אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן נג גט פשוט ששבר הסופר שלמו אבי המגורשת ואחי'

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן נג גט פשוט ששבר הסופר שלמו אבי המגורשת ואחי'

סימן נב בענין הנ"ל, ובדין לינה במי כיור

רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון סוע"ה חו"ב יא"ב כ"ש מו"ה ר' מרדכי דוב איידעלבערג שליט"א הגאב"ד ד דקאנטעקוזעווא אחדשתה"ק.

הנה כת"ר פנה אלי בשאלתו, שגם אנכי אחוה דעתי בדבר הג"פ ששכר הסופר שלמו אבי המגורשת ואחי', והי' במהירות מפני חשש עיגון, עתה שנודע הדבר הנה יש כאן חששא רבתי דברי התורת גיטין שהובא בפ"ת סימן ק"כ ס"ק ב', דדוקא האשה בעצמה יכולה ליתן שכר הסופר, אבל אם אחר נתפשר עם הסופר אז יש חשש אף בדיעבד, ופתח כת"ר בפתחא דהתירא וביקש שאכתוב ג"כ דעתי הקלושה בזה, וביקש להשיב על כל פרט מדבריו היקרים.

א) והנני להודיע לענ"ד, מה שכתב כי מדברי הגמ' ב"ב דף קס"ח דאיתא שם. הבעל נותן שכר הסופר דכתיב וכתב ונתן, אין ראי' משם דבעינן מהתו' דוקא שהוא יתן השכר. דכונת הגמ' יש לפרש כיון דתלתה התורה כתיבת הגט בציווי דבעל וגט האשה חוב הוא לה, משו"ה מוטל שכר הסופר על הבעל, לדעתי בודאי צדקו דבריו בזה.

אבל עיקר החומר בדין זה הוא מגמ' דגיטין (ד' כ' ע"א), דאיתא שם, אמר רב חסדא יכילנא למפסלינהו לכולהו גיטא דעלמא, ואמר לי רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב ונתן. והכא איהו קא כתבה, דילמא אקנוי' אקני לי' רבנן, הרי דבלא האי טעמא הי' הגט פסול וכמו שכתב כת"ר בעצמו שמדברי גמ' זו מוכח דהוי עיכוב.

ונראה לי, דהנה הפנ"י הביא דברי הרשב"א שכתב, דהא דאמר רבא לרב חסדא. ודילמא אקנוי', הוא רק לטעמא דרב חסדא דלא ס"ל אשה ידעה לאקנוי', אבל לדידן דס"ל אשה ידעה לאקנוי' לא צריך להאי טעמא דאקנוי' אקניתא לבעל, הקשה הפנ"י, דלא נראה כן מלשון הש"ס והפוסקים וע"כ הקשה הפנ"י למה לרבא טעמא דאיקנוי' אקני', נימא דהאשה הקנתה לבעל שכר הסופר, ואף אם לא הקנתה תקנה מדין עבד כנעני, וע"כ תירץ הפנ"י דהכא פריך למאן דס"ל דגט בעי שליחות, שלא כדברי ר"ת דפירש לקמן דגט לא בעי שליחות, ומה שמקשה הכא, דכתיב קרא וכתב ונתן, הוא על נתינת הגט, דא"כ לקשי מחש"ו, דליכא למימר דאיירי הכא שכתבו על קלף הבעל ועושה בחנם וא"כ אין לו חלק, דא"כ מאי מייתי הגמ' לקמן לפשוט האיבעיא דאשה ידעה לאקנוי' מהא דזקן אחד שהי' כותב בכתב ידו, דילמא כתב על קלף שלהם, אע"כ דאפילו בכה"ג שעושה בחנם יש לו חלק בהכתיבה, א"כ לקשה בחש"ו אמאי מכשיר, אלא דהכונה דאף שהיא אומרת למסור להבעל לאחר הכתיבה, אבל בשעת הכתיבה אין סהדי דעקר לשליחות, שהרי יכולה לחזור בה, ולומר שאינה רוצה לשלם לו שכירות' על הכתיבה, אם לא שיתן הגט לידה. נמצא דבשעת הכתיבה מיהא לא נכתב בשליחות הבעל, ונוכל לפרש ג"כ בדרך זה הסגנון אף לפי דברי התוס' דכתיבה לא בעי שליחות, אלא לאו מטעמיהו דהתוס' דמשום ונתן אתי עלה, אלא דכיון דכתיב וכתב בעינן שיהא שלו בשעת הכתיבה, וא"כ לא מצי למימר דאיהי אקניתה ליה, דבמאי זכה, בשלמא בטבלא זכו שהרי מסרו לידה, משא"כ לענין דמי הכתיבה כיון שהיא נותנת דמים לא מצי לאקנוי' לבעל בדיבור בעלמא עכ"ד הפנ"י.

אכן לענ"ד עוד הקושיא במקומה עומדת, כיון דעיקר קושית הפנ"י כיון דהסופר כותב בשליחות הבעל מאי איכפת לן שהאשה נותנת השכר, יקנה מדין עבד כנעני, א"כ מאי מתרץ דבדיבורא בעלמא לא מצי לאקנוי', הא כיון שהוא כתב בעד הבעל, הרי לא צריך כלל לקניני' שהרי הוא כתב בעד הבעל, והוי ממש דומיא דדין עבד כנעני דהנותן בדיבורא שאמר הילך מנה ליקנה שדך לפלוני נקנה לפלוני, ולא עוד אלא דהכא אף למאן דס"ל דבמכירה אין דין דעבד כנעני, אעפי"כ הכא מודה דיועיל, שהרי הסופר עושה בעד הבעל כפי קושית הפנ"י, וא"כ לא צריך לקנין, שהכסף יעשה הקנין, דמשו"ה ס"ל להרמב"ם דבמכירה דבעי קנין, אין כסף של זה עושה קנין בעד אחר, וכמבואר דבר זה בספרי לבו"מ ב"ק בסימן מ"ב, אבל כיון דהסופר כותב בעד הבעל לפי קושית הפנ"י. א"כ לא צריך קנין אחר, ומה שהיא נותנת שכר בודאי דלא גרע מדין עבד כנעני.

וצריך לומר דעיקר סמך הפנ"י על דאנן סהדי דעקר לשליחות הבעל וכתב אדעתה דהאשה, כיון שהיא תוכל לחזור בה, ולא ליתן לו השכר אם לא שיתן לידה הגט, ולא אוכל להבין דבר זה, איך תוכל לחזור בה כיון שכבר כתב הסופר הגט בשליחות הבעל ובעד הבעל, (כפי קושית הפנ"י), א"כ כבר נתחייבה, והרי זה דומה לשוכר את הפועל והראהו בשל חבירו. וא"כ כיון שהאשה לא אמרה כלום ממילא נתחייבה לשלם ולא תוכל לחזור בה.

ב) והנה הפנ"י דחה דברי הרשב"א שכתב, דרבא דאמר אקנוי' אקני' לי' רבנן, הוא לטעמא דרב חסדא דלא ס"ל אשה ידעה לאקנוי, ודחה הפנ"י זה בשתי ידים, דמלשון הש"ס והפוסקים לא משמע כן.

הנה מה דלא משמע כן מלשון הש"ס, לא אדע אנא מוכח כן. דהרי כמה פעמים מצינו דלטעמי' קאמר, אך מה שכתב מדברי הפוסקים לא משמע כן, לכאורה צדקו דברי הפנ"י שהרי כתב המחבר בשו"ע סימן ק"כ ז"ל "והקנוהו לבעל" הרי דצריך לתירוצא דרבא דהקנוהו לבעל אף לדידן.

אך הטור כתב ז"ל, ותקנוהו לבעל, והפרישה כתב דהאי ותקנהו לבעל הוא לאו דוקא, שצריכה להקנות, אלא כלומר דהוי כאילו הקנית לו עכ"ל, וכמובן זה דחוק מאוד, דאם רבנן הקנו, לא צריכים להקנאה דידה כלל, ומה שהכניס הדרישה בתוך דברו, בכתיבת הגט להרא"ש, דרבנן אקני לי' האי זוזא כדי שלא תתעגן האשה, התיבות האלו אינם כלל בכתיבת הגט להרא"ש, המובא בטור, ורק במוצאו בגמ' הוא, אבל הטור לא הביא זאת, ותיבות אלו כפי הנראה הם דברי הב"י בעצמו, לא של הרא"ש, וא"כ לכאורה קשה, הא בגמ' אמר דאקנוי' אקנו לי' רבנן.

ונראה לי, דהנה התוס' בדף כ"ב ד"ה והא, כתבו, דאם נימא דכתיבה בעי שליחות, אז קושית הגמ', והכא איהי קא כתבה לו, הקושיא על הכתיבה, אכן אם נימא דכתיבה לא בעי שליחות, אז אונתן קא סמיך, ועיקר הקושיא, הא לא נתן לה מידי דשלה הוא, והנה אם נימא דהקושיא על כתיבת הגט. אז לא קשה כלל קושית הפנ"י כיון דכותב בשליחות הבעל, נימא דהאשה הקנתה להבעל שכר הסופר, אף אם לא הקנתה יקנה מדין עבד כנעני, נראה לי דלא קשה, דודאי אם האשה היתה אומרת כן שנותנת השכר בעד הבעל, בודאי דהי' מועיל מדין עבד כנעני, אבל הכא הא אין אומרת כלום, ואומרים לה שהיא תשלם שכר הסופר, א"כ כשכותב הסופר הרי יש לה קנין בהפעולה, ולא דמי להא דאמרינן אשה ידעה לאקנויי, דשם הרי היא מוסרת הטבלא ביד הבעל שהוא יכתוב, וא"כ כיון שהיא מוסרת להבעל זהו הקנאתה, אבל הכא כשהיא משלמת להסופר. והסופר כותב בעד כספה, הרי יש לה עפ"י דין קנין בהנייר בהכתיבה, ומה שהקשה הפנ"י כיון דאין הסופר רשאי לכותבו, אלא בצווי הבעל, א"כ הרי הוא שלוחו של הבעל. משום זה אין מוכח דבודאי ידעה לאקנוי' השכר להבעל בתורת דין עבד כנעני, שהיא סברה דבעינן רק מעשה הכתיבה שיהי' נכתב בצווי הבעל, אבל לא קנין, א"כ אנן דידעינן כיון דכתיב וכתב בעינן שקנין הנייר והכתיבה ג"כ יהי' של הבעל, ואם האשה נתנה שכר הסופר הרי יש לה קנין פעולה בהכתיבה ובהנייר של הסופר, וא"כ לא גיטו הוא.

ואין להקשות לפי דברינו, דעיקר החששא משום שלא אמרה, א"כ איך רצה רב חסדא לפסול כולהו גיטא, הא יש עצה שתאמר שהיא מקנה להבעל, אכן פשוט דרב חסדא על מעשה הנהוג פריך, דאם נימא דרב חסדא רוצה לפסול שאין עצה, א"כ מאי קאמר, ואי משום דכתיב ונתן והכא לאו מידי קיהיב, פירוש דהרי אין שוה פרוטה, איך רוצה לפסול בשביל זה כולהו גיטא, הא יש עצה לתקן שיוצרך דוקא שהי' הגט באופן ששוה פרוטה אלא ע"כ דחששה רב חסדא הוא על גיטין הנהוגים דאין בהם שוה פרוטה, א"כ ה"נ מאמר רב חסדא, יכילנא למיפסלא לכולהו גיטא, הוא על גיטין הנהוגים דהאשה משלמת שכר הסופר ואינה אומרת שהיא נותנת להסופר, ואינה יודעת שצריכה דוקא להקנות השכר להבעל, ומשו"ה הוצרך רבא לומר דמה שנהגו כן, הוא משום דאקנוי אקנו לי' רבנן, והפקר בי"ד הפקר, והסופר אף שעושה בסתמא בעד הכסף כיון דגם הוא של הבעל, נקנה להבעל הנייר והדיו וטרחו בעד דמי' שנותנת, וכמבואר בשם הרמב"ן שהובא בב"י.

ואין להקשות לפי דברינו, נהי דעתה דנהוג שהאשה נותנת שכר הסופר ע"כ דאקנוי' אקנו לי' רבנן השכר, אבל על עיקר התקנה קשה, כשתקנו רבנן שיהי' שכר הסופר על האשה, למה להם לתקן ולהפקיר ממונא לגבי בעל, הי' להם לתקן, שתאמר בפירוש שנותנת השכר בעד הבעל, שהרי גם עתה אם אינה רוצה אין מכריחין אותה, אכן בפשוט יש לישב דכיון דלא כו"ע בבית דינא מגרשי, א"כ חששו, פן לא תקנה יפה, וגייזא לדיבורא, ומשו"ה תקנו שלא תיצטרך כלל להקנות.

ב) והנה לפי זה אזלא הסוגיא אף לדידן דסבירא לן אשה ידעה לאקנוי', דבעינן ע"כ להפקר בי"ד, אכן אם נימא דכתיבה לא בעי שליחות, וא"כ עיקר חומרת רב חסדא הוא על הנתינה, דבעינן שהוא יתן לה דבר שלו, וא"כ כיון שהסופר מוסר ברצונה את הגט ליד הבעל הרי זהו ההוכחה שמקנינן לו עתה הגט, שהוא יהי' הבעלים, ויודעת עתה להקנות לו. דבסתמא עתה מקנה לו, דאם נימא דאף שאשה ידעה לאקנוי' היינו דוקא באמרה בפירוש, אבל ממסירתא לידו אין ראי' א"כ איך בעי למיפשט בהי' מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליו, והרי היא יוצאת מתחת ידו, ממתניתין דאשה כותבת גיטה, התם מיירי היכא שאומרת בפירוש שהיא מקנה להבעל, והכא בטבלא איך פושט דהוי גט, ניחוש דילמא מסרה לו לכתוב, ולא אמרה הנני מקנה לך, אלא ע"כ, כיון שמוסרת היא לידו, יודעת דצריך להקנות לו, א"כ כשיודעת שהסופר מקנה לו, ג"כ יודעת שמקנין בזה לו, וא"כ מקנה הסופר להבעל בשליחותה, וא"כ מאי איכפת לן שהיא נותנת השכר, ובעל כרחך צריך לומר דרבא אמר לטעמא דרב חסדא אם לא סבירא לי' אשה ידעה לאקנוי' (אף נימא דלא כיונה כלל, כיון שבא לידו של בעל, ידו של אדם קונה שלא מדעתו, ובדעת אחרת, כתב הגרעק"א בשם הראב"ד, דאף כונת המקנה לא בעינן ואף שהוא תמוה, אבל בדבר שאינו מקפיד הסברא נכונה דקונה אף בלי כונת המקנה. והכא כשהיא רוצה להתגרש אין מקפדת על קנינו, ומועיל אף בלי כונתה, ועיין בספרי סימן ל"ו), (והנה אם נימא דמה דאמר רבא, ודילמא אקנוי' אקנו לי' רבנן הוא גם אליבא דהילכתא, א"כ לא צריך כלל להקנאתה דהרי רבנן הקני לו השכר. אבל אם נימא דרבא אמר רק אליבא דטעמא דרב חסדא:

דלא ס"ל אשה ידעה לאקנויי אבל לדידן לא צריכא לטעמא דאקנו לי' רבנן דאשה ידעה לאקנוי', א"כ בע"כ תיצטרך להקנות, אלא דמה שמוסר הסופר להבעל זהו כקנאתה).

מעתה הדברים מבוארים, דהרשב"א לטעמה שהוכיח דכתיבה לא בעי שליחות, עיין בדבריו על מתניתין דהכל כשרין לכתוב הגט, (בגיטין ב' כ"ב ע"ב) וא"כ בשעת כתיבה לא בעי כלל שיהי' קנוי' להבעל, ורק עיקר הקפידא הוא בשעת הנתינה, ובשעת הנתינה הא מוסרים הגט להבעל, או היא, או הסופר בידיעתה, והוי הקנאה, משו"ה כתב הרשב"א דקושית הגמ' הוא רק. לטעמא דרב חסדא דלא ס"ל אשה ידעה לאקנוי'.

והנה הרא"ש ג"כ ס"ל כתיבה לא בעי שליחות, וא"כ הטור דסובר כדעת אביו הרא"ש דלא בעי שליחות, א"כ רבא דקאמר אקנוי' אקנו לי' רבנן הוא רק לטעמא דרב חסדא, אבל לדידן אין לנו ראי' שהפקירו בי"ד ממונה, משו"ה כתב הטור "ותקנה לבעל", ואין הכונה שצריכה שתאמר בפירוש, דגם מה שמוסרין לידו הוי הקנאה, רק היכא דאחר הכתיבה אמרה שאינה רוצה להקנות להבעל, ונמסר הגט לידו שלא ברצונה, וזרק לה אינה מגורשת, משו"ה כתב, ותקנוהו לבעל, פירוש דבעינן שתקנה, או שיומסר לידו ברצונה,

אבל המחבר בשו"ע שסובר כדעת הרמב"ם דכתיבה בעי שליחות, דמשו"ה כתב כלשון הרמב"ם בסימן קכ"ג דאם כתב חש"ו תורף הגט, אינו גט, וכל היכא שכתוב בפוסקים לשון אינו גט, אינו גט מן התורה, והוא משום דכתיבה בעי שליחות וקטנים לאו בני שליחות נינהו (וקושית הרשב"א להוכיח דכתיבה לא בעי שליחות מגמ' דזבחים דף ג' ביארתי במקום אחר), נמצא דיש קפידא גם על הכתיבה שבעי דוקא שבשעת הכתיבה יהי' הנייר וקנין הפעולה של הבעל, ובע"כ גם לדידן צריך לטעמא דאקנוי' אקנו לי' רבנן. ומשו"ה כתב המחבר ז"ל "והקנו לי' רבנן", וממילא אף אם מסר הסופר שלא מדעתה וזרקו לה בע"כ מגורשת.

[הנה הד"מ בסימן קכ"ג על דברי הטור שכתב לגבי אשה כותבת גיטה שכתב הטור ז"ל ודוקא שיאמר לה הבעל תחילה לכותבו, שצריך שיכתבנו הוא או שלוחו וכתב ע"ז הד"מ ז"ל וצ"ע בהר"ן דפ"ב דגיטין דף תקכ"ה דלא משמע כן, כ"כ פ"ב דגיטין דהעלו דלא בעינן שליחות לכתיבה עכ"ד, ולא זכיתי להבין דהא אף אם לא בעי שליחות בכתיבה, עכ"פ בעי לשמה, וצריך דוקא שיהי' כתוב בציווי הבעל, ואם לא נכתב בציווי, לא הוי לשמה ופשוט דאם האשה כתבה בלי ציווי הבעל לא נעשה לשמה, דרק הבעל יכול לעשות ספר כריתות לשמה, וא"כ שפיר כתב הטור שהוא] או שלוחו יכתוב הגט, והטעם משום לשמה, אבל גם הטור ס"ל דלא בעינן שליחות על כתיבה, וצ"ע לישב דברי הד"מ.]

ד) היוצא מדברינו, דהיכא שאחר נתן שכר הסופר דבכה"ג לא אקנו לי' רבנן, תלוי בזה, אם נימא דכתיבה בעי שליחות. א"כ מוכח מגמ' דעל שעת הכתיבה לא ידע שצריך דוקא שיהי' קנוי להבעל, וא"כ לא הוי גט, אבל אם נימא דכתיבה לא בעי שליחות, א"כ על שעת הכתיבה אין כאן קפידא כלל, ורק על הנתינה, וכיון שנמסר ליד הבעל, ובודאי דהי' בידיעת נותן השכר, וא"כ הרי ידעו לאקנוי' להבעל, והוי מגורשת, וא"כ הוי ספיקא, דילמא קי"ל כהנך שיטות דלא בעי כתיבה והויא מגורשת.

והנה הרמב"ן כתב דעיקר קושית הגמ' הוא משום הנייר, דהכא מיירי דהנייר והדיו הוא של הסופר, אבל היכא דהנייר היה של הבעל והיא שילמה שכר הסופר היינו שכר הכתיבה, לדעתי יהי' תלוי בזה, אם אומן קונה בשבח כלי אז יש חששא משום דיש לה קנין בהכתובה, אבל אם אין אומן קונה אין לה שום קנין. ונמצא דתלוי בשתי השיטות.

והנה הכא בשאלת הדר"ג, הרי הקנה הסופר להבעל קודם הכתיבה את הנייר ואמר הנני מקנה לך במתנה, א"כ הרי הנייר והדיו הוא של הבעל, מעתה נידון דידן, הרי הוי ס"ס, ספק דילמא קי"ל כהנך שיטות דאין אומן קונה בשבח כלי, וא"כ הכא דאין הנייר של אבי האשה ואחי' שנתנו שכר הסופר, שהרי הקנה הסופר להבעל את הנייר, שפיר הוי גט, ואף אם נימא כדברי השיטות דאומן קונה בשבח כלי, דילמא הלכה כהנך שיטות דכתיבה לא בעי שליחות. ורבא רק לטעמא דרב חסדא קאמר. אבל לדידן ס"ל אשה ידעה לאקנויא, וא"כ שפיר הויא הכא מגורשת, דהרי בשעת הנתינה, הרי ידעו שנמסר להבעל והקנו להבעל, וגם הוי ס"ס המתהפכת, משו"ה מגורשת:

ואף דהוי חזקת א"א, אכן כבר העלו האחרונים דבספיקא דדינא אף נגד חזקה אמרינן ס"ס, עיין בעין יצחק חלק ראשון אה"ע סימן כ"ז ענף ל"ח.

ועוד נראה לי לומר, דהנה המפרשים הקשו. איך כשר בכתב הש"ו, הא כיון דאומן קונה בשבח כלי, ולא מצי' קטן להקנות, ואיך הוי גט, והנה הקצות (בחו"מ סי' ש"ו) תירץ, כיון דהא דאומן קונה בשבח כלי הוא רק לגבות שכרו וכשמשלם שכרו אין להאומן כלום, וכיון דהא דאומן קונה בשבח כלי הוא רק כעין משכון, ובמשכון אף בשילם בע"כ מועיל, משו"ה כשר בכתב חש"ו הגט דאין להם רק קנין משכון.

אכן דברי הקצות תמוהים. דא"כ תקשה בשובר כלי, אמאי פטור לשלם השבח, וע"כ דמשו"ה אם נימא אומן קונה בשבח כלי פטור בשובר, משום דכיון דאומן קונה בשבח, א"כ הרי השבח שלו, והא דאם שילם לו הבעה"ב, השכר של בעה"ב, משום שהוא השביח אדעתא דבעה"ב, א"כ בשובר אמרינן, בסתמא לא כיון להשביח באופן שיצטרך הוא לשלם, וכן הוא מפורש ברשב"א שם בב"ק. נמצא דזה דאמרינן דלא הוי רק משכון לגבות השכר, הוא רק בגדול דהשביח אדעתא דבעה"ב, אבל בקטן דאין מחשבתו כלום, השבח שלו לגמרי, אם נימא אומן קונה בשבח כלי, וא"כ הדרא קושי' לדוכתא איך בשר בכתבו חש"ו, אם נימא אומן קונה בשבח כלי, הא יי א קטן לא מצי מקני.

ובע"כ צ"ל כדברי הנתיבות שם, שכתב, דלפי דברי הרשב"א בשם הראב"ד שם בב"ק, דמשו"ה בנתן צמר וצבע, אמרינן צבע אגר ידו הוא דשקל, ובנותן לו עצים לעשות תיבה אמרינן דאומן קונה. ותירץ משום דגבי צמר הסמנין הוא דעבידא להשבח, ואומן לא קני בה, אבל בעצים לא צריכי לסמנין, רק לאומנתו של אומן, אומנתו זה הסמנין וא"כ ה"נ בגט, כיון דצריך לסמנין, היינו הדיו, לא אמרינן בה אומן קונה בשבח כלי, וא"כ בגט לאו שבח הוא לקנות.

ואף כי אנכי במקום אחר הקשתי על דברי הנתיבות דבודאי אף היכא דבעי לאומנתו עוד דבר אחר כמו מסמרות וכדומה, אומן קונה, וכונת הרשב"א, דבסמנין צביעת הצמר בא ע"י הסמנין שצובע, והצובע הוא רק מקרב הסמנין, א"כ פעולתו איננה כלל בהצביעה, וא"כ זהו דוקא בצביעה, דאף אם צבעו הקוף הי' הצביעה טוב, אבל בגט. דאילו כתבו קוף אין מועיל, ובעי בגט דוקא כתיבה, א"כ הכתיבה הוא פעולתו, והיא השבח, והדרא קושיא לדוכתא, ומאי מועיל בכתבו חש"ו.

וכתבתי לתרץ הקושיא דאימתי קרוי שבח, אם הוא שבח לכל העולם, אבל שבח כזה דאין מועיל אלא לבעה"ב, ולאומן, ולכל העולם אין ראוי, בכה"ג אין שייך לומר אומן קונה, והכא בגט הלא אין ראוי לכל העולם, משו"ה לא שייך בזה אומן קונה, והארכתי בזה.

עכ"פ יהי' איך שיהי', נוכל לומר דבגט לא שייך אומן קונה בשבח כלי והיכא דהנייר של הבעל בזה לכולי עלמא אין קנין להאומן, או למי שמשלם לו שכר בהגט מעתה.

מעתה יש לנו ג' ספיקות, ולכו"ע מועיל אף בחזקת איסור:

וגם מה שכתב כתר"ה דאולי לא יאמרו, דכיון שנותנת השכר קנוי לה הגט, דוקא באשה עצמה דשייכא בגט, אבל באחר דאין לו שייכות אולי לא כיונו כלל לזכות, היא סברה טובה וישרה, אך באשר התורת גיטין אין אומר כן, קשה לחלוק עליו בסברא בלי יסודות.

עכ"פ, לדעתו הגט כשר וד' ינחנו בדרך האמת. ידידו:

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה