שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר · סימן מח בענין עגונה
ידידי הרב הגאון המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה מרדכי איידעלבערג שליט"א רב בניקאלאיעוו. מכתב כתר"ה מן י' טבת הגיעני זה עתה.
והנה כתה"ר פנה אלי בדין ערוה החמורה דשמעתא זו בעי צילותא ואנן לאו בדוכתין, אנן והרבה בלבול וטלטול בשעתא דגלותא ובפרט בעת החירום, אך למלאות רצון כתה"ר הנני כותב בזה הערות אחדות.
הנה כתה"ר כתב בדבר הא' שפרה אשת ר' לוי יצחק, שמצאו בבי' דואר כתב של א"י שכותב מכתב להוריו משלומו וגם כותב שיודיעו בקאנטנקוזא שהאיש יצחק קויפמאן נהרג ושהכותב הוא עד ראי' וחברו של הנהרג ובכתב כתוב שנהרג "ביום קיפור"' ותיבות אלו היו כתובים יהודית והי' כתוב בשיבוש כפי שכתוב למעלה, והסופר חתם שמו, ותחת זה הי' כתוב "ווערנא" וחתם הפאדפארוציק.
א) והנה כתר"ה העיר אף שלא העידו קברתיו ובע"א במלחמה הא בעינן קברתיו, וע"ז כתב דעת הפוסקים דבמסיח לפי תומו לא בעינן קברתיו, אכן כתר"ה דחה זה דהרי בשטר בעינן דוקא חתימה:
והכא הרי לא כתב חתימתו, וכתב כתה"ר דאף שיש לחלק כיון דהאדרעסא ע"ש אביו הוי כמו חתימתו, וכותב שזה דוחק, דצריך ראיות לזה, וע"כ כותב כתר"ה לסמוך על עדות הבא מהראטע וכותב להתיר מטעם ג' ספיקות, שמא כונתם בתיבות "אוביט" (נהרג) קברתיו ג"כ, דאחרי שראי ההריגה והובא למקום האסיפה באו הידיעות להם, ועוד שמא הכותב הוא יהודי אחרי שהי' כתוב תיבות יום כיפור ביהודית, אף שהי' כתוב בשיבוש ועם הערכאות הוי כשני עדים. ובשני עדים לא חיישינן בדדמי, ועוד שמא הלכה כהראשונים דבעית ע"א במלחמה נפשטה, ובג' ספיקות מקיימינין אף נגד החזקה עכ"ד כתה"ר.
והנה לכאורה מה שצורף כתה"ר הספיקות שמא כונתם בתיבות "אוביט" (מת) ג"כ קברתיו, לכאורה אין לזה מקום כלל, דהנה נימא כל מקום שהעיד העד שמת נימא שמא באמת מת, אלא בודאי דלא שייך כלל לחוש זה לעד ספק, דהרי זהו הספק שמא לא מת, ובעינן עדות ודאי שמת, וא"כ איך נימא דילמא הי' כונתו שקבר אותו, דילמא לא הי' כונתו כן, וא"כ אין לנו עדות שמת, רק ספק אולי ראה אותו מת ואולי לא ראה.. וממילא אפשר דאיך לחשוב כלל לספק השני שמא היו כאן שנים דהרי בעינן לעדות שמת ואיך נימא שמא יש כאן שנים, דעדות לא הוי אלא בידוע, אבל לא שנצרף לספק שמא יש עדים.
אכן לא על כתר"ה בלבד הקושי' אלא על רבותינו הראשונים, דהנה בתשובת מהריב"ל [הובא בפתחי תשובה ס"ק ל"ג] איתא גבי מים שאל"ס וע"א במלחמה, אם העיד העד שמת ואינו לפנינו או שהעיד עד מפי עד שמת אף שלא אמר קברתיו תלינן להקל שאם הי' הראשון לפנינו הי' מברר דבריו איך שנתברר לו שודאי מת עכ"ד.
ולכאורה הדברים מרפסין איגרא, דכיון דדינא הוא דמה שאומר מת אינו נאמן דחסר לנו עדות וספיקא לן דילמא לא מת. א"כ אמאי מועיל הספק שמא כונתו היתה שראה בודאי שמת, אבל הרי עדותו מת בלא בירורם אין מועיל, א"כ ספק לנו שמא לא מת, א"כ נימא שאם הי' לפנינו לא הי' אומר יותר בירורים שאם לא מת, ומה שאמר מת אמרינן דאמר בדדמי, א"כ אם הי' לפנינו לא הי' אומר יותר, והרי גם באין אומר איך ידע יש לנו ספק שמא מת, אלא דמשום ספק שמא לא מת ומה שאמר מת בלא אמר קברתיו הוא בדדמי, א"כ חיישינן שמא לא מת, וא"כ אם הי' לפנינו לא הי' אומר יותר וא"כ הספק הזה דאם הי' לפנינו לא עדיף מספק הראשון שמא מת ושמא לא מת, והרי זה דומה למה שנימא שמא מת ויש עדים שמת.
וביארתי בתשובה א' (לעיל סי' מ"ג) דברי הריב"ל, דהנה הב"י כתב על דברי הטור שהביא דעת הראב"ד דנפשטא איבעיא דעד אחד במלחמה ומהימן גם בלא קברתיו, וכתב ע"ז הב"י מאחר שהרי"ף והרמב"ם ס"ל דע"א במלחמה חיישינן דאמר בדדמי מי יקל ראש כנגדם באיסור א"א עכ"ד הב"י, וכפה"נ סובר הב"י דלהרמב"ם והרי"ף בע"א אומר מת בלא קברתיו הוא ספק איסור א"א.
ולדידי הדברים תמוהים אם ספק א"א הוא, איך כתב הרמב"ם אם נשאת לא תצא, הא כל ימיהם באיסור א"א קיימו, ואיך נניח להם לעמוד כל ימיהם בספק איסור (ועיין גמ' כתובות דף כ"ג), ולא עוד דאף אם נימא דרק איסור דרבנן הוא, איך שבקינן להו כל ימייהו לעבור על איסור דרבנן, אף אם האיסור הוא מדרבנן מאי מועיל לזה בדיעבד, אטו בשביל שנשאה נניח אותם לעבור כל ימיהם על איסור דרבנן.
לכן נראה, דהא דאסרו רבנן במים שאין להם סוף וכדומה, אין הכונה דרבנן דאמרו דבאיסור ערוה החמורה אף היכא דיש לחשוש לאיסור משום מיעוט אסרו רבנן, כמו בדמאי וכדומה דאסרו משום מיעוט או בחלב שחלבו עכו"ם, דא"כ איך אמרו אם נשאת לא תצא, הא כל ימיהם עוברים על איסור דרבנן.
ע"ב, דכמו בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא, גם באיסור ערום החמורה אזלינן בתר רובא, וכבר הותרה מטעם א"א, ואף מדרבנן אין עלי' איסור א"א רק רבנן תקנו שלא להתיר לה להנשא ושיהי' עלי' איסור הנשואין לא מטעם שמא בעלה של זו לא מת (דא"כ היו מטילין עלי' איסור א"א ואז הלא הנשואין כל ימי' באיסור) אלא אם תותר אשה כזו להנשא, הלא יותרו כל נשי הנטבעין, וממילא תבוא אחת, היינו מיעוט לקלקולא, משו"ה תקנו ואסרו שלא תנשא עד שיהיו עדים, ואין הכונה בשבילה, אלא בשביל תיקון עלמא שלא יבוא קלקול באיסור ערוה החמורה.
ולדברינו דבמשאל"ס כיון דרובן למיתה אין עליו איסור א"א, ורק משום תקנת העולם תקנו שלא להתיר לה להנשא, ואסרו לה להנשא, אבל לא שהטילו עלי' חומר א"א.
והנה אחרי דפסק הרמב"ם (בפי"ג מה' גירושין הי"ט) דבע"א אומר מת בלא קברתיו אם נשאת לא תצא, ע"כ דסובר הרמב"ם דאף שחיישינן שמא אמר העד בדדמי, עכ"פ לא יאמר העד בדדמי אם לא יהי' באופן כזה שרובן למיתה, וכיון שאמר העד מת ע"כ הי' באופן כזה שרובן למיתה, וכן הוא לשון הרמב"ם בפי"ג הלכות גירושין הלכה י"ט ז"ל, עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה וכו' ואם לא אמר קברתיו לא תנשא, הרי שכתב הרמב"ם שע"א במלחמה והעיד בדברים שרובן למיתה, ופשטות הדברים דהאי שרובן למיתה קאי על כל הנך, וכיון שרובן למיתה הוי כמשאל"ס, דהאשה הותרה מדין א"א בין מדין תורה בין מדין דרבנן, ורק חיישינן דאמר בדדמי, היינו שמאי משום שהי' רובן למיתה אמר מת, משו"ה אם נשאת לא תצא דהרי התקנה רק משום דעלמא.
ואף למאן דמפרשי דבעית ע"א במלחמה לא נפשטה נראה לי דכיון דאית להו אם נשאת לא תצא דע"כ דסבירא להו דמן הדין בודאי דמילתא דעבידא לאגלויא לא משקרי אינשי, וכן בערוה החמורה חששו למיעוט, משו"ה איצטריך לטעמא דדייקא ומינסבא להתיר להנשא לכתחילה, אבל בודאי דעפ"י רוב ע"א לא יעיד שקר במילתא דעבידא לאגלויא, וכמו בעד שבא והעיד שקידשו בי"ד החדש, וזהו סברת הרמב"ם לגבי קטטה שפסק (בפי"ג מה' גירושין ה"א) דע"א בקטטה אם נשאת לא תצא, ע"כ דסבירא לי' דהחששא שמא שכרה אותו הוא מיעוט, ומשו"ה אם נשאת לא תצא.
ולפי"ז מיושבים דברי מהריב"ל שכתב שבעד מפי עד וכן בהעיד ואינו בפנינו שאמר מת במלחמה דתלינן להקל שאם הי' עד הראשון הי' מברר שיודע ודאי שמת. והוא, דכיון שאיסור א"א בודאי אין עלי' שהרי העיד שמת, ואף אם אמר בדדמי, אילו לא הי' רובן למיתה לא הי' אומר בדדמי, וא"כ התקנה רק משום לעלמא, א"כ נאמר דאימתי תקנו ואסרו רבנן להנשא, דוקא היכא שהעד אמר בודאי בלשון דאפשר להיות שאמר בדדמי, אבל היכא דמספקא לן, בכה"ג לא תקנו רבנן, וממילא קם דינא דהיכא דרובן למיתה מותרת להנשא:
נמצא לפי דברי מהריב"ל, כיון דהסופר והערכאות אינם לפנינו, ויוכל להיות שאם הי' לפנינו היו מבררים:
דבריהם איך שנתברר להם שמת ודאי, כיון דמדין איסור א"א יצתה ה' שפרה אף בעדות נהרג בלבד, דהרי כיון דערכאות יש להם נאמנות לכה"פ כעד אחד, משו"ה השאלה רק אם להתיר לה לכתחילה להנשא, וע"ז הא תלינן להקל שאם הי' לפנינו היו מבררים דבריהם איך שנתברר להם שמת ודאי.
ב) ועוד נראה לי דהמכתב הראשון שכתב האי להוריו שיודיעו בקאנטנקוזעווא שיצחק קויפמן נהרג והי' כתוב זה בתוך מכתבו, בודאי דהוי מסיח לפי תומו, אף שאין ע"ז חתימה, ובדין דמצאו כתוב בשטר בעינן דוקא חתימה, אכן הא כתב הר"ן בפ' המגרש על מתני' דכתב ידו, דאף היכא שלא חתם הוי כתב ידו, ושמואל הא סבירא לי' דכתב סופר אף שלא חתם הוי עד, ואף לרב דלא ס"ל כן, היינו מטעם דהרי הסופר לא כיון להעיד ובגט בעינן עדות, וכן הובא דעת הר"ן בחו"מ סימן ס"ט דאף אם כתב בכתב ידו חייב אני לך מנה ולא חתם מיקרי כתב ידו וגובה, ואף למאן דלא ס"ל, היינו מטעם דיוכל לומר לטופס כתבתי, או להשטות, אחרי שיש ריעותא דדרך הוא לחתום שמו, משו"ה בשותפין כו"ע מודי דאפילו לא כתב שמו הואיל והוא כתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך גובין בו מבני חורין עיין שם בש"ך ס"ק ד'.
לפ"ז לא קשה מהא דמצאו כתוב בשטר דבעי דוקא חתימה, דהתם כיון שכתב שטר הי' כונתו שיודיעו זאת לבי"ד, דמשו"ה ס"ל להרמב"ם דבעינן דוקא נודע שהוא כתב ישראל, היינו מטעם דכיון דכתב שטר לא עשה זאת לפי תומו, אלא להעיד, והיכא דכונתו להעיד הא עכו"ם אין נאמן, משו"ה כתב הרמב"ם דבעינן דוקא כתב ישראל, דמה שביארו הטעם משום דתרי קולי, היינו מסיח לפי תומו, ובכתב, לא מקילינן, הדבר תמוה, דא"כ עכו"ם מסיח לפי תומו מפי עכו"ם מסיח לפי תומו אמאי נאמן הא הוי תרי קולי עד מפי עד וגם עכו"ם, ועוד אלם דלדברי הקצות בחו"מ סימן מ"ו הוא פסול הגוף, איך כשר כשכתב, הא תרי קולי הוא, ואף שיש לדחות דהתם הוא משום זה הוא פסול הגוף משום דאין ראוי להגיד, א"כ חד פסול הוא, אבל מנא לי' להרמב"ם להמציא דין כזה, אלא בודאי דטעם הרמב"ם משום דכשכותב בשטר כונתו הי' להעיד וכיון דדרך הכותבים בשטר כדי להעיד חותמים שמם כדי שיודעו מי הוא המודיע זאת, א"כ הוי ריעיתא, אמרינן דכתב להשטות או בתוך כתיבתו כר שאין המעשה כן וחזר בו:
אבל בכותב מכתב להוריו דכן דרך הוא לבלי לחתום שמו, דהרי ידוע להם כתב ידו. בכה"ג כו"ע מודי דהוי דין כתב בכתב ידו דהוי כדיבור בעדות נשים וכוי מסיח לפי תומו:
ומה שכתב שיודיעו זאת לא מגרע, כמו שכתב כתה"ר מגמ' דמאן איכא בי' חבא, שהרי לא הזכיר אשתו.
והנה הרמב"ם כלל בפי"ג מהלכות גירושין הלכה כ"ט דין ע"א ועכו"ם מסיח לפי תומו ביחד, וכתב הטעם משום מילתא דעבידא לאגלויא,
וביארנו בתשובה אחת (לעיל סי' מ"ג) שמוכח מדברי הרמב"ם, דגם בעכו"ם מסל"ת שייך הטעם משום דמילתא דעבידא לגלויא לא משקרי אינשי, אף שעכו"ם היכא דמכון להעיד אינו נאמן, הרי דמשקר אף היכא דעבידא לאגלויא, נ"ל דודאי כל אדם אינו רוצה שיתברר שקרו, אלא דעכו"ם היכא שרוצה לקלקל או להזיק, רצונו זה מעבירו על דעתו שאין רוצה שיתברר שקרו, משו"ה במכוון להעיד אינו נאמן. אבל במסיח לפי תומו דאיננו עושה בשביל דבר, אז גם עכו"ם אינו רוצה לומר דבר שיתברר. שקרו, משו"ה מסל"ת אף עכו"ם נאמן במילתא דעבידא לאגלויא.
ולפי דברינו דגם בעכו"ם מסיח לפי תומי שייך מילתא דעבידא לאגלויא, וא"כ עכו"ם שהעיד מסיח לפי תומו שמת ישראל במלחמה אף שלא אמר קברתיו, נראה לי דלדברי הרמב"ם אם נשאת לא תצא. דהרי בעד אחד אף דחיישינן דאמר בדדמי, אעפי"כ כיון שהוא מילתא דעבידא לאגלויא אילו לא הי' אופן כזה שרובן למיתה לא הי' אומר, וא"כ בודאי הי' אופן כזה שרובן למיתה, דמשו"ה אם נשאת לא תצא, א"כ גם בעכו"ם מסיח לפי תומו אם אמר מת במלחמה אם נשאת לא תצא, דדין איסור א"א מדאורייתא וגם מדרבנן פקע.
ולפ"ז שפיר נוכל לומר דסברת מרדכי ברמ"א סעי' ג', דעכו"ם מסיח לפי תומו לא בעינן קברתיו, דהוא ס"ל דכיון דדבר זה שיהי' העכו"ם מסיח לפי תומו אין זה מצוי בעדות ע"א, דישראל חיישי לעגונות, ורוצה להעיד דבר זה מצוי, ותקנו רבנן דלא תנשא משום המיעוט, אבל שיזדמן שיספר הנכרי במסיח לפי תומו דבר זה אין מצוי ולא גזרו רבנן, וקם דינא דאזלינן בתר רובא ומותרת להנשא.
עכ"פ איך שיה' טעם המרדכי, אבל כיון דביארנו דהויא מסיח לפי תומו מכתב עכו"ם להוריו אף בלי החתימה, א"כ הרי יש כאן שני ספיקות, שמא הלכה כריב"ל דהיכא דאינם לפנינו דילמא אילו היו קמן היו מבררים שהכירו בודאי שמת, ושמא הלכה כמרדכי דבמסיח לפי תומו לא בעי קברתיו, ולדידי לאו איסור א"א, דא"כ אם נשאת אמאי לא תצא, ורק איסור דרבנן להורות לה ולהנשא, בכה"ג בודאי דמועיל הנך שני ספיקות, ואף דהרמב"ם ס"ל דעכו"ם מסיח לפי תומו בעי תמיד קברתיו אכן נגד זה הרי דעת הראב"ד דלא בעינן קברתיו.
ג) ועוד נראה לי, דכיון דהרמב"ם סובר דדוקא בע"א בעינן קברתיו, אבל לא בשני עדים, (כן ביארו דבריו המ"מ והכ"מ, אף כי לכאורה אין זה מוכח, ועיין בלה"מ), א"כ סובר הרמב"ם דאימתי חיישינן בדדמי, היכא דהעד אין לו נאמנות בעצם דבר שבערוה, ורק נאמנותו מטעם דמילתא דעבידא לאגלויא לא משקר אינש, א"כ היכא דיש לומר שאומר בדדמי, היינו בכה"ג, אין חושש לשמא יתברר שקרו, וממילא אין כאן נאמנות, אבל בערכאות הא קאמר בגמ' גיטין (ד' י' ע"ב) אי לאו דיהבי זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו. ושם הא אין עומד להתברר, ע"כ כיון דערכאות נינהו לא יאמרו שקר אף בדבר שאין עומד להתברר, דכיון דערכאות נינהו מחזיקים עצמם לומר אמת בענין שלהם, וא"כ בהם אין אומרים דיאמר בדדמי, ואף שהערכאות עצמם הא אין רואים, לדברינו יוכל להיות דהממונים לראות המה ג"כ ערכאות ולא מרעי נפשי, הרי לא מטעם דעבידא לאגלויא אלא כיון דזה אומנתם לא מרעי נפשי.
והעין יצחק בסימן י"ט כתב בראש ב"ד וסופר שלו דאית לו אימתא ואומר אמת, ואפשר דהיכא דאית לי' אימתא עדיף מן מילתא דעבידא לאגלויא, וא"כ הממונים ע"ז להעיד מי נהרג המה לא מרעי נפשייהו להגיד שקר, ויש להסתפק בזה, ולסניף יש לצרף זה, היינו דטעם דערכאות לא מרעי נפשייהו רק כיון דממונים על זה בלא טעם וסבה לא מרעי אומנותיהו, ויוכל להיות דהממונים לראות המתים המה ג"כ כערכאות לזה אחרי דלזה נתמנו.
עוד יש לצרף דעת מהריב"ל הובא בבאר היטב ס"ק קנ"ב, דבשנים לא אמרינן בדדמי אף בפסולין.
ואין להקשות מגמ' יבמות דף קט"ו דפריך, והא מאה נשים כעד אחד דמין, הרי דאף במאה פסולים אמרינן בדדמי, אכן הא הקשו מזה על הרי"ף דס"ל גם בשני עדים במלחמה בעינן קברתיו דס"ל דאף שני עדים אמרי בדדמי,
אכן לי נראה דלא קשה כלל, דהתם בעית הגמ' אי טעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לאגלויא לא משקר אינש ולא בעי כלל טעמא דדייקא ומינסבא, או דהטעם משום דדייקא ומינסבא ובמלחמה הא אמרה בדדמי ואף שאיך העד אומר בדדמי (דמיירי באופן שאומר קברתיו וכדומה), העד אין לו נאמנות והיא לא דייקא, ומביא ראי' מספינה שטבעה והשיא ר' נשותיהן על פי נשים, וס"ל להגמ' דנשים העידו ששהו כדי שיצא נפשו, והא מים במלחמה ע"כ האשה שיודעת שטבעה הספינה ,אמרה בדדמי, ונשים אפילו מאה כעד אחד דמין, ופירוש, וא"כ אין להם נאמנות, ורק מטעם האשה יש לנו להאמינם, והאשה הא אמרה בדדמי ופריך ותסברא מים שאין להם סוף אשתו אסורה, וא"כ אין לומר דהשיא ר' מטעם שהנשים העידו ששהו כדי שתצא נפשם, הא מים שאל"ס אשתו אסירה, אלא ה"ד, דאמרי, אסקינן קמן וחזינהו לאלתר, פירוש, וא"כ עכצ"ל דעדות הנשים הי' דראינו והכרנו ואמרי סימנין, פירוש, א"כ אין ראי' כלל דהאמין ר' להנשים, אלא דהנשים אמרו סימנין שהי' בהאנשים ואח"כ ראינו אנחנו את הסימנין, דלאו עלייהו סמכינן אלא על סימנין.
וכן מצאתי ברשב"א שכתב וז"ל, וקאמרי סימנין וכו' כלומר, כיון דע"כ בדאסוקינהו קמיירי איכא למיחש דצריך סימנין עכ"ד, הרי דמפרש דברי הגמ' כמו שביארנו. .
ובזה מיושב קושית המרדכי דמאי מועיל שאומרים סימנים דילמא ראו אותו, אכן לדברינו הפירוש דאמרי סימנין ואנחנו מצאנו בו הסימנין, וכן כתב הרשב"א דהסימנין היו במקום המוצנע.
ולפי דברינו, מה שכתבו בתוספ' ד"ה והא מים, ז"ל סלקא דעתך שראו הטביעה אבל לא ראו שהעלום מן המים ולכך אמרו בדדמי, לכאורה תמוהים דברי התוספ', כיון דבתוספ' ד"ה טעמא, מפרשי ג"כ דאף אם האשה תאמר בדדמי העד לא יאמר בדדמי, א"כ האיבעיא אם העד נאמן (בלא טעם דדייקא), או דבעי, טעם דדייקא, א"כ למה איצטריך לטעמא דאמרו בדדמי, וכן מה שכתבו בתוספ' בד"ה וקאמרי סימנים, דע"י טביעת עין אין להאמינם, וכן מה שכתבו בתוספ' ז"ל פירוש ר"ח ש"מ האשה ועד אחד בספינה שטבעה ואמרה מת לא מהני, ותימא איך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י טביעת עין.
אכן לדברינו דברי הגמ' דקאמר ואמרו סימנין, הוא אם נימא דע"א לא מהימן רק מטעם דייקא ומינסבא. והכא הא אשה לא דייקא דאמרה בדדמי, אבל לפי דס"ל להרי"ף דנפשטה האיבעיא מגמ' דלקמן, א"כ שעד אחד אומר שמכיר את הנטבע בטב"ע סמכינן עליו, דלא משקר דמילתא דעבידא לאגלויא לא משקר, ורק באמר מת במלחמה תלינן דאמר מת על מעשה דרובן למיתה.
וכן מה שכתב הר"ח דאשה וע"א בספינה שטבעה ואמרו מת לא מהני, דהר"ח משום דס"ל דלא נפשטה האיבעיא, וכן כתב הרשב"א ז"ל, אבל ר"ח כתב דלא איפשיטא, וש"מ אשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהני, וכ"ש עכו"ם מסיח לפי תומו, הרי דטעמא דהר"ח דמשו"ה אין נאמן העד בהכרתו ע"י טביעת עין משום דלא איפשטא הבעיא אבל אם היתה נפשטת הי' נאמן בהכרתו, א"כ לא קשה קושית התוספ' איך משיאין נשי בני אדם ע"י טביעת עין בלא סימנין, דבהכירוהו שני בני אדם מהני הכרת עין גם להר"ח, וצ"ל דס"ל להר"ח דהא דאמר דקאמרי סימנין הוא ענין בפני עצמו, ולא תליא כלל באיבעיא.
ד) עכ"פ לא קשה על מהריב"ל דס"ל דגם בשני פסולים לא אמרינן בדדמי, מגמ' דפריך והא מאה נשים כעד אחד דמין, דהוא ס"ל דהתם קאי על הנאמנות, דמאה נשים כעד אחד דמין לענין הנאמנות, אבל לענין לומר בדדמי, סברת מהריב"ל דאטו אם זה טעה בדמיונו גם השני טעה בדמיונו, וכיון דשניהם הגידו מת, אמרינן דראו שמת, ולא תלינן בדדמי.
וא"כ הכא דבא מכתב העכו"ם להוריו וגם כתב הערכאות דהוי שנים לא אמרינן בדדמי, ומועיל מת אף בלא קברתיו.
וא"כ יש כאן כמה ספיקות, שמא הלכה כריב"ל דהיכא דאין העד לפנינו אמרינן אילו הי' כאן הי' מברר דבריו, ועוד שמא הלכה כהמרדכי דבמסיח לפי תומו לא בעינן קברתיו, ושמא הלכה כריב"ל דבשנים בפסולין לא חיישינן בדדמי, וגם צירוף דעת הראב"ד דלא בעינן קברתיו. וערכאות הא הוי בודאי כע"א דאף דלדברי הראב"ד כפי שביארנו עכו"ם מסיח לפי תומו במלחמה לא יהא נאמן, דהא לדידי' מסיח לפי תומו הטעם הוא משום דדייקא, ובמלחמה הא אמרה בדדמי, אבל הערכאות הא נאמנותם לכה"פ כע"א, וגם יש לצרף דדילמא ערכאות מהימני יותר מע"א ולא חיישינן בדדמי, ומחשש איסור א"א הא בודאי נפסק כדבארנו, א"כ על ספק תקנת רבנן דלכתב לה לא תנשא, מהני כל הנך ספיקות.
אכן כל זה הנני כותב רק להלכה ולא למעשה. כאשר כתבתי דשמעתא זו בעיא צילותא, ואנן בעו"ה דחופים ומטורפים בגולה, אכן אם יסכים רב אחד גדול ג"כ למר, אז יוכל לצרף גם סברתי.
אך העיקר לידע האומדנות ולדעתי האומדנות הוא עיקר, והנה הח"ס כתב דבזמנים אלו דמצוי המכת"ע כיון דנאבד זכרו יצתה מחזקת א"א, ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות, אך כאשר נעיין הצדק עמו, דהנה בגמ' בעי למימר דעד אחד מהימן משום דדייקא ומינסבא לכאורה קש שה הא האשה בעצמה אומרת שאינה יודעת שמת בעלה אלא עפ"י העד, וא"כ מאי שייך דייקא ומינסבא, במה תדייק, ועכצ"ל דה היא תדייק ע"י האומדנות המוכיחות שהצדק עם העד, ועל אומדנות לא שייך דינים, וסמכו חז"ל בזה אחרי שהדבר נוגע לה שהיא תתעגן באומדנות המוכיחות, ועיין בתוספ' כתובות דף כ"ב דע"י חזקה דהאשה דייקא ומינסבא יצתה מחזקת א"א, א"כ האומדנות המה עיקר גדול, וע"כ צריך לידע באמת האומדנות המוכיחות, ואם גם המה מוכיחים שלא נשבה מן העת ההיא, אזי יש להתירה מכבלי העיגון, וד' יצילנו משגיאות, כ"ט שבט שנת תרע"ט.