שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן נט
סופר שכתב גט קודם שהכיר האיש והאשה. ובדין מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל בפסח לא בשלו ולא בשל רבו. רב ברכה לכבוד יקירי כנפשי הגאון הגדול מופה"ד אוצר של יראת שמים כש"ת מוה"ר ר' איסר זלמן שליט"א הגאב"ד ור"מ דסלוצק.
בדבר השאלה שכתב הדר"ג בסופר שכתב ג"פ קודם שהכיר האיש והאשה, וחשש הדר"ג כיון דאסור לכתוב קודם ההכרה, א"כ אולי יש לחשוש מטעם אשלד"מ, וכתב הדר"ג כי יודע הוא שאין חשש, ורק בגודל צדקתו רוצה לידע גם דעתי העני' בזה, הנני בזה להודיע כי לדעתי אין ריח חשש בזה, ואיזה טעמים אעיר בזה.
א) הנה כיון דהי' יכול הסופר לחקור, הלא המשלח לא שלחו לעבור איסור, שהרי בידו הי' לחקור ולבקש הכתבים, ובאופן כזה אין בו משום שלד"ע, עיין במ"ל פ"ג מגניבה ובקצוה"ח סימן קפ"ב, ועוד הנה הדר"ג כתב כי ברור לו כי כולם טעו בהבנת דברי הטור וד"מ, כי הם כתבו הטעם שצריך לידע הסופר משום לשמה, וכתב הדר"ג כי ברור דעיקר הדין דאין כותבין חל על הסופר, דהא אם יכתוב ויתן לבעל יוכל לגרש גם בלא עדי חתימה, הנה אף אם נניח שהצדק את הדר"ג האם נימא דבשביל זה עשה הסופר איסור, כיון דהג"פ דמימיו אנו שותין בדיני גיטין פסק דלא כהב"י, והתו"ג כתב שהוא רק חומרא משם לשמה, ועתה נניח שהסופר בא לפנינו ושאל אותנו, הנה הדר"ג סובר דאסיר לו לכתוב, ולפי פסקי האחרונים מותר לו לכתוב, האם לא נימא לו רשאי אתה וכדאים המה לסמוך עליהם. וכיון דהי' מותר לו ע"פ דין, אף אם נימא שהפירוש כהדר"ג, הוא לא עשה איסור כלל, אחרי שכל האיסור הוא דרבנן. הלא בדרבנן ספק מותר ולא עבר איסור, אף אם קמי שמיא גליא שאסור הדבר.
ועוד מה דברירא לו למר דטעו בפירוש דברי הד"מ והטור, לדידי מספקא לי, דהנה הד"מ כתב דאין ללמוד מדיני ממונות לגיטין דשם אין הכתיבה עיקר, ואם כפי ביאור הדר"ג דהכונה משום שמא ימסור בעדי מסירה הלא גם בדיני ממונות יש לחשוש כן. אך באמת נ"ל דאין בזה חשש, דנ"ל דאם תביא אשה עדי מסירה שאחד מסר לה גט בלא עדים, ונשאל את עדי מסירה אם הכירוהו שהוא הבעל, יאמרו שלא ידעו, אז לא נסמוך ע"ז כלל, דמי יודע אם הי' באמת בעלה, ורק על עדי שטר נסמוך, דהרי עדי השטר הם עדים:
אבל עדי מסירה אם אינם יודעים שהוא הבעל, הרי אינם עדים, ודוקא הגט בעדים הספר כורת, אבל לא בעדי מסירה בגט בלא ואם העדים על המסירה אינם יודעים הדבר לא נעשה עדנה גט כריתות.
ועוד נראה לי, דכל הני דאמרינן אין כותבין אלא א"כ מכירין, אין איסור דוקא אלא בכותב ומוסר, שיוכל ליצא מזה הקלקול, אבל מותר לכתוב ולעכב עד שיודע הבירור, בכה"ג אין איסור, ועיין בש"ך חו"מ סימן מ"ו ס"ק נ"ח שמותר לכתוב הקיום ולחתום ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו, וא"כ באמת אין איסור כלל הכתיבה, רק שמוטל חיוב על הסופר והעדים שלא יצא קלקול, וא"כ בודאי דלא שייך בזה שליח לדבר עבירה, כיון דאין הכתיבה האיסור, ובפרט היכא שהסופר אין מוסר להבעל אלא להעדים והם יחקרו.
ועוד כיון דהסופר עשה בהוראת הדר"ג, לא עבר כלל איסור, דהרי בדרבנן משו"ה ספיקא מותר אף שיוכל להיות שעושה דברי איסור, דבדרבנן אם מותר לו לעשות אין כאן איסור כלל, ולדידי' בודאי להסופר הוא קרוב לאונס אחרי שהדר"ג אמר לו לכתוב, א"כ לא עשה כלל איסור, אף אם קמי שמיא גליא שאסור לכתוב, ויעיין בקידושין (ד' מ"א) דהאיש מקדש ע"י שלוחו אף אם אסור לקדש עד שיראנה.
וממילא מכל הנך טעמים אין כאן גם חששא דמקח טעות, דאילו הי' יודע שיש איסור לא הי' כותב, שחשש הדר"ג, אחרי דאין כאן איסור, ובפרט דמשום איסור אין כאן מקח טעות, דבמקום אחר ביארתי לתרץ קושי' התוספ' בההוא דזבן אדעתא למיסק לארעא דישראל (בקדושין ד' נ' ע"א), והא לא כפל תנאו, וביארתי, דהנה חזינן בנדרים דפותחין לו אילו היית יודע שהוא כן לא היית נודר, והנם לפי זה הוא טעות, וא"כ למה צריך ההתרה, אכן פשוט כיון דאין מום בעיקר הדבר ורק מצד אחר בא המום באמת לא הוי מום במקח, ורק בהתרת נדרים הוא דין שהחכם יכול להתיר, אבל בטעות בעצם הדבר לא בעי התרה, וכן בדיני ממונות או בגיטין, למשל, אם נתן גט ע"מ שתתן מאתים זוז, הנה אין המאתים זוז נוגעים להגט בעצמו, ורק נימא אילו הי' יודע שהיא לא תתן אם לא כפל אז לא הי' נותן, זה אין מבטל הנתינה, דזהו רק דין בהתרת נדרים, אבל אם המום בעצם הדבר, אז הוי מקח טעות, והנה הכסף שנותנין בעד המכירה הוא בעצם הדבר, ומשו"ה זבין ולא איצטרכו זוזי הוי מום במקח, היינו בתמורת המקח, נמצא אם הוא אומר שהוא מוכר בעד דמים שצריך לארעא דישראל, אז הוא עושה לעצם הדבר, ובגט אלו הי' אומר שמגרש משום מאתים זוז לא הוי צריך לתנאי כפול, ובגמ' דגיטין משום נדר, ובדברי התוס' והר"ן יש לפלפל, אבל זה ודאי יש לפרש דאם זבן אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא איצטרכו, הוא מום במקח, היינו בתמורת המקח, בכה"ג לא בעי כפל התנאי, נמצא דהכא בהכתיבה בעצמה אין חסרון, אלא אם יש איסור אין האיסור בעצם הכתיבה רק איסור גברא, וא"כ נצטרך לומר אילו הי' יודע לא הי' רוצה, זה אין מבטל הדבר, ולדעתי הכלל הזה הוא יתד לתלות עליו בכמה דוכתא, ולדעתי אין בזה שום חשש. והנני לכתוב בזה הערה אחת.
ב) הנה הרמב"ם (בפ"ב מהלכות פסח הל' י"ג) כתב מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין, וכבר השיגו הראב"ד, ז"ל, הא דלא כהילכתא דמשנה אחרונה אוכל משל עצמו. והוא דבגמ' (פסחים ד' פ"ח) איתא. תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אבל משל עצמו יאכל, והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו, ל"ק כאן כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה, ופירש"י דלמשנה ראשונה לא יאכל משל עצמו מפני חלק העבדות, אבל למשנה אחרונה דכבן חורין הוא אוכל משל עצמו
והנה הכסף משנה הביא דברי הרמב"ם בפירוש המשניות דהוא מפרש איפכא. דלמשנה ראשונה דמניחין אותו חציו עבד, אוכל משל עצמו, אבל למשנה אחרונה דאין מניחין, אותו חציו עבד לא יאכל משל עצמו, ופירש הכ"מ דבריו דלמשנה ראשונה שעשאו תקנה שיעבוד לרבו יום אחד ולעצמו יום אחד, עשו לו תקנה שיאכל משל עצמו, אף שמדינא אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו וכן הביא בשם הרב ר' אברהם בנו של הרמב"ם. אך הדברים תמוהים, כיון דמדין התורה אינו אוכל, איך יוכלו חכמים לתקן שיאכל, הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ועוד הא דאין אוכל משל רבו ולא משל עצמו, הוא משום דהרב לא המנה על פסחו את חציו דבן חורין, והעבד אין כח בידו להמנות חציו של הרב, אבל אם הרב ממנה על פסחו את חציו המשוחרר או שירשה להעבד להמנות על שלו את חציו של הרב, הרי בודאי יוכל לאכול, ומתניתין מיירי בסתמא, וכיון שיש עצה איך שיאכל בפסחים בלא עקירת דבר מן התורה, למה לחכמים לתקן, אטו כולי עלמא מקפידים נינהו.
ונראה לי, דהנה בגמ' איתא ברייתא, עבד של שני שותפין רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל, ולכאורה קשה אמאי לא פריך הכא ג"כ שמעת מינה יש ברירה.
ונראה לי, דהנה לעיל איתא, יתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל במקום שהוא רוצה, והקשו, שמעת מינה יש ברירה, אמר ר' זירא שה לבית מ"מ ופירש בתוספ' משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא, והקשה בתוספ' ז"ל, וא"ת ואיך יאכל פסח שלא למנויו ונהי דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו, לספות ן לו בידים אסור וכו'.
ונראה לי, דהנה לכאורה איך נוכל לומר דקטנים יתחייבו מדאורייתא, הא בעי קנין בקרבן וקטן אין זוכה:
ולהרבה פוסקים דאורייתא אף במזכה ודעת אחרת מקנה אין קונה, ואולי יש לומר קנין בקרבן שאני.
אך באמת נראה לי:
דהא דקטנים אוכלין בפסח מן התורה אין דינם כדין הגדול, דהגדול נעשה מנוי על הפסח והפסח הוא קרבנו, אבל בקטנים אמרה התורה דפסח שנשחט על קטנים אז יאכלו הקטנים ממנו, אבל לא נעשו הקטנים מנוים על הפסח.
וכן הוא מפורש בר"ן ותוספ' נדרים ל"ו דלא אסרה התורה להאכיל שלא למנויו, אלא למי שהוא מחויב מן התורה במצות מינוי, ודין זה דלקטנים מותר להאכיל אף אם לא הוי מנוי רק ששחטו עליו ילפינן משה לבית.
ולפי זה לא פליגי כלל סוגיות דפסחים דף פ"ט ודגיטין, על סוגיא דנדרים, עיין בתוספ' גיטין דף נ"ה ד"ה אי אמרת, ובפסחים פ"ט ד"ה אלא, שהקשו השני סוגיות, אכן לדברינו דבגמ' קאמר דלבית אבות לאו דאורייתא פירוש דאף דמשמע מקרא דהפסח הוא של בית אבות, וא"כ היו הקטנים מנוים על הפסח, ע"ז קאמר לאו דאורייתא, פירוש דאין הכונה בקרא דמשו"ה הקטנים אוכלים בפסח מפני שהם של בית האב הזה, רק שה לבית אבות מ"מ, פירוש משו"ה אוכלים הקטנים משום שנשחט עליהם הפסח.
ולפי זה, הביאור בגמ' פסחים שה לבית אבות מ"מ פירוש דבגדול דנעשה מנוי. א"כ אין שייך להקשות יש ברירה. דאין נמנין על שני פסחים, אבל בקטנים דמה"ת לא נעשו מנוים רק דאם לא נשחט הפסח עליהם אין יכולין לאכול, אבל אם נשחט עליהם יכולין לאכול אבל לא בתורת מנוי, אלא דאסור להם לאכול משני פסחים. שפיר אמרינן רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל, ואף אם מדרבנן נעשה הקטן מנוי, הלא בדרבנן יש ברירה.
בזה יש לבאר השני סוגיות על מתניתין דהריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים. דבגיטין ובפסחים שני דאמינהו מעיקרא, ובנדרים מוכיח דשה לבית אבות לאו דאוריתא.
והנה לכאורה קשה, מאי משני בגמ' דלמא אמר אבוהן כדי לזרזם במצות, לפ"ז אבוהן שחק מהם, דבאמת שחט על כולם, ורק כדי לזרזם שינה בדבר, א"כ מאי קאמר במתניתין כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה, אם האב שינה למה תנא דמתניתין שונה וחילק בין ראשון לכולם, הלא באמת אין חילוק ביניהם.
אכן לדברינו ניחא, דבקטנים יש שני דינים. מן התורה הקטן לא נעשה מנוי על הפסח, רק אם שחטו עליו אוכל מטעם שה לבית, אבל מדרבנן דיש לו זכי', מדרבנן נעשה מנוי, והנה האב שאמר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון, לו, זכה בהפסח בתורת מנוי, והוא מנוי על הפסח ויש לו קנין. אבל הנותרים אינם אוכלים בתורת מנוים אלא מדין שה לבית, ואינם בעלים, משו"ה כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו הוא הזוכה בפסח מדין מנוי והוא הבעלים על הפסח, ונותן לאחיו לאכול כמה שירצה להם ליתן שיאכלו, מדין שה לבית, ומפני מה עשה האב כן לחלק ביניהם, כדי לזרזן במצות שהראשון יהי' הבעלים.
וא"כ לא פליגי הסוגיות, דהכונה דאמנינהו מעיקרא היינו ששחט גם עליהם שיאכלו מדין שה לבית:
אבל ע"כ "לבית אבות" לאו דאורייתא, פירוש דמן התורה אין צריכים הקטנים להיות מנוים ולזכות בפסח, דאלמלי הי' לבית אבות דאורייתא והיו צריכים גם הקטנים להיות זוכים בפסח, לא הי' מועיל מה שמזכה להם האח אחר כן, ואולי כן כונת התוספ' בפסחים פ"ט.
ולפי זה יש לתרץ קושיתינו מה שהקשינו, איך אמרינן עבד של שני שותפין רצה מזה אוכל וכו' הא בדאורייתא אין ברירה, אכן לדברינו גם עבד אין צריך להיות מנוי על הפסח. שהרי מקרא שה לבית אבות ילפינן דאדם מביא ושוחט על עבדו ושפחתו הכנענים אף שלא מדעתן, ואילו הי' להעבד דין שצריך להיות מנוי וזוכה בהפסח, אז לא הי' יכול הרב להקנות לו בע"ב ע"כ דעבד אין מחויב כלל להיות מנוי בפסח, ואף אם אשה מחויבת בפסח לאכול בתורת מנוי, אבל לגבי זה לא ילפינן עבד מאשה, שאין עליו חיוב לאכול בפסח. מדין מנוי, אחרי דאין לו קנינים, רק שאוכל מטעם שה לבית כיון שהוא שייך לבית ישראל, ולפי זה גם גבי עבד לא קשה רצה בשעת אכילה, הא אין ברירה, דכיון דלא נעשה מנוי אין צריך לברר מעיקרא. רק בשעת אכילה עליו לברר מאיזה פסח יאכל, כיון דשניהם נשחטו עליו.
בזה יש לתרץ קושית הכ"מ בפ"ג מהלכות ק"פ, איך כתב הרמב"ם דמועיל מה שמקנה. הרועה להעבד את הפסח ע"מ שאין לרבו רשות בו. הא להרמב"ם אין מועיל לשון זה.
אכן לדברינו ניחא, דפסח שמקנה להעבד לאו בתורת קנין הוא, דעבד אין אוכל בתורת קנין רק מטעם שה לבית, דיכיל כל אחד מישראל לשחוט עליו אם הוא שייך לבית ישראל:
לפי זה יבאר הרמב"ם גמ' דמחלק בין משנה ראשונה למשנה אחרונה, כן, דלמשנה ראשונה דישאר כן, הלא חציו עבד גמור ושייך לבית ישראל יוכל לאכול משל עצמו, דהחצי שהוא בן חורין אוכל בתורת מנוי, והחצי של עבד אוכל מטעם שה לבית, אחרי שהחצי בן חורין שחט עליו, אבל למשנה אחרונה דכבר אין שייך לבית ישראל ונסתלק מעליו דין דשה לבית, אבל כיון שאינו משוחרר גמור, במצות מינוי על הפסח לא נתחייב, נמצא דחצי עבד אין יכול לאכול לא מטעם מינוי, דלא נתחדש עליו חיוב מצות, ולא מדין שה לבית, כיון דאין שייך לבית ישראל, משו"ה למשנה אחרונה אין אוכל לא משל עצמו ולא משל רבו, דהרי להחצי עבד אכיל פסח שלא למנויו, והרמב"ם דפסק כמשנה אחרונה, כתב דאין אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו. והנני ידידו מוקירו ומכבדו כרום גאון ערכו מברכו בחג שמח וכשר. ב' ניסן תרע"ב.