אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן מד בענין עגונה

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן מד בענין עגונה

סימן מג בענין עגונה

כבוד ידידי הגאון האמיתי מופת הדור שר התורה יא"ב מו"ה ר' משה דאנושעבסקי שליט"א הגאב"ד דסלאבאדקע אחדשתח"ק!

הנה אודות העגונה חי' מוזיקאנט, לדעתי יטיב הדר"ג לעיין בזה באם ננעלו דרכי ההיתר טוב להגיד לה כי אין היתר לפני', כי כמובן הספק קשה מן הודאי, כי היא מסתבכת בשידוכים, ואח"כ היא רואה כי השידוך בטל באשר אין לה עדנה היתר, כמובן הדבר קשה, ע"כ לדעתי יטיב הדר"ג לעיין בזה, ולהגיד לה הן או לאו, שלא תהי' תוחלת ממושכת, ולא תהי' לה טענות.

הנה בהכתב שבא מהשופט דשם "מיראוואי סודיא", [שופט שלום] כתוב בזה הלשון, אישור "הנני מאשר ומקיים כי אמת הוא שבערל מוזיקהנט נהרג בטאראחאוו" (וזה הכתב לא ראה הדר"ג כי הביאוהו עתה), והנה אילו לא היינו יודעים מהמעשה בודאי היינו סומכים על הנייר הזה להתירה, כי הוא כתב הערכי, ואף שבערכאות באמירתם אינם נאמנים, אבל בכתבם נאמנין וסומכין על כתב הערכי, כדאיתא בח"ס שהובא בפ"ת סימן י"ז ס"ק כ"ב, ובפרט שעשו מעשה ושלחו הבגדים דמבואר בתשובת נו"ב הובא בפ"ת ס"ק ע"ו דעדיף ממסל"ת.

אכן באשר אנו יודעים עפ"י עדות הישראלים שהמעשה הי' שנאבד ומצאוהו כשני שבועות אח"כ על שפת הנהר, וניכר הי' שהי' הרוג, וכבר נקרחו שערות ראשו, כמבואר בכתב שבא מהאינספעקטאר, הלא יש לדין דאחר שהי' במים והעלוהו ליבשה אין מכירין, והם דנו רק עפ"י אומדנא.

א) והנה מה שכתוב בכתב האינספעקטאר שמצאוהו על שפת הנהר, אין ראי' שהי' ביבשה, דגם במים מיקרי על שפת, ואף אם מקצת גופו במים העלו האחרונים דיש להכירו, ובמכתב שני של היהודים כתוב בפירוש "דער וואסער האט איהם אפגיטראגין, אונד ער האט זיך פערצעפעט אין דערנער" מזה מוכח דדרך צפיתו נסתבך ומצאוהו במים, וא"כ הרי אז יש להכירו אלא דיש לחשוש פן לא הכירוהו. ודנו רק עפ"י אומדנא ואמרו בדדמי,

אכן נראה דכפי דקי"ל כהנך פוסקים דבשני עדים לא אמרינן דאמרו בדדמי, ואם אמרו שני עדים מת במלחמה נאמנים, א"כ בערכאות דנאמנותם כשני עדים, לא חיישינן דאמרי בדדמי דלא מרעי נפשיהו, וא"כ כשכותב השופט שהוא ודאי נהרג, הכירוהו, בטב"ע בהיותו במים, דאל"כ איך נאמנים ערכאות להוציא ממון על פיהם משום דאי לאו דיהיב קמיהו לא הוי אמרי, (בגיטין ד' י' ע"ב) דילמא אמרי בדדמי, ואולי שם החוק שלא יעידו שם הערכאות אלא אם ראו בעיניהם. אך לא מצינו זה. וחזינן דמאמינים לדברי הערכי אף במלחמה, וכמדומה לי שעל אלה שבאו תעודות ממקום המלחמה שנהרגו סומכין.

ואין לומר נהי דעל השופט נוכל לומר דלא מרעי נפשי, אבל הלא הוא בעצמו לא ראהו, אך הדיוטות ראו והעידו לפניו.

אכן הלא במעשה דהח"ס ג"כ בודאי לא הג"ע בעצמו ראה, אלא ע"כ דהטעם דהעדים המעידים לפני הערכאות, וכתוב שמם לזכרון שהעידו, והם יודעים כי בעד עדות שקר עונש גדול עפ"י חוקי הקיר"ה, בודאי דאמרי ודייקי במעשה דעבידא לאגלויא, וגם ההדיוטות לא מרעי נפשיהו, ה"נ אם אינו הוא, הלא הרי עבידא לאגלויא, ובודאי אמרו לפני הערכאות שהכירוהו, ודייקי, ש ולא אמרו בדדמי.

ב) ועוד אפשר לומר דהיכא חיישינן דאומרים בדדמי, היכא דאין רואים לפנינו איש הרוג:

אבל אם האשה אומרת זהו בעלי ההרוג, כיון שיש ההרוג לפנינו לא חיישינן דאמרי בדדמי, שהרי ביבמות (ד' קט"ו ע"א) במעשה דחזו בעלי, סובר רבא דנאמנת, ופשטא דגמ' משמע דמאי דקאמר, ועוד גברא חריכא דשדא ופסתא דידא דשדיא, היינו טעם דמשו"ה נאמנת ולא חיישינן דאמרה בדדמי, ולא דמשו"ה אנן נימא בעצמינו שהוא בעלה, רק שהוא טעם דמשו"ה נאמנת. וכן כתב הרי"ף דמחלוקת רבא ורב חייא בר אבין הוא אם נאמנת, וסובר רבא דנאמנת כיון שיש שרוף לפנינו. בכה"ג לא חיישינן לחשש דאמרה בדדמי, דהוא חשש בעלמא, ובכה"ג אין חוששין לזה ואין לחלק דהתם הרי המקום בצמצום, דהרי הי' שם פס יד מאיש אחר כפירוש רש"י, וכן בד"מ כתוב דפס יד ניכר הי' שהוא מאיש אחר, וא"כ היו שם עוד אנשים, ובכה"ג מקום לא הוי סימן:

ואעפי"כ סובר רבא כיון שיש כאן שרוף לפנינו בכה"ג לא חיישינן לחשש בדדמי ואינני מבין איך קאמר רבא ופסתא דידא דשדיא, הא אדרבה זה מגרע דניכר שהי' עוד אחר, ויוכל להיות שגם זה הוא אחר, ואולי סובר רבא, כי פס יד הנשארת הוא מאיש אחר שנשרף לגמרי. ולא נשאר רק ידו, וא"כ יהי' הפירוש כיון שיש כאן שרופים הגברא חרוכא ופס יד בכה"ג אין חוששין לבדדמי, ואף דר' חייא בר אבין פליג, והרי"ף פוסק כותי', הוא דוקא היכא שיש פס יד מאדם אחר, וכמבואר בד"מ אות מ"ו.

וא"כ הכא שבודאי ראינו הרוג, לא חיישינן שמה שאומרים הערכאות שהוא בערל מוזיקאנט, הוא בדדמי, ואף דשם אפשר לצמצם המקום, אפשר, הלא הד"מ מיירי באופן שבלא הודתה לא היינו אומרים כן, דהרי בדליקה באים כמה אנשים, וא"כ יש לומר, דלא אמרינן דאומרים בדדמי. רק הכירוהו ממש בטב"ע שהוא ההרוג הנמצא בערל מוזיקאנט, הפצעים היו בראשו. לא בפרצוף פניו, וכפי שאומרים הקרובים פה היו לו הפצעים מקודם, שהי' פה בביה"ח, ותפרו והעלו ארוכה, ומסתבר כי מפני המים והרקבון נתפתחו התפירות וסברו שהמה פצעים, אבל כיון דכבר העלה ארוכה בכה"ג לא אמרינן דע"י מכה נשתנה. [ואף שיש לחשוש פן הכירוהו אחרי העלתו מן המים, א"כ הלא אשתהי, ובספק אשתהי הא פסק הרמ"א דאזלינן לחומרא, אכן שם הטעם משום דאינו מצוי שברגע שהעלוהו ראוהו, וא"כ תלינן שנשתהה, אבל הכא דהספק שמא הכירוהו במים, דמי לספק נהרג בתוך ג', ושם שני דעות, וכבר פסק החלקת מחוקק דאזלינן לקולא, משום שמא הלכה כר"ת והוי ס"ס].

ג) ועוד אף אם דנו ע"י אומדנא, אבל כיון שזה ודאי שנאבד בערל מוזיקאנט ונמצא שם הרוג, הנה דעת המבי"ט דאם נאבד יהודי בדרך, ואח"כ באותו דרך נמצא הרוג, אמרינן הוא שנאבד הוא שנמצא:

וא"כ לפי דעת המבי"ט יש להתירה, ובפרט במקום ההוא שאין ישראלים מצוים, והנמצא הוא בודאי ישראל, שהרי הפשיטוהו וראו אותו מהול.

ואף כי הש"ש בשמעתא ז' פרק י"ז מקשה על המבי"ט ועל הש"י, דמדמה לה להא דרבי ורשב"ג בשדה שנאבד בה קבר, ע"ז מקשה הש"ש, דהתם אמרינן הסברא הזאת רק לסלק החששא דהקבר שהי', ובלא הקבר הראשון לא היינו מסתפקים. אבל הכא דילמא אחר הוא, ועוד דע"כ לא נאמרו, אלא בנמצא קבר, ונאבד קבר, אבל הכא נאבד חי ונמצא מת, ודמי לנמצא פרורין, עי"ש בדבריו, ועיין בנו"ב סימן מ"ו שכתב דדברי המבי"ט לא דסמכא הוא שהרי שיירות מצויות.

אמנם לענ"ד אין כונת המבי"ט כדבריהם, דהטעם משום דאמרינן כיון שהי' האיש במקום הזה הוא הנהרג, דבודאי זה אין סברא כלל לומר דדילמא אזל לעלמא, וזה אחרינא הוא, שהרי כמה אנשים הולכים.

אכן כונת המבי"ט כיון דהאיש הלך בדרך ונאבד, אשר זה הוא שינוי גדול, שאיש שיודעים אנו להיכן הלך ונאבד ולא נדע אי' הוא, וכיון דאח"כ נמצא הרוג, א"כ אם נימא דזהו האיש שנאבד, א"כ אין לנו אלא שינוי אחד, דזה שנאבד הוא מפני שנהרג ונאבד זכרו, אבל אם נאמר שהוא איש אחר. הרי יש בכאן שני שינוים, ונאמר שזה האיש נשתנה ונאבד זכרו, ועוד אחר נשתנה ונהרג, על זה אמרינן שלא הי' בכאן עוד שינוי, רק שינוי אחד שזה שנאבד הוא שנהרג.

וכמובן לפי הסבר הזה אזלא קושית הש"ש דהכא נאבד חי ונמצא מת, דהקושיא זאת היא רק לפי הבנתו, דהטעם הוא כיון שהי' כאן זה האיש, אמרינן שזהו עצמו, בודאי דזה לא אמרינן, ובפרט בשיירות מצויות, רק דהטעם דאין לנו לחשוש לעוד שינוי. וכיון דהכא השני שינוים, האבידה, ומה שנמצא הרוג. מורים על ענין אחד, כחדא נינהו ולא דמי לככר ונמצא פירורין היכא דאין דרכו לפרר (בפסחים ד' י' ע"ב), דע"כ נעשה שינוי אחר, כיון שאין דרכו לפרר.

שוב מצאתי בדברי המבי"ט שהובא בקונטרס עגונות דהפירוש הוא כדברי, שהרי כתב שם המבי"ט ז"ל דאם איתא שהנאבד ניצול הי' נדע מקומו, ואם כדבריהם שסוברים, דהמבי"ט סובר כיון שהוא הי' כאן, אמרינן שהוא הנהרג, למה לי' למימר, דאם איתא שניצל הי' נדע מקומו, אלא ע"כ כדברינו, דטעמא דהמבי"ט הוא דמה שנאבד ולא נדע מקומי. הוא הוכחה שהוא הנהרג, וכן סובר רבינו משולם, דמה שנאבד הוא ריעותא, ע"כ.

ולפי זה נוכל לומר דגם רשב"ג יודה לזה, דהרי בבכורות דף כ"ה פירש בגמ' דטעמא דרשב"ג, משום דכיון דקבר בה אדם נעשה דרכה למקבר כי היכי דקבר בה האי קבר איניש אחרינא אבל היכא דלא שכיח כמו אם נימא דמום לא שכיח, אז אם נאבד בעל מום בעדר, ונמצא בעל מום, לא חיישינן דילמא הי' עוד שינוי, שנפל בעוד בהמה מום, ורבי דאף היכא דלא הוי שינוי רק שאינו מצוי כל כך. לא חיישינן דילמא נעשה עוד דבר שאינו מצוי, אבל היכא דהוי דבר רחוק ושינוי גם רשב"ג ס"ל כן.

א"כ הכא ס"ל להמבי"ט כיון שזה שילך איש, היכא דיודעים אנחנו להיכן הלך. ויאבד ולא יודע זכרו, הוא דבר רחוק המציאות, ונהרג הוא ג"כ דבר רחוק במציאות. לא אמרינן שהיו שני שינוים, רק חדא נינהו, הוא שנאבד הוא שנהרג, ולדעתי בודאי, דהפירוש הוא כן בה בדעת המבי"ט,

וכמובן בזה מסולקים הרבה קושיות שהקשו על דבריו, וכמו שראיתי מביאים בשם עונג יום טוב, דמקשה בגט דחיישינן בשיירות מצויות, אכן שם נפילה לא הוי כלל שינוי, דאל"כ תקשה בכל אבידה לרבי, דהלא פרשו בתוס' דלא אמרינן שלא אבד, רק דאמרינן דילמא אחר ג"כ אבד, ואמאי נימא זה שנאבד זה שנמצא, אלא ע"כ נפילה לא הוי שינוי, אבל היכא דהוי שינוי לא חיישינן לשינוי אחר.

ומה שהקשה הנו"ב, דילמא אינו מועיל היכא דיש לה חזקת אשת איש נראה לי, כיון דחזינן דהסברא מה שנאבד הוא שנמצא, הוא בירור, לא מחלקינן, דאל"כ תקשה איך קאמר בגמ' דאם נימא סימנין דאורייתא מועיל אף בא"א, דילמא אין מועיל נגד חזקת א"א. ע"כ דאם מדאורייתא הוא בירור מקרא דשמלה לא מחלקינן בזה, ומועיל אף נגד חזקת אשת איש.

ד) ועוד נראה לי, דלפי פירושונו דטעמא דהמבי"ט הוא דלא חיישינן לעוד שינוי, באמת נוכל לומר דזהו דין דר' אחא (בב"ב ד' צ"ג ע"א ושבועות ד' ל"ד ע"א ועוד), דכיון דשור זה נוגח, ונמצא מנוגח בצדו, לא אמרינן דילמא עוד שור אחר נשתנה ונגח, כיון דתם אין מצוי שיגח, ואף דרבנן פליגי עלי', אכן לפי הס"ד בב"ב האי דינא הוי כרוב, ולפי המסקנא. לשמואל אליבא דרבי אחא הוא עדיף מרוב, נמצא לדברי שמואל דהלכה כמותו ר' אחא סובר דעדיף מרוב, א"כ רבנן דפליגי עלי' סוברים דלא עדיף מרוב, אבל מנלן לעשות פלוגתא רחוקה בין התנאים, דנאמר דרבנן ס"ל דאף כרוב לא הוי, וא"כ אף לרבנן כרוב דיינינן האי סברא כיון דהשור הזה הוא נגחן, ונמצא מנוגח בצידו, לא אמרינן דילמא שור אחר נעשה נגחן, א"כ ה"נ כיון דנאבד ונמצא הרוג לא חיישינן לשני שינוים, דגם אחר נשתנה, רק אמרינן חד שינוי הוא, וא"כ עפ"י רוב יש להתיר, ולא קשה מרגלי ומשני ת"ח (ביבמות ד' קכ"א), דהתם ים הגדול, הוא גדול ומצוי בו הרבה נטבעים ע"י כמה סיבות, וגלי הים משפילים, ובים אין זה כלל שינוי.

ולדעתי יש לעשות עוד סמוכים לזה, גבי מעשה דחזו גבראי (ביבמות ד' קט"ו ע"א), דקאמר פסתא דידא דשדא נירא איתלא ואיתיליד מומא. ומשום כיסופא ערק לעלמא, דהלא הדברים האלו מיותרים המה, לימא דחיישינן דילמא אחר הוא.

אכן לפי דברי המבי"ט מדויק מאוד, הנה כיון שנאבד הבעל, ורואים אנחנו שרוף, לא היינו חוששים לשני שינוים דהוא נאבד פתאום והלך, והשריפה עוד שינוי אלא אמרינן. דשני השינוים חדא נינהו, וזה שנאבד הוא שנמצא, כדברי המבי"ט. ורק היכא שיש לתלות דמשום כיסופא אזל לעלמא, א"כ לאו שינוי הוא, מה שנאבד, לדעתי דעת המבי"ט דסמכא נינהו (אכן יש לחלק דשם יש חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ובורח).

ה) ואף דבמשאל"ס החמירו, וא"כ אף אם נימא שהוא כרוב לא נוכל לסמוך על זה.

אכן נראה לי, דהנה לכאורה יש להקשות איך קאמר בגמ' (ביבמות ד' ק"כ) דאם סימנין הוא דאוריתא מתירין אשה לעלמא. כיון דסימנין הא לאו עדים נינהו כדאמר רב יצחק ברי' דרב משרשיא בחולין (ד' צ"ו ע"א) דאם אמרו פלניא דהאי סימנא קטל גברא לא קטלינן לו, ועיין בתוס' דאף להוציא ממון אין מועיל, א"כ בא"א דהחמירו במשאל"ס גם על סימנין לא נסמוך.

ובאמת בחדושי (עיין לבוש מרדכי על ב"מ סימן י"ז) ביארתי לתרץ בזה הפליאות על הרמב"ם, שפסק סימנין דאורייתא, ופסק דאין מעידין אלא אם הכירוהו במבע"י, ואמרתי דס"ל להרמב"ם דהס"ד בגמ' הי' סבר דאם סימנין דאורייתא, הוי כעדים, אבל אח"כ קאמר רבא דאת"ל סימנין דאורייתא, סימנים ועדים ינתן לבעל העדים דסימנים לאו כעדים הוא, והוא רבא לטעמי' דמעיקרא הי' סובר בחולין דסימנים עדיף מט"ע, ולבסוף סובר דט"ע עדיף, ולפי המסקנא בדבר ערוה דבעינן עדים שם בעינן הידיעה דוקא טביעת עין (ואף דהקילו בעד אחד אבל בדין ההכרה לא הקילו וכמפורש בבכורות מ"ו) ובניתי ע"ז הרבה.

אבל כל זה לדעת הרמב"ם, אבל כל הפוסקים הא סוברים דהא בהא תליא, אם סימנין דאוריתא מתירים אף מדרבנן ומ"ש ממשאל"ס, וצ"ל דאימתי החמירו רק אם ע"י הרוב מבררינן שמת, אבל אם ע"י הבירור מבררינן שהוא אותו האיש, אין זה נגד חזקת אשת איש, וממילא הרי רואים אנחנו שהוא מת, בכה"ג לא החמירו, משו"ה אם נימא וזה שנאבד הוא שנמצא, הרי נתברר שהוא האיש, וממילא רואים אותו מת, בכה"ג לא החמירו וקם אדינא דסמכינן על בירורים.

באופן דלדעתי דברי המבי"ט דסמכא נינהו. אמנם לא בינותי עוד בספרים לראות הסתירות והקושיות שהקשו עליו.

עכ"פ לדבריו יש כאן להתיר מטעם דכיון שנאבד ולא נדע זכרו, ובאותו המקום מצאו הרוג, אמרינן האי שנאבד הוא שנמצא, ואף דכאן יש לומר זה שנאבד הוא שברח מבית האסורים, כמו שם דמחמת כיסופא.

אכן מה שמיום ההוא אין כותב לאשתו דע"ז אין טעם ונאבד זכרו, וכהיום שיש אנשים ומכירים בכל מקום, וזה ששה שנים שנאבד זכרו מיום ההוא, בודאי הוא שינוי, ואמרינן הוא שנאבד הוא שנמצא, וחד שינוי הוא אחרי שההרוג הי' ישראל, ובמקום ההוא אף דרך כל הנהר אין מצוים ישראלים. ובפרט אם היו נאבדים עוד ישראלים. היו גם בערכאות חוששים פן הוא האחר שנאבד, הרי מוכח שבכל הסביבה לא נשמע שנאבד ישראל אחר, והוא שנאבד הוא שנמצא. ואף אם נימא דספק אם יש לסמוך על המבי"ט, יש בכאן ס"ס, שמא אמרינן הוא שנמצא, ושמא הכירוהו שם בטביעת עין ממש. בצירוף אומדנות המוכיחות, שמצאו אצל הרוצח, כתונת שלו בדם, ובעל האכסניא העיד שהי' של מחיקאנט, ובודאי דהי' חושש לשקר בזה דעבידא לאגלויא, וכן הבגדים ששלחו משם, נראה דהפשיטו מעליו, וכשכותבים שהוא שלו, נראה שהכירוהו. וכל זה כתבתי בחפזון ומקופיא. ידידו ואוהבו מלו"נ ג' עקב תרס"ח

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה