אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן נד

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן נד

סימן נג גט פשוט ששבר הסופר שלמו אבי המגורשת ואחי'

אשה שבעת הלידה נתנו לה שם דבורה ואח"כ קראוה בשם רוזא, ורובא קוראים לה בשם רוזא ומיעוטא דבורה, ונכתב בגט דבורה וכל שום שלה. רב ברכה לכבוד ש"ב יקירי הרב הגאון הנעלה מפורסם כתהלח ולתפארת חריף ובקי אור הברקי מוה"ר ר' צבי פסח פראנק שליט"א דיין צדק בעיר הצדק ירושלים עיה"ק תובב"א שוכטו"ס לו ולכל אשר לו.

הנה כבוד אביו הרב הגדול דודי שי' מסר לי מכת"ר מכתב קודם חג הסוכות [כי מפני סבה עכבוהו עד הזמן הזה] והי' לי באמת שמחה לזמן השמחה כי זה כמה חכיתי למכתב מכת"ר, והנה ברך לקחתי וברך אשיבנה מברכי יחיו ברוכים בכל עת, יחי נועם ה' עליו ומעשה ידיו יכונן ויעלה מעלה ויזכה לפעול למען הצדק והאמת התורה ודת קדשנו בעה"ק חמדת כל ישראל, ולאור תוי"ר וישרתו ומידותיו הנחמדות רבים ילכו, וירוח נחת מכל אשר לו.

והנה כתר"ה הודיע לי את אשר נשאל והורה כהלכה, בדבר אשה ספרדית שנתגרשה והיא נקראת בעת הלידה בשם דבורה [כדרכם תמיד לקרות שם הכתוב בחו"ק דוקא בעת הלידה] ואח"כ קראוה בשם רוזא. ורובא קרו להאשה רוזא ומיעוטא דבורה, ונכתב בגט דבורה וכל שום שלה, כדרך הספרדים לכתוב וכל שום, ויצא ערעור על הגט, דכיון דעיקר השם הוא רוזא, הי' .ש צריך לכתוב רוזא וכל שום.

והנה כתר"ה הורה להלכה להתיר, ובתחילת דבריו חשש כתר"ה לדעת הרמב"ם (פ"ג מה' גירושין הי"ד), דאם כתב שם הטפל אף אם כתב וכל שום פסול, אף לדעת הרא"ש דמכשיר, חשש לדעת הב"י דהיכא דכתב וכל שום גרע ופסול אף לדעת הרא"ש, אך מסיק כתר"ה דהאי פסולא אינו אלא מדרבנן. ואף אם נחשוב לנשתקע, הרי כתב הב"ש (באה"ע סי' קכ"ט) דלדידן דקי"ל כר"א לא בעינן שמו ושמה:

ושם הנשתקע לא הוי שינוי השם, ופלפל כתר"ה בדעת הרמב"ם דס"ל כתב שם הטפל וכתב שם וכל שום פסול, והוכיח כתר"ה כדבריו מדאיתא בגמ' (בגיטין ד' ל"ד ע"ב) מרים וכל שום ולא שרה וכו', ומכפילת הלשון מוכח דפסול אף בדיעבד אתא לאשמעינן, וכיון שיש ספק שמא שם העריסה הוי עיקר השם, וגם דילמא דשיטת הרא"ש דאף בכתב שם הטפל וכתב וכל שום כשר, וא"כ יש להכשיר, ועוד הביא כיון דבמחוז ההוא מנהג קבוע חק ולא יעבור לקרות דוקא בשם הכתוב בתו"ק, א"כ ידוע דהוא שם עיקר, וכעין סברת הט"ז (באה"ע סי' קכ"ט סק"ו) לענין מומר, דאף בנשתקע שם ישראל מגרש בשם ישראל, וכמובא בתשובת מהרי"ק לענין שם באלי, ובשעת מילתו נקרא אלי', דמכשיר מהאי טעמא שידוע לכל שבשעת מילה קורין לו שם ישראל, ואף כי הב"י פליג ע"ז בשם חיים שקורין ביבאנט, שכתב ששם ביבאנט עיקר, אעפי"כ בכה"ג דלא נשתקע שם העריסה דהרי מיעוטא קוראין בשם דבורה, יש לחשוב לשם העיקר, וכמו בשם אלטא, את"ד כתר"ה.

א) והנה אף אם לדינא צדקו דבריו האחרונים וסברתו להכשיר, דכיון דלא נשתקע שם העריסה וידוע לכל ג"כ שיש לה שם ישראל, כנהוג בכל המחוז, בודאי דיש להכשיר, אכן לאהבתי אעיר בקצרה איזה הערות שעלו בדעתי בזה.

ונראה לדעתי דקשה מאד לצרף דעת הב"ש דהיכא דלא כתב שמו ושמה יוכשר לר"א, אף כי היא דעת איזה מראשונים (ר' יואל המובא בהגהת אשרי), דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ב מה' גירושין) דלכתיבת הגט בעי שליחות, והקשה ע"ז הרשב"א בחידושיו לגיטין דף כ"ג מגמ' זבחים (ד' ב' ע"ב) דמקשה מ"ש זבחים דבסתמא כשר, וגיטין דסתמא פסול. ומוכיח דסתמא פסול ממשנה דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן, דאלמא שמעינן מינה דאי אשה לגירושין קיימא טופסי גיטין כשרים אעפ"י שלא עשאו הבטל לסופר שליח, וכמובן הוא תמיהא גדולה על הנך דסברי דבעי שליחות בגט.

ונראה לי, דהנה בגמ' שם בזבחים, כדמוכיח לדינא דסתמא פסול ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן. מסיק, ואמר רב יהודא אמר שמואל צריך שיניח מקים הרי את מותרת לכל אדם, ופירשו בתוספ' דלהכי מביא הא דאמר רב יהודה וכו' דלא ר"מ היא, ולכאורה אטו שמואל אמר חסורי מחסרא, וא"כ אדרבה קשה, כיון דבמשנה לא הוזכר שצריך להניח מקום הרי את מותרת, א"כ אדרבה מוכח דר"מ היא.

ונראה לי, דהנה בגיטין דף י"ט איתא, ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ספר תורה ויהבה לדביתהו, אמר לה הא גיטך וכו' למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן שינה שמו ושמה וכו', ולכאורה למה לו למימר בעינן שמו ושמה תיפוק לי' דאין כאן כלל לשון גט.

אכן צ"ל, דהנה בקצות סימן נ"א מספקא לי' אם כתב בשטר הנני משתעבד לך ומסרו בפני עדים, אי מהני, והנה אם נימא דמהני, ובגט נמי הי' מהני אם הי' כותב הרי את מותרת לכ"א ומוסרו לה בפ"ע, וממילא אם הי' כותב אלו שני תיבות "ספר כריתות" והי' מוסרו בפ"ע הי' מהני, ע"ז קאמר הא בעינן שמו ושמה, פירוש דהא דאמרינן וכתב לה לשמה אין הכונה דרק על כונה נאמר, אלא דבעינן שיהי' כתוב זה בגט שהוא כתב הגט לה, ואדרבה עיקר הדברים נאמר על הכתיבה, שיהי' כתוב בגט שהוא כתב הגט לשמה, ומשו"ה בעינן דוקא שיכון לשמה, שאם לא כתב לשמה הרי שקר נכתב בגט וא"כ דהא דבעי כתיבה לשמה, פי' שיהי' כתוב בהגט שהוא כתב לה ספר כריתות, אם יכתוב תיבות "ספר כריתות" לבד, וימסור לה. לא יועיל, שהרי אין כתוב בגט שהוא כתב הספר כריתות לה.

ולפ"ז מפרש שמואל מתניתין דהכותב טופסי גיטין שצריך שיניח מקום הרי את מותרת, והקשינו א"כ למה שייר זה במתניתין, אכן לדברינו ניחא, דהנה איתא לקמן, זהו גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ובמתניתין איתא, הכותב טופסי גיטין, ומפרש שמואל דזה ודאי דגופו של גט אינו כותב, שהרי בעי שליחות, והרי הבעל לא שלחו, ורק "טופסי גיטין" כותב הסופר והוי אמינא דגם מקום האיש והאשה יכול לכתוב, שגם זה הוא טופס, דהוי אמינא דאם כתב הרי את מותרת וכו' ומסר בפני עדים כשר, וא"כ הכל בכלל טופס, קמ"ל המשנה דפירוש וכתב לה, שיהי' כתוב שהוא כתב לה ספר כריתות, א"כ הרי שם האיש והאשה אינו מן הטופס אלא מן החורף.

ולפ"ז לא קשה קושית הרשב"א על הנך דסברי דבעי שליחות בגט, א"כ מאין מוכיח דסתמא פסול, דילמא צריך שישייר משום שליחות, אכן לדברינו ניחא, דהא בהא תליא דאם נימא דסתמא כשר, א"כ הפ' דוכתב לה שלא יכתוב לשם אחרת, אבל לא בעי לכתוב בגט בעדה, רק אם יכתוב לשם אחרת אז יפסול א"כ ממילא לא בעי כלל שיהי' כתוב בגט שהוא כתב בעדה, רק שלא יהי' כתוב שכתב בעד אחרת, ואז בודאי יהי' הדין, דאם כתב תיבות "ספר כריתות" או הרי את מותרת לכל אדם וימסור, ויהי' כשר, וא"כ לא בעי שליחות כלל על שם האיש והאשה, וא"כ אמאי צריך שישייר, ע"כ דהפירוש וכתב לה שיכתוב בפירוש בעדה, דסתמא פסול, וממילא צריך שיהי' כתוב זה בגט שהוא כתב בעדה, וגם זה, הוא מתורף ועיקר הגט, וממילא בעי שליחות כיון שהוא מעיקר הגט.

