שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן נ בענין עגונה
רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם סוע"ה חריף ובקי בחדרי תורה וא"ב כש"ת מו"ה ר' דוב בער סומיאצקר שליט"א הגאב"ד דהלוכאו אחדשתה"ק! קונטרס של מ"כ אשר מלא וגדוש בחריפות ובקיאות נכון הגיע לידי, ואני איני כדאי אשר חדר"ג פנה אלי לחות דעי בדבר הנוגע להלכה ולמעשה בחומרת א"א, אכן אין מסרבין לגדול.
בדבר השאלה דשאולי קדם דמר, באשה שהלכה למד"ה עם בעלה וכתבה אח"כ כי מת בעלה, ואח"כ כתבה כי ידובר לה נכבדות עם אברך אחד, וכתבו לה הורי' שלא תעשה זאת, ובאה לבית הורי' בחזקת אלמנה ואח"כ הוכר עוברה, ואמרה כי היא נשואה והיתה מקבלת מכתבים מאיש, ועתה פסק לכתוב לה. והיא אומרת עתה, כי הרתה לזנונים וכי האיש הבטיח לישא אותה, ואך מפני הבושה אמרה אישי הוא, וגיסה אומר, כי הוא שהשיא אותה לומר כן, מפני חילול השם, ומפני סכנת נפשות של אבי' הזקן והחלש, ועתה היא עגונה, זה הוא תוכן השאלה כמבואר בארוכה בלשון השאלה שהעתיק הדר"ג.
והנה כידוע להדר"ג רבו טרדותי, ואין לי פנאי לעיין ובפרט בתחלת הזמן אשר עת האסף הוא, והבחנת התלמידים החדשים עם הרבה מהישנים, ע"כ אבוא בקצרה.
א) והנה הדר"ג חקר על דבר הנאמנות על מיתת בעלה מדוע אין צריך לברר, הא קי"ל בחולין ד"ד דלא סמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין במקום שיכול לברר, וכמ"ש המג"א בא"ח סימן תל"ג ס"ק ד' דעכ"פ היכא דבא להוציא מן החזקה אזי אין סומכין על הרוב, ובשלמא על הדין המבואר ברמ"א אע"ז סימן י"ז סעיף ח' דאם ע"א אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדות ואין הבי"ד צריכין לשלוח אחריו אעפ"י שהוא בעיר, מזה לא קשה דכה"ג אין נקרא כלל. אפשר לברר, משום דסוף סוף הא דנסמוך על הנאמנות שיגיד הע"א הראשון לא הוי בירור גמור, דאין דבר שבערוה פחות משנים:
וסוף סוף נסמוך על החזקה דדייקא ומנסבא, או משום דמילתא דעבידא לאגלויא, לכן לא אמרינן בכה"ג צריך לברר, אבל היכא דאפשר לברר בירור גמור עפ"י ב' עדים, קשה, עכ"ד כת"ר.
והנה כפי הנראה סבר כתר"ה דהאי דינא דצריך לברר, הוא כעין דינא דיש לה מתירין, היינו דעד שאתה מתיר בלא בירור גמור, כיון דבידך לברר בירור גמור מחויב לעשות בירור גמור. וא"כ בעד אחד דאף אם נשאלו לא יהי' בירור גמור:
משו"ה אין מחויב לברר.
אבל לידידי נראה דהאי דינא דצריך לברר, איננו משום דיותר ע"י בירור גמור, דאם הי' ברור לנו שיתברר ההיתר לא היינו צריכין כלל לברר, דלא דמי לדין דבר שיש לו מתירין דאמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, דהתם אם נאכלו היום יהי' באיסור כמו איסור מוקצה בשבת ורק מטעם ביטול יהי' מותר, אבל למחר יהי' היתר גמור, משו"ה מחויב לחכות, אבל הכא למה לנו לחכות עד שיתברר ההיתר, ממ"נ אם יתברר ההיתר הלא גם עתה הוא היתר, ע"כ דהאי דינא דקי"ל בכל דוכתא צריך לברר, הוא משום דאמרינן שמא יתברר האיסור, היינו למשל ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין, אמרינן, אף שאם אין בידינו לברר, סמכינן על רוב זה, אבל כיון דיש מיעוט שאינן מומחין, אם יכיל לברר צריך לברר, משום טעמא שמא יתברר שאינו מן המומחין, וא"כ הדרא קושיא דמר לדוכתא, דאם ע"א אמר לאשה מת בעליך אמאי אין צריכין לשלוח אחריו ולברר, נימא דצריך לברר, שמא יבוא ויאמר ששקר אמרה בשמו, ובכה"ג הלא אם יאמר לא מת לא מהימנא, וא"כ מדוע לא יצטרכו ב"ד לשלוח אחריו שמא יאמר לא מת.
ואין לומר דמשום הכי אין צריך לברר, משום דאימתי צריך לברר משום שמא יתברר האיסור, הוא דוקא היכא שיתברר ודאי איסור, כמו בשחיטה שאם יתברר שאינו מומחה, הוא ודאי איסור, דשחיטתו נבילה, וכן בחמץ יתברר ודאי חיוב בדיקה, אבל הכא אפי' ודאי יאמר לא מת יהי' ספק איסור, אין מחויבין לברר, אבל זה אינו, חדא דגם שמא יהי' ספק איסור מחויבין לברר, דהרי סירכות הריאה דצריכין לברר הוא ג"כ שיתברר ספק, דהרי סירכא טריפה מספק, וכמבואר ביו"ד סימן פ"א (ואף שכתב הש"ך דיש סירכות דטריפות בודאי, אבל הלא חיוב הבדיקות מפני סירכות המצוין דהם סתם סירכות דהוי רק ספק טריפה) ואעפי"כ מחויבין לברר, וגם האי דינא דרמ"א בסימן נ"ג בנשבר או נשמט גפו ספק מחיים ספק לאחר שחיטה, ואת"ל מחיים שמא לא נקבה הריאה, דפסק הרמ"א כהנך דצריך לברר, והא התם אף אם יתברר שנקבה הריאה הלא יהי' רק ספק טריפה דדילמא לאחר שחיטה נקבה, ואעפי"כ צריך לברר, שמא יתברר שהוא ספק איסור, ה"נ נימא דצריך בי"ד לשלוח אחריו שמא יתברר שיאמר לא מת וא"כ יהי' אסור, אף אם הוא ספיקא צריך לברר, ואף שהרמ"א בסימן ק"י פסק דאין צריך לברר, והנו"ב בסו"ד סימן נ"ז כתב דהיכא דיתברר רק ספק איסור אין צריך בברר, הוא רק בספק ספיקא. עי"ש בדבריו, אבל ברוב הרי סירכא רק ספק טריפה.
ועוד הכא אם יאמר העד לא מת יהי' ודאי איסור, דהרי הרמב"ן למד דינו דאם יאמר העד שאמרה מפיו, לא מת, לא מהימנא, מדינא דאמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם, ואזל שיילא ואשתכח שיקרא, והרי התם נאמנות החכם הוא בתורת ודאי, שהרי מפסדת כתובתה בשביל הכחשת החכם, וא"כ בודאי דקשה מדוע אין צריך לברר, וע"כ צריך לומר דאמרינן דהיכא דבא להוציא מחזקתו צריך לברר אף שיש רוב. הוא, משום דסמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקת אינה זבוחה, והוי כמו מיעוט המצוי, ובמיעוט המצוי הלא דינא הוא דהיכא דאיכא לברורי צריך לברורי, ואף דאין מועיל המיעוט עם חזקת זבוחה לאסורא, כיון דהרוב הוא רוב גמור, עכ"פ מועיל לעשות האיסור למיעוט המצוי, והיכא. דהוי מיעוט המצוי הא צריך לברורי.
והנה בהגדת ע"א לאשה שמת בעלה, וכן מה שהיא אומרת מת בעלי או פלוני אמר לי מת בעלי, הנה אם נתפוס שהוא דבר המצוי שיהי' שקר, אף אם יהי' מיעוט המציי ג"כ היו אוסרין, דהרי בא"א אף במים שאין להם סוף אסור, אף דרובא דרובא למיתה אזלי, וע"כ דחזו רבנן משום חומר שהחמרת ומשום מילתא דעבידא:
לאגלויא, אין מצוי כלל שיהי' שקר הדבר, וא"כ הוי רוב בלא מיעוט המצוי ובכה"ג אין צריך לברר. וממילא אף אם יש לברר ע"י ב' עדים ג"כ אין צריך לברר, ולחשוש לשאול את ב' העדים. שמא יאמרו שלא מת, דלא הוי מיעוט המצוי, ובכה"ג אין צריך לברורי.
ב) אכן כפי שביארתי במקום אחר, עוד יקשה, דהנה הנו"ב שם בסימן נ"ז ביו"ד מקשה על הרשב"א. איך סובר הרשב"א דבס"ס צריך לברר, הא הרשב"א סובר דס"ס הוי כרוב ועדיף מרוב, וא"כ כיון דברוב אין אין צורך לברר, דהרי אין צריכין לבדוק אחר י"ח טריפות. א"כ בס"ס מדוע צריך לברורי, ואמרתי לתרץ:
דהנה בתוס' גיטין דף י"ז ד"ה משום בת אחותו, כתבו ז"ל, שלא יחפה עלי' כשאין בו זמן, דלא אמרינן אוקמה אחזקת א"א והשתא הוא דאגרשא כיון שהיא גרושה לפנינו, עכ"ד התוס', ולכאורה דברי התוס' תמוהים, דהרי קי"ל בכל דוכתי דאמרינן אוקי אחזקה דמעיקרא והשתא הוא דאתרעי, (ואף דיש לומר דשאני הכא דיש כנגד, חזקת כשרות שלא נבעלה כשהיא א"א, והוי תרתי לריעותא, אכן מפשטות לשון התוס' משמע דהאי, ועוד, הוא תירוץ שני, ולתירוץ הראשון לא שייך חזקת כשרות).
ואמרתי, דהנה אף אם נעמידנה בחזקת א"א לא נהרגנה בשביל זה דהרי אין ממיתין אלא בשביל שני עדים לא עפ"י חזקות, אלא דיקשה לפי"ז איך ממיתין בא"א שזינתה דילמא אגרשה, הרי דבשביל חזקת א"א ממיתין האשה, וצריך לומר דלא דמי, דהתם אמרינן מהיכי תיתי נימא שגרושה, א"כ החזקה אומרת שלא תחשוב כלל בזה, בודאי דסומכין ע"ז והורגין בשביל זה, שאמרינן אוקמינן לה בחזקת א"א. אבל הכא שגרושה היא לפנינו. א"כ הרי נולד בה ריעותא, וצריך אתה לדון אם בעת שזינתה היתה א"א, א"כ החזקה צריכה לברר, בזה אמרינן עפ"י שנים עדים יומת המת לא עפ"י החזקות, משא"כ היכא דלא נולד ריעותא שם עפ"י החזקה אמרינן דאין לנו להוליד ספיקות, בזה דיינינן אף בדיני נפשות,
ה"נ בדין דצריך לברר, הא דברוב אין צריך לברר כמו בכל י"ח טריפות דא"צ לבדוק, משים דלא נולד ריעותא ואמרינן הולך אחר רוב, דאין צריך לחשוש כלל, בזה אין צריך לברור, אבל היכא דנולד ריעותא כמו בנשבר הגף, וא"כ צריך אתה לדון ולברר שלא ניקבה הריאה, בזה כנ"ל נוכל לומר להרשב"א דצריך לברר. וכמו בספק דרוסה דכיון דנולד ריעותא צריך לדון, בזה אמרינן אף דאמרה התורה דס"ס מותר, היינו ס"ס שאי אפשר לברר, אבל מקום שיכול לברר לא מיקרי ספק.
לפי"ז הטעם הא דהיכא דבא להוציא מחזקתו צריך לברר אף במקום רוב, הוא כיון דהבהמה היתה אינה זבוחה, וצריך אתה לדון אם הי' עלי' שחיטה או לא, וא"כ צריך לברר אם נשחטה אף שיש רוב.
לפי"ז יקשה כיון שהכא עלינו לדון אם מת האיש או לא, מדוע לא נימא צריך לברר.
אכן צריך לומר דלהאי דינא דצריך לברורי לא צריך כלל שני עדים. דלדין זה אף עד אחד נאמן, דאטו הא דצריך בדיקה בריאה אם יש בה סירכות נימא דאף דבר תורה עד אחד נאמן באיסורין, אם יש לברר עפ"י שנים, נימא שצריך לברר עפ"י שנים, וזה לא מצינו משום מקום, וע"כ דלדין זה דצריך לברורי עד אחד דיו ונאמן, וא"כ אף בדינא דבר שבערוה, נהי דלעיקר עדות שאני דין דבר שבערוה משארי איסורין, אבל לדין שצריך לברר למשל מן התורה במים שאין להם סוף, מותרת מטעם רוב, אבל אם יהי' בידינו לברר אם מת היינו צריכין לברר, אבל לדין זה לברר אף ע"א נאמן, ולזה אף עד מפי עד נאמן. א"כ כיון שאמרינן מתוך חומר שהחמרת בודאי תדייק ותברר, אם כן אין אנו צריכין לברר יותר, כיון שהיא אומרת שמת ונשאת, הרי בודאי מה שיש לברר בררה, וממילא אין אנו צריכין יותר לברר, דעל זה היא בעצמה נאמנת.
ג) זה שפילפל כת"ר דאם היא מעוברת נימא דבודאי הולד מן הנשואין הנה, דהרי רוב ילדות בנשואין הן, והרי חזקה דאשה מתהפכת, הנה בודאי דאין חוששין דהרי היתה מעוברת ואמרו מה טיבו של עובר זה כו', וכן פנוי' שעיברה, ואמאי לא נימא בודאי נשואה היתה, ואטו מיירי הנך סוגיות בלאו זה יד' העדים ממנה, הרי זינתה, וממילא לא הי' עדים אז, אלא ע"כ דמה דרוב ילדות מנשואין הן אין מברר עלי' כיון שהיא אומרת זינתה ועל הולד לא שייך בירורים, דעליו אחד הוא אם מזנות אם מנשואין הן, ורובא דידי' אין מברר להאם, ודוקא חזקת האם מהני להבת כיון דדיינינן הן על האם הן על הבת, אבל הכא דהשאלה הוא רק על האם, דעל הולד אין נפקא מינה לדין, רוב של הולד אין מבר על האם, (ובמקום אחר תירצתי קושית התוס' גבי ינאי (בקדושין ד' ס"ו ע"א), דנימא חזקת האם מהני לינאי, דכיון דבשעה שנולד הספק היינו שבאו העדים לבי"ד תרי כנגד תרי כבר מתה אם ינאי, א"כ השאלה רק על ינאי, בכה"ג לא שייך חזקת האם מהני לינאי, שהרי היא כבר מתה, ובתרי ותרי הספק בשעת ביאתם לבי"ד, ועיין בתוס' כתובות י"ט ד"ה ואם ודו"ק), ובודאי בזה אין שייך לומר רוב מעוברת נשואות הן, שהרי כמה מעוברות שמתו בעליהן, ועוד נגד רוב שמעוברות אמרינן רוב נשואות אין אומרות שזינו, ונגד חזקת מתהפכת בודאי דנאמנת דהך חזקה הוא רק לדין דהבחנה, וגם יש לה חזקת פנוי', אכן כפי שכתב כת"ר עיקר החומר בדבר זה אחרי שהוחזקה לא"א איך תועיל אמתלא, הרי היכא דהוחזקה ל' יום אין מועיל אמתלא, וכמבואר בח"מ וט"ז וב"ש סימן י"ט דבנדה אם הוחזקה ל' יום אין מועיל אמתלא.
ד) אעתיק בזה מה שכתבתי בספרי לבוש מרדכי סימן כ"ח, על מה שכתב הש"ש בשמעתא ו', דהא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, הוא בהוחזק ל' יום, כדינא דסוקלין על החזקות דמיירי בהוחזק ל' יום, עיין שם דמישב בזה קושית הפנ"י אהא דאמר האב בתי מקודשת דאין סוקלין (בקדושין ד' ס"ג ע"ב) דמיירי בלא הוחזק ל' יום ובהוחזק ל' יום סוקלין, וכתבתי ע"ז שם ז"ל, אכן לפענ"ד דברי הש"ש מרפסן איגרי, דאיך מדמה הא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כגון אמר עד אחד שחלב כליות הוא זה ואכל אח"כ דלוקה, לדין דאיש ואשתו שבאו ממ"ה והוחזקו לאיש ואשה:
דהתם שייך שפיר לומר דוקא בשלשים יום הוי חזקה, דמה הוא החזקה, שהחזיקו עצמם לאיש ואשה, ומה שמחזיקים עצמם ל' יום זהו החזקה שסוקלין עלי', א"כ כ"ז שלא נגמר ל' יום חסר עדיין מקצת החזקה, שהרי אמרינן דמה שהוא מחזיק עצמו ל' יומין הוי חזקה, אבל קודם ל' יום הרי לא החזיק עדיין ל' יום, אבל בדין דאמר עד אחד שהוא חלב כליות, איך שייך לומר שלשים יום, אטו כל הל' יום הוא עומד ומעיד לפנינו חלב הוא, או שמפני עדותו שהעיד חשבנו כל הל' יום חלב הוא, הוא בא ואמר חלב הוא והלך לו ואיך יוכל להיות שבעת עדותו אין אנו מאמינים לו בודאי שהוא חלב, ול' יום אחר שהעיד אז נאמינו, מה הוסיפו לנו בעדות אלו הל' יום שעברו מאת שהעיד כו', ולא דמי להא דאיש ואשה שבאו והחזיקו עצמם לאיש ואשה, דהתם כל הל' הם מחזיקים עצמם לאיש ואשה, וכל שנתוסף יום אחד נתוסף בירור שמה שהם עודם מחזיקים את עצמם בתורת איש ואשה כדרך כל הארץ זה הוא בירור שבודאי המה איש ואשה, וכשנתוסף ל' יום הוי ודאי בירור, אבל בעדות שהעיד (ע"א) פעם אחת, אחר ל' יום לא נתוסף בירור מכפי יום הראשון, ובודאי דהא דכתב הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד א' יוחזק הוא תיכף בשעה שהעיד, והדרא קושית הפנ"י לדוכתי' אמאי באמר האב בתי זו מקודשת אין נסקלין על ידו ועי"ש מה שתירצתי קושית הפנ"י.
ומעתה אני אומר, דמה שכתבו הח"מ וב"ש וט"ז דאם הוחזקה נדה ל' יום אין מועיל אמתלא. הוא דוקא בנדה דהחזיקה עצמה ל' יום בתורת נדה, דנדה לבעלה כל היום גמולה מבעלה, דהרי אינה אוכלת ואינה עושה הג' דברים שהאשה עושה לבעלה ואינה נוטלת מידו, א"כ מה שמחזקת עצמה ל' יום זהו שמחזיק לגג בתורת ודאי שהיא נדה דומיא דאיש ואשתו, (וכן באח ואחותו מה שנוהגין כאח ואחותו ודרין ביחד ליון דלא חשבינן להו לפרוצים, מחזיק לנו כל הל' יום שהם אח ואחות), משו"ה אין מועיל אמתלא. אבל באשה שאמרה א"א אני ומפני דיבורה זה הוחזקה לא"א. מה יוסיף לנו הל' יום שעברו, באיזה דבר הוחזקה יותר לאחר ל' יום לדיבורה מכפי שהי' בשעת דיבורה.
וא"כ בהאי דינא דאמרה א"א, אף הב"ח והט"ז והח"מ יודו, דמועיל אמתלא, ואף לדברי הר"ן והרשב"א דאין מועיל אמתלא בהוחזקה נדה, היינו דוקא היכא דעשתה מעשה, אבל כאן דאין שייך מעשה, לכו"ע נוכל לומר דמועיל אמתלא.
ונראה לי להוכיח כן, מדברי הרשב"א והר"ן, שכתבו, דהך דהוחזקה נדה בשכנותיה (בכתובות ד' ע"ב ע"א וקדושין ד' פ' ע"א), מיירי בלבשה בגדי נדה שעשתה מעשה, והוכיחו דבמעשה לא מהני אמתלא דאם נימא דגם במעשה מהני אמתלא איך מלקין על ידה עכ"ד, ואם נימא דהיכא דהוחזק ל' יום אין מהני אמתלא א"כ איך הוכיחו דע"י מעשה לא מהני אמתלא, דילמא מיירי בהוחזק ל' יום מעת שאמרה נדה אני, ואין לומר כיון דעברו ל' יום א"כ דילמא טבלה, דהרי נוכל לפרש שברור לנו שלא טבלה, כגון שאין מרחץ באותה העיר ולא נסעה למקום אחר:, ועכצ"ל כן, דאל"כ תקשה איך אמרינן הוחזקה נדה אף ע"י שעשתה מעשה ולבשה בגדי נדות, עכ"פ דילמא טבלה, ואף אם לא עברו ז' ימים מיום שלבשה, דילמא משום איזה סיבה איחרה מללבוש, ע"כ דמיירי דידוע דלא טבלה, א"כ לפרשו הרשב"א והר"ן דמיירי בהוחזק ל' יום, ויהי' מדויק הלשון הוחזק, אלא ע"כ דהרשב"א והר"ן סוברים דלגבי השכנות לא שייך הוחזק, דלדידהו הוי רק כאמירה, ואיך נוכל לומר דמה שאמרה נדה אני לא מהני ויועיל אמתלא, ואחר ל' לא יועיל אמתלא מה שהועילו ל' יום לזה מפרשי דכיון דעשתה מעשה לא מועיל אמתלא, אבל בהגדה בלבד יועיל אמתלא אף לאחר שלשים יום.
ה) ועוד נראה לי, דאף לפי סברת הש"ש דהיכא דהעיד העד והוחזק ל' יום לא יועיל אח"כ אמתלא:
היינו דבשעת הגדה הי' נאמנות, רק דלא הי' הנאמנות כשני עדים רק כע"א, בזה אמרינן דמועיל ל' יום, שאז יהי' דין נאמנות כבי תרי דהוחזק הנאמנות, וכן באב, לסברת הש"ש, כיון דהימנו רחמנא א"כ הוחזק אצלינו הנאמנות ונעשה אצלינו הנאמנות כבי תרי, משו"ה אין מועיל אמתלא, אבל הכא דאמרה א"א אני, דלגבי דידן אין לה נאמנות כלל אפילו כעד אחד, שאין דבר שבערוה פחות משנים, ורק על עצמה שויא חתיכה דאיסורא, א"כ בכה"ג גם הש"ש יודה דאף לאחר ל' יום מועיל אמתלא, דהרי אצלינו לא הוחזקה כלל בתורת נאמנות, וכדאיתא בקידושין ס"ד, לא הימנא רחמנא, דהרי גם בעת הגדתה לא האמינו כלל לה, וממילא גם על עצמה יועיל אמתלא, דממנ"פ אם היכא דלגבי עצמה הוי כשנים אין מועיל אמתלא, א"כ תיכף לאחר הגדתה לא תועיל אמתלא שהרי אדם נאמן על עצמו כשנים, וע"כ אף דנאמן על עצמו כשנים. אעפי"כ לגבי עצמו מועיל אמתלא דלגבי עצמו לא שייך הגדה, דאין הנאמנות בתורת הגדה כיון דאין הנאמנות אלא לגבה עצמה, א"כ גם לאחר ל' יום הרי לא הוחזק אלא לגבי עצמה, דהרי אצלינו לא הוחזק נאמנות, דהרי לא האמינו אותה בתורת נאמנות, דאין דבר שבערוה פחות משנים, וא"כ כיון דלא הועילו ל' יום, ממילא מועיל אמתלא אף לאחר ל', אבל בע"א באיסורין ובאב על בתו, דבשעת הגדה הי' לו נאמנות לגבי דידן, בזה ס"ל להש"ש כיון דהוחזק אצלינו הנאמנות ל' יום אין מועיל אמתלא, אבל לא היכא דלא הוחזק כלל אצלינו נאמנות.
נמצא דבאמרה א"א אני ולא דרו ביחד, בזה גם הש"ש יודה דמועיל אמתלא אף לאחר ל', כיון דלא הוחזק אצלינו נאמנות כלל.
ודברי הש"ש בשמעתא ו' פרק י"ב שגבו ממני, שכתב לתרץ קושית התוס' (בקדושין ד' ס"ג ע"ב) שהקשו, כיון דכתיב בפ' דאת בתי נתתי לאיש הזה, וסקלוה, אלמא דמהני הגדת האב אף לסקילה, ותירץ הש"ש דכיון דאומר נתתי לפלוני, ולפלוני אין מועיל אמתלא, משו"ה סוקלין על ידו, עי"ש בדבריו, ומסיק שם הש"ש וזה נכון ודוק היטב.
ובעני' יפלאו הדברים מאד, דאטו הא דאמרה התורה עפ"י ב' עדים יומת המת ולא עפ"י ע"א, הוא משום דיועיל אמתלא, בודאי דזה לא ניתן להאמר, אלא דסוברים הפוסקים דהיכא דהוי הגדה להרוג עפ"י הגדה בודאי דאין מועיל אמתלא, הוא מפני שהיתה הגדה, אבל לא מפני זה תהי' הגדה מפני שלא יועיל אמתלא.
ולפי"ז אף אם נימא דלדברי רבא דאין סוקלין עפ"י הגדת האב שאומר קידשתי את בתי, יועיל אמתלא עכ"פ לא נימא דרבא ס"ל דמשו"ה אין סוקלין מפני שמועיל אמתלא, (לפי"ז הי' בודאי קשה יסבור דלא יועיל אמתלא) בודאי, דאדרבה מפני שרבא ס"ל דהגדת האב איננו בתורת שני עדים רק בתורת נאמנות, ולמיתה בעי דוקא שני עדים:
וממילא מועיל אמתלא, אבל מה שאין סוקלין הוא משום דהגדת האב לא הוי כשני עדים וא"כ אף אם אמר האב קידשתי את בתי לפלוני דאין מועיל אמתלא, אין הטעם משום דלפלוני נעשה הגדתו כשני עדים, רק לפלוני הוי הודאת בע"ד לפלוני אין מועיל אמתלא, דאמתלא נאמן רק לגבי עצמו, אבל עכ"פ לא עדיף הדבר מהיכא דהאב וגם פלוני ביחד היו אומרים שנתקדשה.
וא"כ כיון דהגדת האב לא הוי כשני עדים מהיכי, תיתי תסקל ע"י עדותו, האם בשביל שאין מועיל אמתלא יהי' עדותו כשני עדים, והוי כמו אשה שאמרה נתקדשתי לפלוני והוא מודה, ואעפי"כ אינה מקודשת, ולדעתי הוא פליאה נשגבה על הש"ש
ו) עוד נראה לי לומר, דאף אם נימא שאשה שאמרה מקודשת אני לא יועיל אמתלא, אעפי"כ בכה"ג דהוברר בשעת מעשה האמתלא לעיני כל, שהרי כריסה היתה בין שיני', וכיון דבתחילה החזיקה עצמה לאלמנה, וכמבואר בלשון השאלה, א"כ הי' מבורר לכל מה שאמרה נשואה אני הוא מפני הבושה, בכה"ג לכו"ע לא הוחזק.
וראי' לדבר דהיכא דמבורר האמתלא לעיני כל אין צריך להאמתלא, דהרי במוציא שם רע אם יבואו עדים ויבררו שנמצא בתולים ויזימו העדים, תהי' מותרת לו. והרי הוא אמר לא מצאתי בתולים ושויא אנפשי' חתיכא דאיסורא היכא דהיא נתקדשה פחותה מבת ג' שנים, וא"כ איך תותר לו, ע"כ כיון דהאמתלא מבוררת לעיני כל, כדי לפטור מכתובתה, אין צריך לומר האמתלא, (דלא מצינו בשום מקום שצריך לומר האמתלא, או אם הי' צריך לומר איך שייך על זה לו תהי' לאשה, הא אסורה לו אם אמר לא נמצאו בתולים), ע"כ כיון דהאמתלא מבוררת אין צריך לאמרה, ה"נ כיון דהאמתלא מבוררת מה שכריסה בין שיני' כיון דהחזיקה עצמה מקודם לאלמנה, בכה"ג לא מיקרי הוחזק כלל.
ומה שמעיר בתשובת חוט השני, הובא בפ"ת סימן ו' דאמתלא שעשה איסור לא מהני דמוקמינן בחזקתו שלא עשה איסור, תמוה לי, דהרי אמרינן בסנהדרין (ד, מ"ד ע"ב). דעדים שהגידו אין חוזרין ומגידין אף דיהבי אמתלא לדבריהן, כי מעשה דבעיא מיכסא, דכיון שהגיד אין חוזר ומגיד, אבל בלא האי טעמא היו נאמנים, והרי התם אמרו שאמרו והעידו שקר בפני בי"ד. ואין לך משים עצמו רשע יותר מזה דעברו על לא תענה, ובפרט לחייב מיתה, ואעפי"כ אילו לא הי' הדין דאין חוזרין ומגידין היו מועיל, הרי דמועיל אמתלא אף בעשו איסור, ואף דאמרה לפלוני נתקדשתי, והרי דעת הרמ"ה דבכה"ג אין מועיל אמתלא, אכן הרי הש"ש כתב דזהו דוקא בהודית בפניו,
אכן מה שכתב כי יש שטר כתובה בידה, זה צריך לעיון גדול, דהרי עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בבי"ד, ונגד עדים אין מועיל אמתלא.
ואף כי גיסה אמר שכדומה לו שב' החתימות דומות זו לזו, מי יוכל לסמוך על זה, הלא צריך לראות אם באמת שני החתימות כתב א' הוא, עכ"ז נראה שבאם לא הוחזק השטר כתובה בבי"ד רק שגיסה אמר שהיא הראתה לו ואמרה שהכינו כתובה זו, הנה תהי' היא נאמנת במגו דאי בעי קלתה, ונסמוך על דעת הרמב"ם דהיכא דבע"ד טוען מזויף בעי קיום מהתורה, אך אם הוחזק צריך לראות דוקא אם באמת שני החתימות כתב אחד הוא.
אכן אחרי כל ההיתרים בכה"ג צריך לברורי. אחרי דהדבר עקש יפתלתל מראשיתו ועד סופו, וקלות דעת הרבה ממנה חזו נמי הכא, וע"כ נחוץ לברר ממקום שיצאה, או מהבי"ד או מהשכנים, אם יצאה משם בחזקת פנוי', כי יוכל להיות שדרו שם בחזקת איש ואשתו, ודוקא באופן זה אם יבורר הדבר משם כי יצאה בחזקת פנוי', אז מצטרפנא ג"כ להתיר לקבל האמתלא ממנה ולהתירה, אך באופן זה. ואורח האמת, וחלילה להתיר להגיד שמת בעלה שהוא מילתא דעבידא לאגלויא, וע"כ אם יבורר משם שיצאה בחזקת פנוי' והכתובה לא הוחזקה בבי"ד, או הוחזקה, ורואים אנו שב' החתימות כתב א' הוא, אז מצטרפנא בזה, וכמובן צריך לצרף לזה עוד אחד כדי שיהי' בי תלתא, ונחוץ לאיים עלי' בכל מיני איומים, אם הי' איזה קידושין או חופה אף לפני איזה אנשים. וד' הטוב יצילינו משגיאות. ידידו הכותב בחפזון נמרץ.