שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן נח גט שסידרו ואח"כ נודע שיש בזה חשש עישוי
לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' וכו' כש"ת מוה"ר מרדכי דוב איידעלבערג שליט"א אב"ד דקאנטעקוזאווא.
קבלתי מכתב הדר"ג אשר יבקש שאחוה דעתי, ע"ד הג"פ שסידר לזוג אחד ואח"כ נודע לו כי יש בזה חשש עישוי, וכפי שכתב הדר"ג הי' המעשה, כי ג' ירחים אחר חתונתם נסע בלי ידיעתה כפי שטוען עתה מפני טינא שבלבו, ולא נדע מקומו, ואח"כ בא והתחיל לבקש שימסרו לו הדאקומענטין, והבינו כי בא הוא אך להשיג הדאקומענטין, וכאשר התחילו לדוחקו (לא ביאר הדר"ג במה דחקו אותתם אם בזה שלא נתנו לו הדאקומענטין, או שהיא לא רצתה לדור עמו, וכמובן זה נ"מ לדין) ברח עוד הפעם ושהה כעשרה ירחים, ועתה כשבא להפריסטאוו לבקש הדאקומענטין שהיו בידו נטל ממנו זכיותיו ואמר לו שהוא אסור (ארסעטירט) ולא יחזור לו מאומה עד שיגרש את אשתו, (ונעשה זאת כמובן ע"פ בקשת קרובי'), ואחד מקרובי' לקחו על ערבות שלו ובאו לפני הרב, ושאלו אם רוצה לגרש את אשתו, אמר אם היא רוצה גם אני רוצה, רק באופן שיחזרו לי השלשה חפצים שהנחתי בידה, ואמר אין אני ירא מכם כלום אף כשאתם אוסרים אותי, כי אין רשות להפריסטאוו לאסרני, ואם יאסרני על יום או יומים ג"כ אינו כלום מפני שאני מורגל בזה, והפשרה הי' שאחד מהחפצים שמכרה לצורך מזונותי' תפדה והחזיר לידו, ונסעה בשביל זה לוואזנעסענסק והביאה החפץ ואח"כ גירשה כדת ועתה כאשר נודע הדבר להדר"ג חושש מדין גט מעושה.
ופתח הדר"ג בהתירא, כיון שברח הלא הוא מאלה שכופין להוציא, ואף להפוסקים דלא כרב, הוא מטעם דעד שכופהו להוציא יכפוהו לזון, והכא לא שייך זה וגם הוא עובד מתשמיש, כי מי יכול לרדוף אחר נוכל כזה, וכיון שאמר לו הפריסטאוו לך אל הרב וגרש את אשתך, א"כ הוי כדין חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך שהרי ישראלים בקשו עכ"ד כתר"ה
אכן לדעתי מה שאמר לו לך אל הרב וגרש את אשתך איננו כאומר לו עשה עם שישראל אומר לך בגיטין ד' פ"ח ע"ב) דהתם הא אומר לו לעשות כפי שיפסקו ב"ד הדין, וא"כ הישראל, היינו בי"ד, כופין אותו לקני הדין ולעשות כדין, אבל הכא באומר לו לך וגרש הרי מכריחו לגרש א"כ הוי עישוי ע"י אינו יהודי לגרש, והלא בכל מקום שכופין העכו"ם הרי אומרים לו העכו"ם אמור לסופר ישראל ויכתוב ולעדים ישראלים ויחתמו, וכמובן עושה זאת העכו"ם עפ"י בקשת האשה וקרובי' ואעפי"כ פסול, עד שיאמרו העכו"ם עשה מה שישראל אומרין לך, ע"כ דאין כשר אלא אם העכו"ם מכריחו ואומר לו לעשות דין, אבל לא אם מכריחו לגרש, והכא שאמר לו הפריסטאוו לך אצל הרב וגרש אשה, בודאי יש חשש עישוי ע"י עכו"ם לכאורה.
א) אכן בעישוי ע"י עכו"ם היכא דכוי מן הדין הנה הרמב"ם פסק דפסול רק מדרבנן אבל מדאורייתא כשרה עיין ברמב"ם סוף פרק ב' מהלכות גירושין, ואף שהכ"מ תמה שהוא נגד הסוגיא דגיטין דמסיק דרב משרשיא בדותא היא, וכתב הכ"מ שאפשר שפסק כסוגיא דב"ב, אך הקשה מדוע פסק כסוגיא דב"ב ולא כסוגיא דגיטין, ובאמת קשו הסוגית אהדדי, כיון דהכא מוכחינן דרב משרשיא בדותא היא איך הביא בב"ב דברי רב משרשיא, עיין שם בתוספ'.
אכן בספרי לבוש מרדכי סימן ל"א ביארתי לישב דברי הרמב"ם התמוהים בענין זה בהרבה, ובקצרה מה שנוגע לענינינו הוא כן, דהרמב"ם סובר דמכירה לא בעינן רצון גמור, ואף אם מכר שלא ברצון רק גמר למכור הוי מכירה, ורק בגט כתב הרמב"ם. בפ"א מהלכות גירושין מנין שאין מגרשין אלא לרצונו שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו, ובלא האי לימוד גם בגט הי' הדין שאם כפוהו וגמר לגרש אף שלא הי' ברצון הוי גט, ואעפי"כ ביארתי דברי הגמ' בב"ב דף מ': מודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גילוי מילתא בעלמא. היינו כיון דבגט בעינן רצון, וכן מתנה עיקר הנתינה היא רצונו, משו"ה אף אם מסר מודעה בלא הודעה לעדים אונסו, ג"כ לא הוי גט ומתנה כיון דעכ"פ שלא מרצונו הוא, וכך מצאתי מפורש ברמב"ם פ' ה מהלכות מכירה הלכה ב'.
ולפי זה הפירוש בדברי הגמ' ב"ב דף מ"ז, אמר רב הונא תליו' וזבין זבינו זביני, מ"ט כל דמזבן אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, הרי דאף אם אינו מתרצה כוי מכירה וכפי שפורש הרשב"ם שם בפירוש ז"ל ואפי"ה הוי זבינו זביני בע"כ אפילו לא גמר והקנה (פירוש לא נתרצה), ודחי דילמא שאני אונס דנפשי' מתרצה אבל אונסא דאחרינא לא מתרצה, ובלא רצון אין מועיל, דמכירה ע"י כפי' לא הוי מכירה, ומביא ראי' מגט וקרבן, אף דשם בעינן רצון אמרינן רצון ע"י כפי' הוי רצון ורצונו הוי מה שאמר רוצה אני, ה"נ במכירה דלא בעינן רצון אף אם לא אמר רוצה אני רק שמכר מכירה ע"י כפי' הוי מכירה, ודחי דילמא מכירה בלא רצון רק ע"י כפי' אין מועיל ומה שמועיל בגט הוא משום מצוה לשמוע דברי חכמים אמרינן דנתרצה, (ובזה מיושב קושית התוספ' ממתנה דתלוי' ויהיב אין מועיל, דהתם היינו בסקריקון הא מיירי בלא אמר רוצה אני. אבל אם אמר רוצה אני הי' מועיל גם בתליו' ויהיב, וגבי מכירה מיירי דלא אמר רוצה אני וכן הרמב"ם לא הזכיר כלל גבי מכירה רוצה אני, וגמ' דב"ק ס"ב ישבתי שם באריכות). ומסיק אלא סברא הוא אגב אונס מתרצה, פירוש אף אם נימא דבמכירה ג"כ בעינן רצון, ע"י אונס מתרצה, ולפי זה גם במתנה הי' מועיל שהרי ע"י אונס מתרצה, ומקשה מגט עישוי ע"י עכו"ם פסול, נימא אגב אונסו מתרצה:
וביאר להא דבר משרשיא דהטעם שלא תסא מפקעת מיד בעלה ולפי זה איננו כלל כדברי רב משרשיא גיטין פ"ח, דהתם דקאמר אליבא דרב נחמן אמר שמואל דס"ל שלא כדין דעכו"ם אפילו ריח הגט אין בו. ע"כ דרב משרשיא בדותא, ולפי מאי דמשני הכא אליבא דרב הונא. אפילו שלא כדין דעכו"ם, הגט כשר מן התורה דע"י אונסו מתרצה, ורק מדרבנן פסול, וא"כ לא קשה כלל דבר משרשיא ולא בדותא היא אליבא דהאי סברא, אכן מקשה ע"ז מסקריקון. והוא כקושית התוספ', א"כ אף תליו' ויהיב להוי מתנה אי אמרינן סברא דע"י אונס מתרצה אינש, (ומה שלא הקשה א"כ למה צריך בגט שיאמר רוצה אני, הוי משנינן דאשמעינן דצריך שיבטל המודה כדאיתא בערכין) וכו' ושני מודי שמואל היכא דיהיב זוזי, פירוש דס"ל עתה דגם במכירה בעינן רצון, ורק אגב זוזי מתרצה אינש, ודוקא אם נתן הכסף כמו שכתב הראב"ד, ומקשה מרב ביבי משמי' דרב נחמן דאף אם יהיב זוזי, ומסיק דרב ביבי מימרא, נמצא דרב ביבי משמי' דרב נחמן ס"ל דאין אדם מתרצה כלל ע"י כפי', ואמר רבת הלכתא תליו' וזבין זבינו זביני וכו', ולא אמרן אלא דלא ארצי זוזי והקשה שם בתוספ' כיון דפסק לנו אם קבל המעות, מה חילוק בין שדה סתם לשדה זו. אכן לדברינו ניחא, דהנה היכא דספק לנו אם קבל המוכר הכסף אז, יהי' הדין כן. אם הוא באופן שאם לא קבל המעות לא הוי מכירה, אז אמרינן אוקי שדה בחזקתו, אבל אם המכירה אין תלוי בנתינת המעות, אז המוכר הוא המוציא, לפי זה בשדה סתם מה שנתרצה ליתן שדה שבחר, זה גורם לו רצון אף בלא קבלת הכסף א"כ אם ספק לנו אם קבל המעות הוי המוכר המוציא, אבל משבם:
זה דרק ע"י זוזי במב ומתרצה, א"כ אם ספק לנו אם הרצה זוזי, מספק הוא במכירה, ואוקי ארעא בחזקת המוכר, והלוקח הוא המוציא, ומסיק, והלכתא בכולהו הוי זביני, פירוש אף בשדה זו ולא הרצה זוזי, כדהוי סבר בתחילתה דברי רב הונא, דגבי מכירה לא בעינן כלל רצון, זרק מכירה בעינן, ומביא ראי' מקודש, דהתם הלא קבל זוזי, הרי דלא בעינן דוקא רצון בכל לבבו, ורק בגט ומתנה וקרבן בעינן רצון והתם מטעם מצוה לשמוע דברי. חכמים אמרינן דנתרצה אם אמר רוצה אני דאחרי שכפוהו למכור וסר יצרו בודאי רוצה הוא לקיים המוטל עליו.
ומשו"ה פסק הרמב"ם דאף אם עכו"ם אנסוהו לגרש כיון דסדין הוא שיגרש, והטעם דאמרינן אף שהוא ע"י כפי' אמרינן דנתרצה, משום דכיון שע"י ההכאה סר יצרו, א"כ אף אם היתה ההכאה ע"י עכו"ם, עכ"פ עתה שהוא עושה, עושה ברצון, כיון דמחויב הוא עפ"י דין:
ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דאף אם הי' שלא כדין אבל כיון דישראל אנסו אותו, א"כ עליו הי' המצוה לשמוע בקול בי"ד, משו"ה מהתורה הוי גט, אף דקמי שמיא גליא שלא הי' כדין, אבל הוא הלא הי' מחויב לשמוע בקול בי"ד, וכיון דהטעם דאם כפוהו הוי גט אף דאמרינן רצון, דאמרינן ע"י אונס נתרצה, היינו כיון שעושה רוצה הוא לקיים המוטל עליו, משו"ה מה"ט הוי גט, ורק מדרבנן בישראל שלא כדין ובעכו"ם אף כדין פסול, אבל בעכו"ם שלא כדין דבודאי לא נתרצה אז אינו גט כלל. עש
כל זה אליבא דמסקנא דגמ' ב"ב, אכן סוגית הגמ' בגיטין, רב נחמן אמר שמואל דאמר שלא כדין בישראל פסול ופוסל וכן בעכו"ם כדין פסול ופוסל דאין לומר דס"ל דהגט כשר מן התורה ורק מדרבנן פסול. א"כ למאי איצטריך לומר דבשלא כדין דפוסל, פשיטא דפוסל. אחרי דהגט כשר. מן התורה, ע"כ דהאי סוגיא סבר דלא אמרינן כלל דנתרצה וכדסבירא לי' לרב נחמן אמר שמואל שם ב"ב דאף זוזי אין מועיל, רק דס"ל הא דמעשה ע"י אונס רחמנא בטל, דוקא אונס שלא ע"י התורה, אבל אם דין התורה אונסו, אז מעשה ע"י אונס ג"כ הוי מעשה, ולא שני לי' דין גט לשארי דברים, משו"ה דוקא אם הכפי' הי' עפ"י דין והוי מדם לכופו אז הוי גט שהרי התורה כופהו, אבל אם הכפי' שלא כדין לא הוי גט, משו"ה פריך ממ"נ אי עכו"ם בני עשי' וכו' ושני רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו"ם כשר וכו', מה שלא הקשה א"כ למה איצטריך דפוסל בעכו"ם, כדין הוא, משום דהי' יכול לתרץ איידי דאמר שלא כדין בישראל פוסל, ופריך ונהוי שלא כדין, כיון דאליבא דידי' גם בשלא כדין דישראל הטעם דפוסל רק משום גזירה. ע"כ דרב משרשיא בדותא מה שתירץ בזה דברי רב נחמן אמר שמואל.
אבל זה דוקא אליבא דהאי סוגיא דעיקר תלוי אם הכפי' כדין, אבל הרמב"ם הא פוסק כמסקנת הנחי בב"ד דהלכתא, וע"כ הטעם בגט דאמרינן כיון שהוא מחייב ע"י הכפי' מתרצה, א"כ אם בישראל שלא כדין נתרצה מטעם דעליו הי' המצוה לשמוע, כן בעכו"ם כדין נתרצה דהי' עליו החיוב לגרש, ולא תליא כלל אי בני עשי' או לא.
הנה לפי זה היכא שהוא מחויב לגרשה. אף אם איננו מאלה שכופין, רק שחיוב עליו. להוציא, אף אם היתה הכפי' ע"י עכו"ם הגט גט, שכיון שהוכה וסר יצרו רוצה הוא לעשות את שהוא מחויב עפ"י דין.
משו"ה אליבא דהרמב"ם הכא בהאי מעשה, אף אם נימא דהאומר איני זן ואיני מפרנס ומורד אינו מאלו שכופין, עכ"פ חיוב בודאי יש עליו לגרש, וא"כ אליבא דהרמב"ם אף אם נחשוב זאת לכפי' ע"י עכו"ם מה"ת הגט כשר, ורק מדרבנן יש חשש פסול.
ב) אכן הפוסקים כהרשב"א והטור סוברים דלא כהרמב"ם, ופסקו דגט מעושה ע"י עכו"ם אף כדין, מן התורה אינו גט, דסוברים כסוגיא דהמגרש דף פ"ח דרק באונס ע"י התורה הגט גט, אבל לא באונס שלא כדין התורה, ולדידהו לא תליא כלל במצוה לשמוע, ואין הטעם משום דאמרינן נתרצה או לא נתרצה..
ובזה יש לישב קושית הב"י (בטור אה"ע סי' קל"ד) שהקשה על התשב"ץ דס"ל אף אם הוציאו בנו להריגה וגירש בשביל זה אשתו הגט גט, ותמה הב"י קושי' עצומה איך יכול להיות דאונס ממון מבטל הגט ואונס הריגת בנו אינו מבטל.
אכן לדברינו ניחא, אם הטעמים היו באומדן דעת, בודאי דאונס בנו אונס יותר גדול מאונס ממון, אכן התשב"ץ סובר דאונס דמבטל גט ומכירה הטעם משום דכמו דאמרינן אונס רחמנא פטרי', כן אמרינן אונס רחמנא בטלו למעשה שבא ע"י אונס א"כ היינו דוקא באונס שאנסוהו אותו בעצמו, וממונו ג"כ מיקרי אותו, שלוקחים ממנו כסף, אבל באונס בנו הרי אותו לא אנסו, ורק הוא רוצה בגירושי אשתו להציל בנו, זה לא מיקרי מעשה ע"י עצמו.
וכן צריך לומר טעמו דמהרי"ק הובא שם בב"י על יבם המסרב לחלוץ. שהביא שם דברי ר"ת שהפליג לאסור לכוף הבעל לגרש בטענת מאיס עליו וכתב כל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, אבל כתב ר"ת ז"ל, אך כל רבותי שוים בדבר תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה שלא יהי' רשאים לדבר עמו ולישא וליתן ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללותו ולבקרו בחליו, ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא יגרש אותו האיש ויתיר את הילדה שבזה אין כפי' עליו, שאם ירצה ימצא לו מקום אחר והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה אך אנו נתפרש מעליו.
ובזה ג"כ, אילו היינו דנין מצד סברא אם עושה הדבר שלא מרצון אך ע"י כפי', בודאי דהעונש הזה הוא הכרח לא יותר או לכה"פ מלאיש בינוני בכסף, דהרי אף שימצא מקום אחר, אבל הלא גלות הוא עונש גדול לעקור דירה ומשכנא, והכא במקומו הלא אי אפשר לו לעמוד באופן כזה ששום איש לא יהי' לו מגע ומשא עמו.
אך לפי דברינו שהטעם הוא משום דדין הורה הוא דאונס רחמנא בטלא, ודוקא אונס דנפשו, אבל לא מה שאיננו אונסו דנפשי', היינו שאין אנוסים אותו בעצמו, והכא הלא אנו אונסים עצמינו שלא נשא וניתן עמו, והוא כדי שנהי' עמו בצותא יגרש, זה לא מיקרי אונס, כך דס"ל לר"ת אילו לא הי' מוצא מקום אחר דאי אפשר לאיש להתקיים אז הי' מיקרי אונסים אותו, אבל עתה שיוכל להתקיים בזה שימצא לו מקום, לא הוי אונס דגופו, וקשה קצת על הב"י אחרי שהוא מקשה על סברת התשב"ץ לגבי אונסו בנו, הי' לו להקשות גם כן בכאן, דהרי לכאורה אונס זה שכל אנשי עירו לא יהי' להם שום מגע ומשא עמו בודאי הוא אונס יותר מממון.
עכ"פ להנך פוסקים אין כשר בגט המעושה אלא אם הכפי' הי' כדין, שכופין אותו, ודוקא בישראל, אבל אם הכפי' הי' שלא כדין אף שמחויב להוציא אך שאין כופין, או שהיתה על ידי עכו"ם, אינו גט מן התורה.
והנה רבינו בשו"ע כתב דגט המעושה ע"י עכו"ם כדין פסול ופוסל, ומהאי לישנא משמע דסובר כהרמב"ם דהפסול הוא דוקא דרבנן ואף שהב"ש פירש דבריו דבטל מן התורה, אכן הב"י בשו"ע נזהר בכל מקום היכא דהוי מן התורה אינו גט, כתב לשון בטל, או אינו גט ורק היכא דמדרבנן פסול כתב לשון פסול, ומכיון שהב"י כותב בכאן לשון פסול משמע דס"ל כהרמב"ם, אלא דיקשה קצת למה לו לכתוב דפוסל אחרי דמן התורה הוי גט בודאי דפוסל, ע"כ נראה דמספקא לו לרבינו הב"י, וע"כ סתם הדברים.
וע"כ בהאי דינא יש לנו ספק אם הלכה כהרמב"ם דבעישוי ע"י עכו"ם, מן התורה הוי גט או כהנך דאינו גט מן התורה.
ב) והנה הדר"ג הביא היתר שני, דכיון דבידו להשמט מן האונס ויכול להגיש קובלנא על זה לשלטון בידעו כי אין רשות להפריסטאוו לאסרו בעד זה, ולא עשה זה, אין אונס, והביא ראי' נפלאה מדברי הגמ' ב"ב דף מ"ח דאמרינן, אבל הוי לי' לאשתמוטי הוי זביני, יפה כתב הדר"ג, ואף שיש לדחות, דהא התם קאי לגבי תלי' וזבן, דשם אמרינן באומדנא כל דהוי זביני לדברי רבא ורק בשדה זו ולא ארצי זוזי אמרינן דלא הוי זביני, שם אמרינן דאף מטעמא דהוי לי' לאשתמוטי ולא אשתמיט ההוכחה הזאת צ"ל לגבי זביני, אבל גט דהוי תליו' ויהיב שם לא סמכינן אהאי סברא דהוי לו לאשתמוטי, אוכל לומר דהוי כמו שדה סתם דבמכר הוי זביני, ובמתנה דודאי דאף בשדה סתם אם תליוהו לשדה סתם והוא נתן השדה הזאת בודאי דלא הוי מתנה, ה"נ נוכל לומר במצי לאישתמוטי.
אכן הנה הב"י הביא בשם הר' מיימון, שאם קנס עצמו בסך מאה זהובים אם לא יגרש אשתו, לא הוי גט מעושה מה שעושה בשביל הקנס, ומביא ראי' מגיטין ע"ו באומר יאסרו כל פירות העולם עלי אם איני מגרשן, אכן בתשובת הרשב"א כתב בכה"ג דהוי גט מעושה.
והנה לדברי הרשב"א יקשה מיאסרו כל פירות העולם וע"כ צריך לתרץ דכיון דבידו להתיר נדרו ולא התיר לא הוי אונס, אף דמי יאמר דמזדקקו לו בי תלתא, א"כ ה"נ כיון דבידו להגיש קובלנא לא הוי אונס, דהרי הרשב"א הא חושש לגט מעושה אף בתולה נדרו בדבר אחר, וגם סברת הר"י בן הרא"ש שכתב הב"י בסימן קנ"ד ג"כ לדברי הרשב"א קשה, שהרי כתב בנשבע לגרש דלא מיקרי אונס כיון שהוא מחויב לא מיקרי אונס, ודבר המוטל על האדם לעשות הוא, דא"כ גם באמר קונם כל פירות שבעולם הרי ג"כ מוטל עליו לגרש, וגם הכא בקנס עצמו ליתן הרי הוא ג"כ מחויב ומוטל עליו לעשות מפני כתחיובותו, ומה לי מפני התחייבותו, או מחמת שבועתו ונדרו.
ועכצ"ל לדברי הרשב"א, דבשבועה וקונם לא הוי אונס משום שיכול להתיר נדרו, ואף דלדברי הרב מיימון נאמר מה שבידו אין מבטל אונס בתליוהו ויהיב או מגרש, שהרי הוא כתב הטעם, משום שהוא התחייב עצמו (וכפי הנראה זהו סברת הריב"ן והרא"ש), עכ"פ יהי' ספק ספיקא. ספק דילמא כהרמב"ם דבעישוי ע"י עכו"ם היכא דמחויב להוציא אף שאין כופין מן התורה הוי גט, וספק דילמא כהרשב"א דכל שבידו לבטל האונס לא הוי אונס, ואף דלחד ספיקא אף להרמב"ם אסור, ידוע דכיון דבדאורייתא הוי תרי ספיקות ובדרבנן אף חד ספק מועיל, בכה"ג מותר, וכמו שכתב הש"ך ביו"ד, ואף דהוי חזקת א"א, אכן כבר העלו האחרונים דהיכא דהוי ספיקא דדינא, מועיל ס"ס אף נגד חזקת א"א, עיין בעין יצחק בחלק אה"ע סימן כ"ז.
ד) עוד נראה לי, דהנה הרשב"א בקידושין כתב להקשות ם דברי הגמ' בקדושין (ד' נ' ע"א) דרצה להוכיח מהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דדברים שבלב אינם דברים, והכא קאמר משום תליוהו וזבין (ויש לישב קושיתו כפי שביארנו דבגט בעי ג"כ רצון, והנה דברים שבלב אינם מועילים אלא לענין מחשבה ורצון, אבל אין יכול לשנות המעשה, והנה אם היינו סוברים דתליוה וזבין אין מועיל דמעשה ע"י אונס לא הוי מעשה, אז לא הי' מועיל דברים שבלב אינם דברים. כיון דמעשה אין כאן, ורק כיון דסבירא לן תליוהו וזבין הוי זביני, א"כ המעשה מעשה, משו"ה מועיל בגט אם אמר רוצה אני אף אם בלבו אין רוצה, דכיון דאין החיסרון אלא מטעם מחשבה בזה אמרינן דברים שבלב אינם דברים), ועיין שם בדבריו שביאר דדברים הגלוים לכל לא הוי דברים שבלב, ורק כיון דלא מסר מודעה וסברא דניתנה לו בכפרה משמע זאת לדין דברים שבלב.
והנה הכא שמענו שאמר מעצמו שאין חושש כלל למאסר שאסרוהו בידעו שאין רשות להפריסטאוו, א"כ אף שיוכל להיות שלא אמר זה אלא כדי להפחידם שישיבו לו החפצים, עכ"פ אצלינו אין הדבר גלוי שהרי יכול להיות שבאמת אין ירא מזה, א"כ אף האמת שירא מזה, הוי דברים ם שבלב כיון שאין גילוי לכל, ודברים שבלב אינם דברים.
עוד נראה לי לומר, דהנה החילוק דבין תליוהו וזבין לתליוהו ויהיב (להנך פוסקים דלא ס"ל כהרמב"ם דמתנה בעי רצון, ומכירה לא בעי רצון). אין לומר משום דבמכירה מרויח ובמתנה אין מרויח. דהרי אין לו רוח כלל במכירה. שהרי הוא אין נותן לו יותר משויו, ע"כ הטעם דבמכירה איננו חסר, ובתליוהו ויהיב חסר, אבל אם תליוהו ויהיב מתנה כזו שאיננו חסר בודאי דיהי' דין דתליוהו ויהיב כתליוהו וזבין להנך פוסקים.
והנה בגט הוי תליוהו ויהיב אחרי שאינו רוצה לגרשה, ורוצה הוא לחיות עם אשתו, אבל באינו רוצה לחיות עם אשתו. ורק אינו רוצה לגרשה מאיזה טעם, כמו לצערה וכדומה, אז הוי כתליוהו וזבין.
א"כ בהאי מעשה דחזינן דברח ולא רצה לחיות עם אשתו. ורק רוצה הוא לעגנה ולצערה, בכה"ג הוי כתליוהו וזבין, דהדין הוא דתליוהו וזבין הוי זביני אחרי שאיננו חסר, ומה שבלא הכפי' לא הי' מגרש, הלא גם בתליוהו וזבין בלא הכפי' לא הי' רוצה למכור, ע"כ כיון דאין חסר אמרינן ע"י הכפי' מתרצה (היכא שאין חסר עוד המעות). דעכצ"ל כן להנך, מקידושין, דאף אם קדשה בשטר מקודשת אם כפוהו, הרי שם לא קבלה כסף, ע"כ דבעינן במכירה דוקא דיהיב זוזי, להנך פוסקים דלא מפרשי הסוגיא כהרמב"ם שביארנו, הוא משום שחסר קבלת המעות, אבל בקידושין דאין חסר קבלת כסף הוי קידושין דהוי כתליוהו וזבין, א"כ ה"נ בגט היכא דאין רוצה לחיות עם אשתו הוי כתליוהו וזבין.
ע"כ מהנך טעמי נראה לי להצטרף להקל, אך באופן אם יהי' נראה עפ"י אומדנא שלא רצה בדוקא לחיות עמה, ובעל הרחמים ינחנו בדרך האמת ויצילנו משגיאות. הנני ידידו מוקירו כרום ערכו.