נמצא דמוכח מסוגיות אלו, דבודאי מה"ת אינו גט, אם לא כתב שם שם האיש והאשה, למדס"ל בעי שליחות יפרש דוכתב לה הפירוש שיהי' כתוב זה בגט [והר"ן שכתב בפ"ק קידושין הטעם משום ספירת דברים, יסבור דלא בעי שליחות רק לשמה, וכמו שכתב בגיטין על סוגיא דהכל כשרין לכתוב הגט והקשה ג"כ מסוגיא דזבחים], והנה הפני יהושע בגיטין כתב לתרץ דאם נימא דהיכא דלא כתב שמו ושמה הפסול מדרבנן, יהי' הפירוש למאי ניחוש לה, כיון דסופרים יודעים שפסול מדרבנן א"כ לא יכתוב לי, וכמובן זה דחוק, חדא דא"כ איך קאמר ורב יוסף מאי קמ"ל, א"כ טובא קמ"ל, דכיון שפסול מדרבנן לא חיישינן כלל שסופר עשה כן, וזהו חידוש, ועוד אם נימא דכיון דידעו דיני גט לא יכתבו היכא שפסול מדרבנן, א"כ דיני ס"ת בודאי ידעו, ואיך יכתוב ס"ת לשם גט, הא הוי הורדה מקלף הנעבד לקדושת ס"ת לכתוב עליו גט. ואף אם נימא שכתב לשם ס"ת וגם לשם גט ואולי בכה"ג לא הוי הורדה מקדושה כיון דגם קדושת ס"ת עליו.

אבל יש לעיין טובא אם כשר הס"ת וגם הגט, שהרי בזבחים [דמדמי לגיטין] אם שחט לשם חטאת ולשם שלמים הוי פסול שלא לשמה, א"כ בגט וס"ת דבעי לשמה, אם עשה לשם ס"ת וגם לשם גט יהי' פסול בס"ת וגם בהגט, לשמה בעי לזה לבדו, ואם עשה לשם שניהם פסול לזה ולזה.

אכן יש לעיין מסוגיא דפסחים דף ל"ח דפוסל רבה מצה של תודה לצאת בהם ידי חובת מצה מטעם ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצא זו שאין משתמרת לשם מצה, ואם עשאן למכור בשוק מותר מטעם דאמר אי מזדבן מזדבן ואי לא איפוק בהן וכו' וע"כ אין הפירוש מטעם דאם לא מכרן הוברר שלא נשמרו לשם זבח, דהרי קי"ל בדאורייתא אין ברירה, וע"כ הפירוש שמשמר לשם שניהם, לשם מצת מצוה ולשם מצת הזבח, הרי דהיכא דעשה לשם שניהם כשר, וא"כ יוכשר אם עשה לשם ס"ת וגט.

אכן נראה דלא דמי, דהיכא דאמרה התורה הדין בעשי' שאז חזינן שאמרה התורה שע"י המחשבה נעשה הדבר לשם זה, ואז בודאי דבר אחר מחריב בה, כמו בחטאת דאמרה התורה שיזבחהו או יוליכו ויקבלו לשם חטאת, א"כ כל המעשיות והעבודות האלו מביאין על הזבח קדושת ודין חטאת, א"כ אם עושהו לשם חטאת ושלמים פסול, אבל במצה אילו הי' כתוב ועשיתם מצה, דאז היינו אומרים שאמרה התורה שיחול על המצה דין מצת מצוה, וע"י עשיתו שמרן למצת מצוה. נעשה המצה מצת מצוה כיון דהוי קדושה או חלות אי אפשר לשני דברים לחול ביחד ואם הוא מצת מצוה לא הוי מצה של זבח, ואם דזבח לאו דמצת מצוה, אבל הלא לא אמרה התורה ועשיתם מצה, רק ושמרתם את המצות, היינו ששמירה מחימוץ יהי' מחשבתו לשם מצת מצוה, אבל לא חלה עי"ז דין או קדושה בהמצה, שהרי לא עשה במצה מעשה לשם מצת מצוה, רק שימור מחמץ לשם מצת מצוה, וכיון דאין כאן חלות, אין כאן פסול עירוב מחשבות, דאף אם שמר לשם מצת זבח ג"כ, אבל הלא השמירה לשם מצת מצוה ג"כ הי' כאן, וכוון לשמור לשם שניהם, משו"ה בעשאן למכור בשוק כשר, ורק בעשאן לעצמו אין יוצא בהן, דאז לא שמרן כלל לשם מצה.

