נאנס
לכבוד הרה"ג ר' זלמן פינס שליט"א. אחרי תתי התודה והברכה לכתר"ה על אשר לא ימוש מאתו זכרון ישיבתנו הק' "כנסת ישראל" בחברון ותמיד הוא עושה למען החזקתה, יהי ברוך להבוחר בתורה בארצינו הק'.
הנני בא על של עתה, על קושיתו הנפלאה, על דברי הה"מ שכתב על דברי הרמב"ם. שכתב פ"ז מהלכות גירושין הלכה כ', דאם חלה השליח או נאנס. בא לפני בי"ד והן משלחין אותו ביד שליח אחר ואין השליח האחרון צריך לומר בפ"נ ובפני נחתם, אלא אומר:
שליח ב"ד אני, וכתב המ"מ, דהטעם דנותנו לה בפני עדים, הוא משום שנתבאר בפ"א שלכתחילה צריך לתת הגט בפני עדים, וע"ז הקשה כתר"ה, דלמה להה"מ לומר הטעם, משום דלכתחילה צריך ליתן בפני עדים, עדיפא הוה להה"מ לומר דהטעם הוא משום דהיתר הגט בחו"ל הוא ע"י העדות השליח, שאמר שליח ב"ד אני, וצריך השליח שיאמר זאת בשעת נתינה או תכ"ד, והוא חמור, דאם לא נתן בפני שנים יהי' הדין שצריך ליטלו ולומר אח"כ בשעת הנתינה שליח ב"ד אני, וכמו שהוכיח כתר"ה מדברי חידושי הרשב"א, והוא קושי' חזקה ראוי' לחכם לב כמותו, וכת"ר תירץ דכונת המ"מ לומר, דכיון שהוא שליח ב"ד, ב"ד שולחין אותו על דעת שיעשה כדין. וכיון דלכתחילה צריך ליתן בפני עדים, אם שינה ולא נתן בפני עדים. משום זה הטעם בלבד סגי שבטל שליחותו, משום דאנן סהדי, דאין דעת ב"ד אלא שיתן הגט כדת וכדין, וכתב כתר"ה שהה"מ דקדק בלישנא דהרמב"ם שכתב, ונותנו בפני שנים עדים, ולא כתב, ונותנו לה בפני שנים עדים:
כמו שכתב בשארי מקומות, אלא דהרמב"ם השמיענו, דהכא משום דלכתחילה בעינן בפני ע"מ, משו"ה אם שינה פסול, ששינה מדעת ב"ד משלחיו, עכ"ד כתר"ה, וגם החידוש הזה דבר נאה ומתקבל, אכן גם כתר"ה העיר, שזה חידוש לדינא ולא נזכר בפוסקים. שבאם שונה השליח ב"ד מאיזה דבר דצריך לכתחילה, שבשביל זה יתבטל השליחות.
ונראה לומר דדבר זה, אם לא נתן השליח ב"ד את הגט בפני עדים, אם הגט כשר או לא, תליא באשלי רברבי.
דהנה לדעת הרמב"ם, אם הבעל בא ואמר שהגט מזויף, אם אין עדי קיום תצא מתחת בעלה השני מדאורייתא, דס"ל דאף לכתחילה, אין חוששין למזויף, אם הבעל טוען מזויף, טעון קיום מדאורייתא, ולפי זה הא קשה, איך נאמן עד אחד לומר בפ"נ ובפ"נ, דאף אם יבוא הבעל ויערער לא יהי' נאמן, מאי מועיל הימנוהו רבנן, לגבי דין דאם טוען מזויף, בעי קיום מדאורייתא הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, בקום ועשה, והכא הבעל השני עובר על איסור ספק א"א.
ועכצ"ל דהרמב"ם לטעמי, דס"ל (בפט"ז מה' סנהדרין ה"ו), האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, היינו אם עד אחד העיד, שזה חלב הכליות, ואח"כ באו שנים והעידו על אחד שאכל, לוקה על ידן, אף שעיקר האיסור נודע רק ע"י עד אחד, וביארנו בספרנו על ב"ק דטעמא דמילתא. דלא כמו שרצה הש"ש לומר, דהטעם משום דמלקין על החזקות, וא"כ האי דינא דהרמב"ם דהאיסור יוחזק הוא דוקא כשהוחזק שלשים יום. אכן זה קשה מאד דהתם באם ובנה, שבאו והחזיקו עצמם. באם ובן, התם כל השלשים יום. שמחזיקים עצמם באם ובנה, מחזיק שזאת האם וזה בנה, ומקודם שעברו השלשים חסר עוד בהחזקה, אבל באם בא אחד ואמר:
החלב הזה לקחתי מעל הכליות, מה יוסיף לנו אם עבר שלשים יום מעת שהעיד, ואיך נימא דבשעה שאמר לא הי' לו נאמנות ואח"כ כשעברו שלשים יום נעשה נאמן, במה נתברר לנו עתה יותר מבשעת עדותו, וביארנו שם דהדין הוא כן אם העד אחד בשעה שהעיד אין לו נאמנות על הדבר, למשל אם הי' הדבר דבר שבערוה, או עדות ממון או עדות לכל עון ולכל חטאת, אין לו נאמנות ומסולק עדותו, אבל היכא שמעיד שהדבר אסור שיש לו נאמנות מדין עד, אמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם לאיסורין, דאיסורין גם עד אחד קם כשנים, נמצא כשקבלנו עדותו, שזה חלב הכליות, קם הוא מדין עדות שזה חלב, והוחזק כאלו שנים העידו שזה חלב, משא"כ אב שאמר על בתו קדשתי', אין נאמנותו מדין דלכל עון ולכל חטאת אינו קם, שהרי זה דבר שבערוה וגם הוא לכל עון ולכל חטאת דילפינן מזה, היכא דמפסיד לאיש, והוא מפסיד לה שהעיד שהיא מקודשה, וא"כ אין נאמנותו מקרא דלכל עון ולכל חטאת, אלא מקרא דאת בתי נתתי, וכיון דהוי רק נאמנות, אמרינן, כי הימנא רחמנא לאסורא, לקטלא לא הימני רחמנא.
עכ"פ היכא דנאמן הוא באופן שנוכל לומר לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם לאיסורין, התם קם כשנים.
והנה בגמ' קידושין (ד' ס"ג ע"ב) גבי קידשתי את בתי ואינו יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי דנאמן ליתן גט. הקשה הר"ן הא אין דבר שבערוה פחות משנים, ותירץ הר"ן, דאימתי נקרא דבר שבערוה היכא דאין אנו יודעים שמקודשת, אבל היכא שיודעים שמקודשת, רק לברר מי הוא שקידשה, בזה לא שייך לומר אין דבר שבערוה פחות משנים.
ולכאורה עוד קשה על הר"ן, עכ"פ איך נאמן ליתן גט ולהתירה לעלמא, הא אין דבר שבערוה פחות משנים, ועכצ"ל נהי דעתה הוא דבר שבערוה להוציא האשה מאיסור אשת איש, אבל עיקר עדותו, שהוא המקדש, הא לא היתה להוציא אשה מחזקתה, רק לברר, הי' לו על זה דין נאמנות, וממילא הוא נאמן אף להוציאה מאיסור א"א.
לפי זה דטעמא דהרמב"ם, דעד שאומר בפ"נ ובפ"נ עתה אין עדותו להוציא ערוה מאיסור א"א, אלא לברר שהגט הוא ספר כריתות, ויש לו על זה נאמנות, כיון דעתה איננו עתה דבר שבערוה, וממילא קם כשנים, והחזקנו הגט לגט כשר, משו"ה אין מועיל אח"כ ערעור הבעל לומר מזויף הוא, כיון שכבר הוחזק ע"י עדות העד, שהעיד שהגט כשר לגרש בו, וכמו התם דנאמן לומר אני קדשתי, ולע"ע אין עדותו לא דבר שבערוה, ולא דבר שבממון, משא"כ, אם אחד יבוא ויגיד על שטר שבממון, שביד המלוה, שהוא שטר כשר, לא יהי' נאמן, שהרי אם הוא מעיד שהוא שטר, הרי הוא מעיד, שמגיע מלוה למלוה. וא"כ הוי עדותו דבר שבממון, ואין נאמן כלל אבל קודם שנתגרשה, אין עדותו שהיא מגורשת, רק הוא עדות על הגט שהוא גט כשר,
ומשו"ה ס"ל הרמב"ם, דשליח קבלה, אין צריך לומר בפ"נ משום דהתם אף אם יאמר לא יועיל, שהרי בשליח הקבלה אם יאמר בפ"נ יהי' עתה עדותו שכבר היא מגורשת, וזה הוי דבר שבערוה, משו"ה בשליח קבלה לא תקנו, שיאמר בפ"נ, משום דהתם, אם יבא הבעל ויערער לא יועיל מה שאמר בפ"נ, משו"ה לא תיקנו שיהי' צריך לומר, ואוקמי על דינא, שמה"ת כל זמן ש שאין בא ומערער, לא חיישינן לזיופא.
והא דבתחלת הסוגיא אמר, דמשו"ה לא יהי' נאמן השליח לומר בפ"נ ובפ"נ, משום דאתחזיק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה, ולדברינו הא לכאורה קשה מדברי הר"ן דפירש, כיון דמה שאמר אני קדשתי לא בא להוציא אשה מחזקתה, אף שיהי' נ"מ לזה שמאמינים אנחנו לו שהוא קידש, שיהי' נאמן ליתן גט ולהוציאה מחזקת א"א, א"כ ה"נ מה שאמר בפ"נ ובפ"נ השליח להולכה הא לא הוי להוציא מחזקת א"א, ואיך קאמר הוי דבר שבערוה.
אכן שם בהס"ד לא הוי סבר דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, או דהוה סבר, דגם מה"ת החשש, דאין בקיאין לשמה ולא נעשה גט לשמה, וא"כ הגט איננו עוד ספר כריתות, ובמה נעשה ספר כריתות, בזה שמעידים שאינו מזויף ונעשה לשמה, וא"כ העד עי"ז שאמר בפ"נ ובפ"נ הוא עושה את הגט לספר כריתות כיון דהוי דבר שבערוה, בעי דוקא שקיומו יהי' דוקא עפ"י שנים כמו שליח לקבלה, דהצריך הרמב"ם שבשעת מנויו לשליח יהי' דוקא בעדים.
אבל למסקנא דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וחשש לשמה הוא ג"כ רק מדרבנן, א"כ הגט כבר נעשה ספר כריתות. ועדות השליח הוי רק לידיעת הדברים. אף שבדבר שבערוה, ידיעת הדברים ג"כ בעי שנים, זהו דוקא ידיעה, היכא שעפ"י הידיעה מוציאין האשה מחזקתה ומתירין אותה, אבל הידיעה שהגט ספר כריתות ושזה הוא שקידש, וכן בחציצה, הידיעה דאחוה דמחנה, הלא הידיעה הזאת, סגי בעד אחד, ואפילו באשה, כמו הדין דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק ונאמן מן התורה כשנים, אלא דבעי שיקובל העדות בב"ד, א"כ העד כשאמר בפ"נ ובפ"נ ומעיד שהגט כשר, עדותו מן בתורה כשנים, והא דהימנו רק לשליח ולא לאיש דעלמא, הוא משום דילמא אתי לאחלופי, כל זה הוא לדעת הרמב"ם.
אכן הרבה מהראשונים סוברים, דאף אם הבע"ד טוען מזויף, הקיים הוא רק מדרבנן, ורבנן גזרו, שהיכא שטוען מזויף בעי דוקא שנים, אלא שעשו קולא בגיטין מפני תקנת עגונות להאמין שליח, ודוקא אם אומר בעת נתינה.
מעתה לדברי הרמב"ם, אף אם שליח השני נתן בלא עדים, רק אמר להאשה שהוא שליח ב"ד, הגט כשר, (ואמר לה מאיזה ב"ד), דעתה אין כאן חששא, שמא יבוא הבעל ויערער. דהרי אם יבוא הבעל ויערער תאמר שנתן לה שליח ב"ד, ואנחנו נדרוש מב"ד ההוא, ונדע שכבר הוחזק הגט לגט כשר, ואין להקשות שמא ימותו ב"ד, ואז יוכל הבעל לערער, דא"כ אין לדבר סוף, דהרי תמיד כשאומר השליח בפ"נ ובפ"נ ליחוש ג"כ שמא יבוא הבעל ויערער וב"ד ימותו, אלא דלזה לא חיישינן.
אכן לדברי הרשב"א שחשש מזויף הוא ככל הקיומים, ולית לי' הסברא דהוחזק, א"כ הא דהקילו שאף עד אחד נאמן הוא קולא, והקילו רק אם השליח אומר בעת הנתינה, א"כ לדידי' בעינן דוקא שהשליח השני יאמר בפני שנים היינו בצירופו יהי' שלשה, ויאמר שליח ב"ד אני דלדידי' מה שנאמן עד אחד הוא קולא,
אבל לדברי הרמב"ם אין כאן קולא, הא דמאמינין עד אחד, שהרי בגט, עדות השליח הוא לאיסור, היינו כדין ע"א נאמן באיסורין, משא"כ בקיום שטרות, דקיום החתימות הוא דבר שבממון, וכיון דאין כאן קולא, רק כדי שלא לחלוף בקיום שטרות, לא האמינו למי שאינו שליח, אבל כשכבר העיד העד ואמר בפ"נ כבר הוחזק הגט לגט כשר, ולא צריכין כלל לדברי השליח השני.
משו"ה הא דבעי הרמב"ם שימסור בפני שנים עדים, הוא רק מטעם דלכתחילה צריך למסור בע"מ, ומשו"ה כתב הרמב"ם בפני שנים עדים ומדייק דהכא אין הטעם שיהיו ב"ד, דהנאמנות על הגט כבר נעשה בב"ד הראשון, ועתה יש להם רק דין עדים, אבל כשאומר הראשון בפ"נ ובפ"נ, אז יש על השנים דין ב"ד בצירוף השליח, שם לא כתב הרמב"ם תורת עדים, רק הדין שמוסר בפני שנים.