שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן נז גט שחתם עליו עד שמגלח את זקנו בתער
רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם כש"ת מו"ה אלעזר מאיר פרייל שליט"א אב"ד דטרענטאן. מכתבו היקר בדבר שאלה נכון הגיעני, אכן מסיבה נאבד המכתב ועתה מצאתיו.
והנה מעשה היה לפני הדר"ג באחד שחתם על הגט והי' הדבר עיגון ומוכרח לעשות במהירות ואח"כ ביום המחה בא העד לפני הדר"ג וראה שזקנו מגולח, וכאשר שאלו על זה אמר שמגלח בתער ע"י אחר, ואמר שמעתה לא יגלח בתער רק ע"י סם, ונתעורר הדר"ג אודות הגט אחרי שחתם עליו פסול, ופתח הדר"ג פתחא להסיראח עפ"י דברי הגרע"א בתשובותיו סימן צ"ו. כיון דנתפשט בעו"ה האיסור אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ דלא משמע להו לאינשי דאסור.
א) אכן אף שהגרע"א כתב כן לדעתי קשה לסמוך על זה בדין ערוה דאורייתא, ורק במעשה דהגרע"א דאדרבה מפני זה הו"ל איסור, צדד הגרע"א לאסור בשביל זה, אבל להתיר בודאי נראה דאין לסמוך על זה, דהנה הא דקוברו המת ביום טוב ראשון לא נפסלו, היינו דוקא היכא דעשו מצוה בזה נוכל לומר דטעו וסברו שמותר לעבור בשביל כבוד המת, אבל בכל עוברי עבירה. קי"ל דאף שלא התרו בו פסול, ורק לענין מלקות בעו התראה, אבל לפסול נעשה פסול אף בלא התראה, ולא תלינן שלא ידע מהאיסור.
ולא דמיא למה. שמובא בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ד, שאם ראהו קושר ומתיר בשבת אין לפוסלו בשביל כך, דהתם לאו כו"ע דינא גמירי, לידע מהו מלאכה, וטועים וסוברים דמלאכה הוא רק דבר שיש בו טורח, וכן הוא באיסור דלא תחמוד להנך דמפרשי דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע, אבל אין האמת כן, אעפי"כ לא נפסלו מן התורה. דג"כ לא פשט איסור בכל ישראל, ויש לומר שטועים אינשי בזה, אבל איסור גילוח זקן דזיל קרי בי רב הוא. מקרא מפורש "לא תשחית פאת זקנך" והכל יודעים שאיסור הוא. רק שבעו"ה פשפב המספחת והרבה עוברים. וא"כ העובר יודע הוא שאסור, רק כן שהרבה עוברים גם הוא עובר, ואם נשאל לאחד מדוע אתה עובר את מצות ה', לא יענה שאין איסור, רק יאמר כיון שהכל עוברים על האיסור הזה לא טוב הוא מהרבה העוברים, בכה"ג בודאי פסול הוא לעדות ככל הרשעים.
וכדאיתא בגמ' שבועות דף י"ד, דבעי רב פפא, נעלמו ממני הלכות טומאה מהו, ופריך ה"ד אי דלא ידע אי שרץ טמא או צפרדע טמא זיל קרי בי רב הוא:
הרי דדבר שנאמר מפורש בקרא לא שייך למיתלי בהעלמה, ובשלמא אליבא דרבא דס"ל דרשע לעדות דבר קל לא הוי רשע לדבר חמור, וכשר לעדות, שפיר נוכל לומר דכאן דאיסור זה קל לאינשי, לא נפסל לעדות דבר שהוא חמור לאינשי, אבל אביי הא ס"ל כיון דהוא רשע התורה אמרה אל תשת רשע עד, הרי דלדידי' אף דודאי חמיר לאינשי עדות דיני נפשות מעדות דיני ממונות, וא"כ אף דהעיד שקר בדיני ממונות הי' לן לומר דבדיני נפשות לא יעיד שקר, אעפי"כ ס"ל לאביי כאן דרשע הוא. והתורה אמרה אל תשת רשע עד, א"כ היכא שעובר דבר שיודע הוא שאסור מן התורה דזיל קרי בי רב הוא, רק שמשו"ה עובר בראותו כי הרבה עוברים א"כ רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד.
גם מה שכתב שם הנרעק"א שצריכין שידע שהעושה חבב זה פסול לעדות כדאיתא שם בסימן כ"ד שצהכין שיודיעו לו שהעושה כן פסול לעדות אף דמשמע דקאי על משחק בקוביא או גבי מוכסו, אבל ברואה שמחלל שבת חכר' רק שיודיעוהו שזהו מלאכה ושהוא ביום שבת, הטעם דכל שמודיעים אותו שזהו מלאכה יודע ממילא שפסול לעדות, אבל במשחק ומאוכסן דהרבה נמצאים ורואים שאין ב"ד מוחין חושב דכשר לעדות עכ"ד הגרע"א, ומפני זה כתב דאחרי שרואין שב"ד מקבלין עדות ממגולחי זקן, אף דטעם הב"ד משום שאין יודעין אם גלחו במספרים או בסם, אבל המון עם שאין מבינים לחלק וזה שפטו שכשרים לעדות עכ"ד הגרעק"א. ולפי דבריו רשע שלא ידע שעובר העבירה פסול לעדות, כשר לעשל הוא לעדות.
לדעתי הדברים מרפסן איגרי ותמוה לי פה קדוש איך יאמר דבר כזה, אטו בקרא נאמר אל תשת רשע עד שיודע שפסול רשע הא בקרא סתם רשע נאמר, ומה לי יודע אם פסול לעדות, ומה לי אינו יודע, עכ"פ רשע הוא, ולא בעינן רק שיהי' רשע, ואם נחלקו הרבה תנאים ואמוראים ואיפסקא. הלכתא כאביי, אם העד לא יודע שהלכה כאביי, יוכשר לעדות, אכן פשוט דגבי עשה מלכה בשבת, דשם לא בעינן רק שידע רשעו, דאם ידע ועבר רשע הוא ופסול מן התורה דאמרה אל תשת רשע עד, שם כתב המחבר דבעינן רק להודיעו שהוא עובר עבירה, אבל בגבאי ומוכסי דאינו פסול רק מדרבנן אינו פסול אלא אם הכריזו עליו, הרי דלא אמרו רבנן שמוכס וגבאי פסול לעדות אלא אם הודיעו לכל שהוא פסול לעדות, א"כ ס"ל להמחבר דאין מכריזין אלא אם הוא ג"כ יודע שיופסל לעדות ואעפי"כ עושה אבל ברשע דאורייתא דלא בעי הכרזה, בודאי דאף אם אין יודע שנפסל לעדות רק יודע רשעו, ג"כ רשע הוא והתורה אמרה אל תשת עד, באופן שלפי דעתי קשה לסמוך על האי התירא דהגרעק"א בדין ערוה החמורה, ורק לצדד לאיסור אמרו הגרעק"א, אבל להתירא אין לסמוך על זה כלל.
ב) אכן מם שכתב כתר"ה דאין אדם משים עצמו רשע, . וא"כ אין נאמן דגלח בתער, ואולי גילח בסם, בודאי דזהו פתח גדול להתיר, וכן הביא שם בתשובת הגרעק"א בשם המהרי"ט. דאף אם נימא דהוי הודאה . אין נפסל עפ"י עצמו.
אכן אני מסתפק עוד בזה, דהנה הרמ"א באה"ע הלכות קדושין הביא דאם מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית, ועדים חתומים בו, כל זמן שאין השטר מקוים אין לחוש לקדושין, אבל אם הוא מקוים חוששין לקדושין, ועיין שם בב"ש שהביא מחלוקת הפוסקים בזה, ולי נראה דנוכל לפרש ולישב דאין כאן מחלוקת. דודאי דין התורה, שכל שטר שלא נכתב עפ"י דעת המתחייב, וכתקון שטר, אינו שטר, והוי מפי כתבם, אכן אף דדין התורה הוא, דאין מקבלין עדות אלא מפיהם, ולא מפי כתבם, ואין להלקות ולהעניש, אלא בהגדת עדות, אבל עכ"פ אומדנא והוכחה יש כאן דהאשה נתקדשה, דמהיכא תיתי נימא שני עדים כתבו שקר, אם לא היכא שיש הוכחות שבמסק העידו שקר אבל כ"ז שאין כאן הוכחה, להיפך בודאי דלא נימא חסמו שני עדים שקר וא"כ הוי כמו במעשה דההוא סמיא בקדושין ס"ז, דא"ל אי מהימן לך כבר תרי אף דמדין התורה אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה, כאן דמהימן לו אסור לו, וא"כ היכא דאנן חזינן כתוב בשטר פלונית נתקדשה, הרי יש לנו הוכחה שאמת כן, וא"כ הרי נאמנים לנו, ואיך נוכל לישא אותה, או שב"ד יגידו שמותר לישא אותה. אחרי שיש הוכחה שהיא אשת איש, ומשו"ה בעינן דוקא מקוים, דנהי דמן התורה לא חיישינן לזיופי, היינו דוקא היכא שיש על זה דיני עדות, אבל היכא דרק מדין אומדנא והוכחה אסרינן. א"כ בזה לא שייך דין התורה, וא"כ היכא דלא נתקיים אמרינן שפיר שאין כאן אומדנא דרק עלילה עלי' עושה אחד וזייף עדים, אבל במקוים אף דלהלקות ולהעניש דלא בנדון עפ"י זה, דשן תורה הוא דבעינן הגדת דעדים בפה אבל לאסור אסרינן, דהא אומדנא מוכחת היא והיו כמאמינים, אכן אם יהי' אומדנא דאויבים הוא דעשו כן, בזה שפיר כתב הרשב"א דכל שטר שלא נכתב מדעת המתחייב הוי כפנקס ואין כאן דין עדות ורק אומדנא, אמרינן בכה"ג היכא שאומדנא הוא, דזיוף יש בכאן ודברים בגו שרינן לה להנשא.
ולפי זה נהי דדין התורה, שאין אדם משים עצמו רשע אבל עכ"פ אם הודה אחד לפני ב"ד שהי' מגלה בתער, ואין לנו שום טעם לומר מדוע אמר כן, הרי מאמינים אנחנו לו:
והוי אומדנא רבתי דבאמת גילח זקנו בתער, וא"כ יש לנו אומדנא שהגט שחתום עליו האיש היה בטל מן התורה, ואיך נתירנה לשוק, בידענו שאיך כאן גט ואף דלא היה בידנו לענוש הבא עלי', דהרי אין מקבלין עדותו על עצמו לפוסלו, אבל לאוסרה בודאי היה לנו לאוסרה, וקו"ח הוא מקדושין דהתם הא מיירי אף באופן שהיא מכחשת, אבל הכא הא גם היא אינה יודעת, וא"כ בודאי דאסור לה להנשא אחרי שיש אומדנא שחתם עליו רשע.
וכן מוכח בתשובת רעק"א שם בתשובה סימן צ"ו שכתב שאין מועיל עדות העד, שהרי הוא מעיד על שהי' בזמן אחר הקדושין, ולכאורה קשה סא מוכח שם דלא קבלו עדנה העדות, וא"כ כיון שהעידו לפסול העדות, א"כ הרי לא יקבלו עתה עדותו שקדשו לפניו, אכן לדברינו ניחא, נהי דאין לנו עתה עדות, אחרי דנפסל העד, ובודאי דלענוש הבא עלי' לא יהי' בידנו אחרי שלא קבלנו עדות כשרים שנתקדשה, אבל עכ"פ ידיעה יש לנו שנתקדשה בעוד שלא היה עדנה רשע, וא"כ אוסרים אנו אותה בשביל זה, וא"כ הכא נמי אחרי שמאמינים אנו שהי' בעת כתיבת הגט רשע, עלינו לאוסרה שלא תנשא.
ג) אך יש לומר דהא דאמרה התורה אין דבר שבערוה פחות משני עדים, ובלא עדים לא נתקיים, הטעם הוא, דאמרה תורה דאין דבר שבערוה נתקיים, אם לא יוכל הדבר להתברר לפני ב"ד, אבל אם יוכל הדבר להתברר לפני ב"ד, אז מתקיים הדבר, ועיין בקצוה"ח סימן רמ"א שתירץ בזה הקושיא, דכיון דילפינן דאין דבר שבערוה פחות משנים מממון, וכיון דגבי ממון מתקיים המעשה בלי עדים, מנא ילפינן, דדבר שבערוה כמו גיטין וקדושין לא נתקיים המעשה בלי עדים, ועיין שם בדבריו שבאמת קושיא זו היא קושית הרמב"ם ותירץ הקצוה"ח דבאמת גם בממון לא נתקיים המעשה בלי עדים אחרי דכתיב עפ"י שני עדים יקום דבר, אלא דגבי ממון, כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, א"כ הוי כמו עדים, דעיקרא דמילתא דצריך עדים הוא כדי שיודע הדבר לעלמא, והוי כמו שכתב הר"ן דאף למאן דס"ל עידי מסירה כרתי מועיל עידי חתימה. משום דיודע הדבר גם לעלמא עכ"ד הקצוה"ח.
ולפי זה נוכל לומר אף דקמי' שמי גליא, דהוא רשע אעפי"כ לא בטל הגט, דעיקרא דמילתא דצריך עדים הוא כדי שיודע הדבר לעלמא, וא"כ כיון שכשיבוא לפני ב"ד, כדי יקבלו ב"ד עדותו, שהרי אין לנו עדים שגילח בתער דמה שרואים אנחנו אותו מגולח אין פוסל דדילמא בסם הוא, וא"כ הרי הי' הגט הזה עתיד להתברר לפני ב"ד, [ובעת שחתם הרי אז לא הודה ג"כ] וא"כ הוי גט כשר אף אם קמי שמיא גליא שגלח בתער, ולחשוש שמא ראוהו עדים כשרים בשפה שגילח ע"י ישראל בתער אין לנו לחשוש,
ד) אכן לדעתי האי דינא, דעיקרא דמילתא דצריך עדים הוא מטעם דבעינן שיהא עתיד הדבר להתברר, נראה לי דבמחלוקת שנוי', דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות אישות, דהעושה שליח להוליך קדושין אין צריך עדים על מינוי השליחות:
ומביא ראי' משליח הגט, דלא בעי עדים בשעת מינוי השליחות, והקשה הראב"ד הא גיטו מוכיח עליו, ולכאורה הא זה רק, אם נסתפק אם באמת עשאו שליח או לא, ע"ז שייך לתרץ גיטו מוכיח עליו, וזה גם הרמב"ם מודה דהטעם מה דמאמינים אנו להשליח שנעשה שליח, הטעם משום דגיטו מוכיח עליו. שהרי כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין, שאם מסר לשליח גט בלא עדים אף שמסר השליח בפני עדים, הוי ספק מגורשת. שאין השליח נאמן להתיר הערוה אלא מפני כתב העדים, עכ"ד הרמב"ם, הרי דהרמב"ם ג"כ סובר. דנאמנות השליח הוא מפני העדים, רק דהרמב"ם קאי לענין קיום השליחות. דאם נימא דשליח להולכה יש עליו דין דבר שבערוה. שבלא עדים לא נתקיים המעשה היינו קיום השליחות, א"כ איך מועיל שליחות להולכה בגט:
היכא שנתמנה לשליח בלא עדים, וא"כ מה מועיל גיטו מוכיח עליו, אבל בשעת מינוי השליחות הא היה בלא עדים.
ועכצ"ל דהראב"ד ס"ל דעיקר הדין דבעינן עדים הוא כדי שיתברר הדבר לעלמא, וא"כ שליח הגט הוי כנעשה בעדים, שהרי כשיביא הגט לפני ב"ד יתברר ע"י הגט שנעשה שליח, וא"כ הוי כנעשה בעדים,
אכן הרמב"ם דהביא ראי', ע"כ ס"ל דאין מועיל מה שיתברר הדבר. דכיון דגזיה"כ הוא עפ"י שנים עדים יקום דבר אם נפשה בלא עדים לא נתקיים, אף שאח"כ יתברר הדבר, משו"ה מביא שפיר ראי' דע"כ מדשליחות להולכה בגט לא בעי עדים לקיום הדבר ע"כ דשליח להולכה אין עלו דין דבר שבערוה.
ומה דקשה לפי זה דברי הרמב"ם, דקשה עליו קושית הרשב"א כיון דילפינן דבר הממון, א"כ נימא כמו דבממון מתקיים בלא עדים, גם בדבר שבערוה ניחא דהמעשה חל גם בלא עדים, ורק לידיעת הדברים מבעי עדים, ביארתי במקום אחר, דהנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות גרושין הלכה י"ג, ז"ל, ומנין שיתנו לה בפני עדים הרי הוא אומר עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ואי אפשר שתהי' זו היום ערוה והבא עלי' במיתת ב"ד ולמחר תהי' מותרת בלא עדים, עכ"ד הרמב"ם. ולכאורה דבריו תמוהים כיון דיליף מקרא, למה לו לומר טעמא דאי אפשר, אטו טעמא דקרא אתא לאשמעינן.
ונראה לי דהרמב"ם מפרש בזה דברי הגמ' בגיטין דאיתא שם, איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, דג"כ קשה, למה לגמ' לומר תרויהו, וע"כ יש ראשונים דסברי דבעינן דוקא איתחזק ודבר שבערוה.
אכן הרמב"ם מפרש כן דהנה שם בקדושין אמר. אי מה להלך הודאת בע"ד כמאה עדים ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים, א"ל התם לאו חב לאחריני הכא חב לאחריני וס"ל דזהו קושית הגמ' דפריך, כיון דילפינן דבר דבה מממון, א"כ כמו דבממון בעינן עדים רק לידיעת הדברים, אבל המעשה חל בלי עדים, דמשו"ה הודאת בע"ד כמאה עדים, ה"נ נימא גם בדבר שבערוה דלא בעינן אלא לידיעת הדברים, אבל לא לקיום, דמעשה חל בלי עדים.
וע"ז משני, התם לא חב לאחריני, פירוש דאמרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, א"כ הדבר לא קם בלא עדים. אלא דגבי ממון לא הוי כלל דבר אצלינו דמה איכפת לן אם הדבר של ראובן או של שמעון. ושם לא הוי דבר רק בעת שנפל הכחשה בין ראובן ושמעון אז אצלינו הדבר, הידיעה, כדי שנוכל לפסוק הדין, אבל בלא הכחשה לא הוי אצלינו כלל דבר, דאין הדבר שייך לנו, אבל בקדושין הא חב לאחרינא, פירוש מה שנעשה אשת איש ומקודשת זה נוגע ושייך גם אלינו, שנעשה אשת איש ואסורה עלינו, וא"כ הוי "דבר", והתורה אמרה, עפ"י שנים עדים יקום דבר, דדבר בלא עדים לא קם, וזהו דקאמר הרשב"א דגבי ממון מיירי קרא במקום, ושם הדבר הוא בעת שהי' מחלוקת הידיעה איך לשפוט הוא ה"דבר" הנאמר גבי ממון דבעי עדים, ועיין שם בקצות שמביא דברי הרשב"א ומקשה עליו, ולפי דברינו יתישב קושיתו.
ולפי זה מפרש הרמב"ם, דזהו ג"כ דברי הגמ' בגיטין, דלפי זה התינח בקדושין הוי דבר מה שנאסרה על כל העולם, אבל בגיטין מה הוא הדבר דליבעי עדים, וקאמר כיון דאיתחזק איסורא דאשת איש ועתה עי"ז תותר. [וכדברי הרמב"ם שעתה הבא עלי' בחנק, ועתה תותר] זהו הדבר שניתרת לכל, והוי "דבר", וזה ילפינן דבדבר שבערוה בעי עדים, משא"כ באיסור אף דג"כ הוי דבר מה שנאסר או ניתר לכל, אבל הא לא הוי דבר שבערוה רק דבר שבאיסור דלא בעינן, וא"כ איצטריך לתרויהו הטעם דאיתחזק איסורא, דבשביל זה הוי דבר, ולימוד דמדבר מממון בעינן דדבר שבערוה בעינן שנם
והן כן דברי הרמב"ם דמביא קרא דדבר שבערוה בעי עדים ומהו הדבר, פירש הרמב"ם דמה שהבא עלי' בחנק ולמחר מותרת, זהו הדבר שלה.
עכ"פ לדברי הרמב"ם מוכח דגזיה"כ הוא דדבר שבערוה בלא עדים לא נתקיים, ואין הטעם משום דבעינן שיתודע לעלמא.
א"כ לדברי הרמב"ם נסתר התירא שלנו, שכתבנו דאף אם קמי שמיא גליא שגלח בתער בעת שחתם על הגט, כיון שאין ב"ד יודעים, שאין עדים, וא"כ עתיד הדבר להתברר הוי גט, אכן לדברי הרמב"ם גזיה"כ הוא דדוקא עפ"י עדים יקום הדבר, וא"כ כיון דהוי רשע אם גילח. בתער הרי הגט בטל, וא"כ כיון שיש אומדנא שהגט בטל איך נתיר אותו לעלמא.
אכן לדברי הראב"ד הגט כשר כיון דבשעה שנחתם עמד שיתברר לעלמא ה) אכן גם לדברי הרמב"ם יש להתיר הגט, דהנה מה דביארנו למעלה דאף דעפ"י דין אין אדם משים עצמו רשע, אבל עכ"פ בכה"ג אומדנא יש, דאחרי דהודה בכה"ג דכך תשובה, האמת שגילח, וא"כ הוי כנאמן לנו ומאמינים אנחנו שהגט בטל, משו"ה יש לאוסרה.
אכן הרמ"א כתב ביו"ד סימן קכ"ז דאם הבעלים אומרים איני מאמינך אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי, אין להחמיר, ועיין ש"ך שהקשה דאם בלבו מאמינו איך יצא ידי שמים ויאמר אינו מאמינך, והביא הש"ך דעת החולקים, וכן הוא דעת התוס' בקדושין דף ס"ה, ועיין בהגר"א שהקשה ממעשה דההוא סמיא, דא"כ הו"ל לשמואל לומר לסמיא אמור איני מאמינך, אכן הרמ"א מסיק וז"ל ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך
ונראה לי דס"ל לרמ"א דכיון דקי"ל דבדרבנן ספיקא להקל, אף דיוכל להיות דאוכל איסור, וא"כ צ"ל דרבנן אסרו רק בודאי, א"כ נוכל לומר דהיכא דאין לנו ידיעה רק אומדנא שהוא מאמין לדברי העד, בכה"ג לא אסרו, אבל בדבר דאורייתא בודאי דאיך יאמר לו איני מאמינך אם בלבו יודע הוא שהוא מאמין. ורק בדבר דרבנן הקילו, וא"כ מעשה דההוא סמיא דהוה איסור דאורייתא בודאי דאסור לומר לו אמור איני מאמינך.
והנה הכא אף שהודה שגילח בתער ע"י אחר, אף שהוא עבר בודאי על לאו דלא תשחית, דגם הנשחת בכלל, אבל אם הוא לא עשה מעשה עבר על לאו שאין בו מעשה. ופסולו רק מדרבנן, וא"כ בדרבנן כיון דאין כאן עדות מן התורה, אחרי שאין אדם משים עצמו רשע לפסול עצמו, שפיר אמרינן לו אין אנו מאמינים לך. והגט כשר ואף אם נימא דהוי ספק שמא קירב בשעת מעשה, אכן הוי ס"ס דילמא הלכה כהראב"ד דכיון דעתיד להתברר כשר אף בלא עדים, היינו כיון דאין פסולן ידוע, המעשה חל, כדביארנו למעלה, ואת"ל כהרמב"ם דגזיה"כ דבלא עדים לא חל אף אם עתיד להתברר, דילמא עבר רק בלא מעשה, וא"כ שפיר נוכל לומר אין אנו מאמינים לך והננו כשר.
ו) ועוד יש להתיר:,דאם נימא דבגילה ע"י תער הוי דרבנן פסולו, משום דיכול להיות שלא עשה מעשה, אפשר לומר דאין כאן פסול אף מדרבנן, דהרי לדברי הרבה פוסקים הפסול דרבנן, אף היכא דעבר אדאורייתא בעי' דוקא הכרזה עיין במל"מ פ"ד מהלכות מלוה.
ועוד נראה לי אף עבר שגילח בתער ע"י מעשה, יש להכשיר הגט, דהוה הא אנן עסקינן עדי מסירה כרתי, וא"כ הרי בשעה שסידר הגט הרי היו ב"ד ונצטרפו לראות קבלת הגט, וא"כ הנו עדי מסירה כשרים, אלא דנפסלו מטעם נמצא אחד מהן קרוב או פסול, שהרי מסתמא עשאו ויחדו את העד זה הספק לעד מסירה, וא"כ אף שראו ג"כ ב"ד הוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול ובטלה כל העדות.
אכן אנכי בארתי במקום אחר לתרץ הקושיא שהקשו כל הראשונים תוס' ורשב"א, איך מכשרינן כל הקדושין הא פסולים עומדים ג"כ, ותירץ האבני מלואים, דכמו דאמר הרא"ש דאם הכריז בכיהכ"נ שיבואו להעיד ובאו כשרים ופסולים. אמרינן דכונתו על הכשרים ולא כל כמיניהו דהפסולים לאפסודי, ה"נ בקדושין בעי כונה לעדים, ולאו כל כמיניהו דהפסולים לאפסודי, אכן באמת מהרא"ש אין ראי', והרא"ש לטעמי' דס"ל דאינו פסול צירוף הפסול רק בהעיד לפני ב"ד, וכיון דאין ב"ד רוצה שיעידו לא הוי ב"ד לקבל עדות הפסול, והוי כהעיד הפסול חוץ לב"ד, אבל לדברי הרמב"ם [דעיקר הקושיא הוא לדברי הרמב"ם] הא ס"ל דגם ראי' פוסל, וא"כ במה יוכל לצות לו שלא יראה ולא יתכון להעיד, ואולי כונת האבני מלואים כיון דאין רוצה שיעיד הלא לא יוכל אח"כ להעיד, אך זה אינו, דהרי עדותם שמקודשת יוכלו להעיד אף נגד רצונם לאסור.
אכן אמרתי, דהנה הא דאמרה תורה דעד פסול פוסל צירופו פסלה תורה רק ההגדה, שלא יוכלו ב"ד לקבל עדות כזה, אבל אטו כללא בכל התורה צירוף פסול פוסל, אטו גם בדברים שבקדושה דבעינן עשרה נימא דפסול פוסל, בודאי דזה הדין נאמר רק לענין קבלת עדות, וא"כ הלא יוכל להיות דהאי דינא דאמרה תורה דבראית עדים חל המעשה ובלא ראי' אין חל, ע"ז לא נאמר כלל שפסול יפסול הכשרים.
אלא דיש להקשות, נהי דעכשיו לא נתבטלו, אבל הלא אינם עדים שהרי ב"ד לא יקבלו עדותם של הכשרים, שהרי נצטרפו עם פסולים וא"כ עדים כאלו שאין יכולין להעד בב"ד לאו עדים המה.
אכן יש לומר דלכאורה תקשה, אמאי פסול הגדת עדים שנצטרפו בראיתם עם פסולים [לדברי הרמב"ם], הרי הם יודעים עכ"פ המעשה, ויודעים שמגיע למשל מראובן לשמעון מנה, א"כ הרי יוכלו להעיד, אנחנו יודעים שמגיע כך וכך, ומה שייך צירופם עתה, מאי שייך לפסול ידיעתם מפני שיש פסולים ג"כ יודעים
אך יש לומר, דבשיעידו אנו יודעים שמגיע הלא לא נאמין להם, שהרי מה"ת גם די"מ בעי חקירה ודרישה, וא"כ יצטרכו להגיד שראו, וראיתם הא פסולה שמצטרפו עם הפסול, [ואף דרבנן בכשירו' בלא דרישה וחקירה, אבל היכא שהפסול בהעדים לא הכשירו, מדחזינן דאם עד נעשה דיין דהטעם משום שאי"ל להזימה, אף דגם בלא"ה לא יוכלו להזימה, שהרי לא הי' דרישה וחקירה].
נמצא דכל זה רק בד"מ או בדי"נ דבעי דרישה וחקירה, אבל עדי קדושין וגיטין הא לא בעי דרישה וחקירה, לפי"ז בקדושין וגיטין אין פוסל צירוף הפסולים, דהרי על דין זה שאמרה התורה שצריך עדים בשעת מעשה לקיום הדבר לא שייך שיפסול הפסול, ולאח"כ הלא יוכלו העדים להעיד אנו יודעים שהיא מקודשת ומגורשת, ובזה ביארתי וישבתי כמה קושיות.
לפי"ז כיון דבשעת מסורה, בוודאי היו עדים כשרים ג"כ, הרי הרי מן התורה הגט כשר, וא"כ יהי' הפסול רק מדרבנן משום מזויף מתוכו, ע"ש יש לסמוך דאין אדם משים עצמו רשע, ובדרבנן נוכל לומר לו איני מאמינך, כדברי הרמ"א הנ"ל שהבאנו.
ע"כ הנני מצטרף להכשיר, ידידו מוקירו הכותב בחפזון נמרץ מפני אפיסת הפנאי דו"ש