ועי"ל דאימתי שייך אין ברירה, היכא דהברירה הוא לקיום הדבר, אבל לא היכא דהברירה הוא לבטל הדבר בזה לכו"ע אמרינן ברירה למשל אם עשאן לשם זבח והתנה שבאם ירצה ישתמש, אמרינן כשרצה הוברר שלא נתקדש לשם זבח והכא הרי גם לשם זבח שמרו לשם מצה, אלא דהוסיף לשם זבח, אמרינן אם מכרן הוברר שהמחשבה לשם זבח בטל, ונשאר שימור לשם מצה בסתם, וממילא כשר דלא בעינן רק שימור לשם מצה, אבל היכא שהמה שני דברים נפרדים. דאי זה לא זה. בכה"ג אין ברירה אלא דתירוץ זה אינו אלא אם במצה אין צריך לשמור אלא לשם מצה, אבל אם צריך לשמור לשם מצת מצוה של ליל פסח, אז בע"כ צריכין לחלק כמו שכתבתי משום דאין העשי' מועיל שיחול איזה דבר ומלשון רש"י משמע שצריך שיכוין למצת מצוה, ומאיזה לשונות, דצריך רק שיכוין לשם מצה ולא למצת מצוה, ודו"ק.

נמצא לפ"ז בגט דכתב קרא וכתב לה לשמה, וכן בס"ת דבעי הכתיבה לשמה, א"כ מעשה שלו ומחשבתו עושה חלות ודין או קדושה על הדבר, וא"כ אם נעשה ס"ת לא נעשה ספר כריתות, ואם נעשה ספר כריתות לא נעשה ספר תורה, ואם עשה לשניהם פסול לזה ולזה, ולפי"ז אם נימא דהפירוש בגמ' כדברי הפ"י דמסתמא הסופרים עושים כדין, א"כ לא הוי כלל לחשוש שמא כתב הסופר לשם גט, דהרי הוי בזה פסול לס"ת והורדה מקדושה, ע"כ דלא סמכינן על האי חזקה דמסתמא ידעי סופרי וכתבי [דהרי סופרים סתם לאו ספרי דדייני נינהו וא"כ אין לפרש דפסול מדרבנן. דמדאמר רב יוסף דלא חיישינן לה משום דלא כתב שמו ושמה, מוכח דאם לא כתב שמו ושמה דהגט בטל מן התורה.

ב) ובמקום אחר תירצתי בזה דברי האלפס והרמב"ם שפסקו כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו, ופסקו בגט אם לא באתי ומת אינו גט, ובגיטין ע"ב משמע דאין חילוק בין גט לשטר, ואמרתי, דהנה משמע מסוגיא דזבחים ומתניתין דזמן הוי חורף, והרי זמן אינו אלא מדרבנן ועיין בב"ש שכתב דרבנן אלעוה כדאורייתא, והוא דחוק.

אכן באמת כיון דבעי שיהי' כתוב בגט שהוא כריתות, א"כ אם אין זמן הרי אין כאן גט, ועיין בב"ב דף קע"ב ברשב"ם שכתב שאם לא יהי' כתוב בגט היום, יהי' פסול בגט דבעי ידים מוכיחות, אלא דקשה הא זמן הוי רק משום ב"א או פירות וכו' כמו שהקשו בתוספ'.

ונראה דהלא לר"מ בודאי קשה. איך אמרינן דזמן בגט הוא רק מדרבנן, הא לר"מ בשני שטרות היוצאים ביום אחד אמרינן דכל זמן שאין מוכיח מתוכו איננו שטר וא"כ אם אין זמן הרי אינו מוכח מאיכו, וצ"ל דאף דלר"מ בעי מוכח מתוכו, אכן אם כתוב בהדיא שצריך לברר אז כשר. למשל אם יכתוב בגט כשיורדו גשמים או כשתצא חמה מנרתיקה, אז כשר לר"מ, דמוכח מתוכו דצריך עוד לברר לשאול מתי ירדו גשמים, א"כ אם כתוב בשטר מעכשיו, הכונה בשעת מסירה, א"כ כתוב שצריך לשאול עוד המסירה, בכה"ג מה"ת כשר, אלא דהפסול הוא משום שמא יחפה ופירות, משו"ה תקנו שיהי' מבואר בפירוש, א"כ גם לר"א דין הוא כן.

ויהי' הפירוש בסוגיא דב"ב כן, אם כתוב בו היום כשר. פירוש דאין לפרש דפירוש היום הוא המסירה, דא"כ אמאי כשר הא תקנו זמן משום ב"א, ע"כ דפירוש היום כשיוציא בבי"ד, וא"כ אין כאן חשש דיחפה ופירות, ודחי דילמא ר"א, פי' דכתוב היום ואין בו זמן, פירוש היום הוא המסירה וכשר מן התורה, אלא דהפסול מדרבנן שמא יחפה, ודילמא ר"א היא, פירוש כיון דהחששא והפסול הוא רק שמא יחפה, א"כ אם אין בידו לחפות לא פסלו רבנן, א"כ מיירי באין בו עדים, אלא שנמסר בפ"ע, א"כ לא יוכל לחפות, דאם לא תביא עדים, הלא נייר שאין בו עדים לאו כלום הוא, וע"כ תביא עדים שנמסר לה, א"כ הלא יודעו יום שנמסר, ופסול דאין בו זמן הוא רק ביש עליו עדים, ולדעתי הוא פירוש נכון דסוגיא הנ"ל.

א"כ לפ"ז זמן הוא תורף מדאורייתא, והנה הא דזמנו של שטר מוכיח עליו הוא מטעם דהי' לו לכתוב ואם לא באתי לזמן פלוני, והרי הרמב"ם סובר דאם כתב תנאי בתורף הגט הרי הוא ספק מגורשת, א"כ איך יכתוב אם לא באתי, וזה יהי' הזמן שהוא תורף, א"כ יהי' ספק מגורשת, א"כ ע"כ עליו לכתוב זמן להוכיח שהגט הוא תורף, ואם לא באתי הוא על חלות הגירושין.

אכן רבא ס"ל דתנאי בגט כשר ואזיל לטעמא בדין דבעי כריתות לענין כל נכסי, דלא ס"ל האי טעמא, א"כ לדידי' גט ושטר אחד הוא דזמנו של שטר מוכיח עליו, דהי' לכתוב אם לא באתי, אכן לדידן בגט לא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו דהי' לו לכתוב אם לא באתי ליום פלוני וזה יהי' הזמן, שהרי כתב הרמב"ם (בפ' ח' מהלכות גירושין הלכה ד), שאם כתב תנאי קודם גמר התורף הוי ספק מגורשת שנשאר לו זכות וכו' ובאשר אין זה נוגע לענין השאלה קצרתי.

ג) נחזור לענינינו, היכא דלא כתב כלל שמו, מוכח מסוגיא דזבחים וגיטין דאינו גט, אכן בכתב שם הנשתקע, העירו הפוסקים מגמ' דבבל בורסיף דלפי פירוש הר"ח חוף שעתה שמתנה השם, אם כתב שם הקודם כשר.

אך מלבד דקשה הראי' ממקום לשם האיש, שם מקום ידוע להרבה איך הי' שם הקודם, אך באיש אם עתה אין קוראין אותו בשם זה, מה יועיל שהיו קוראין לו דהרי עתה אין ידוע אכן בכאן גרוע יותר דאף לחן דס"ל דבכתב שם הנשתקע להכשיר, הוא דוקא בהי' מקודם זה כמו, אבל הכא מה שכתב כתר"ה כי דרכם של הספרדים כי בשבת הראשון האב עושה סעודה והחכם מברך ברכת מי שברך להבת וקורא לה שם הכתוב בתנ"ך, וקראו לה הזאת דבורה, ואחר כמה שבועות קורא לה האב והאם שם לגעגוע וקראו לה רוזא, בפה"ג אילו הי' שם דבורה נשתקע, בודאי הי' בטל הגט מן התורה. דאטו החכם בברכתו כיפי תלי, וע"י ברכתו נחקק עלי' השם, אלא דשם נקרא אם קראו אותה כך והוחזקה בזה השם, לא מיבעאי אי לא עבר שלשים יום הרי לא הוחזק לה כלל השם ולא חל עלי' כלל שם דבורה, אלא אף אם עבר שלשים יום מעת שקראו החכם בברכתו אותה דבורה, דעד כאן לא מצינו דשלשים יום מקרי היחזק השם, אלא לגדול דעל ידי השם קוראין לו ועונה, אבל בילדה מי קורא אותה, האב והאם אומרים, הילדה הקטנה, בתי הקטנה, וא"כ במה הוחזק לה השם, וא"כ אם נשתקע מילדותה השם דבורה, לא הוי נשתקע, אלא לא הוחזקה כלל בשם הזה, ועיין ברש"י פ' מטות, ובמה שהביא הרמב"ן ממדרש על פסוק ויקרא לה, דהוי כמו שלא עמד השם, ג"כ משמע קצת דלא נתקיים כלל השם, ולא הואיל הקריאה, דלא נשאר השם כיון שלא עמד, ע"כ אם הי' בכאן נשתקע בודאי דהי' בטל הגט.

ד) אכן כ"ז הי' הדין אם הי' שם הנשתקע, אבל כיון שכתב כתר"ה שמיעוטא קוראין אותה בשם דבורה, הרי אין כאן חשש שם הנשתקע, שהרי דין הוא במיעוטא קוראין אותה בשם, צריך לכתוב גם השם ההוא, ואם נימא דהוי כנשתקע, הרי בנשתקע שמו כתב ב"י דצריך שני גיטין, היינו שגט אחד יהי' בלא שם הנשתקע. והרי במיעוטא צריך לכתוב גם אותו השם והוא גמ' מפורשת, אלא ע"כ דכיון דמיעוטא קרי לו עדיף מנשתקע, וכן כתב הפ"ת בקונטרס השמות בשם בילא.

אכן לכאורה דברי הב"י שם בשם הקונדריסין תמוהים, דמביא ראי' מיעקב אבינו שנאמר לו לא יעקב וכו' כי אם ישראל יהי' שמך וכו', ואעפי"כ נזכר בתורה שם יעקב כמה פעמים, ולכאורה אין ראי' כלל, דהתם הרי נאמר בפירוש דאהדרי' קרא וקראו יעקב, ואיתא בגמ' ברכות י"ג דלא נאמר שתעקר יעקב ממקומו. אלא שם ישראל עיקר ויעקב טפל א"כ לא נשתקע כלל שם יעקב. דמעיקרא נאמר שיהי' לו גם שם יעקב אבל היכא דנשתקע לעולם נאמר דאין צריך כלל לכתוב.

ונראה לי דהב"י מיירי דשינו שמו משום חולי, ובאמת לא נשתקע שמו, היינו דהכל יודעים ששמו הי' כן ומה שכתב הב"י נשתקע הכונה שאין קוראין אותו משום החולי בשם הראשון, אבל גלוי וידוע עדנה לכל שזה הוא שמו הראשון ונסתפק בקונדריסין איך הוא הכונה בשינוי השם, אם הכונה לעקור שם הראשון, א"כ הרי גלוי לכל שנעקר שם הראשון, או דשינוי השם הכונה רק לתת לו השם השני ג"כ, אבל לא לעקור שם הראשון, א"כ מביא הב"י בשם הקונדרסין כיון דמצינו גבי יעקב אבינו שאף ששנה די שמו, אעפי"כ השאיר השם הראשון אף לבני אדם, וקראו אותו גם בשם השני, א"כ גם בכל מקום שמשנים השם מנ"ל דכונתם לעקור שם הראשון דילמא ג"כ הי' הכונה לקבוע שם זה השני לעיקר, אבל לא לעקור אותו, א"כ אין גלוי לכל דנעקר שם הראשון וזה ידוע עדנה לכל שזה היה שמו הראשון ע"כ צריך לכתוב ב' גיטין אבל היכא דנשתקע ואין יודעים גם הב"י יודה דאם כתב גם שם הנשתקע פסול, ובמיעוטא קוראין אותה הלא גמ' מפורשת דכותבין וכל שום, ולדידן היכא דצריך לכתוב וכל שום כותבין השם בפירוש, הרי דאין ספק דכיון דמיעוטא קוראין לא הוי נשתקע, א"כ מחששא דאורייתא יצאו בזה, ורק חששא דרבנן, דהרי כתב הרמב"ם (בפ"ג מה' גירושין הי"ד) דאם כתב שם הטפל פסול, והב"י חשש דהיכא דכתב וכל שום אף לדברי הרא"ש פסול, אכן הרי הד"מ מפרש בדברי הטור דהיכא דלא כתב וכל שום אף הרמב"ם יודה דכשר. נמצא לפי דברי הד"מ הפירוש בדברי הטור, דהיכא דכתב וכל שום וכתב שם הטפל, זהו מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, ואחרי דלדברי הד"מ פליגי בזה הרא"ש והרמב"ם. הרי הוי פלוגתא בדרבנן. וא"כ הוי ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא.

ד) ומה שכתב כתר"ה להביא ראי' לדברי הרמב"ם, דכיון דאיתא בגמ' (בגיטין ד' ל"ד ע"ב) מרים וכל שום שיש לה. ולא שרה וכל שום שיש לה, מכפילת הלשון משמע כדברי הרמב"ם דאם כתב שם הטפל לחוד פסול לכה"פ מדרבנן. לענ"ד נראה דאין ראי', דאילו הי' כתוב מרים וכל שום שיש לה, הוי אמינא דאף באופן זה שרוב קוראין מרים ומיעוטא קוראין שרה וכותב שם שקוראין בו הרוב דהוי אמינא ב כה"ג אין צריך לכתוב וכל שום, דעד כאן לא תיקן ר"ג שיכתבו וכל שום, אלא היכא שיש מקום שאין מכירין כלל זה השם. ובאותו מקום יהי' לעז ששינה שמו, אבל היכא דגירש במקום שרובא קורין. דאף המיעוט הרי יודעין שקוראין לה זה השם לא הוי לעז כלל, ובכה"ג דרובא קורין מרים אין צריך לכתוב וכל שום, קמ"ל נהרדעי דצריך לכתוב וכל שום, אף בכותב שם דקרי רובא, אבל יכול לכתוב גם השם שקוראין המיעוט ולכתוב וכל שום, קמ"ל דלכתחילה צריך לכתוב מרים וכל שום ולא שרה וכל שום. אבל אין ה"נ דבדיעבד כשר אף אם כתב שם הטפל וכל שום, א"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא.

ו) אכן יש לעיין הא הוי ספיקא נגד חזקת איסור א"א, והרי כתב הש"ך בכללי ס"ס, דספיקא דרבנן נגד חזקת איסור לחומרא.

ונ"ל דלא שייך בכאן חזקת איסור, דהרי מרא דהאי שמעתא דהיכא דכתב וכל שום וכתב שם הטפל פסול הוא הרמב"ם, [לדברי הד"מ], והנה לדברי הרמב"ם האי פסולא אינו שרבנן אמרו שמדרבנן היא עדנה א"א, דאם הי' ע"ז מדרבנן איסור א"א, הרי הי' להיות הולד ממזר ואם נשאת תצא, כדין בכל קידושי דרבנן. וכמו שפירשו המפרשים דשינה שמו ושמה תצא מזה ומזה:

הוא בכתב רק שם אחד, אבל הרמב"ם הלא כללא כיל (בפ"ב מה' גירושין ה"ז) דכל היכא שכתב בחבורו, הגט פסול, אם נשאת לא תצא והולד כשר. נמצא דלא אמרו כלל רבנן שמדרבנן נשאר חזקת א"א היכא שכתב שם הטפל וכתב וכל שום, דא"כ איך כתב הרמב"ם פסול ולא יותר, ע"כ דסבירא להרמב"ם דרבנן גזרו רק על שלא תנשא בגט זה, אבל לא שאמרו שנשאר מדרבנן איסור א"א.

נמצא דעתה אין לנו ספק כלל בחזקת א"א אף מדרבנן, אלא שיש לנו ספק באיסור דרבנן שסובר הרמב"ם שאסרו להנשא, אם כדברי הרמב"ם, וגם הרמ"ה שסובר כן שאסרו שתנשא אם נתגרשה בגט זה שכתב שם הטפל וכל שום, אם כדברי הרא"ש והטור דלא גזרו, א"כ הוי ספק דרבנן. וספק דרבנן לקולא.

ובמקום אחר ביארתי דברי הט"ז שסובר לגבי חמץ בפסח באו"ח (סי' תס"ז) דתרי משהו לא אמרינן. ולכאורה הדברים תמוהים:

דמאי שייך תרי משהו. עכ"פ משהו הוי, ומה לי אם נתערב בפסח אחד באלף או בשני פעמים באלף.

ואמרתי דיש לפרש כן, דהנה מין בשא"מ אם נתערב ביותר מששים בלח, הרי הדבר בטל במציאות, שהרי אין כאן כלל טעם החמץ, וא"כ איך שייך למגזר בכה"ג, ע"כ דמה שאמרו רבנן שחמץ בפסח אפילו באלף לא בטל, אין הכונה שגזירתם הי' שמשהו לא יבטל כיון שאינו בעולם, רק שאמרו דמצה שנתערב בהם חמץ אפילו משהו נאסר המצה משום איסור דרבנן שגזרו, נמצא דעתה אין האיסור מפני המשהו, אלא דחל איסור דרבנן על השאר שלא חמץ, נמצא כשנתערב עוד פעם מזה הרי נתערב איסור דרבנן. והם גזרו רק בנתערב חמץ דאורייתא, ועתה הרי נתערב חמץ דרבנן וחמץ דרבנן אין אוסר במשהו.

עכ"פ לדברי הד"מ יש להכשיר בשעת הדחק אף היכא דכתב וכל שום. ואף לדברי הב"י דפוסל היכא דכתב שם הטפל וכתב וכל שום, נראה לי דאדרבה מדברי הב"י יש יסוד גדול להכשיר בכה"ג היכא דשם העריסה הוי שם הקודש ומיעוטא קורין בשם זה, ורובא קוראין בשם הכינוי שם של לעז, שהרי עיקר חילו דהב"י לתמוה על הטור, הוא. דאיך יכול להיות דבכתב שם העיקר בלא וכל שום יפסל, ובכתב חניכתו וחניכתה כשר, הרי דלא מחשיב הב"י החניכה לעיקר השם, ועוד כתב שם הב"י ז"ל, ול"נ דבכותב שם עיקר בלא וכל שום, לכו"ע כשר, ואפילו בכותב שם הטפל בלא וכל שום מכשר הרמב"ם בדיעבד. דלא גרע מחניכתו וחניכתה דמכשר הרמב"ם בדיעבד וכו', הרי דמוכח מדברי הב"י בעצמו דשם הטפל עדיף מחניכה, א"כ הרי בפירוש סובר הב"י דחניכה לא הוי שם העיקר, וא"כ אדרבה הרי גם לכתחילה צריך לכתוב דוקא שם הקודש לא החניכה

ואין לומר דכונת הב"י היכא דלא קרו רובא בחניכה, דהרי הוא קאי על דברי הטור, והרי הטור כתב בפירוש, ז"ל, ואם חניכתו ידוע וניכרת בכ"מ והכל קוראין אותו בה", אלא כשחותם בשטר או קורא בספר קוראין אותו בשם המובהק, אזי סגי בחניכה לחוד אפילו לכתחילה, וא"כ מאי מתמה הב"י על הטור איך יכול להיות דבחניכה יכשר בלא וכל שום לכתחילה, הא חניכה הכל קוראין, כלשון הטור, ושם העיקר הרי מיעוטא לא קראו אותו בשם זה, ועוד הא מוכח מהב"י דהרמב"ם והטור פליגי אהדדי בדין דחניכה, דלהרמב"ם דוקא בדיעבד כשר, הרי דמפרש הב"י דהרמב"ם מיירי ג"כ בחניכה דמיירי הטור, והיינו שהכל קוראין אותו בשם זה, וא"כ הא כתב הב"י דאף בחניכה שהכל קוראין אעפי"כ עוד גרע משם טפל, שהרי ז"ל, ואפילו בכותב שם טפל וכו' דלא גרע מחניכתו וכו' וצ"ל טעמא דידי' דכיון דהכל יודעין שהשם הזה שהכל קוראין הוא לחניכה, עיקר שמו הוא שם הראשון.

א"כ הכא, בספרדים הלא שם החול הוא להם לחניכה ושם הקודש לעצם, א"כ הרי אדרבה מדברי הב"י שחשש לאסור, אדרבה משם מוכח דלכתחילה צריך לכתוב כן, ומה שכתב הב"י לגבי חיים ביבאנט, נשתנה שמו לביבאנט, שם השם ביבאנט הוא פירוש של חיים, וא"כ החזיקו לו שם ביבאנט לשם העצם, ומיירי בהוחזק גם בשטרות לכתוב ביבאנט.

ז) אכן כ"ז אם בשטרות כשכותבין, נוהגין הספרדים לכתוב שם הקודש, אז בודאי ראי' מדברי הב"י דגם לכתחילה צריך לכתוב שם הקודש, וזה לא הודיע לי כתר"ה איך המנהג אצל הספרדים בחתימתן בשטרות היינו בערכאות ובמכירת בית וכדומה, איך כותבין אם שם הקודש, וזה לעיקר בכאן, כי אם כותבין שם הקודש בשטרות, הרי שם רוזא הוי רק לחניכה, אבל אם כותבין שם רוזא הרי החזיקו זה לעיקר השם אז אין ראי' מדברי הב"י דהוי שם הקודש עיקר.

ובאמת תמו' תמיהת הב"י על דברי הטור דהרי גם בתוספ' גיטין דף ל"ד ד"ה והוא, כתבו, דמשו"ה נקיי הדעת שבירושלים היו כותבין אף לכתחילה שם החניכה בלבד. משום דנקיי הדעת היו שמותיהן ידועין וליכא לעז, א"כ בכה"ג היכא דידוע עדיף חניכה משם העיקר דבעי דוקא וכל שום לכתחילה, א"כ היכא דידוע יהי' לכל גם שם החניכה אף באיש דעלמא יהי' עדיף תניכה משם העיקר, ומכש"כ משם הטפל, וא"כ הטור דמיירי בשהי' קוראין בשם החניכה, הלא שם כזה עדיף משם העיקר ונ"ל דהב"י יפרש כן בדברי התוספ', דלכולי עלמא אף שהכל קוראין בחניכה, אבל כיון דאין ידוע איך חותם בשטרות לעד ולמכירה, א"כ סוברים העולם שהשם אינו אלא חניכה בעלמא, ואף אז שם הנופל עדיף, ואף שבאמת האיש גם בשטרות עושה כן, אין זה ידוע לכל העולם, אבל בנקיי הדעת, ידעו כל העולם שהחזיקו שם החניכה גם בשטרות א"כ ידעו העולם ששם החניכה נעשה לשם בעצם, בכה"ג עדיף אף משם העיקר, כיון שהכל קוראין שם החניכה, ושם עיקר מיעוטא לא קרו,

וע"כ אם בערכאות ובשטרות שם הקודש עיקר אצל הספרדים כשר לכו"ע במעשה דידן, ולא עוד אלא שלכתחילה צריך לכתוב כן, וכן אם אין בירור ג"כ כשר, דהוי ס"ס בדרבנן, אך אם הדרך הוא שבערכאות ובשטרות כותבין שם רוזא וכדומה, היינו שם החול אז אם אין דוחק גדול יש לכתוב גט אחר:

אף אם דוחק גדול הלא הרא"ש מכשיר, לדברי הד"מ, והוי ספיקא דרבנן, ואף דהב"י מסתפק היכא דכתב וכל שום אבל הרבה פוסקים מבארים דברי הרמ"א כפשוטו דשם הקודש עיקר, אף ברוב קוראין שם החול, ולא מחלקי דקאי הרמ"א דוקא, בשמחה פרידא, דשם הזה יוצא משמחה, ובדרבנן קי"ל כדאי הוא היחיד לסמוך בשעת הדחק א"כ כדאים הנך רבותינו לסמוך עליהם בשעת הדחק. כ"ז כתבתי בחפזון ובסירוגין כי רבו טרדותי. והנני בזה ש"ב מברכו בכטו"ב וברכה מוקירו ומכבדו כרום ערכו. ג' תולדות תרע"א סלבודקי.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה