שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן מט בענין עגונה
רב ברכה לכבוד יד"נ הרב הגאון המפורסם יראת ד' אוצרו כש"ת מוה"ר ר' מרדכי איידעלבערג שליט"א הגאב"ד דניקאלאיעוו.
קבלתי מכתב כתר"ה אשר יבקש שאחוה גם אנכי את דעתי בדבר עגונה אשר בא מכתב להרב מאיש אחד כי לביתו הו' נכנס איש חיל מ. ווילנער מניקאלאיעוו והי' מקבל ממנו מכתבים שהוא בבריאות אח"כ קיבל מכתב ובו הי' מונח התמונה של הילד של האיש חייל ווילנער אשר הראה אותה, להאיש הנ"ל קודם נסעו, והכירה, ועל צד השני הי' כתוב בשפת רוסית מכירכם נהרג וקברתיו אצל אקאפעס של האוסטריס והודיע אדרעס שלו וחתום עליו יצחק קאלאשין, ובצד אחר הו' כתוב בזה"ל "מאזעטיע וואש זנאקאמי טא איזוועסטיטיע" (אתם יכולים להודיע למכירכם), ואח"כ שאלו בהפאלק, ונתקבלה תשובה מאת הפאלק וחתום עליו הממלא מקום הפאלקאווניק, כי מ. ווילנער נהרג ביום 22 מאי, ועוד מכתב גלוי מסרה האשה אשר הי' תשובה (כפה"נ מא"י) על שאלתה מאת ישראל אחד, ע"ז ענה הא"י, כי האיש שאתם שואלים ממנו הוא חולה, וע"ד ווילנער עונה הכותב כי הוא נהרג ביום הנ"ל (שג"כ הודיע מהפאלק).
א) והנה כותב כתר"ה לדין כי כפי הנראה הב' יצחק קאלאשין שכותב כי ווילנער מת ונקבר מצא התמונה עם האדרעסא בכיס של הנהרג ומפני זה לא הזכיר שמו, וע"כ כתב כתר"ה שיש עוד לדון אם יש לחוש לשאלה, וכתב דלא חיישינן לשאלה, אלא בדבר שיש להשואל תועלת, אבל בדבר שאין לו תועלת לא חיישינן לשאלה, לדעתי בודאי הצדק עם כתר"ה בזה, דהרי זה דומה לכיס וארנקי וטבעת (ב"מ ד' כ"ז ע"ב) דאמרינן דלא מושלי, ואם לא נחוש הלא יש כאן עדות של מת וקברתיו.
אכן לכאורה נהי דלא חיישינן לשאלה, אמאי לא ניחוש לנפילה, והכא הא הוי נפילה דרבים, ובשלמא בבגדיו אין מקום לאבוד אותם כיון דלבוש בהם. אבל בדברים כאלה חיישינן לנפילה, דהרי חזינן דהמביא גט ואבד הימנו ומצאו חיישינן שמא נפל מאחר. הרי דחיישינן לנפילה אחרת. ולא עוד אלא אף לשתי נפילות בדבר אחד חיישינן. שהרי כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין ה"ט ז"ל, או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו בו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהרי כרוך, הרי הוא בחזקתו, ועיין במ"מ וכן בכ"מ שתמהו כיון שיש טביעת עין והוא בעצמו מצאו למה איצטריך שמצאו בכלי שהניחו בו.
אכן נראה לי ברור, דהרמב"ם לא מיירי בטביעת עין גמור:
דבודאי טביעת עין היכא שהוא בעצמו מכיר הגט והוא בעצמו מצאו, דודאי דלא איצטריך כלל למצאו בכלי שהניחו בו, אכן הרמב"ם הא כתב מפורש ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהי' כרוך, הרי דטביעת עין שלו הוא רק על האורך ורוחב, שהגט שלו הי' ג"כ האורך ורוחב כמו זה הגט שמצא, וא"כ לא עדיף מאילו הי' יודע בצמצום אורך ורוחב הגט דזה לא הוי טביעת עין רק סימן בעלמא, ה"נ במכיר בטביעת עין האורך והרוחב לא הי' מועיל הכא בגט, או מטעם דסימנין דרבנן, או מטעם כדביארנו במקום אחר, דהרמב"ם פוסק סימנין דמדה ומשקל המה סימנים מובהקים דאורייתא, אלא דמסקנת הגמ' ב"ב דף קכ"ח דסומא פסול אף דיכול לכוין מדת משקלותיו, הרי דס"ל דכיון דכתיב ראה בעינן ראי' ממש, לא כדס"ד מעיקרא דראה הפירוש ידיעת הדברים, א"כ כל מקום דבעינן עדים אין מועיל בירור סימנין אלא ראי' ממש, אף דסימנין הוי בירור מן התורה אבל לא ראית עין, וזהו מסקנת רבא בחולין דטביעת עין עדיף מסימנין, דאילו אמרו בי תרי פלניא דהאי סימנא קטל גברא לא קטלינן לו ועיין שם בתוספ' דאף לענין ממון אילו אמרו פלניא דהאי סימנא לוה לא מפקינן והטעם דלמסקנת הגמ' דב"ב דאף אם סימנין דאורייתא לא הוי ראה, והיכא דבעי עדות בעינן ראי' דהוא טביעת עין.
א"כ להתיר אשה דדין הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים, בעינן ידיעה דעדים, דהיינו טביעת עין ממש, משו"ה אף שפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא, אעפי"כ פסק דאין מעידין אלא בהכרה של פרצוף פנים והחוטם, ואף דבעדות אשה אקילו רבנן, היינו לענין הנאמנות, אבל לא לענין הידיעה, וכדאיתא בגמ' בכורות מ"ו. כי אקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו, משו"ה און מועיל מה שהשליח מכיר בטביעת עין האורך והרוחב של הגט ובעי דוקא שמצאו בכלי שהניח. דכיון שמצאו בכלי שהניח ויש לו טביעת עין באורך ורוחב שהי' כרוך, הוי כאין שיירות מצויות, שאין מצוי שיניח השני ג"כ בכלי כרוך באורך ורוחב כמו זה.
עכ"פ הא חזינן דחיישינן שמא מצא יוסף בן שמעון שנו את הכיס והניח גט שלו ואבדו.
ב) אכן בזה פליגי רבא ואביי בב"ב דף קע"ב דרבא ס"ל דלא חיישינן לנפילה אף דרבים, ואביי ס"ל דחיישינן, והלכה כרבא, אכן אפשר דרק בממון לא חיישינן לנפילה אבל באיסור חיישינן לנפילה. והנה הרא"ש כתב בגיטין לתרץ אמאי בגט שנפל פסק הרי"ף לחומרא דאף היכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן לשני יוסף בן שמעון, וביבמות גבי יצחק ריש גלותא דהוה אזל מקורטבא לאספמיא לא חיישינן לעוד יצחק ריש גלותא, וע"ז כתב הרא"ש דגבי גט שנפל דאפשר ליתן עוד גט פסק לחומרא, אבל במיתה דאי אפשר לתקן, שם פסק דלא חיישינן לעוד יצחק ראש גלותא, אכן קשה קצת דהא ביבמות שם מוכיח אביי מהא דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא, ולדברי הרא"ש מאי ראי' מהא דאמר תבדק נהרדעא, דילמא משום דאפשר לתקן, וצריך לומר דבודאי מדינא דגמ' אין חילוק, רק הרי"ף בעצמו הכריע כן לחוש היכא דאפשר לתקן משום חומרא בעלמא.
אכן היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון, כתב הרמב"ם דהוי ספק מגורשת דחיישינן שמא נפל עוד. מיוסף בן שמעון השני, הרי דהיכא דהוחזקו הוי ספק גמור, א"כ הכא אם נסמוך מה שמצאו בכיסו התמונה, דילמא נפלו, והכא הא הוי כהוחזקו, דהא הי' יכול לנפולו מכל אחד והמוצא הוא איש אחר ואיננו בעל התמונה.
אכן הנ"י בפרק האשה שהלכה כתב, דאימתי חיישינן, דוקא היכא שמצא הגט שהביא ממקום אחר, דאי אפשר לומר כאן נמצא וכאן הי'. אבל היכא דאפשר לומר כאן נמצא וכאן הי', לא חיישינן. ורבא (ביבמות שם ד' קי"ד ע"ב) מביא ראי' דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא, מהא דשטרי דחבו בר ננאי דלא חיישינן לנפילה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן הי', הכא נמי בתרי יצחק כיון דהאי יצחק הוי פה לא אמרינן שמא בדרך הזה הי' עוד יצחק, ועובדא דאשתכח בנהרדעא צריך לומר לדברי הנ"י דבצד קלוניא מתא הי' ג"כ נהרדעא, ושייך לומר ג"כ כאן נמצא וכאן הי', שזה לשון הנ"י ז"ל, ולא אמרו לחוש לב' שוירי אלא במביא גט ממ"ה ואבד במקום אחר וכו', הא נאבד באיזו מקום שנכתב אפילו נמצא לאחר זמן ובמקום שהשיירות מצייות אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ולדברי הנ"י מיושב קושית התוספ' בזה בד"ה והא, שהקשו הא בהוחזקי תרי יצחק מידה רבא, אכן לדברי הנ"י לא קשה, דהא בהוחזקו תרי יצחק דמודה רבא איירי היכא דאי אפשר לומר כאן נמצא וכאן הי', וכמבואר שם בנ"י.
ומה שהקשה בנ"י מהא דפסקינן בפרק המדיר דלא כרבא דאמר כאן נמצא וכאן הי', אלא כרב אשי, והכא פסקינן כרבא דאמרינן כאן נמצא וכאן הי', ותירץ דבממון לא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ובעגונא אמרינן כאן נמצא וכאן הי'. לענ"ד לא דמי', דהכא אמרינן מהיכא תיתי שהי' נפילה ומהיכא תיתי שהי' בכאן יצחק שני, דלריעותא דלא חזינן לא חיישינן, אבל הכא כשנמצאו בהאשה גופא מומין, אטו משום דהיא עתה עומדת ברשות הבעל, נימא דנולדי המומין ברשות זה, ואולי זהו כונת הנ"י שכתב דאין כל הדברים שוין עי"ש בדבריו.
עכ"פ לדברי הנ"י הא חזינן, דדוקא מצאו גט שנפל דהי' ריעותא דנפילה, ועלינו לדון מאיזה איש נפל, שם חיישינן לשמא נפל מיוסף בן שמעון אחר, אף דנצטרך לומר שהי' עוד נפילה אבל היכא דאין כאן ריעותא דנפילה, אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ולא חיישינן כלל לנפילה, וא"כ הכא שמצאו בכיסו התמונה אמרינן כאן נמצא וכאן הי'.
ג) אכן לדברי התוספ' ביבמות קט"ו ד"ה והא, שכתבו ז"ל, דמדמה רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא היכא דלא הוחזקו, א"כ היכא דהוחזקו באיסורא חיישינן לדילמא נפל, והכא הא הוי כהוחזקו שהרי הי' יכול ליפול מאיש אחר.
אכן הא בגיטין כ"ד מסיק רבא דגדולה מצי לגרש משום דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאים שטר על אחרים, ולא חיישינן לנפילה אף בהוחזקו, ואף אביי דפליג אליבא דר"מ, פירש בתוספ' משום דבעינן מוכח מתוכו. אבל לא משום דחיישינן לנפילה, ואם תוציא הגדולה הגט תהי' מגורשת ולא ניחוש שמא נפל מהקטנה, הרי דלא חיישינן לנפילה ואף היכא דהוחזקו אף באיסור, וקושית התוספ' שם ביבמות הוא רק מאי ראי' מייתי רבא, אבל באמת כל זמן שאין ריעותא דנפילה לא חיישינן ולרבא אין חילוק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד דאמרינן כאן נמצא וכאן הי'.
ד) אכן כל זה לא הוצרכו אלא אליבא דמר דחשש שמא הישראל שכתב לא הי' מכיר את האיש ולא ידע שזה מכירו, ורק שמצא בכיסו התמונה עם האדרעסא.
אבל אפשר לומר דכיון דכתב, מכירכם נהרג, אמאי ניחוש שמא לא ידע, ואם לא הי' יודע הי' כותב בפירוש האיש שכפי הנראה הוא מכירכם, ועיין בט"ז ס"ק י"ז שכתב שאם ישראל אמר ששמע מגוי שמת ולא אמר אם הי' מסלפ"ת או לא, תלינן שהי' מסלפ"ת, והא התם הא הוי ספק דאורייתא, ואעפי"כ תלינן לקולא היכא דאינו לפנינו, מטעם דתלינן אילו הי' אינו מסלפ"ת הי' אומר הישראל מטעם דהוי מסתפק שמא אין זה עדות, א"כ ה"נ אם לא הי' יודע שהאיש הנהרג הוא מכירו של האיש מדוניעוודא, הי' כותב בפירוש מפני מה הוא סובר שהוא מכירו, ומה שלא כתב שמו אין זה ריעותא, דכיון שהוא שולח התמונה וכותב מכירכם נהרג הי' סבור כי אין לו כלל להזכיר שמו, ומה שכתב בזה"ל עוד "מאזעטיע וואש זנאקאמי טא איזוועסטיטיע" הכוונה (אולי תדעו מביתו תודיעו להם,) ומה שהי' יודע האדרעסא של מכירו ולא ידע האדרעסא של ביתו, זה יוכל להיות שמצא בכיסו רשום אדרעסא של מכירו, אבל אדרעס מביתו אין דרך כלל לרשום, ולדעתי לדברי הט"ז אם אמר מכירכם נהרג ואינו לפנינו אין לנו לחשוש שמה שכתב או אמר מכירכם נהרג ואינו לפנינו שמא כתב או אמר מכירכם מפני שמצא התמונה וכדומה, אם לא היכא דיש לחשוש לעוד מכיר, והכא הא לא הי' לו מכיר אחר באותו הפאלק.
ה) ע"ד עדות הערכאות, כבר כתבתי לכבוד כתה"ר בתשובתי כי לדעתי דברי מהריב"ל דסמכי נינהו, שסובר דאם העיד עד מפי עד מת במלחמה אף שלא אמר קברתיו תלינן דהראשון אמר קברתיו מטעמא דעד שאמר מת אף במלחמה יצתה האשה מחזקת א"א. אף דרבנן, ורק איסור אסרו לה להנשא, והוי ספק באיסור דרבנן וכפי שהזכיר זאת הדר"ג בתשובתו, וא"כ הכא מה שכתבו "אוביט"' (נהרג) יכול להיות שהעדים שהעידו לפניהם העידו שקברו, ועוד בהדרך המעידים אלה הסניטרין שהולכים אח"כ על שדי המלחמה לראות המתים והחולים וזהו אחר המלחמה ולא ראו הירי', והיכא דלא ראו הירי' הא דעת הח"מ דלא אמרי בדדמי, עיין בח"מ ש ס"ק ק"ג.
ועוד כתבתי בתשובתי להדר"ג בכ"ט טבת דיש לומר דלדברי הרמב"ם דס"ל (כמו שביארו המפרשים דעתו) דבשני עדים לא אמרינן דאמרי בדדמי, ואף אם אמרו מת במלחמה נאמן אף דלא אמרו קברנוהו, א"כ יש לומר דאימתי חיישינן דאמר בדדמי, דוקא בעד אחד דנאמנותו מטעם מילתא דעבידא לאגלויא לא משקר, א"כ אמר בדדמי דאז לא הוי מילתא דעבידא לאגלויא, אבל היכא דנאמנותו מצד עצמו, לא חיישינן דילמא אמר בדדמי, א"כ ערכאות דבגמ' דגיטין (ד' י' ע"ב) אמר דנאמנים מטעם דלא מרעי נפשיהו, אף שאין זה מילתא דעבידא לאגלויא, א"כ בעדות ערכאות לא חיישינן דאמר בדדמי, ואפשר עוד לומר דזהו טעמא דהנך דסוברים דבעכו"ם מסית לפי תומו נאמן באומר מת במלחמה אף שלא אמר קברתיו. הובא ברמ"א סעיף ג', והטעם דדוקא בע"א, דנאמנותו רק מטעם מילתא דעבידא לאגלויא, היכא שיש לומר דאמר בדדמי שם איננו מילתא דעבידא לאגלויא, שהרי כיון שיש לומר כן, א"כ איננו עומד להגלות היפך דברו, אבל במסיח לפי תומו נאמנותו מצד עצם הדבר לא חיישינן דאמר בדדמי
ואף לפי שביאר המרדכי טעמם משום דרק בע"א ישראל חששו שהוא נותן דעתו בשעת מעשה להתיר אמרינן דאמר בדדמי, אבל לא בעכו"ם, וא"כ לסברתו מכש"כ היכא דהמעידים לפניהם המה אנשי חייל דרובם עכו"ם ונאמנותם מטעם דהוי כראש בי"ד וסופר שלו (כדאיתא בעין יצחק), או כדביארנו דאמרינן דאלה הממונים אח"כ לראות המתים המה ג"כ ערכאות, וא"כ אם העיד איש חייל שעמד במלחמה הא בודאי לא כיון להעיד להתיר, ואף אם אמר הסאניטאר הממונה לראות לא יתן דעתו להגיד שמת, דדוקא ישראל נותן דעתו כדי להתיר, אבל עליו אין מוטל חיוב אלא להעיד מה שיודע, אבל איננו רוצה לידע הדבר, וא"כ לא חיישינן דאמר בדדמי.
גם המכתב גלוי שענה העכו"ם על שאלת האשה לישראל, וענה העכו"ם שאותו הישראל ששאלתם ממנו הוא חולה, והאיש ווילנער שאתם שואלים עליו נהרג ביום פלוני, לדברי הב"ש יש לומר שמיקרו מסיח לפי תומו כיון דלא שאלו אותו, והוי כשנים, שהרי הערכאות והוא הוי שנים האומרים, ובשנים האומרים מת במלחמה לדברי המהריב"ל נאמנים אפילו בפסולים, וכמו שכתב כתר"ה.
ומ"ש כתר"ה דיש ראי' לדברי הב"ש דסובר דוקא בשני עדים כשרים לא חיישינן דאמר בדדמי מגמ' יבמות (ד' קט"ו ע"א) דאיתא והא מאה נשים כע"א דמין, כבר כתבתי בתשובתי לכתה"ר הנ"ל דעתי דאין כאן קושי', דהא דפריך והא מאה נשים כעד אחד דמין, הוא רק לפשוט האיבעיא לענין נאמנות דעד אחד במלחמה, דאם נימא דע"א אין נאמן אף במילתא דעבידא לאגלויא, ועיקר היתר משום דדייקא, ובמלחמה הא לא דייקא, וא"כ איך סמכו על הנשים הא נאמנותם הוא רק כעד אחד, וא"כ הא דסומכין על עדותם מטעם דאשה דייקא ומים הא כמלחמה דמיא אמאי מותרת, אע"כ דהנאמנות הוא מטעם מילתא דעבידא לאגלויא, והרי"ף והרמב"ם הא ס"ל דלמסקנא ע"א נאמן במלחמה, והא דבעינן קברתיו מטעם דאמר בדדמי, א"כ שנים לא יאמרו בדדמי.
וע"כ אחרי דמפני עדות הערכאות מחזקת א"א מדרבנן אף מדרבנן יצתה, מצטרפנא להתירא מטעם הנך ספיקות וטעמי שכתבתי, בצירוף האומדנא שמאז נאבד זכרו, וד' יורנו בדרך האמת, מפני המהירות קצרתי, ידידו. בע"ה, מ"א לספירה תר"ף.