אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן מא בדין מינקת חבירו

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן מא בדין מינקת חבירו

סימן מ אשה שנשאת לכהן והעידו עליה שלפני זמן רב יצאו עליה קלא דלא פסיק שנבעלה לעכו"ם וילדה בן

רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, אוצר של יראת שמים, כש"ת מו"ה ר' משה חיים מירוויש שליט"א הגאב"ד דקייפטאן.

הנה כתר"ה פנה אלי שאחווה דעתי בדבר שאלה חמורה, איש שמת והניח בנים ובנות ואשתו צעירה לימים, שנשאת לו זה לא כבר, והאלמנה נשתדכה לבחור בעל עסק טוב ואמיד, ולפי דברי' לא ידעה שהיא מעוברת, ועתה ילדה בת והניקה רק שני שבועות, ואח"כ גמלה אותו, והחתן אומר שבאם יצטרך לחכות כפי הדין כ"ד חדש אין לו חפץ בהשידוך, ויצא מזה הרבה קילקולים, כאשר כתב כתר"ה במכתבו. וכותב כי החתן רוצה לקחת הבת על שמו:

ועתה אם יתבטל הענין היא אומללה, וגם להבת יהי' הפסד גדול, במה שאין להאם במה להתפרנס.

והנה אם כי קשה מאד להכניס ראש בענין זה החמור, אשר הרבה החמירו רבותינו בזה, אכן לגודל הנחיצות הנני להעיר בזה. ה

א) הנה ידוע מחלוקת הר"ש הזקן ור"ת, דהר"ש התיר בגרושה מינקת להנשא, ור"ת אוסר, והנה הנו"ב סימן י"ד (הובא בפ"ת באה"ע סימן י"ג ס"ק ל') כתב, דגם הר"ש לא התיר אלא בגרושה שהאב קיים והוא יטפל עם בנו למסמס לו ביעא וחלבא אם לא ימצא מינקת, אבל באלמנה שאבי הילד אינו קיים, אף היכא דלא משתעבדא (כגון שהכניסה נדן רב וכדומה) ג"כ אסורה, דאל"כ יקשה על הר"ש מהא דכתובת דף ס' דאמר רנב"י הן הן דברי ב"ש, הרי דגם לב"ש אסורה מינקת להנשא, והרי לב"ש שום אשה אינה משועבדת להניק עכ"ד הנו"ב.

אכן דברי הנו"ב תמוהים, דהרי המחבר שנה לנו באה"ע סימן י"ג סעיף י"ד ז"ל, זה שאמרנו בגרושה, יש מי שאומר דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן לא, דהא אי בעיא לא תניק לו כלל ואפילו בשכר. ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כ"ד חדש ומשמע מדבריו דה"ה לגרושה עכ"ד המחבר, הרי דהמחבר בפירוש שנה לנו דלדעה הראשונה דס"ל אם גרשה קודם הזמן שהכירה מותרת להנשא, גם באשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה תהי' מותרת והרי הכא אין לו אב, ומי ימסמס לו ביעא וחלבא, ע"כ דלדעה דס"ל דאם לא הניקה קודם שגרשה כדי שיכיר, דאז לא משעבדא לבעל להניק, ולא מינקת חבירו היא, אף במת והניחה מעוברת אם לא הניקה דלא נשתעבדא להניק, ג"כ מותרת להנשא, דעיקר תלוי אי משעבדא לבעל או לא.

ומה שהקשה הנו"ב, א"כ לב"ש דשום אשה אינה משועבדת להניק, אמאי אסורה מינקת להנשא נראה לי, דהנה ר"ת הקשה על ר"ש הזקן דס"ל גרושה מותרת להנשא. מהא דתניא ר"פ החולץ, מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא. וקא פסק ותני ל"ש נתאלמנה ל"ש נתגרשה, ועוד דמפרש טעמא דסתם מעוברת למניקה קיימא, דמשמע דהיינו טעמא דמניקה, היינו טעמא דמעוברת, ולמאי דמפרש מעיקרא טעמא דמעוברת (משום דחסא) שייך בגרושה כמו באלמנה, אע"ג דהדר בי' מההיא טעמא, מגופא דמילתא לא הדר בי', דמיירי אפילו בגרושה, ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה להנשא עכ"ד התוספ'.

והנה הרמב"ם הביא במעוברת טעמא דדחסה, וכבר תמהו דהא בגמ' שם ביבמות מ"ב אמר משום דחסה, ופריך א"ה דידי' נמי, ומשני חיים עלי', ופריך דחברי' נמי חייס, אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא מעכר חלבא וכו', הרי דטעמא דדחסא אדחי, ועיין בכ"מ, ותירוצו דחוק מאד.

ונראה לי (שוב הראו לי שכן כתב הנו"ב), דהרמב"ם לא גרס אלא (וכן כתב הכ"מ), וס"ל להרמב"ם דתירוצא דסתם מעוברת למניקה קיימא, הוא תירוץ דמשו"ה לא חייס על בן דחברי' דסתם מעוברת למניקה קיימא והוא אינו רוצה שתהי' אשתו מניקה, משו"ה אינו משמר עצמו, ומניקה טעמא דילמא מעכר חלבא.

והנה לפי זה מתורצים קושיות התוספ', דקא פסיק ותני דמעוברת חבירו הן בגרושה הן באלמנה, היא מעוברת של חבירו, ואסור לישא אותה משום דחסא. אבל מינקת לא פסיק כלל ותני, דהא קאמר מינקת חבירו ובמניקה שמת בעלה היא מינקת של בעלה, שהרי נתחייבה לבעלה, אבל גרושה לא מקריא כלל מינקת חבירו, דהא לא משעבדא, ומינקת בנה נוכל לקרותה. אבל לא מינקת חבירו, וא"כ הרי לא פסיק כלל ותני, ולפ"ז גם קושי' השני' של תוספ' לא קשה כלל, דהרי לא הדר בי' כלל, וטעמא דמעוברת משום דחסא. ואסור בין בגרושה בין באלמנה, ומניקה דוקא באלמנה שהניקה בחיי בעלה ונתחייבה לבעלה,

ומה שהקשה בתוספ', הא כל אלמנה תוכל לפטור עצמה מהשיעבוד, יש לתרץ נהי דאלמנה תוכל לפטור עצמה היכא דתובעת כתובה, או רוצה להנשא, או אומרת איני נזונית, אבל כל זמן שלא פטרה עצמה והיא נתונית מנכסי בעלה שהניח להיורשים, וכנגד זה הנחיל להם זכות שיש עלי' למעשה ידי', מה שהיא מניקה הוא מטעם השיעבוד, ומשו"ה גזרו שלא ישא מינקת חבירו, שעי"ז יגרום נזק להולד שתסלק השעיבוד שיש עלי' להניק אותו, מה שנתחייבה להאב, אבל בגרושה הלא לא תסלק השיעבוד, שאין עלי' שיעבוד כלל להניק, רק כל פעם שהיא מניקה הוא מרצונה הטוב, בכה"ג לא גזרו כלל חז"ל אחרי שאין גורם נזק ואין מזיק שיעבוד.

והנה במניקה מה שסוברים ב"ש שאין עלי' חיוב להניק בנה, לכאורה כיון דמעשה ידי' שייכים להבעל אמאי לא תחויב להניק, והרי מעשה ידי', לא דוקא מעשה ידי', אף מה שעושה בגופה, כמו מחממת בצים ג"כ לבעלה, כדמוכח בכתובות ס"ו, ועכצ"ל דס"ל לב"ש דצערא דגופא לא זכו רבנן לבעל, אכן ב"ה ס"ל דלהניק בנה אין זה צער, דאדרבה מרחמא, וב"ש ס"ל דאם אינה רוצה ומקפדת אז מקריא צערא דגופא ומשו"ה פריך בגמ', דאיך קתני במתניתין דמניקה את בנה הוא מהמלאכות שהאשה מחויבת לבעלה וכופה לזה, הא אם אמרה איני רוצה להניק לא כפינן, אבל היכא דלא אמרה איני רוצה, אזי גם לב"ש מה שהיא מניקה הוא משום שיעבוד שמחויבת למעשה ידי', נמצא דגם לב"ש אסור לישא מינקת שהרי יגרום שתסלק השיעבוד בזה שתאמר איני רוצה להניק, דזה שתאמר איני רוצה להניק יהי' כאלו אמרה איני נזונית.

ב) והנה המ"מ כתב, דדעת הרמב"ם לאסור גם בגרושה מדלא חילק, ולדעתי ראי' זו דלא חילק הרמב"ם תמוה, דהרי הרמב"ם שנה לנו לשון הגמ', ואם נימא דגרושה לא מקריא מינקת חבירו כסברת הר"ש, א"כ גם הרמב"ם חילק שהרי כתב מינקת חבירו.

והנה המ"מ כתב מסקנת דברי הרשב"א דבגרושה דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד זמן שהכיר בה. אבל קודם הזמן לא. ולכאורה תקשה, אם יש חילוק בין הכיר בה ללא הכיר, א"כ גם באלמנה נימא, אם לא הניקה אותו עד שהכיר בה תהא מותרת להנשא, וגם קשה אמאי לא חילק הרמב"ם, (לפי קושית המ"מ דהי' להרמב"ם לחלק), ועכצ"ל דזה גם הרשב"א והמ"מ בדעת הרמב"ם. סוברים להלכה דעד כאן לא אסרו אלא במינקת חבירו שיש עלי' שיעבוד לחבירו, משו"ה באלמנה אף אם לא הכיר בה עדנה עכ"פ היא נתחייבה להניק אותו ומקריא מינקת חבירו ואסור לישא אותה, לגרום לסלק השיעבוד, אכן בגרושה היכא דהניקה אותו קודם הגירושין עד שהכיר אותה, נתחייבה לבעלה להניק אותו, ואף אם גרשה השיעבוד הזה לא נסתלק, ורק צריך לשלם לה, וא"כ גם גרושה היכא שהניקה בעת שהיתה אשתו עד זמן שהכיר מקריא מינקת חבירו, אבל היכא דלא הניקה עד כדי שיכיר, אז גם הרשב"א והמ"מ מודים דלא מקריא מינקת חבירו, שלא נתחייבה כלל להניק, ומודה המ"מ דלא שייך להקשות אמאי לא חילק הרמב"ם, דהרי החילוק מבואר אחרי שכתב דאסור רק במינקת חבירו, ולא כתב מינקת סתם.

ועוד מוכח זה, שהרי דייקו המ"מ והרשב"א, דאימתי בגרושה אסורה דוקא אם הניקה קודם שנתגרשה עד שהכירה, ולכאורה אף אם לא הניקה קודם שנתגרשה עד שהכירה. אך לאחר הגירושין הניקה עד שהכיר אותה, תהי' אסורה להנשא, אלא ע"כ דסברי הרשב"א והמ"מ דקאי בשיטתי' בדעת הרמב"ם. דדוקא היכא שהניקה קודם שנתגרשה עד שהכיר אותה אז נתחייבה לבעלה להניק אותו. ואף אם גרשה אח"כ כיון שהכיר אותה לא סילקו ממנה רבנן את השיעבוד להניק, ומקריא מינקת חבירו, אבל היכא שלא הניקה אותו קודם גירושין זמן כזה שיכיר אותה, דלא נתחייבה לבעלה, אחר הגירושין לא חלו עלי' שיעבודים. אף אם הניקה עד שתכיר, ולא מקריא מינקת חבירו ומותרת להנשא.

לפי"ז באלמנה נמי, אם מת בעלה בהיותה מעוברת ולא הניקה, הרי לא נתחייבה בחיוב הנקה, לא מקריא מינקת חבירו ושריא להנשא.

והרשב"א שכתב בתשובתו המובא בב"י, ז"ל, דלא נאמרו הדברים אלא בגרושה שיצאה שלא לרצונה ושיש לה אב, משמע דבאלמנה שאין אב, מחויבת להניק היינו דוקא בהתחילה להניק בחיוב, היינו בחיי בעלה. או אחר מיתת בעלה קודם שסלקה החיוב, וכדמיירי הרשב"א שם שהתחילה להניק אלא שלא הי' עדנה ד' יום.

ג) כל זה לדעת הר"ש והרשב"א והמ"מ, אכן הריב"ש, הוא כתב בפירוש דאף במת והניחה מעוברת ולא הניקה. וכן בגרושה, משמע מדבריו דאסורה להנשא. משו"ה כתב המחבר, די"א דבגרושה היכא דלא הניקה בחיי בעלה, עד שיכיר, מותרת להנשא (וממילא גם באלמנה היכא דהניחה מעוברת וילדה ולא הניקה מותרת להנשא). וי"א דאף היכא דלא הניקה ג"כ אסורה, הוא דעת הריב"ש.

וניחא לפי זה מה דאיצטריך בגמ' לטעמא דדחסא לפי גירסת הרמב"ם, ולא ניחא לתרץ דאסורה להנשא מטעם שאח"כ כשתלד יתעכר חלבה, ולא משני דמיירי באלמנה, דמשו"ה אסורה במעוברת, שמא אח"כ יתעכר חלבה (ואפשר דמשו"ה פריך, משום דסתמא נקיט מעוברת חבירו. משמע אף בגרושה, דהרי עכ"פ מעוברת חבירו היא).

אכן לדברינו, הלא אף באלמנה כיון דתבעוה להנשא, הא אין לה מזונות, ונסתלק ממנה השיעבוד של הנקה עוד קודם שילדה, וא"כ לא היתה כלל מינקת חבירו, וא"כ היתה מותרת להנשא כשהיא מעוברת, משו"ה איצטריך לטעמא דדחסא אף באלמנה.

ד) והנה הנו"ב בסימן י"ז (הובא בפ"ת ס"ק כ"ט), כתב דדברי השו"ע סתרי אהדדי. דבריש דבריו כתב דעת המתיר, בשם יש מי שאומר, משמע שאין הלכה כמותו. ובסוף כתב דעת האוסר בשם יש מי שאומר, וע"כ כתב דדעת המחבר להכריע, דבהתחילה להניק דברי האוסר דסמכי נינהו, ובלא התחילה דעת המתיר דסמכי

אכן לדידי אין הדברים מובנים. דהרי אדרבה נימא דהמחבר מספקא לו הלכה כמאן, משו"ה הביא הנך ב' דעות בשם י"א, וכן הוא בכמה דוכתי היכא דאין המחבר מכריע, מביא כל אחד מהדעות בשם י"א. היינו, יש שאומרים כן, ויש אומרים כן, להורות דאין כמו הכרעה, וכן כתב המחבר בספרו ב"י ז"ל, וראיתי מורים עושים כדברי הרשב"א (היינו אפילו בהתחילה להניק) ולא מחיתי בידם, שיש להם אילן גדול על מי שיסמכו, ועוד דמידי דרבנן הוא עכ"ד, הרי שכתב שיש להורות כדברי הרשב"א, כיון דמידי דרבנן נינהו, הלך אחר המיקל.

והנה בגמ' אמר, דר"נ התיר לדבי ראש גלותא משום דלא הדרי בהו, אכן הרי"ף והרמב"ם השמיטו זה, וכבר תמהו על הרמב"ם דדרכו להביא אף דבר שאין שייך בזה"ז, אמאי השמיט הא דר"נ.

ונראה לי, דהנה שם בגמ' איתא (כתובות ד' ס' ע"ב):

ת"ר נתנה בנה למינקת או גמלתו אי עת מותרת להנשא מיד, רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע סברי למיעבד עובדא כי הא מתניתא, אמרה להו ההיא סבתא, בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן, איני והא ר"נ שרי להו לבי ריש גלותא, שאני בי ריש גלותא דלא הדרי בהו, אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא, רי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' וכו' או שהי' בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה או אילונית, וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה, ושאינה ראוי' לילד, כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ וכו' ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו:

אמר לי' לאו אדעתין, והילכתא מת מותר גמלתו אסור עכ"ד הגמ', ואיתא בתוספ' ד"ה ואמר, ז"ל, ואין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת, ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה, וגמלתו אטו לא גמלתו, דא"כ היכי שרא ר"נ לבי ריש גלותא, אלא יש לומר דגזרינן במת שמא תהרגנו, ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה, וגמלתו אטו לא תגמלנו.

וכתב ע"ז בהגהות ר"ב רנשבורג, דבשאילתות איתא דהטעם משום גזירה זו אטו זו, ולפי זה תקשה קושית התוספ'.

ונראה לי, דהנה הא דקאמר, שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו. ופרש"י המניקה שהבטיחה לא תיהדר, אכן בתוספ' רי"ד כתוב, דאי יהבי בנייהו למניקה תו לא הדרי בהו לאנוקי, [שוב מצאתי שכן מפורש הגירסא בשאילתות פ' וירא סימן י"ג], ולכאורה הדברים תמוהים, ונראה לי. דהנה מה שהביא ראי' מר"ע מהא דאסור ברדופה ובעקרה ובאילונית, לדין דמינקת היכא שגמלתו או מת, לא דמי כלל. דהתם גזרו רבנן שלא תנשא עד שיהיו ג' חדשים ומשום גזירה לא פלוג רבנן. אבל במינקת אם גמלתו או מת איננה מינקת ולא שייך כלל לגזירת ר"מ, אכן היכא דנתנה בנה למינקת הרי עדנה נקראת מינקת, ומכש"כ היכא דלא עבר עדנה זמן שיצטמקו דדי' ולא תוכל עוד להניק, וכמו שכתב הב"י בשם הר"ן. שכתב טעמו של גאון שיש שפוסקות מלהניק אחר חדש, ויש אחר ז' שבועות, ויש אחר ג' חדשים.

והנה בברייתא קתני, נתנה בנה למינקת שריא להנשא, אף שנקראת עדנה מינקת:

שהרי הבן יונק, והיא גם היא תוכל להניק, ולר"מ הא גזרינן הא אטו הא, א"כ במינקת נגזור נתנה אטו לא נתנה, משום הכי קאמר ואתון לא תסברו, אכן כל זה אם נקראת עדנה מינקת, אכן דבי ריש גלותא היו מפונקים ואם נתנו בנה למינקת תו לא הדרי בהו לינק, וא"כ כבר איננה מינקת, משו"ה ר"נ שרא לבי ריש גלותא אעפ"י דהלכה כר"מ בגזירותיו, דגזר הא אטו הא אבל הגזירה הא היתה במינקת, משא"כ הגזירה דגזרינן אף בגמלתו או מת דילמא תגמלנו, או תהרוג את בנה. זה אין שייך לדר"מ כלל גזירת ר"מ לא שייכא אלא אם היא מינקת.

ועכצ"ל כן דאל"כ תקשה כיון דאמרינן דאף המפלת לאחר מיתת בעלה צריפה להמתין, א"כ מ"ש במת דשריא להנשא, אכן לדברינו ניחא, דהיכא דמת לא הויא מניקה, נמצא מה דקאמר ואתון לא תסברו, הוא רק על מעשה דסבתא, ודר"נ דשרא לריש גלותא דנתנה לבנה למינקת, אבל בגמלתו או מת סבר ר"נ דהלכה כהאי ש מתניתא.

אכן הגמ' קאמר דאף בגמלתו ג"כ אין הלכה כהא מתניתא, דאף דאינה מינקת ולא שייך למיגזר הא אטו הא חיישינן בגמלתו דילמא משום זה תגמלנו, וזה גזירה חדשה, דלא שייך לדר"מ, נמצא למסקנא אף בדבי ריש גלותא, אף דאינהו לא הדרי וינקי, איננה מינקת ג"כ אסור דהרי הוי כגמלתו דגזרינן אף בשאינה מינקת משום דילמא תגמול כדי להנשא, ה"נ בדבי ריש גלותא, אף דאינהו לא הדרי וונקי, גזרינן דילמא תתן למינקת והמינקת תחזור בה או תנשא ותתעבר, משו"ה לא הביא הרמב"ם דינא דבי ריש גלותא, דלמסקנא גם זה אסור.

ה) עכ"פ היוצא מדברינו, דהיכא דגמלתו לא הויא מינקת, ורק דגזרינן דילמא תגמול את בנה והיכא שמת והניח מעוברת ולא התחילה להניק דלא מקריא מינקת חבירו תלוי בפלוגתא דהנך י"א שהביא המחבר, אכן באלמנה שהתחילה להניק הרי מקריא מינקת חבירו, שהרי היתה משועבדת, אכן כל זה היכא דלא סלקה מקודם שיעבודה, אבל היכא דכבר סלקה כשהיתה מעוברת, דרצתה להנשא:

בכה"ג דאדרבה מזונותי' ממילא מעשה ידי' אין שייכים להיורשים, בכה"ג הוי כגרושה, וכלא התחילה להניק, דתליא ג"כ בהנך מחלוקת, דלהר"ש והרשב"א והמ"מ מותר ולר"ת וריב"ש אסורה, ואפשר. דגם ר"ת לא פליג על הר"ש אלא במינקת, אבל בגמלתו דאיננה מינקת ורק משום גזירה דילמא בשביל זה תגמול, בכה"ג גם ר"ת מודה, עכ"פ הוי בזה מחלוקת דמסיק הב"י שיש על מי לסמוך ובפרט במידי דרבנן וזה כונת הרמ"א שכתב להקל במופקרת במזנה, ובודאי באלמנה מניקה לא יועיל מה שמופקרת, ורק במזנה ס"ל להרמ"א כמו שאמרו כדאי הוא לסמוך בשעת הדחק.

א"כ אחר שכתב כתר"ה שהוא שעת הדחק מפני כמה טעמים, מצטרפנא למר להתיר, לסמוך בזה על דעת הר"ש הרשב"א והמ"מ.

אכן כל זה אם הזוג מאלה שישמרו הלכות טבילת נדה אכן אם הם חלילה מאלה שנחשדו לעבור חלילה, דאלה אין מצוה כלל למהר נשואיהם ולא שייך לחשוש לקלקולא, כי מה יוכלו לקלקל יותר מהאיסור החמור הזה, אזי לא מצטרפנא כלל וכלל, אך אם ישמרו הלכות אלו, אזי מצטרפנא באופן אם יתקנו תקנה לולד, שיהי' בטוח הנקתו ע"י הדד על הצלוחית ומיני מאכל תינוק כמו שנהוג עתה. וד' יורנו ויצילנו משגיאות, ידידו מוקירו כ"ז תשרי תרפ"ג

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה