אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן מה בענין עגונה

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן מה בענין עגונה

סימן מד בענין עגונה

כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם ר' אפרים דוב הכהן לאפ שליט"א. הגאב"ד דווערזבאלאווא

נשאלתי מאת כתה"ר שאחוה גם אנכי דעתי בדבר האשה העגונה אשר העיגון הוא לה סכנה בגוף ובנפש, ונמצא לה פתחא דהתירא, כי בירח כסלו בשנת תרע"ה הביא חיל אשכנזי שבוי מחיל רוסיא איש יהודי ואמר עליו שמצא אצלו כדור מפוצצת והוא הלך אל החפירה, והקמנדאנט צוה להמיתו בירי', והובילוהו אל שדות העיר וראו אנשים כשהובילו אותו, ולאחר שעה יצא הקול שנהרג ע"י ירי' וקברוהו, ואח"כ בשנת תרע"ח בא איש ואמר כי א"י הדרים בסביבות המקום ההוא סיפרו כי הם ראו בשירה את החיל הרוסי כשהמיתו אותו האשכנזים והכירו אז שהוא יהודי, ובאשר לא קברוהו עמוק נתגלו רגליו וע"כ הוציאו אותו והביאו אותו לקבר ישראל, ונמצא אצלו זוג תפלין, אבל הוא לא ניכר כלל, והאשה העגונה הביאה תמונתו כשהוא חיל, ובחור אחד שהי' מוחזק אז בכשרות הביט בתמונתו ואמר שברור לו שזה הוא האיש היהודי שדיבר אז עמו ושאלו אם אמת ואמר ששקר הדבר, גם שמע אז איך שהקמנדאנט צוה להרגו, ועוד ב' אנשים העידו שראו אז את היהודי כשהובילוהו האשכנזים דרך הרחוב, ואחר התבוננות בתמונה הזאת שהראתה האשה אמרו שהתמונה דומה ממש לתמונת האיש חיל המומת, אך בתורת עדות להתיר עגונה אינם יכולים להעיד, ומני אז נאבד זכר של האיש חיל בעלה של העגונה עיטא בת ר' מרדכי ווארטאלסקי, זהו תוכן של השאלה.

וכבר פתח כתר"ה פתחי ההיתר, ורצון כתר"ה שאחוה גם אנכי דעתי.

א) ראשית חקר כתר"ה אם לסמוך על עדות הבחור שאמר שמכיר שהתמונה היא של איש חיל הרוסי שגזר עליו הקמנדאנט להריגה, וחשש כתר"ה לדעת הנך פוסקים דסברי דהלכה כרשב"א, דכלים שלא שבעתן העין אין מאמינים על טביעת עין, וכתב הר"ן בשם הרשב"א בחולין צ"ו דבחתיכה שלא שבעתה העין אין לסמוך על טביעת עין להתירא, אכן כתב כתר"ה לחלק דדוקא בכלים וחתיכות דינא הכי, אבל לא באנשים שאין פרצופיהן דומין זה לזה.

לדעתי הדברים ברורים, דהרי רשב"א אמר רק על כל כלי אנפוריא, וקאמר ואיזהו כלים חדשים שלא שבעתן העין, הרי דהאי דינא דלא שבעתן העין נאמר דוקא בכלים שדומין זה לזה, כגון מחטין וצינורות וכן הוא ברמב"ם ושו"ע כל הכלים שדומין זה לזה, אבל בבגדים לא נאמר האי דינא, ומכש"כ באנשים.

ועוד ראי' מגמ' ב"ב דף קס"ח, גבי ר' ירמי' בר אבא דחתם על תברא דאמרה האשה לאו אנא הואי, ואמר לה ר' ירמי' אברא אנת הוית, וקאמר בגמ' כיון דדק דק אף צורבא מרבנן, והכא בודאי שלא הי' ר' ירמי' בר אבא מכירה מקודם, דאל"כ לא שייך לשאול אם היא הואי, אלא שראה אותה אז ואמרו לו בעת שחתם שזאת האשה שמה כך, ואח"כ אמרה שאז היתה אחרת, ואמרינן כיון דדק דק, הרי דאף שלא ראה אותה רק פעם ההוא בעת שחתם, ג"כ אם אמר שמכירה אמרינן דמכיר אותה. וכן מוכח ממעשה הקודמת דידיעתו הי' מפעם שראה אותה, דהרי אמרינן מבגר הוא דבגר, ואם הי' המעשה שהי' מכיר את האשה בעלת הכתובה רק שנפל לו ספק אם האשה בעלת הכתובה היא שחתמה על השובר, א"כ מאי שייך לומר לאו איהי היא, איך חתם עצמו אחרי שהי' מכיר את בעלת הכתובה ולא הכיר את החותמת על השובר, ע"כ דחתם עצמו על השובר וראה את האשה החותמת, ואמרו לו שזאת האשה שמה כך וכך, ועתה רצו לברר שאין זאת הי', דאמרו לו בעלת הכתובה התובעת עתה איננה האשה שחתמה, ואמר רב ירמי' היא האשה שראיתי החותמת על השובר, אף שראה אותה רק בפעם ההוא, דאנשים כיון שאינם דומין זה לזה, א"כ כשראה ואומר שהוא זה אין לנו להסתפק, שמא אינו זה אף היכא שלא שבעתן העין.

וא"כ עדותו של העד שהתמונה היא של האיש חיל היהודי שגזרו עליו לירי', נאמנת, (וכבר הסכימו האחרונים לסמוך על הכרת התמונה ולא חיישינן לאדמוי, דבאמת התמונה היא טביעת עין ממש).

אכן אולי אפשר לומר דאף דחזינן דאף ראי' בפעם אחת מועיל, הוא דוקא בשני עדים. דהרי חתימת רב ירמי' היתה עם עד שני, והאיש ההוא הא מסתמא ג"כ העיד שהיא זאת האשה, ובשני עדים הא לא חיישינן דאמר בדדמי, אבל בע"א דקי"ל דעד אחד במלחמה אין נאמן היכא דלא אמר קברתיו, מטעם דכל היכא דאיכא למתלי דאמר העד בדדמי לא סמכינן על עדותו.

א"כ הכא כיון שאפשר דמה שאומר העד שהתמונה היא של איש חיל, אומר בדדמי, אבל אין ברור לו שהתמונה הוא באמת של איש חיל, וא"כ דילמא לא נסמוך על עדותו.

אכן הא הרי"ף סובר דגם בשני עדים בעינך דוקא עדות דמת וקברתיו, והרי גם הרי"ף מודה דבשני עדים בכל התורה אם אומר שמכיר את האיש שזהו האיש שעשה המעשה לא בעינן שיהי' ניכר לו ע"י שבעתן העין, ע"כ דמה שחששו במלחמה הוא דהואי בדדמי דנראה לו שמת במלחמה מצוי לטעות בו, משא"כ לטעות ולומר שזה הוא על איש אחר, זהו אין מצוי כלל ולא חיישינן. א"כ מהרי"ף נשמע להנך פוסקים. דאף דחששו רבנן בע"א במלחמה אם אמר מת בלא קברתיו, דוקא דהואי בדדמי דמצוי מאד, אבל לא שנאמר מעצמינו ענין בדדמי לחלק בין הגדת ע"א להגדת שנים.

ב) ועוד אפשר לומר, דהנה לדברי התוספ' ושאר המפרשים. הא דמעיקרא הוי בעי רבא לומר סימנין עדיפא מטביעת עין, הוא טביעת עין שאינו גמור דבאו לשאול בכגון זה אם לסמוך באיסורין, דכתבו התוספ' דאילו הי' ברור להם לא היו באים לשאול, הרי דגם להם הי' ספק אם הוא ודאי גמור, אך נראה להם שזאת החתיכה היא בעצמה היא. ובטביעת עין כגון זה הוי בעי רבא למימר דסימנין עדיפא. ולבסוף מסיק רבא דטב"ע עדיפא, דאילו אתו ואמרו ידעינן בטב"ע דקטל גברא קטלינן לי'.

הרי דאף טב"ע שאינו גמור ג"כ מועיל אף לעדות נפשות כיון דעכ"פ נדמה להם שהוא זה האיש, א"כ נוכל לצרף גם עדות הנך אנשים, שהרי אומרים שהתמונה הזאת דומה ממש לתמונת הא"ח היהודי שהובילוהו דרך הרחוב, ואף שיראים לומר עדות גמורה, הוי כהנך טביעת עין שבאו לשאול, דאמרינן כיון שאומרים שדומה ממש, הוי עדות אף לענין נפשות.

ועוד הא הרמב"ם פסק (בפי"ג מה' גירושין הי"ט) דע"א במלחמה שאמר מת בלא קברתיו אם ניסת לא תצא, ואם נימא דהוי ספק דאורייתא דילמא אמר בדדמי, א"כ מאי מועיל שניסת, אטו שבקינן לו למיתב כל ימיו בספק איסור א"א מאי מועיל ניסת (ועיין בכתובות כ"ג), ע"כ דכיון דאמרינן מילתא דעבידא לאגלייא לא משקרי אינשי, א"כ העד שאמר שמת אילו לא הי' באופן שרובן למיתה, לא הי' מעיד, וכיון דהוי ודאי באופן שעפ"י רוב היתר יצתה בודאי מאיסור א"א דאורייתא. ורק מדרבנן חששו, א"כ מדאורייתא בודאי דלא חיישינן גם. בע"א שמא יאמר בדדמי, א"כ מדאורייתא ודאי יש לסמוך על עדות העד שאמר שהתמונה היא של:

האיש החיל.

ואף מדרבנן, ביארנו במקום אחר (עיין לעיל סימן מ"ג) גבי משאל"ס, דמה שאסרו רבנן להנשא במשאל"ס אין הטעם דמדרבנן בא"א החמורה אסור אף היכא שיש לחוש רק למיעוט, דא"כ תקשה מאי מועיל ניסת, אטו שבקינן להו לעבור כל ימיהם איסור דרבנן, אטו אם קנה אחד חלב שחלבו עכו"ם נתירו לשתות כיון שכבר קנה ע"כ דגם רבנן לא אסרו אותה מטעם שמא לא מת בעלה של האשם הזאת שנפל למשאל"ס, דמדרבנן ג"כ אמרינן זיל בתר רוב ומת, אלא דרבנן אסרוה להנשא מטעם תקנת עלמא, כיון דבעלמא יש מיעוט שיוכלו לצאת ממשאל"ס משי"ה תקנו ואסרו להנשא, אבל בעברה ונשאת שנעשה כבר האיסור שם מותרת לישב תחתיו דהרי עתה אין כאן איסור.

בזה ביארתי דברי מהריב"ל שכתב בעד מפי עד להתיר:

בהגדת מת בלא קברתיו מטעם דילמא העד הראשון אמר קברתיו, ולכאורה הדברים מפרסין איגרי כיון דחששו רבנן דילמא אמר בדדמי ולא התירו אלא היכא שיש עדות ברורה שמת, היינו היכא דאמר קברתיו. א"כ כיון שאין לנו עדות שאמר קברתיו איך נתיר אותה מטעם דילמא אמר קברתיו, א"כ גם באמר מת נתיר אותה משום דילמא מת באמת, אכן לפי דברינו דהוי רק תקנתא דרבנן משום לעלמא, אין לך בו אלא חידושו. דוקא באמר מת דידעינן בודאי שלא ראה הקבורה, אבל היכא דלא נדע לנו ידיעתו ויוכל להיות שהעד יודע, בודאי כיון דמן הדין אמירתו מת מועיל להתירה אף מאיסור דרבנן, אמרינן תקנתא דתיקון רבנן שלא תנשא משום תקנת עלמא, היכא דספק לנו לא תקנו.

לפי זה בודאי בכה"ג דנוכל לומר דמה שאומר שמכיר ידיעה ממש בכה"ג לא תיקנו רבנן לחשוש בדדמי, ובפרט דעיקר הדין הוי כאן באופן אחר, דהנה בב"מ (ד' כ"ז ע"ב) וביבמות (ד' ק"כ ע"א) איתא, דאם סימנין דאורייתא סומכין על זה להתיר אשה לבעלה, ולכאורה תקשה כיון דלמסקנא דגמ' טביעת עין עדיף מסימנין, דהיכא דבעי עדות לא סמכינן, ובע"כ הכא קאי אף אם נימא סימנין דאורייתא, וע"כ צריך לומר דאף סימנין הוי בירור היכא דבעי עדות בעינן ראי' ממש וכדאותובו כולהו אמוראי בב"ב (ד' קכ"ח) דהוי סברי דסומא כשר משום דיכול לכוין מדת משקלותיו. אם כן בדבר שבערוה שהחמירו רבנן במשאל"ס לבלי לסמוך על רוב, דילמא שם אין מועיל סימנין.

ובאמת לדברי הרמב"ם ביארתי במקום אחר, דהרמב"ם סובר דלמסקנת הגמ' דסימנין לא הוי כעדים בדבר שבערוה דאמרה התורה אין דבר שבערוה פחות משנים, א"כ בעי דוקא ידיעה של ראי' לאף שהקילו רבנן בדבר שבערוה, הקילו דוקא לענין הנאמנות, אבל הידיעה בעינן דוקא ידיעת עדים, וכדאיתא בגמ' בכורות דף מ"ו כי אקילו רבנן בסופה ובתחילתה לא אקילו. ובזה יתישבו הרבה קושיות על הרמב"ם.

עכ"פ הרבה פוסקים לא סבירא להו כן ואינהו סברי דאם סימנין דאורייתא אז מועיל ג"כ בדבר שבערוה, אבל זה קשה כיון דהחמירו בא"א במשאל"ס אף שיש רוב, א"כ מאי מקשה בגמ' מהא דאין מעידין, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. דילמא כיון דסימנין לא הוי כעדים הוי רק כרוב ואולי גרע מרוב, ועכצ"ל דאימתי החמירו רבנן במשאל"ס ולא סמכינן ארובא, הוא רק היכא דהרוב הוא לברר שמת. שהבירור הזה הוא נגד חזקת חיים וחזקת הא"א, וכן בע"א במלחמה שאמר מת בלא קברתיו דאמרינן דאמר בדדמי והי' רק באופן שרובן למיתה, (דאילו לא הי' רוב למיתה לא הי' מעיד שקר במילתא דעבידא לאגלויא), התם הרוב ג"כ לברר שמת, אבל בסימנין, הכרת הסימנין הוא רק לברר שזה הוא האיש. וזה הבירור איננו נגד החזקה, רק דממילא מתברר המיתה בכה"ג לא גזרו.

לפי זה ה"נ דהכרת הט"ע הוא רק לברר שזה הוא האיש, בכה"ג לא גזרו רבנן לחשוש דאמר בדדמי, דכיון החשש הוא רק תקנתא דרבנן, באופן דלדעתי יש לסמוך שהתמונה היא של החיל היהודי הרוסי והוא בעלה של מיטא בת ר' מרדכי ועליו גזר הקמצדאנט להוציאו לירי'.

ג) אכן אף שיודעים אנחנו שהוציאוהו לירי', אך לא נדע מה שנעשה עמו, וכבר העיר כתר"ה דבדין דיוצא להרג מבי"ד של עכו"ם יש מחלוקת הפוסקים אי משיאין את אשתו, ואף דהב"ש כתב שיש להקל, אכן קשה לסמוך על זה נגד הראשונים, ומדברי הרמב"ם מוכח דסובר דבב"ד עכו"ם הוי ספק דאורייתא, ואף כי כתר"ה צידד לומר דאף להנך פוסקים דאסרי ביוצא ליהרג בבי"ד של עכו"ם, הוי דרבנן, וראי' בבי"ד של ישראל להאי לישנא דסובר דבי"ד של ישראל הוי ספק דילמא חזי לו זכותא, ואעפי"כ אמרינן בורח שאני, ואם נימא דהוי ספק י"י דאורייתא מה לי ברח או לא.

ונראה לי דטעמא דבברח לא חיישינן דילמא חזי לו זכותא, משום דכיון דנגמר דינו לקטלא, דין הוא דאין מענין את דינו והורגין ואין חוששין שמא ימצאו לו זכות, אלא דאמרינן דילמא כבר נזדקקו בי"ד ופטרו אותו שראו זכות, ואימתי יושבין בי"ד וסותרין הדין כשלא ברח דמשום הצלת נפש יושבין וסותרין הדין, אבל כשברח ובעת שברח הא ודאי אז לא ראו זכות וכיון שברא אין להם לחשוב שימצאו אותו דמסתמא יחביא את עצמו, וכיון דאין חיוב על בי"ד עתה להציל אותו, שהרי הוא ברח, ואין עומד למות בודאי לא ישבו בי"ד לסתור הדין, וא"כ בברח אין לנו לחשוב שמא סתרו הדין, משו"ה בברח כל מקום שנמצא הורגין אותו, אבל בלא ברח רק ראוהו יוצא ליהרג הוי ספק דאורייתא דמצרפין מיעוט דסותרין הדין לחזקת חיים, (ועוד אפשר לומר דהיכא דהספק אם להרוג, אז אזלינן בתר רובא, דכיון שנגמר דינו ליהרג אין מצוי שימצאו זכות, והכא אין לנו חזקה לצרף ואזלינן בתר רובא והורגין אותו, אבל אם ספק לנו אם הרגו אותו או פטרוהו ע"י זכות, שיש לנו עוד חזקת חיים, אז מצרפינן מיעוטא לחזקת חיים, ורמינן עלי' ספק מת מן התורה, וכן ביוצא ליהרג מבי"ד של עכו"ם ללישנא בתרא הוי ספק מה"ת).

אכן מה שכתב כתר"ה כיון דטעם החששא הוא משום דילמא קבלו שוחד, ומה' שכתב כתר"ה דבפרושה כתב כן משום דילמא מקבלי שיחדא, גם ברש"י בגיטין כתב כך בלישנא בתרא דטעמא משום קבלת שוחד, ובגמ' אביי קאמר בי"ד של עכו"ם מקבלי שוחדא, הרי דעיקר טעם דחוששין בבי"ד של עכו"ם היא משום דמקבלי שוחדא, א"כ האנשי חיילים שהובילוהו יראו לקבל שיחד והקמנדאנט שצוה להוציאו לירי' הא לא הי' מי שיתן לו שוחד, אחרי שלא הי' שם מי שיתן לו שוחד, בודאי דסברא ם טובה היא זו.

ד) והנה כתר"ה הביא המבי"ט במי שהלך בדרך ולא חזר ושם נמצא הרוג דתלינן דזה שנאבד, ופלפל כתר"ה בדבריו וכתב שיש לפקפק בעיקר ההיתר, דכיון דיליף לה מדינא דשדה שאבד בה קבר ואח"כ נמצא בה קבר דאמרינן הוא שאבד הוא שנמצא. א"כ דוקא התם, והתם מתחילה היתה בחזקת טהרה ואח"כ נולד טומאה שפיר אמרינן הוא שאבד כדי לקיים החזקה, אבל ביוצא ליהרג ליכא חזקה ראשונה להתיר, עוד מביא כתר"ה דברי הש"ש שהקשה התם נאבד קבר ונמצא קבר, אבל הכא שנאבד קי ונמצא מת בכה"ג לא אמרינן זה שנאבד זהו שנמצא ש

אכן לדידי לא קשיא קושית הש"ש. כמו שביארתי במקום אחר (עיין לעיל סי' מ"ד) דאין כונת המבי"ט לומר כיון שהי' כאן האיש ואח"כ נמצא הרוג אמרינן שזהו האיש:

דהא בדרך כמה אנשים נמצאים, וכמה עברו בדרך הזה, ואטו בדקני כל האנשים שעברי ונדע לנו שלא נהרגו, אלא כונת המבי"ט כן, דהנה האיש שנאבד הוא שינוי, שנאבד ולא נדע אנא הוא, ועתה מצאנו עוד הרוג שזהו ג"כ שיניו, ונצטרך לומר דתרי שינוים המה, תלינן דאין כאן אלא שינוי אחד. וזהו שנאבד הוא מפני שנהרג.

ושם ביארתי גם כן כמו שכתב כתר"ה מגמרא דבכורות (ד' כ"ה) דהכא דהוי שינוי גם רשב"ג מודה, וטעמו רק בשדה שאבד בה קבר דאמרינן כיון שהי' בה קבר גם אינש אחרינא קבר, ולפי זה אין חילוק כלל מה שנאבד חי ונמצא מת, דהרי עיקר הטעם משום דלא תלינן בשני שינוים, ומה שהקשה הש"ש מככר שנמצא פירורין, התם הא הטעם הוא משום דאין דרכו של עכבר לפרר וא"כ ע"כ נשתנה הדבר, ולא קשה מה שהקשו מגט שנפל דחיישינן לשני יוסף בן שמעון, דהתם נפילה לא הוי שינוי כל כך, ואף דרבא ס"ל ביבמות דלנפילה לא חיישינן, התם בנמצא בידו ואין כאן ריעותא דנפילה, אבל הכא שנאבד, עלינו לדון שמא זה הוא, אמרינן דילמא נפל מאחר, כיון שהשיירות מצויות דמצוי הוא ליפול, אבל שיאבד איש ושיהרג איש, זה אינו מצוי, ותלינן בשינוי אחד

ומה שהקשו דילמא האי דינא דאמרינן האי שאבד הוא שנמצא, הוא רק היכא שהיתה חזקה להיתר, וכעין זה הקשה הנו"ב נראה לי, דא"כ תקשה איך אמרינן בגמ' דאי סימנין דאורייתא מועיל גבי גט גם להעיד שמת אם מכירין אותו ע"י סימנין, דילמא מה שאמרה התורה להחזיר ע"י סימנין הוא דוקא באבידה דאין כאן חזקה נגד, אבל א"א שיש כאן חזקת א"א, דילמא בכה"ג אין מועיל סימנין, וע"כ כיון דראינן שאמרה תורה דהוי בירור, לא מפלגינן בין יש חזקה לאין חזקה דבירור מועיל בכל מקום, ה"נ כיון דדין הוא דספק טומאה ברה"י הוי ודאי טומאה, א"כ כל השדה דין ודאי טומאה יש לה, ובעינן עתה בירור להתיר.

וחזינן דעל סב סברא דזה שנמצא הוא שנאבד סמכינן ומבררינן להתיר, א"כ אף היכא שיש חזקה מועיל בירור, ומכש"כ הכא בהאי דילא דכבר יצתה האשה מחזקתה, כיון שיצא ליהרג, אמרינן דמה שהעידו נכרים מסיחין לפי תומן שנהרג איש ישראל חיל רוסי, ואנחנו ראינו את האיש בעלה של מיטא יצא ליהרג, דזה הוא שינוי שיוציאו אותו להריגה ושינוי אחר שהרגו, תלינן דחד הוא, דבודאי להוציא להריגה שבויים הוא דבר שאין מצוי, (ומדברי כתר"ה עוד משמע שגם עדות הנכרים המסיחים לפי תומן הי' על אותו יום), ומה שמצאו יהודי מונח במקום ההוא קבור אמרינן זה שנמצא זה שנאבד.

וא"כ יש כאן ס"ס ספק שמא הלכה, כהנך דסברי בב"ד של עכו"ם ביצא ליהרג משיאין את אשתו, וספק שמא הלכה כהמבי"ט, דאמרינן הוא שיצא ליהרג הוא שנהרג, בצירוף סברת כתר"ה דילמא לא שייך בכה"ג קבלו שוחד, ובצירוף אומד נות מה שנאבד זכרו.

מכל הנך טעמי מצטרפנא עם כתר"ה להתיר להאשה מיטא בת ר' מרדכי להנשא, ובלבד שיאיימו עלי שתדע בבירור באומדנא שבודאי נהרג דהא חזינן דחז"ל אמרו אשה דייקא ומינסבא, ולכאורה הא היא בעצמה אומרת שלא תדע אלא מזה שאמר לה העד, וא"כ מה מועיל דייקא, ע"כ דחז"ל סמכו דמלבד העדות יש אומדנות, שאילמלא הי' חי הי' כותב וכדומה, ואומדנות האלה סמכו חז"ל על האשה שהיא תדע איך לאמוד הדברים. וד' ברחמיו יצילנו משגיאות, דברי ידידו.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה