שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן סא
חרם ר"ג שלא לגרש בע"כ אם היה גם על חרש. ידידי הרב הגאון וכו' מוה"ר אלעזר ראובן שליט"א הגאב"ד דבני יוסף בשיקאגא.
א) הנה כתר"ה חקר במכתבו אם חרש יכול לגרש בע"כ אם גם על חרש גזר ר"ג אחרי דחזינן דלא חשו חז"ל אם תהא קלה בעיניו להוציאה ולא תקנו לה כתובה כמבואר ביבמות דף קי"ב, א"כ ה"נ אפשר דאף אחר חרם דר"ג יכול לגרש בע"כ, עכ"ד כתר"ה.
ולדעתי נראה דבודאי חל גם עליו חדר"ג שכתב כתר"ה דלגבי חרש לא חששו אם תהא קלה בעיניו להוציאה, לדעתי אף בחרש חששו לשלא תהא קלה בעיניו להוציאה, דאם נימא דגבי חרש לא חששו, א"כ גם גבי חרשת לא חששו, וא"כ מאי פריך בגמ' שם יבמות קי"ג, מ"ש וכו' חרשת דלית לה כתובה, יתרץ כיון דכתובה היא משום שלא תהא קלה ובחרשת לא חששו, ע"כ דגם גבי חרשת חששו שלא תהא קלה, ומשו"ה פריך אמאי לא תקני, ותירץ משום דא"כ ממנעי ולא מינסבי, א"כ לא יוכלו לתקן כתובה, ומה שכתוב בתוספ' שם ד"ה דאם, דלא חשו חכמים שלא תהא קלה, אין הכונה שלא חשו כלל, רק הכונה דראו לדחות הטעם דתהא קלה כדי שינסבו, דמוטב שתנשא אף שיוכל לגרשה משיתקנו לה כתובה ולא תוכל להנשא, דממנעו ולא נסבי לה.
ולפי זה לכאורה קשה, דא"כ פקחת לחרש אמאי לא תקנו כתובה, נהי דתירצו דאין כאן חששא דממנעי ולא מינסבי, משום דיותר משהאיש רוצה וכו', אעפי"כ לתקן מטעם דתהא קלה בעיניו להוציאה, דהרי חזינן דגם בחרשות חשו לזה, וצריך לומר דכיון דהוא חרש לא יהי' קל בעיניו להוציא אשתו אחרי דלא בנקל ישיג אשה, דאף דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, היינו דמשום זה לא איצטרכו לתקן תקנות דהרי יוכל להשיג אף כי לא בנקל, אבל לחשוש שיהי' קל בעיניו לגרש אשתו לא חששו אחרי כי יודע הוא שקשה לו להשיג, אבל אילו לא האי טעמא היינו חוששין גם בחרש לטעמא דתהא קלה.
והנה בכל הנשים אף דקשה להוציאה אחרי שיש חיוב דר כתובה אעפי"כ גזר רבינו גרשם בחרם, ולא הסתפק בזה שקשה להוציאה, דאף שקשה, אעפי"כ יש שיגרשו, אף דיהי' להם קשה, וגזר ר"ג בחרם שלא יכלו בשום אופן לגרש בע"כ, וא"כ אף דחזינן דגבי חרש קשה לו להוציא. דמשו"ה לא איצטרכו לתקן כתובה בחרש, אבל עכ"פ יכול הוא, וא"כ חל עליו חדר"ג שגזר שאף אם יחפוץ לגרש אף בעת שקשה לו לא יוכל.
ובאמת לפי דברי הב"ש בסימן קי"ט ס"ק י"ב, יש לומר דר"ג רצה שלא יהי' במציאות לגרש בע"כ, דאף אם גירש לא יהי' גט, דאף אם ירצה לעבור על החרם ג"כ לא יוכל, ובודאי כיון דחשש כל כך לעשות גדר זה, א"כ גם בחרש אף שקשה לו לגרש אבל במציאות הוא הגירושין, ור"ג רצה לעשות שלא יהי' זה במציאות שאף אם יגרש לא יהי' חל, גדר זה שייך גם גבי חרש.
ואף שהקשו טל הב"ש מדברי הרמ"א בסעיף ו', שכתב, עבר וגירשה בע"כ בזמן הזה ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין, הרי דבדיעבד מגורשת, ולכאורה היא פליאה שש נשגבה על הב"ש.
ונראה לתרץ, דהנה בחו"מ סימן ר"ח איתא, מקח הנעשה באיסור וכו' וכן אם נשבע שלא למכור ועבר ומכר (עיין בב"י) וכו' המקח קיים, עכ"ל המחבר, הסמ"ע הקשה על הנך פוסקים שדחו דברי המרדכי דס"ל לא מהני, ותירץ דכל הנך הי' אפשר לעשות בהיתר. והנה הפוסקים הנ"ל הוא דלא כדברי המרדכי דס"ל דנשבע שלא למכור ומכר דאין המכירה חל, והקשו ממקח הנעשה באיסור, היינו מגמ' דאיזהו נשך דף ס"ה דגלימה מפקינן כי היכי דלא נימא גלימא דריבתא הוא, משמע דאילו לאו האי טעמא הי' מכירה, הרי דמקח הנעשה באיסור קיים. משום זה פסקו דלא כהמרדכי אף בנשבע שלא למכור. והקשה עליהם הסמ"ע, דא"כ תקשה באמת עליהם הא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ורבא בעצמו הוא שסובר כן, וע"כ צ"ל דהתם שאני משום שהמקח יכול להיות בהיתר, משא"כ בנשבע דאי אפשר להיות בהיתר שם לא חל המכירה, אבל להנך פוסקים דס"ל דבנשבע שלא למכור חל המכירה מטעם דמדמי להו לדין דריבתא קשה את"ד הסמ"ע, ועיין ש"ך שמבאר דברי הסמ"ע, ועיין קצות שהקשה מגמ' דהקדים תרומה לביכורים דשייך אי עביד לא מהני, והתם הא יכול להיות בהיתר.
ולדידי נראה, דגם הנך פוסקים דס"ל דבנשבע שלא למכור חל המכירה, ג"כ ס"ל האי תירוצא דאי אפשר להיות בהיתר כדברי הסמ"ע והש"ך, רק דס"ל דאימתי שייך אי עביד לא מהני, אם האיסור בעצם הדבר. אבל אם עצם הדבר איננו איסור, רק דבר אחר גורם. איסור, אז לא שייך אי עביד לא מהני, וס"ל דמשו"ה בריבית דשם אין איסור קנית החפץ דהרי זה מותר, ורק. האיסור מה שלוקח במתנה מבלי חיוב לשלם, וא"כ האי עביד לא מהני הוא על המתנה ונתחייב לשלם, אבל לא המקח האיסור. וכן בשבת, ג"כ אין האיסור בעצם הדבר, דשבת לא הוי איסור תפצא רק איסור גברא, א"כ אין מעשה איסור, רק האיש עושה המלאכה באיסור:
אבל עצם המעשה לא הוי איסור. כיון דהוי איסור גברא ולא חפצא וא"כ גם בנשבע שלא למכור דג"כ הוי איסור גברא ולא חפצא:
ואין המכירה איסור בעצמה רק מה שהוא מוכר, ע"ז לא שייך לא מהני (ובנדר שלא למכור ג"כ מיירי באופן זה, דהוי רק איסור למכור), אבל במקדים תרומה לביכורים דכל זמן שלא הופרש ביכורים והאיסור חפצא להפריש תרומה מכרי זה, א"כ אי עביד לא מהני ולא חל ההפרשה זהו דעת הפוסקים דבנשבע שלא למכור חל המכירה.
אכן דעת המרדכי דאף אם הוא איסור גברא ג"כ אי עביד לא מהני, משו"ה פסק בנשבע שלא למכור דבטלה המכירה. ומה שקשה עליו מגמ' דגלימא מפקינן, דמשמע מזה דאף שהמקח נעשה באיסור, אי לאו טעמא דלא נימא גלימא דמיכסא דריבתא לא היו מוציאין, וכאשר הקשה הב"י על דברי המרדכי.
אכן לדידי תמוה קושית הב"י דהנה בגמ' תמורה, (ד' ה') רצה לומר דמחלוקת אי ריבית קצוצה יוצאה בדינין תלוי בדין אי עביד מהני, ודחי אטו התם בסברא פליגי, בקראי פליגי, והנה יש עתה להסתפק, רבא דהוא ס"ל אי עביד לא מהני, וגם ס"ל יוצאה בדינין, אם הטעם דיוצאה משום דאי עביד לא מהני, או ג"כ לרבא מטעם:
הקרא דוחי אחיך עמך.
והנה רבא אמר בהגוזל ומאכיל, דאף אם רשות יורש לאו כרשות לוקח, אעפי"כ אם הניח אביהם מעות של רבית אינם חייבים להחזיר, דלדידי' אזהר רחמנא וחי אחיך עמך לברי' לא אזהר ואם נימא דהטעם דיוצאה בדיינין הוא משום אי עביד לא מהני, א"כ לא קנה כלל המלוה הריבית וגזל הוא בידו, וא"כ גם בניו יתחייבו לשלם, ע"כ דרבא ס"ל דאף דבכל התורה אי עביד לא מהני, אבל בריבית גלתה התורה דמהני, או מקרא דמות יומת, או מהאי קרא גופא, מדאיצטריך לכתוב וחי אחיך עמך לחייבו להשיב, גלי קרא דקונה הריבית, רק שיש עליו חיוב להשיב, ולדידי' אזהר לברי' לא אזהר רחמנא.
לפי זה ע"כ אף דרבא סובר בכל התורה אי עביד לא מהני, ס"ל דריבית הוא מהנך דגלי קרא דמהני.
וא"כ לפי זה לא קשה קושית הב"י על המרדכי דס"ל דאם דאם נשבע שלא למכור לא חל המכירה, דהרי המקח נעשה באיסור, חייל, מדברי רבא גבי גלימא דריבתא דרק משום טעמא דלא נימא גלימא דמכסו דריבתא הוא, דהרי רבא לטעמי' ס"ל דבריבית גלי רחמנא דאי עביד מהני, ורק שיש חיוב להשיב, והחיוב הזה הוא רק על דמי הריבית ולא הריבית בעצמם, אבל בנשבע שלא למכור דלא גלי קרא, קם דינא דלא מהני, והמכירה בטל להמרדכי, דלא ס"ל כהתוספ' לחלק בין איסור התורה לאיסור שבדה מלבו.
והנה רבינו הרמ"א ס"ל בהאי דינא בנשבע שלא למכור דהוי ספיקא, שהרי בחו"מ הביא בהג"ה, דאם נשבע שלא למכור המכירה קיים:
אכן דו"ק ועיין בב"י, פירוש דהב"י הביא דברי המרדכי דבטלה המכירה, וביו"ד סימן ר"ל הביא הרמ"א בפירוש, ר"א דאם נשבע שלא למכור ומכר המכירה בטלה (ומה שהקשה הסמ"ע דברי הרמ"א אהדדי לא קשה, דהרי גם כאן כתב הרמ"א, ועיין בב"י, היינו דיש ספק בדין זה).
ג) נמצא בעבר בזה"ז וגירש בע"כ, ואף דעבר על חדר"ג יהי' תלוי במחלוקת הפוסקים. אם נימא כהמרדכי דגם בשבועה אי עביד לא מהני, אף דהוא איסור גברא, אז בעבר וגירש הגט בטל, אבל להנך פוסקים דפליגי על המרדכי, כיון דחרם הוי רק איסור גברא לא בעצם הדבר. אי עביד מהני, והגט גט.
ואף לדברי המרדכי דס"ל אי עביד לא מהני בשבועה, הוא דוקא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן יהי' תלוי בפירוש הירושלמי גבי עבר וגירש שוטה שיש לה דעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה, דלהנך פוסקים דמפרשי דאם הוא מטעם גרירה אף שהוא מדרבנן אינה מגורשת. א"כ גם דרבנן אי עביד לא מהני בגט, אכן להנך פוסקים דפליגי וס"ל דאי מדרבנן הגט גט, אז מדרבנן לא אמרינן לגבי גיטין אי עביד לא מהני, (ובגרירה האיסור בעצם הדבר שלא תהא מגורשת).
וא"כ שפיר פסק הרמ"א דאם עבר וגירש בזה"ז בע"כ מגורשת, משום דהוי ס"ס, ספק אם הלכה וכהמרדכי. דגבי שבועה או חכם דהוי איסור גברא שייך לא מהני, וספק אם בדרבנן אמרינן בגיטין אי עביד לא ש מהני.
אבל הב"ש קאי להנך פוסקים דס"ל. דגם בדרבנן, כמו בגרירה היינו אם גירש שוטה שיכולה לשמור גיטה דהטעם רק משום גרירה, ואעפי"כ אינו גט. א"כ גם בדרבנן אי עביד לא מהני בגיטין, משו"ה כתב הב"ש דלדידהו אינו גט.
ובהאי ספיקא אם באיסור גברא שייך אי עביד לא מהני אולי סובר הב"ש כדברי הרמ"א ביו"ד שהביא לדברי המרדכי שאם נשבע שלא למכור ומכר לא חל המכירה, ומכריע כהמרדכי.
עכ"פ להנך פוסקים רצה רגמ"ה לעשות שלא יהי' במציאות לגרש בע"כ, ועשאה כעין דאורייתא, וא"כ גבי חרש אף דאינה קלה, אעפי"כ יש במציאות, ושייך שפיר תקנת רגמ"ה שגם חרש לא יוכל במציאות לגרש.
ד) ואף למאי דסבירא לי' להרמ"א דאף לבתר תקנת רגמ"ה אם עבר וגירש מגורשת, עכ"פ רצה רגמ"ה לעשות, שאף אם ירצה לעשות דבר הקשה לגרש וליתן כתובה יהי' איסור עליו, וא"כ בחרש אחרי דהוכחנו דגם בו שייך שלא תהא קלה בעיניו, בודאי גם על עליו חל חדר"ג ככל איסורי דרבנן דחלים אף על הקטנים ואסור לספות להם בידים.
ועוד ראי' דאף היכא דלא שייך קלה בעיניו להוציאה גזר רגמ"ה, מתשובת שב יעקב הובא בפ"ת סימן א' ס"ק ט"ז, דאם שהתה עם בעלה יוד שנים ולא ילדה צריך דוקא התרה מק' רבנים, וכתב דאף שכתב רמ"א דבמקום מצוה לא גזור, דוקא היכא שפשעה, והכא בודאי לא שייכא סברא דתהא קלה בעיניו להוציאה, דהרי אדרבה מן הדין מחויב לגרשה, ואעפי"כ גזר רגמ"ה שלא לגרש, הרי להדיא אף היכא דלא שייך שתהא קלה בעיניו להוציאה, ג"כ גזר, ורק במקום מצוה היכא דפשעה לא גזר.
ואף למאן דס"ל דאם שהתה עם בעלה יוד שנים ולא ילדה אין צריך התרה, היינו דבודאי לא גזר רגמ"ה נגד מצות התורה פרו ורבו, אבל היכא דאין מצוה. אף שלא שייך קלה בעיניו בודאי גזר רגמ"ה. ובודאי דזה אין סברא כלל לחלק בין נשואין שלא שייך בהם אין קלה בעיניו להוציאה, או אם נעשה לאחר מכן, דאטו חדר"ג חל בשעת הנשואין.
מה שחקר בחרש שכתבו בי"ד לה כתובה, ואח"כ פגמה אם משמט, לא אדע ספיקו, הלא כל כתובות אינם משמטין מטעם מעשה בי"ד. ואעפי"כ הפגימה עושה לחיוב הלואה חדשה.
ה) וע"ד שאלת כתר"ה אם חשב בשעת שחיטה לזרוק זריקה שני' חוץ לזמנה אם מפגל אחרי דהזריקה עצמה שני' אינה מפגלת, לדעתי נראה דבודאי מפגל דהרי בזבחים דף י"ג איתא דאף אם חשב לשפוך שיריים למחר ג"כ מפגל, אף דשיריים בעצמם לאו עבודה דמעכבת כפרה, מטעם דגבי פיגול לא כתיב עבודה, רק אם האכל יאכל היינו אם יחשוב להאכיל את המזבח חוץ לזמנו הוי פיגול, וכיון דמצוה לשפוך שיריים מיקרי אכילת מזבח וה"נ במתנה שני' כיון דצריך לזרוק הרי אכילת מזבח א"כ אף שאינה מעכבת אם חישב בשעת שחיטה מפגלת. ידידו.