אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן מג בענין עגונה

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן מג בענין עגונה

סימן מב בענין הנ"ל

ע"ד העגונה שפרה קילא, דמתקריא קאטיא. שהעיד עד אחד. שנלקח לצבא בפה קרעמענצוג, ביחד עם אחד קראטמאן, שהוא בעלה של האשה הנ"ל, ושמו נחום, והעד לא ידע שמו, רק כנויו קראטמאן, ובעת שהיא אשתו, היתה אשה אחת מביאה לה' קראטמאן ארוחה בכל יום, ואמרה שהיא אשתו, ועתה בבאו לפה הכירה היטב, שעדותו הוא על אודות בעל האשה הזאת. והעיד איך שבשנת תרע"ה לערך ג' או ד' ימים אחר חג הסוכות בהיותו סמוך לפרעמישלא, בא א"י אחד ואמר איך שקראטמאן מכירו שהי' עמו ביחד בהאקאפע, יצא מהקאפע, ונהרג ע"י חץ במצחו, וע"כ העד הנ"ל אהרן ב"ר יהושע הלך לראותו, ומצאו שוכב סמוך להאקפאע, והפנים היו מבוססים וע"כ לא הי' הכרת פנים. היטב, רק בכלל גופו וקומתו וידיו הכיר, כן הכיר בגדיו מכנסים העליונים והתחתונים והמנעלים והיו קרועים קצת, ובחייו הבטיח לו שכאשר יקבל פאסילקא, יתן לו מנעליו, וראהו שהוא הרוג באופן נורא והי' ידיו קרות וראהו שמת בודאי, כ"ז העיד לפני בדין בתורת עדות.

והנה לכאורה קשה להתיר, דהא בע"א במלחמה בעינן מת וקברתיו, וגם הכרתו של העד היה אך ע"י בגדיו, כי מה ההכיר קומתו הלא הוא רק כסימן ארוך וגוץ וע"י בגדיו הא חיישינן לשאלה, וגם הא לא ידע שמו ע"כ הנני להעיר בזה להלכה ולא למעשה.

א) אף שהעד אינו יודע שמו, רק כנויו, כיון דהכיר האשה, ואמר לה בפני בי"ד שהאיש שהיתה מביאה לו ארוחה בהיותו בלאזארעט [בבית חולים] ואמרה שהוא בעלה, האיש הזה אני מעיד עליו. והיא הלא גם עתה עומדת בדבורה שהאיש הנ"ל הי' בעלה, א"כ הרי העיד לה, "אם יועיל העדות", מת בעלך, ובכה"ג לא בעינן כלל הזכרת שמו, ובודאי העדות היא על בעלה של האשה, רק עיקר החשש, דבע"א במלחמה בעינן קברתיו.

והנה ראשית עלינו לדון, היכא דהעיד ע"א במלחמה, מת בלא קברתיו, אי הוי ספק דאורייתא או דרבנן, ואם הוי דרבנן אם יש לדון בזה, מטעם חזקת ש א"א.

ולענ"ד דמלבד דאין בזה ספק דאורייתא, אלא אף ספק דרבנן מצד איסור אשת איש, שנימא בזה אוקי אחזקה, למאן דס"ל דבדרבנן מוקמינן אחזקה, ג"כ אין כאן.

דהנה בתשובת מהריב"ל הובא בפתחי תשובה ס"ק ל"ג כותב דע"א במלחמה שהעיד שמת ואינו לפנינו או שהעיד עד מפי עד שאין הראשון לפנינו, תלינן להקל שאם הי' לפנינו הי' מברר דבריו, איך שנתברר לו שודאי מת, ולכאורה הדברים מרספין אגרא, דכיון דדינא הוא דמה שאמר מת אין נאמן דחסר לנו עדות ומספקא לן דילמא לא מת, א"כ מאי מועיל הספק שמא כונתו הי' שראה בודאי שמת, אבל הא עדותו זאת בלא בירורים אין מועיל, א"כ ספק לנו שמא לא מת, ואם לא מת לא הי' אומר בירורים יותר, דמה שאמר מת חיישינן דאמר בדדמי, והרי גם באין אומר איך ידע, שיש לנו להסתפק שמא מת, אלא דאסורה משום שמא לא מת, וממילא אם באמת שלא מת לא הי' מברר, ואיך מתירין להנשא שמא יש עדות, הא בעינן הוכחה ועדות להתיר, לא שתותר, משום שמא יש עדות.

אכן נראה דדבר גדול דיבר הריב"ל, דהנה הב"י כתב על דברי הטור שהביא דעת הראב"ד דנפשטה בעיא דע"א במלחמה ומהימן גם בלא קברתיו, וכתב ע"ז הב"י, מאחר שהרי"ף והרמב"ם ס"ל דע"א במלחמה חיישינן דאמר בדדמי, מי יקל ראש כנגדם באיסור א"א עכ"ד, ולכאורה סובר הב"י דלהרמב"ם והרי"ף בע"א אומר מת בלא קברתיו, הוא ספק איסור א"א, אך אי אפשר כלל לומר כן. אם ספק איסור א"א, איך כתב הרמב"ם אם נשאת לא תצא, הא כל ימיהם באיסור א"א קיימי, ואיך נניח להם כל ימיהם בספק איסור ועיין גמ' כתובות כ"ג, ולא עוד דאף אם נימא דרק איסור דרבנן הוא איך שבקינן להו כל ימייהו לעבור על איסור דרבנן. אף אם האיסור מדרבנן מאי מועיל לזה בדיעבד, אטו בשביל שנישאת נניח להם לעבור כל ימיהם על איסור דרבנן.

לכן נראה, דהא דאסרו רבנן במים שאין להם סוף וכדומה, אין הכונה דרבנן אמרו דבאיסור ערוה החמורה אף היכא דיש לחשוש לאסור משום מיעוט אסור כמו בדמאי, כמו בחלב שחלבו עכו"ם. דא"כ גם אם נשאת היתה יוצאת, אלא דכמו בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא, גם באיסור ערוה אזלינן בתר רובא והותרה מדין א"א, אף מדרבנן, רק רבנן תקנו ואסרו להתיר לה להנשא מטעם דאם תותר אשה כזו להנשא הלא כל נשי הנטבעין במים שאל"ס יותרו, ובהם הא יש מיעוט, דלא מת בעלה, וכדי שלא יבוא המיעוט לקלקולא, דאסרו לה להנשא, עד שיהי' עדים, ולא בשבילה אלא בשביל תקון עלמא, שלא שס יבוא קלקול באיסור ערוה החמורה.

ב) ובזה ישבתי קושית האחרונים למה תקנו שתנשא בתולה ברביעי, משום שמא בעולה היא, הא רוב נשים בתולות נשאת ורוב צדקניות נינהו, ומ"ש מכל ר"ח טריפות דלא בדקינן וסמכינן ארובא. ובודאי דמזנה לאו מיעוט המצוי הוא.

ואמרתי, דאף דרוב נשים בתולות נישאות והאשה הבאה לפנינו לא חיישינן דילמא היא זינתה, אבל בעולם הא יש מיעוט, וא"כ המיעוט אם תנשא בשלישי, ויהי' אקרורי דעתא. כשימצא אותה בתולה הרי תשב באיסור, והא דאין מחויבים לבדוק אחר י"ח טריפות מטעמא דהא יש מיעוט טריפות, א"כ יוכשל המיעוט באיסור טריפה, דהא התם, כיון שמדינא אזלינן בתר רובא, אף המיעוט לא עבר על האיסור, שהרי עשה כדין, משא"כ הכא, המיעוט ימצא בעולה, וידע שהיא אסורה, ומשום אקרורי לא ילך לבי"ד, וא"כ הוא יעשה איסור. וא"כ אף משום המיעוט, תקנו שכל הנשים ינשאו ברביעי.

ג) ובכעין זה ביארתי דעת הרמב"ם שפסק (בפ"א מה' גירושין הכ"ה) דגט מאוחר פסול דהוי גט שאין בו זמן והוי מג' גיטין פסולין דלא תנשא ואם נשאת לא תצא, והקשה הראב"ד מגמ' ב"ב דמקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר שיכול לעשותו פשוט, והא יהי' מאוחר, ועיין בתוס'.

ואמרתי, דהנה הרמב"ם פסק (פ"א מה' גירושין הכ"ו) גזי' לזמן כשר לגרש בו:

והקשה הראב"ד הא מג' גיטין פסולין הוא, ואמרתי דהרמב"ם ס"ל דלר' יוחנן דאמר משום בת אחותו, אין הטעם דחיישינן דילמא האשה הזאת שבאה לפנינו היא זינתה ועלי' יחפה בעלה, דהרי מוקמינן לה בחזקת צדקת, וגם הרי לא נשא בת אחותו, אלא דאם נכשיר גט בלא זמן א"כ יכתבו הרבה בלא זמן, וממילא מי שנשוי בת אחותו, וזינתה, בקל יוכל לחפות, משו"ה תקנו משום תקנת העולם שלא יגרשו בגט שאין בו זמן, וממילא מי שיש לו בת אחותו וזינתה לא יוכל לחפות, שהרי הסופר והעדים לא כתבו גט שאין בו זמן. וכדאיתא ברש"י גטין י"ז ד"ה אהנו.

והנה לפי זה אם חתך הזמן מן הגט אם באנו לחשוש שמא האשה הזאת זינתה, לזה לא חיישינן, דזיל בתר רובא, ואוקמא בחזקת צדקת, מאי אמרת אם נכשיר היכא דחתך הזמן א"כ מי שיש לו אשה בת אחותו יוכל לחפות, שיחתוך הזמן, ע"ז משני הגמ' לרמאי היכא דניכר רמאותו לא חיישינן, פירוש לתקן שמא יעשו כן, משו"ה כתב הרמב"ם דאם חתך הזמן כשר, ומשו"ה אם נשאת לא תצא, דכיון דתקנה לעלמא, לא הטילו רבנן איסור א"א, על אשה הנשאת בגט כזה, רק דאסרו להנשא בגט כזה.

והנה לפי זה גט שהי' כשר ואח"כ נחסר ממנו הזמן לא נפסל, ויש לעיין אם תקנת רבנן הי' שיהי' הזמן בגט בשעת החתימה, או כיון דהתקנה לעלמא אף אם הי' הזמן רק בשעת הכתיבה ולפני החתימה נחסר הזמן, ג"כ כשר, דבכה"ג ג"כ אין לחשוש לעלמא, שהרי הסופר לא יכתוב גט שאין בו זמן. דכתבי' ואנחי' בכסתא הא לא חיישינן, א"כ אין לחשוש שמא יכתוב גט ויניחנו בכיסו. טרם חתימת העדים, ובינתים תזנה אשתו שהיא ב"א, ויחתום אח"כ עדים לחפות, דהרי אין מצוי שיניח בכסתו, וכדאיתא בגמ', דלא מקדים אינש פירענותא לנפשיה.

ונראה לי, דהנה בירושלמי איתא על מתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה, ר' יוחנן אמר משום פירות, ועיין ברא"ש שהקשה דהא בגמ' איתא משום ב"א, ונראה לי, דהירושלמי סובר דעיקר תקנת רבנן הי' שיהי' זמן בשעת כתיבה, אבל אם נכתב כדינו, אף שבין הכתיבה לחתימה נשתהה אין חשש שמא יחפה. כיון דאין החששא משום אשה רק לעלמא, ולעלמא הא לא חיישינן דלא מקדים אינש פורענותא, וא"כ היכא דנכתב ביום ונחתם בלילה אין כאן חשש דשמא יחפה:

משו"ה אמר ר' יוחנן משום פירות, פירוש שהוא מוקדם, ופסול הגט הזה, ככל שטרי חובות המוקדמין, דאתי למטרף לקוחות שלא כדין.

לפי זה לא קשה קושית הראב"ד על הרמב"ם דס"ל גט מאוחר פסול, דהרי יוכל לחפות כשיהי' לו אשה ב"א וזינתה יכתוב לה גט מאוחר, והקשה הראב"ד מגמ' דמקושר שכתב עדיו מתוכו, יכול לעשותו פשוט, שהרי יהי' מאוחר, דהא במקושר מלך שנה מונין לו שתים, לדברינו לא קשה, שהרי עיקר דין שיש בו זמן. הוא על הכתיבה, א"כ בשעת הכתיבה הא לא הי' מאוחר, שהרי במקושר כן הוא הדין שצריך לכתוב שתים, ואימתי נעשה מאוחר, בשעת החתימה, הא בכה"ג לא חיישינן לשמא יחפה. דהרי עדים לא יחתמו בעלמא בתוכו, דהרי יודעים דצריך במקושר לכתוב מאחוריו, וא"כ פסולו רק ככל השטרות משום פירות, וא"כ כמו בכל השטרות כשר שטר מאוחר הכא נמי בגט מאוחר כזה שנעשה בין הכתיבה לחתימה, דאין כאן חשש דשמא יחפה, כשר.

הארכתי מעט בדבר שאין נוגע לענינינו כדי לבאר האי חילוקא דאם האיסור מטעם אשה זו, או מטעם תקנה לעלמא.

ד) הדרן לדברינו דבמשאל"ס, כיון דרובן למיתה, אין עלי' איסור א"א, ורק משום תקנת העולם. שלא יבוא במיעוט לאיסור ערוה החמורה, אסרו להנשא אשה כזו, שנטבע בעלה במשאל"ס, אבל אם נשאת לא תצא. שהרי אין עלי' איסור א"א, ומשום תקנה לעלמא, אין לחשוש, שהרי אהנו דלכתחלה לא תנשא.

והנה אחרי דפסק הרמב"ם דבע"א אומר מת בלא קברתיו. אם נשאת לא תצא, ע"כ דסובר הרמב"ם. דאף שחיישינן שמא אומר בדדמי, עכ"פ לא אמר העד בדדני, אם לא יהי' באופן שרובן למיתה, וכיון שאמר העד, ע"כ הי' באופן שרובן למיתה, וכן הוא לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות גירושין הלכה י"ט, ז"ל, ע"א אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה, כ"ו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא, ופשטות הדברים דהאי "שרובן למיתה" שכתב הרמב"ם קאי על כל הנך, וכיון שרובן למיתה הוי כמשאל"ס דהאשה הותרה מאיסור א"א, בין מדאורייתא בין מדרבנן, אף שיש מיעוט דלא מת אזלינן בתר רובא והוי רוב גמור, ולא מצרפינן מיעוט לחזקה, ורק משום תקנת העולם אסרו לה הנשואין לכתחלה, משו"ה אם נשאת לא תצא, ומשום זה דאם נשאת לא תצא, אין לחשוש משום תקנת העולם, כיון דאהנו דלכתחלה לא תנשא, וכדאיתא בגיטן י"ז, וכפי שביארנו.

ואף למאן דס"ל דבעית ע"א במלחמה לא נפשטה, נראה לי, כיון דאית להו ג"כ אם נשאת לא תצא, בע"כ דסבירא להו דמן הדין מילתא דעבידא לאגלוי לא משקרי אינשי, וכמו בעדות שקדשו בי"ד החדש, ורק בערוה החמורה היו חוששים למיעוט והיו אוסרים להנשא. משו"ה איצטריך לטעמא דדייקא ומנסבא להתיר להנשא לכתחילה, ובדיעבד אם נשאת לא תצא אף בלא טעמא דדייקא ומנסבא, כמו במלחמה דאמרה בדדמי, אבל ודאי דעד שאמר מת בלא קברתיו יצתה כבר מאיסור א"א בין מדאורייתא בין מדרבנן, ועיין בב"י שהביא דברי הראבי' לגבי ע"א במלחמה, דמשו"ה אם נשאת לא תצא מדמדמי תלמודא למים שאין להם סוף:

ובע"כ צ"ל דמה שכתב הב"י מאחר שהרי"ף והרמב"ם ס"ל בע"א במלחמה חיישינן דאמר בדדמי מי יקל ראש כנגדם באיסור א"א היינו כיון דרבנן תקנו שלא תנשא היכא דיש לחשוש בדדמי, משום שלא יהי' נכשל מיעוט באיסור א"א, מי יקל ראש להורות שלא לחשוש בשביל המיעוט שלא יבוא לידי איסור א"א, אבל התקנה רק בשביל לעלמא.

ולפי זה מיושבים דברי מהריב"ל שכתב שבעד מפי עד וכן באין העד לפנינו תלינן לקולא שאם הי' הראשון הי' מברר דבריו שיודע ודאי שמת, והוא, דכיון דאיסור א"א אזל בין מדאורייתא בין מדרבנן ורק משום תקנת עלמא תקנו. שלא תנשא היכא דיש לחשוש למיעוט, א"כ אימתי תקנו דוקא בודאי שאין העד יודע יותר, אבל היכא דמספקא לן בדבריו בכה"ג לא תקנו, וממילא קם דינא דאזלינן בתר רובא.

והנה הרמב"ם כלל בפי"ג מהלכות גירושין הל' כ"ט דין דע"א ועכו"ם מסיח לפ"ת ביחד, וכתבי הטעם משום מילתא דעבידא לאגלויא לא משקרי אינשי, ז"ל, אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות וכו' או עכו"ם מסיח לפ"ת וכו' שלא הקפידה תורה על עדות שני העדים ושאר משפטי העדיות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים וכו', אבל בדבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר וכו'. לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד מפי עד מפי שפחה ומן הכתב בלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ד הרמב"ם.

וכונת הרמב"ם דאיך סמכינן בעדות אשם על עד אחד, אף דאיתא בגמ' יבמות פ"ח מתוך חומר שהחמרת וכו', ופריך לא לחמור ולא ליקיל, ומשני משום עגונא אקילו רבנן, סובר הרמב"ם דאילו הי' דין תורה שצריך דוקא שני עדים ומשפטי העדיות בעדות שמת בעלה לא היינו סומכים על סברות דמתוך חומר, דהרי אילו העידו משה ואהרן דמצד שיקול דעתינו יודעים אנו בודאי שאומרים אמת, אעפי"כ לא יהיו נאמנים להוציא ממון, דגזירת הכתוב אין האחים נאמנים, וא"כ אילו היו בעדות מיתה ג"כ הדין אין דבר שבערוה פחות משנים, לא הי' מועיל סברות דמתוך חומר, משו"ה כתב הרמב"ם דהיכא דאין העד יכול להשמט דבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר, בכה"ג אין כאן גזיה"כ, אלא כיון שהוא ערוה החמורה שהקפידו חכמים אף למיעוט דמשאל"ס, א"כ אמאי התירו חכמים, ע"ז כתב הרמב"ם דמשום עגונא אקילו רבנן וסמכו על כלל הזה בלבד דמילתא דעבידא לאגלויא לא משקר, וכדמשמע דס"ל להרמב"ם דבעית דע"א במלחמה נפשטה ממעשה דדגלת דטעמא דע"א משום מילתא דעבידא לאגלויא, ופירושו דמשום עגונא אקילו הוא דומיא מה דאיתא בתחילת גיטין לגבי דין דמזויף, דמשום עגונא אקילו רבנן שלא לעשות תקנה כמו בשטרות דחיישינן מדרבנן למזויף.

עכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דגם בעכו"ם מסיח לפ"ת שייך הטעם משום דמילתא דעבידא לאגלויא לא משקרי אינשי, אף שעכו"ם היכא דמכוין להעיד אין נאמן, מ"כ דמשקר אף היכא דעבידא לאגלויא, נ"ל דס"ל להרמב"ם, דודאי כל אדם אין רוצה שיתברר שקרו, אלא דעכו"ם היכא שרוצה לקלקל או להזיק, רצונו זה מעבירו על דעתו שאין רוצה שיתברר שקרו, משו"ה במכוין להעיד אין נאמן, אבל במסיח לפ"ת דאיננו עושה בשביל דבר, אז גם עכו"ם אין רוצה לומר דבר שיתברר שקרו, משו"ה במסיח לפ"ת אף עכו"ם נאמן במילתא דעבידא לאגלויא.

ה) ובזה מיושבים קושית הש"ך והט"ז ביו"ד סימן צ"ח, שכתב הרמב"ם דאיסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו, אם טעמו עכו"ם מסיח לפ"ת ואמר שאין בו טעם מותר. והקשו הא אין עכו"ם מסיח לפ"ת נאמן באיסורי דאורייתא אלא בעדות אשה בלבד, ומה שפירשו הש"ך והט"ז דהרמב"ם ס"ל דאף מין בשאינו מינו מה"ת בטל ברוב, תמוה לי, דהרמב"ם כתב בפ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות הל' ל', ז"ל, ואם הי' בשר בחלב וכו' טועם אותן העכו"ם וכו', והא בשר בחלב לכו"ע מדאורייתא, ובשלמא בדברי המחבר שכתב חלב שנתערב בבשר כתבו הש"ך והט"ז דצריך לגרוס בצירה חלב דהיינו תרבא בבשרא אבל הרמב"ם שכתב בשר בחלב, אי אפשר בצירה בחלב, דא"כ יהי' החלב הרוב, ועיין בזבחים בראש כל הזבחים ע"כ דבהרמב"ם הגירסא בשר בחלב בקמץ, וא"כ הא לכו"ע מדאורייתא.

אכן לדברינו ניחא, דהרמב"ם לשיטתי'. דס"ל דעכו"ם מסיח לפ"ת במילתא דעבידא לאגלויא ג"כ לא משקר, משו"ה גם כאן נאמן העכו"ם, ומה שהקשו הא אין מסיח לפ"ת נאמן (באיסורי דאורייתא) אלא לעדות אשה, לא קשה, דהרי בבכורות ל"ז פירש בגמ' ברייתא דאין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד, ופירש בגמ' דאימא לעדות אשה שהיא כשירה, א"כ גם במסיח לפ"ת הפירוש דאין מסיח לפ"ת נאמן אלא לעדות שהאשה כשירה, וכיון דהוי מילתא דעבידא לאגלויא בודאי שגם האשה כשירה, משו"ה גם עכו"ם מסיח לפ"ת כשר. שוב מצאתי בגר"א שג"כ כתב הטעם משום מילתא ועבידא לאגלויא.

ו) נמצא לפי דברינו, היכא דעכו"ם הסיח לפ"ת במלחמה מת בלא קברתיו, ג"כ יהי' הדין דאם נשאת לא תצא, שהרי גם בזה שייך מילתא דעבידא לאגלויא לא משקר ואף אם לא אמר קברתיו כבר אזל איסור א"א בין מדאורייתא בין מדרבנן.

והנה הכא מה שהעד מעיד שבא הא"י והסיח לפ"ת (דאף שלא הי' קישור דברים. רוב הפוסקים פסקו דלא בעינן קישור דברים כמובא באחרונים) שקראטמאן מכירים שהוא בעל האשה הנ"ל נהרג, הרי כבר יצתה האשה מאיסור א"א בין מדאורייתא בין מדרבנן. ורק משום תקנת עלמא אסורה להנשא לכתחילה.

והנה הרמ"א הביא בסעיף ג' דעת המרדכי, דבעכו"ם מסלפ"ת לא בעינן קברתיו, ואף שהחלקה מחוקק כתב דלמעשה אין לסמוך על זה משום דרוב פוסקים לא ס"ל כן, הנה הט"ז חיזק וכתב דעות לסמוך. וכתב דרש"ל כתב שיש ראי' לזה מן הגמ', וא"כ כיון דהוי רק מדרבנן הרי יש לסמוך על דעת המרדכי להתיר לה להינשא, דהרי אף איסור א"א מדרבנן אין כאן שנימא אוקי בחזקת א"א, ורק איסור לכתחילה. ואף דהרמב"ם סובר בכל עכו"ם מסיח לפ"ת בעינן קברתיו. אכן הא כתבו דבמזכיר שמו והכירו גם הרמב"ם מודה דלא בעינן קברתיו.

ז) ועתה נבא לעד הישראל בעצמו, הנה אף שהוא לא אמר קברתיו, אבל הא הח"מ בס"ק ק"ג הביא דעת המרדכי, דהיכא דלא ראה ההריגה לא בעינן קברתיו וא"כ עדותו שראה אותו שודאי מת, הוי עדות, ואף לדעת הרמ"א, הא לדידי' קברתיו לאו דוקא. אלא כל שאומר שודאי ראה והכיר אח"כ שמת הוי עדות מיתה, וא"כ הכא עדות הישראל שמעיד שמת הוי כקברתיו, בין לפי שמפרש הח"מ, בין כפי שמבאר הרמ"א.

אף שלא הכירו אלא ע"י מלבושיו, ובזה הא חיישינן לשאלה. אכן הא האחרונים הסכימו דהיכא דהוי רק מדרבנן לא חיישינן לשאלה [עיין בפ"ת ס"ק צ"ה] וכפי שביארנו מאיסור דאורייתא יצתה מעדות הא"י שאמר במסיח לפ"ת שקראטמאן נהרג, א"כ הוי רק איסור דרבנן להנשא ובזה לא חיישינן לשאלה.

וא"כ עדות הישראל שמת זה שהכירו ע"י מלבושיו הוי עדות מעליא להתירה להנשא שהרי עדותו הוי שמת בודאי, וא"כ הוי ס"ס, שמא הלכה כהמרדכי דבמסיח לפ"ת לא בעינן קברתיו, ושמא עדות הישראל מועיל אף בלא קברתיו, מטעם שהוא לא ראה ההריגה, או מטעם שהכיר אח"כ והתבונן שמת דזה הוי כקברתיו, ובדרבנן לכו"ע מועיל ס"ס, וכדביארנו דאף חזקת א"א אין כאן רק איסור להנשא.

ועיין עוד דעת הגר"א דאף בדאורייתא לא חיישינן לשאלה, ומה שהקשה שם בפ"ת ז"ל, אין מובן כונתו, דלפי ראות עינינו בתוספ' לא נשארו כלל בקושיא, ומה שכתב אבל קשה הוא סיומא דתירוצא, כפי הנראה הי' סבר דהגר"א מבאר דנשאר בתוספ' בקושיא ממה שמסיק בתוספ' אבל קשה, אך באמת אין כונת הגר"א רק דמדסיימי בתוספ' ולמסקנא ניחא, הרי מוכח דתוספ' בעצמם סברי תירוצא לדוחק וקושיא, דמשו"ה מסיק דלמסקנא דלא חיישינן לשאלה ניחא. כל זה כתבתי רק בגדר הערה ולא למעשה. יום ג' כ"ז שבט עטר"ת לפ"ק.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה