אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן נא בענין קדושין

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן נא בענין קדושין

סימן נ בענין עגונה

ידידי הרב הגאון וכו' וכו' מו"ה ר' שלמה הענאך שליט"א הגאב"ד דאפאצק. אחדשתה"ק.

הגיעני מכתב כת"ר אשר בא בשאלת חכם בדבר השאלה אשר נשאל, היכא שאשה אחת הראתה לבתולה אחת טבעת של בעלה אשר שמו חקוק על הטבעת, ובחור אחד לקח הטבעת מיד הבתולה ג"כ לראותו, ואח"כ בקשה האשה הטבעת מהבחור, ואמר שישיב לה להבתולה שלקח ממנה, ונתן להבתולה ואמר הרי את מקודשת כדת משה וישראל, והוא אומר שלא אמר לי, והעדים אינם יודעים אם אמר לי, גם נמצא שם קרובים להבתולה מלבד שני עדים כשרים, וכת"ר התירה בלא גט

א) הנה בעיקר הדין יפה הורה, אחרי דהטבעת אינו שלו, והוי גזל ממש, ולית דחש להא דר"ש דאמר (בקדושין ד' נ"ב ע"ב) סתם גזילה יאוש בעלים, ובפרט דהכא ודאי לא הוי יאוש. ואף דהירושלמי ס"ל מקדשין בגזל, הובא בב"י בטואה"ע סימן כ"ח, אכן הרי הב"י בעצמו כתב דלא קי"ל כהירושלמי אחרי דגמ' דילן פליג, ובמקום אחר ביארתי דברי הירושלמי, דכונת הירושלמי היא בגזילה לאחר יאוש, וכדאיתא בירושלמי על מתניתין דפ' האיש מקדש הל' א', דאית לי' מקדשין בגזילה, ומפרש הירושלמי בגזילה לאחר יאוש, ומה שמדייק זה הירושלמי ממתניתין דמכרן וקידש בדמיהן, הוא דס"ל להירושלמי דחליפי איסורי הנאה דרבנן, נמצא דהוא שהחליף הדמים אין לו בהם קנין מטעם איסור הנאה. ואעפי"כ היא מקודשת. דלדידה לא הוי איסורי הנאה, משו"ה מקודשת, אף שהמקדש לא קנה, מקודשת מטעם שהיא קנתה כסף הקדושין, א"כ מוכיח שפיר הירושלמי דמקדשין בגזילה לאחר יאוש אף דיאוש לחודי' לא קנה ובעינן דוקא שינוי רשות, וא"כ הגזלן הרי לא קנה הגזילה אף לאחר יאוש:

אעפי"כ כיון שהיא קנתה כסף הקידושין שהרי בידה הוי יאוש ושינוי רשות, מקודשת, ובמקום אחר ביארתי זה באריכות:

וסוגית הגמ' בנדרים (ד' מ"ז ע"ב) דמתרץ שם לכתחילה הוא דלא, פירוש, דגמ' דילן סובר דבאיסור הנאה שאין לו עיקר מן התורה יש לו קנינים, ובזה ביארתי החילוק בין תרי דרבנן דמקודשת לחד דרבנן דאינה מקודשת, משום דתרי דרבנן יש להם דין דאין לו עיקר ואי עבד קנה, ודו"ק. ב) עכ"פ לדינא בודאי דאין מקדשין בגזילה, וא"כ בקדשה בטבעת שאינו שלו אינה מקודשת.

אכן מה שצירף גם זה שנמצאו קרובים בין העדים, לדעתי היתר זה אין לצרף כלל, דא"כ אתה מוציא לעז על כל הקידושין. שהרי כמה קרובים נמצאים, וכמו שהקשו תוספ' והרא"ש במכות, וע"כ צריכים לתרץ התירוצים שכתבו תוספ' והרא"ש, וא"כ אין לצרף זה כלל.

ומה שכתב כתר"ה דדין דנמצא אחד קרוב או פסול אי פוסל בעדי קידושין, תלוי אי עדות מיוחדת כשר בעדי נשים, וכתב לתרץ קושית התוספ' (במכות ד' ו' ע"א) איך ס"ל לר"י דבדיני ממונות אין פוסל נמצא אחד פסול, הא משפט אחד יהי' לכם כתיב השוה לכלכם משום דבדיני ממונות אין פוסל עדות מיוחדת. והנה בדין עדות מיוחדת, כתב הרי"ף דאם נתיחדה בע"א שחרית וע"א בין הערבים אין מצטרפין, ורוב הפוסקים הא ס"ל דמצטרפין, וא"כ לפ"ז לא פוסל דין דנמצא אחד קרוב או פסול הנה אם כי בחידושי לגיטין ג"כ אמרתי כן. דטעמא דר' יוסי דבד"מ אין פוסל נמצא אחד קרוב או פוסל הוא משום דעדות מיוחדת כשר, אכן לדידי שני דברים נפרדים המה, הנה בקידושין בעינן שני עדים בשעת מעשה, וא"כ אם נתיחדה בע"א שחרית וע"א בין הערבים איך יועיל הצירוף, הלא כל אחד ראה שאין כאן קידושין. שהרי קידש בלא עדים ובאמת צריך עיון קצת על הב"י בחו"מ סימן ל'. שכתב על דברי הרי"ף, דמשו"ה בנתיחדה שחרית בע"א וערבית בע"א משו"ה לא הוי קידושין. משום דכיון דידעו דאין עדים לא נתכוין לשם קידושין, דתיפוק לי' אף אם נתכוין לקידושין כיון דקידושין בעינן עדים לקיום הדבר, א"כ הרי כשהי' הקידושין רק בע"א, הרי לא הי' כלל קידושין, וא"כ איך יצטרפו:

ומה שהפוסקים הביאו דמצטרפין הוא בעודו איסור, דשם בעינן עדים רק לידיעת הדברים ולא לעיקר הקיום, שם הצירוף רק בהגדה שפיר מצרפינן, וא"כ אין כאן מחלוקת גדולה על הרי"ף.

והנה תוספ' הקשו על האי דינא דעדות מיוחדת איך כשר בדיני ממונות:, הא בעינן משפט אחד יהי' לכם, ונראה לי ג"כ דעתי בהאי טעמא, דהנה בספרי "לבוש מרדכי" ב"ק סימן ל"ט ביארתי דבעדי נפשות בעינן עדים לקיום הדבר. היינו אף אם ברור לנו שהרגו (כמו מעשה דשמעון בן שטח) אעפי"כ כיון שלא היו עדים בשעת מעשה לא חל חיוב מיתה בידי אדם, והנה עדות מיוחדת בשעת מעשה אינם מצורפים, אבל בבי"ד יצטרפו, אכן בעדי נפשות נהי דבבי"ד יצטרפו, אבל בשעת ראי' הא לא נצטרפו, שאחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון אחר, וא"כ לא חל חיוב מיתה. אבל בדיני ממונות הרי לא איברו סהדי אלא לשקרי, דזה ילפינן מכי הוא זה דהמעשה בעצמה אף בלא עדים נעשה, א"כ אף אם הי' עדות מיוחדת בשעת מעשה, אבל בשעת הגדה הא מצורפין המה, משו"ה מצטרפי עדות מיוחדת בדיני ממונות.

והנה לפי דברי, מלבד מה שביארתי היכא דנתיחדה שחרית בע"א וערבית בע"א דלא הוי קידושין לכו"ע, שהרי לא היו קידושין כלל, שהרי קידושין בלא עדים לא הוו קידושין, וא"כ הרי שני העדים מעידים שלא היו קידושין, אלא אף עדות מיוחדת כזה שאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה, ג"כ נוכל לומר דלא הוי קידושין, שהרי בכל מקום אמרינן משפט השוה לכלכם, וא"כ כמו דבעדי נפשות אין מועיל עדות מיוחדת, ה"נ בכל מקום. אלא דמשו"ה לא ילפינן דיני ממונות מנפשות, משום דבממון לא איברו סהדי אלא לשקרי, אכן בקידושין דשם בעינן עדים לקיום הדבר, וקידושין בלא עדים לאו כלום הוא, שפיר ילפינן עדי קידושין מעדי נפשות, דבעדות מיוחדת אף כזה שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה לא מצרפינן, והוי קידושין בלא עדים. אבל בעדי כיעור דלא בעינן עדים לקיום הדבר רק לידיעת הדברים מצרפינן עדות מיוחדת.

ג) נמצא לפי"ז אף אם בעדי ממון אין פוסל נמצא אחד קרוב או פסול, נוכל לומר דבעדי קידושין פסול.

אך מה שאינו פוסל בכל הקידושין, אמרתי במקום אחר דנמצא אחד קרוב או פסול לדידן דאף בעדי ממון פסול הוא דס"ל, כיון דאמרה התורה ע"פ שני עדים א"כ אמרה התורה דקבלת עדות כזה שהיתה שנמצא אחד קרוב או פסול פסולה, אבל לא פסלה התורה אלא קבלת העדות, אבל לא העדים בשעת ראי', ואף להרמב"ם דס"ל ראי' עם פסול בלא הגדה ג"כ פוסל, אבל זה מודה הרמב"ם דהפסול הוא רק על ההגדה אבל לא על דינא דבעינן שיהיו שם עדים, ולפי זה בנפשות דגבי דיינים לא שייך נמצא אחד קרוב או פסול, כמו דלא מצינו שיופסל למנין להצטרף בדבר שבקדושה אם נמצא אחד יותר על העשרה שהוא פסול, דהאי דינא דנמצא אחד פסול לא נאמר אלא בקבלת עדות, שעדות כזה אין מקבלין. אבל מאי שייך זה לגבי דינא דבי"ד, ה"נ מה שאמרה התורה דדין הוא בקידושין שאם היו שני עדים בשעת מעשה הוי קידושין דזה לא הוי קבלת עדות, בזה לא מצינן שיופסל משום נמצא אחד פסול, הפסול אין פוסל ראית השני רק ההגדה פוסל, (לדידן דס"ל דגם בעדי ממון הדין כן) משו"ה בקידושין לא שייך נמצא אחד פסול שיופסלו השנים האחרים.

ואין להקשות הא עיקר דין עדים הוא שיבואו לפני בי"ד ויעידו, וא"כ הכא נהי שראיתם בשעת מעשה לא יופסל, אבל כיון דהגדתם בבי"ד הא יופסל, דהגדת עדים שנמצא אחד קרוב או פסול בשעת ראי' לאו הגדה, וא"כ ממילא אחרי שלא יוכלו לבוא ולהעיד, לאו עדים כלל נינהו אפילו בשעת מעשה.

אכן אין הדברים כן, דהנה לכאורה יש להקשות:

נהי דראית העדים היו עם פסול, אבל עכ"פ הא העדים יודעים עתה המעשה, וא"כ בדיני ממונות לכאורה יקשה איזה צירוף הוא ידיעת העדים, וא"כ יעידו העדים הכשרים אנחנו יודעים שמגיע לפלוני מנה, אכן אין זה, דהרי בדיני ממונות להוציא ממון הא בעינן דרישה וחקירה, ובלא דרישה וחקירה אין מאמינים להם, וא"כ איך יאמרו אנו יודעים, ע"ז אין מאמינים, וא"כ יצטרכו לומר כן ראינו, ויהי' נאמנותם ע"י הראי', א"כ כיון שהראי' בפסול לא יוכלו להגיד בבי"ד.

וכל זה הוא בדי"מ דהבע"ד מכחיש, שם בעינן דרישה וחקירה, אבל בעדי קידושין הא לא בעינן דרישה וחקירה היכא דאין בע"ד מכחיש, דהאי דינא דחקירה ודרישה הוא רק בחיוב בע"ד או בהכחשה, וכמו שביארתי בספרי "לבוש מרדכי" סימן כ"ח, דברי המרדכי שכתב בפ' אחד דיני ממונות, דהיכא דהיא מכחשת כ"ז שלא נחקרו העדים יכולין לחזור בהן, אבל אי לא מכחשת (אף דהודאת בע"ד בקידושין לא מהני), עכ"פ בלא הכחשה אין כאן דין דדרישה וחקירה, וא"כ הרי בקידושין יכולין לבוא ולומר אנו יודעים דמקודשת היא, וא"כ גבי קידושין לא שייך נמצא אחד קרוב או פסול, דהרי האי דינא דבעינן שיעידו עדים בשעת מעשה דלאו הגדה הוא לא שייך לגבי זה פסול דנמצא אחד קרוב או פסול, דהאי פסולה לא נאמר, אלא על הגדה, והגדתם הרי יוכלו לומר אנו יודעים שמקודשת לפלוני, ולא יצטרכו לספר הראי', שהרי בעדי קידושין לא בעינן דרישה וחקירה.

ומדיוק מאד דברי הבית הלל שהביא הב"ש בסימן מ"ב דהיכא דשניהם יודעים מהני עדותן של הכשרים, אכן לדברינו מדויק מאד, דהיכא דשניהם יודעים דלא בעינן דרישה וחקירה:

הרי עיקר הגדתם, ידענו שפלונית מקודשת לפלוני, בזה לא שייך צירוף הפסול, אבל היכא שמכחישים אז בעינן דרישה וחקירה, שם לא יוכלו להגיד ראינו, שהרי הגדה ע"י ראי' עם פסול פסלה התורה.

עכ"פ לא נוכל כלל נצרף האי סברא דנמצא אחד קרוב או פסול, דא"כ אתה מוציא לעז על כל קידושין דעלמא שנמצא בשעת החופה כמה קרובים, והסברא שכתב כתר"ה דאין כאן שתיקה דלאחר מתן מעות אחרי דאין ראי' כלל ממה שקבלה שהרי היתה מחויבת להחזיר הטבעת, היא סברה טובה.

אכן בדבר שלא ראו הנתינה ממש מידו לידה, והעיר כתר"ה על דברי הרשב"א דלא מהני אומדנא כיון דבעינן קיום הדבר, כבר כתבתי זה להקשות על דברי המרדכי דס"ל דאומדנא מועיל, מאי מועיל כיון דהאומדנא הי' אח"כ הרי הקידושין הי' בלא עדים, עיין בספרי סימן מ"ב שתירצתי ב"ה בטוב טעם.

וההיתר מה שלא אמר לי, הנה לא ביאר כת"ר ספיקא דהעדים, אם העדים לא שמעו שאמר לי, או שאין זוכרין, עכ"פ יש להסתפק דילמא אמר, וא"כ הוי ספק קידושין כיון דעדים אין יודעים בבירור לא הוו קידושין בלא עדים, דהרי ספק קרוב לו ספק קרוב לה הוי ספק קידושין ולא אמרינן כיון דאין ברור להעדים הוי קידושין בלא עדים.

אכן ההיתר מה שהטבעת לא הי' שלו הוא היתר ברור.

אכן יש לפקפק קצת מדברי החתם סופר באהע"ז סימן ק"ז שכתב שם לגבי מעשה דבחור מצא טבעת ונתן לצורף לידע אם הוא של זהב והצורף קידש אשה בפניו, וסובר שם החת"ס דאמרינן בשעה שלקח לקדש והמוצאו שתק נתרצה. א"כ גם הכא ניחוש שמא האשה בעת שראתה שמקדש להבתולה נתרצתה, עי"ש בדברי הח"ס.

אכן לא דמי שם הי' להצורף להחזיר הטבעת להמוצא, וא"כ כשהמוצא רואה שמוסר להבתולה הי' לו למחות, ומדלא מחי אחולי אחיל. אבל הכא שהאשה בקשה הטבעת ממנו, והוא השיב שעליו להחזיר להבתולה שלקח ממנה, א"כ אין עלי' למחות על נתינתו הטבעת להבתולה, א"כ אין לנו כלל ראי' להוציא הטבעת מחזקתה, ואין לומר דהי' לה למחות על אמירתו הרי את מקודשת, דהרי אמרינן דשתיקה דמצי אמרה אין שקלי ודידי שקלי אין עושה כלל לספק קידושין, ואמאי לא נימא הי' לה למחות על אמירתו הרי את מקודשת, אלא ע"כ דאין לה כלל למחות, מה איכפת לה מה שהוא אומר אחרי דמקבלתה אין ראי', ה"נ יכולה האשה לומר אין קבלה הבתולה ודידי קבלה.

מפאת גודל הטרדה אקצר, והנני כותב בחפזון, ידידו המברכו בכטו"ס הכו"ח, סלבודקה, ז' תמוז עת"ר, לפ"ק.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה