שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק יורה דעה · סימן עא
ב"ה יום א' ח' תמוז תרכ"ה לפ"ק. לכבוד ידידי הרב החריף הותיק מ' נתן נ"י דיין ומו"צ בק' גדיצא. אחר דשה"ט הגיעוני אמרותיו והנה מש"כ להתיר שהשליחות הי' בטעות ששינו שקנו פשתן שלא לפ"כ משפחות הנפטר, אינו מתחוור דודאי לא גרע מפיחת עשרה או הוסיף עשרה דא"ל להכי אמדתיך כש"כ כאן, והרי כתב הר"מ ז"ל סוף הל' אבל דהמרבה על מתו עובר על ב"ת ופשיטא דיכול לומר להכי אמדתיך, אמנם בעיקר איסור זה ראיתי לעמוד כי מדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בפ' אע"פ נראה דאיסור הנאה במת הוא מד"ת וכ"נ מדברי התוס' בפ"ק דזבחים ר"פ כל הזבחים דאסור מד"ת, אמנם הרב במל"מ פ' י"ד מה' אבל הכ"א צידד בדעת הר"מ ז"ל דאפשר שאין בו איסור תורה, וכן בעגלה ערופה אפשר שאין בו איסור תורה והביאו לזה מה שלא כתב הר"מ ז"ל דהנהנה מבשר המת לוקה והרי בחטאות המתות כתב הר"מ ז"ל בפ"ג מה' מעילה דלא נהנין מד"ס, דמשמע דאינו אלא מדרבנן ולבסוף הכריח דעגלה ערופה ודאי אסור מדאורייתא:
והנה מש"כ הרב ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל חמש חטאות המתות לא נהנין רק מדרבנן למד כן ממש"כ הרב ז"ל בפ"ג מה' מעילה דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה מד"ת אבל מועלין מד"ס ובפ"ד כתב דחטאות המתות אין מועלין אבל לא נהנין הבין הרב ז"ל דשוים הם ולפענ"ד הא ודאי ליתא דקדשים שמתו נהי דיצאו מידי מעילה וליכא בהו איסור מ"מ אסורין בהנאה מד"ת וכמו שאבאר והרי הנהנה מקדשים קלים דאין בהם מעילה מ"מ אסור בהנאה מד"ת וברפ"ג דמעילה אהא דאמרינן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה פריך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ונהי דלא קיי"ל הכי היינו לגבי מעילה אבל אסור בהנאה מדברי תורה:
והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסוה"ת ובה' מ"א דכל אסורים שהם אסורין בהנאה מד"ת כמו חמץ וכלאים ובב"ח נהי דעבר על ד"ת מ"מ אינו לוקה ודוקא על לאו דמעילה גלי קרא דלקי אבל בשאר דברים אינו לוקה ודינו כח"ש, א"כ ניחא כיון דאין בהם מעילה הר"ז כמו כל איסורין דאסור בהנאה מד"ת ומ"מ אינו לוקה, ולא עוד אלא דלדעת הרמב"ם ז"ל כל הנלמד מי"ג מדות נקרא דברי סופרים אף שדינו כדאורייתא, כמוש"כ המ"מ בפ"א מה' אישות ועיין ש"ך חו"מ סי' ל"ג והדברים עתיקים א"כ גם בקדשים שמתו וכן בחטאות המתות נהי דאסור בהנאה מדאורייתא מ"מ אינו לוקה ומכש"כ בחמש חטאות המתות דהא בפרק הגוזל קמא פרכינן חטאות שמתו בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא קדשה ומשני הלמ"מ והרי דעת הר"ן בפרק כלל גדול דאין לוקין על הלמ"מ ומה"ט כתבתי במ"א להסתפק באוכל ערלת חוץ לארץ אי לקי ונ"מ בזה"ז אם נפסל לעדות, ומה שיש לעיין בדברי הר"ן הללו כתבתי במ"א עכ"פ נראה שדעת הר"מ ז"ל דאסור בהנאה מד"ת גם בקדשים שמתו אלא שאין לוקין:
אמנם מדברי רש"י ותוס' נראה דחמש חטאות איסור הנאה דידהו אינו אלא מדרבנן שכ"כ רש"י בפ"ג דמעילה וכן דעת התוס' בנזיר דף נ"ד דהא דלא נהנין אינו אלא מדרבנן ולפ"ד קדשים שמתו אינו אסור בהנאה מד"ת אלא מדרבנן דפקע קדושתי', ותמהני דבהדיא מבואר בב"ק פ' שור שנגח דפסולי מוקדשים שנפלו לבור פטור דלא קרינן והמת יהי' לו וע"כ דמדאורייתא אסור. וכ"מ בחולין דף מ' ע"ב גבי שוחט חטאת בשבת בחוץ דכתבו הראשונים דעיקר הטעם דאינו נתקבל בפנים ואינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד ולא כתבו דפקע קדושתי' לגמרי וביותר יש לה"ר מהא דכתבו הראשונים דבכור טרפה אסור עורו בהנאה מדאורייתא אפי' בנשחט כש"כ כשמת, ועוד תימא גדולה דהא שחוטי חוץ קיי"ל דאם עלה ירד ואפ"ה אסור בהנאה מד"ת כדמוכח בשלהי א"מ גבי חולין שנשחטו בעזרה ועיין ברש"י זבחים דף ק"ג ובתוס' ר"פ כל הזבחים ע"ב דנראה מבואר מדבריהם דאפי' העור אסור בהנאה כשמת ובע"כ צ"ל דהא שאמרו לא נהנין מדרבנן היינו מצד איסור מעילה אבל עכ"פ אסור כמו כל קדשים קלים דאסור בהנאה ועי' בתוס' ר"פ כל הזבחים שכתבו נ"מ לענין שלא כדרך הנאתו] ואע"פ שזה דחוק בלשון רש"י ותוס' מ"מ הוא מוכרח מכל כל הנהי ראיות דכתבינן, וא"ת למאי דפרישית דחמש חטאות המתות אסורין בהנאה ד"ת א"כ הא דאמרינן בירושלמי דשבת בפ"ק דחמש חטאות המתות יש כח ביד הב"ד להתירן ואמרינן שם דוקא לענין ירעו עד שיסתאבו אבל להקריב אסור אלא ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה ולמאי דפרישית הא אסור בהנאה מדאורייתא והא ודאי קושי' אלימתא היא, אבל נ"ל דמכאן מוכח כדעת הר"מ ז"ל דס"ל דכל הספיקות אינו מד"ת אלא מדרבנן, והנה בתמורה דף ט"ז מבואר בהא דחמש חטאות מתות דהלמ"מ הוא רק על אחד והד' רועות אלא דמספ"ל הי רועות והי מתה ומצד הספק גזרו על כולן שימותו וכיון דאינו אלא ספק ואסור רק מדרבנן יש כח ביד חכמים להתיר וזה ברור, ולדעת החולקין צ"ל דבהלמ"מ מודי כמו ספק ערלה בחו"ל והא דחמש חטאות אינו אלא הלמ"מ:
מיהו בעיקר דברי המל"מ שדימה עגלה ערופה לחמש חטאות המתות נראה דלא דמי כלל דהתם עיקר הקדושה הי' לכפר בו בפנים והשתא דלמיתה אזלא איקלשא לי' קדושה וליכא בהו אלא איסורא בעלמא, אבל בעגלה ערופה עיקר הפרשה והקדישה הי' לכפר בו בחוץ ואין למדין דבר שמצוותו בכך מדבר שאין מצוותו בכך אלא דבלא"ה ל"ק כלל דנהי דכפרה כתיב בה כקדשים מ"מ הא כמה קדשים ליכא בהו איסור מעילה, ותדע לך דהא בפ"ק דסוכה אמרינן דעצי סוכה אסורין בהנאה ומשמע התם בש"ס דדרשה גמורה היא ואפ"ה אין לוקה אלא ודאי דלא הוקש להנך דמעל בהן כיון דלא קרינן קדשי ד', ועוד כיון דעיקר ילפותא מהא דכתיב כפרה כקדשים והרי בדם קיי"ל ביומא ובחולין סו"פ כל הבשר דלית בי' איסור מעילה משום דלכפרה ניתנה ולא למעילה וכיון דבדם קדשים לית בי' איסור מעילה אלא איסורא בעלמא כדמוכח בפ"ק דנדרים כש"כ בעגלה ערופה דלא כתיב בי' אלא כפרה:
ונ"ל דגם פטר חמור דקיי"ל דאסור בהנאה כמבואר בפ"ק דבכורות ופסק כן הרמז"ל מ"מ אינו לוקה על הנאה ואינו לוקה על גיזה ועבודה ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה בעל ש"א בטו"א בהא דקיי"ל כר"י דפטר חמור אסור בהנאה ובפ"ק דבכורות ד' ט' ע"ב אמרינן דר"י ור"ש בהאי קרא פליגי דכתיב לא תעבוד בבכור שורך אבל עובד בשלך ושל אחר ולא תגוז בבכור צאנך אבל אתה גוזז שלך ושל אחרים, ור"ש ס"ל דל"ת בבכור שורך אבל אתה עובד בפ"ח, ואמרינן דר"י ור"ש לטעמי' אזלי אי שותפות עכו"ם פטור מבכורה, דר"י לטעמי' דס"ל דשותפות עכו"ם חייב בבכורה ור"ש ס"ל דפטור וכיון דאנן קיי"ל דשותפות עכו"ם פטור א"כ קרא דשורך למאי אתי, ולמאי דפרישית לק"מ דאהני קרא ואהני גז"ש אהני קרא דלא לקי אל"ת בעבודה ואהני גז"ש דילפינן ערופה לאיסור בעלמא דהא בעגלה ערופה גופה אינו אלא איסור בעלמא, בפרט לדידן דקיי"ל דע"ע אסורה מחיים שפיר ילפינן בגז"ש דגם קודם ערופה אסורה בלא פדיון וכ"ש דא"ש למש"כ הרב מל"מ דגם בע"ע קודם ערופה הי' יכולין לפדותה בלא מום:
הן אמת שדברים הללו הם תמוהים בעיני מאוד דהא בחולין רפ"ה אמרינן בהא דפליגי רבנן ור"ש במתניתין אי שחיטה שא"ר שמה שחיטה בפרת חטאת ובע"ע ואמרינן דפרת חטאת אינה משנה דאע"ג דפרה קדשי מחיים מ"מ כיון דמהני פדיון ושמעינן לי' לר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי מקרי שחיטה ראוי', ובתר הכי קאמר לר' ינאי דע"ע אינה משנה, ופריך והאמר ר"י גבול שמעתי בה ונסבין חברי' למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואמאי לא משני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה ומשני אלא אמר ר' יוחנן ע"ע אינה משנה, ולפ"ד הר"ש שהעתיק להאי תוספתא דלאחר ירידתה לנחל איתן נהי דאסורה מ"מ מהני פדיון א"כ שפיר קאמר ר' ינאי עגלה ערופה אינה משנה דנהי דאסורה מחיים מ"מ כיון דמהני פדיון הא שמעינן לי' לר"ש דכל העומד לפדות כפדוי דמי וכשם דקאמר פרת חטאת אינה משנה ה"נ עגלה ערופה אינה משנה מה"ט גופה ומהתימא על הרב מל"מ שלא הרגיש בזה וכן על הר"ש יש להפליא שהרי זה נגד סוגיא ערוכה, וליישב דברי הר"ש הי' נראה לפ"מ שהקשו רבותינו בעה"ת בהא דקאמר עגלה ערופה אינה משנה נימא דעריפתה זו היא שחיטתה כמו בשעיר המשתלח דאמרינן ביומא ר"פ שני שעירים דחייתו לצוק זו היא שחיטתו וה"נ בע"ע ובהדיא מבואר בזבחים ס"פ חטאות העוף דעגלה ערופה אינה מטמאה בגדים דכפרה כתיב בה וכיון דמקרי שחיטה לטהר מידי נבילה ה משום או"ב, והנה רבותינו בעה"ת נדחקו הרבה ביישוב קושי' זו ובהרמנותא דרבותינו קאמינא דלק"מ דהא בה:
כיון דכפרה כתיב בה והרי מחוסר זמן פוסל בה וכיון דפוסל בהו מחוסר זמן ודאי לא הוי מחייבי חכמים משום שחיטה שאינה ראוי' דדוקא בשוחט טריפה או שור הנסקל אף שאינה ראוי' לאכילה מ"מ מקרי שחיטה שא"ר כיון דאהני שחיטה לטהר מידי נבילה אבל בעורף עגלה שהיא מחוסר זמן כיון דבאמת לאו שחיטה היא אלא דרחמנא אחשבינה למקרי זביחה לגבי טהרת נבלה א"כ י"ל דדוקא במקום שהיא כשרה אבל כיון שהיא פסולה מחמת מחוסר זמן דאו"ב הו"ל כעורף שור ושה דלא מחייב לד"ה משום או"ב דלאו שחיטה היא כלל ומה שהביאו התוס' ראי' מר"פ שני שעירים גבי שעיר המשתלח הנה גם שם לא נזכר כלל דחייב משום או"ב אלא דפסול משום מחוס"ז אבל באמת אין מקום לחייבו כלל משום או"ב, גם הר"מ ז"ל סוף הלכות עבודת יוה"כ לא כתב דחייב משום או"ב אלא דנפסל, והיינו דבאמת אין ענין לחויב כלל משום או"ב דהא כיון דנפסל לשעיר המשתלח הו"ל כזורק שור או שה מצוק דאין בו משום או"ב א"כ לפ"ז מיושב היטב קו' התוס' דליכא למימר דעריפתה זו היא שחיטתה דא"כ קשה מ"ט דרבנן דחייבי דהא כיון דנפסל לאו שם עגלה ערופה עלה:
אמנם כן בירושלמי פ' עגלה ערופה פליגי ר' ינאי ור"ל דר' ינאי ס"ל דעורף עגלה חייב לר"מ משום או"ב ור"ל פליג, וראיתי להחכם בעל פני משה שדקדק ע"ד הר"מ ז"ל בה' שחיטה דנראה מדבריו דדוקא בשוחט חייב ולמה לא פסק כר' ינאי דעורף נמי חייב כמו בשעיר המשתלח ועיי"ש מה שנדחק ואין לי להאריך בדוחקין כי כ"כ דלהרמב"ם ז"ל גם בשעיר המשתלח אין בו מלקות דאו"ב אלא דנפסל משום מחו"ז וכמש"כ אך איפכא קשה מנ"ל לר' ינאי דחייב לר"מ, ונלפענ"ד דבלא"ה יש לדקדק על ר' ינאי למה לא נקט לשון משנתינו בחולין פ' או"ב דרבנן מחייבי משום או"ב, והרי בפ' כיסוי הדם אמרינן דבכאן שינה רבינו הקדוש במשנה למנקט הא דר"מ בלשון חכמים ולמה לא נקט ר' ינאי לשון משנתינו ויאמר לחכמים עורף עגלה חייב, לכ"נ דהא בזבחים בפ' חטאת העוף איפלגי ר"מ ורבנן אי המולק טריפה מיטהר מידי נבילה דלר"מ כיון דרחמנא אחשבי' למליקה דינו ממש כשחיטה ואף דטריפה פסולה לגבוה מ"מ דינו כטריפה שחיטה, ור"י פליג וכ"כ הרמב"ם ז"ל דמליקת טריפה אינו מטהרה מידי נבילה א"כ ה"ה ע"ע טריפה שערפה לר"מ מטהרה מידי נבלה כמו מליקת טריפה ולר"י לא מטהרה וממילא פטור משום או"ב, ולפ"ז מדויק לשון הירושלמי ערף עגלה לדברי ר"מ חייב, והיינו דלר"מ דס"ל מליקת עוף טריפה שמה שחיטה ה"נ עריפת עגלה שנפסלה מחמת טרפה או ד"א, ובזה מיושב הא דנקט ר' ינאי לדברי ר"מ דלרבנן ודאי פטור אף דשחיטה שא"ר שמה שחיטה מ"מ בזה כיון דאינו אלא ערופה כיון דנפסלה דכפרה כתיב בה כקדשים אין בו דין או"ב וה"נ במליקת עוף טריפה ומיושב דברי הר"מ ז"ל כיון דאנן קיי"ל דלא כר"מ ומליקת עוף אינו מטהר ממילא בעגלה ערופה שערפה אין בה משום או"ב:
אמנם נלפענ"ד דאף לר"מ מליקת עוף טהור מטהר מידי נבילה אף בטריפה היינו בהקדישה ואח"כ נטרפה אבל בהקדיש טרפה פשיטא כיון דלא חל קדושה הו"ל כמלק חולין בעלמא, ולפי"ז אף לר"מ דס"ל מליקת עוף טהור מטהר מידי נבלה אף בטרפה מ"מ ל"ש איסור או"ב אלא למ"ד ע"ע ירידתה לנ"א אוסרתה וכשירדה לנחל איתן שחט אח"כ את האם אבל למ"ד עגלה ערופה אינה נאסרת רק משעת ערופה א"כ כיון דבשעת העריפה לא הי' כשרה כיון דמחוסרת זמן א"כ לא חלה קדושה עלי' א"כ אפי' לר"מ לא מקרי שחיטה ופטור, ולפ"ז יש ליישב מה שהקשינו על הר"ש דס"ל דמהני פדיי' א"כ שפיר קאמר עגלה ערופה אינה משנה דהא כיון דלא נאסרה עד שעת ערופה והאי שעתא לא חזי לערופה הו"ל כעורף שור ושה אבל אם נאמר דנאסרה מחיים נהי דעל שחיטה הו"ל שחיטה ראוי' דיכול לפדותה מ"מ יכול הי' לשנוי' דמיירי בערפה ולר"מ הו"ל כמליקת עוף טרפה כיון שכבר הי' קדושה כנ"ל ליישב דברי ר"ש:
אמנם לפענ"ד אין כן דעת הר"מ ז"ל אלא שסמך על סתם סוגי' דחולין ד' פ"ב דמשמע דלא מהני פדי' לכן לא העתיק הך תוספתא ודו"ק היטב, עכ"פ היוצא לנו מזה דאיסור הנאה במת הוא מדאורייתא אלא דאין בו אלא עשה בעלמא מיהו כ"ז באיסור הנאה ממת גופי' אבל מתכריכין נראה ברור דאין בו אלא איסור דרבנן כמ"ש הרשד"ם בתשו' חיו"ד סי' ר' דאין בו אלא איסור מד"ס אע"פ שהראי' שהביא מדברי הר"מ ז"ל בפי"ב מה' אבל אין לו שחר עכ"פ נראה ברור לדינא דקבר בנין ותכריכין דאינו אלא שמשין אינו אסור אלא מדרבנן, וזה נ"ל שהוא דעת הרז"ה שהביא הר"ן בפ' ראוהו ב"ד דס"ל דבמצות דרבנן אמרינן מצות להנות נתנו והנודר משופר אסור בשופר של תענית, והקשו עליו מהא דעירובין בר"פ בכל מערבין דאמרינן דלמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה קנה העירוב בביה"ק אע"ג דעירוב אינו אלא מדרבנן, ונלענ"ד דע"כ ל"ק הרז"ה דבמצוה דרבנן אמרינן להנות נתנו אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור הנאה דרבנן ומצוה דרבנן מודה הרז"ה וכיון דקבר ותכריכין אינו אלא איסור דרבנן אמרינן גם במצוה דרבנן לאו להנות נתנו דהם אמרו והם אמרו, ונלפענ"ד להוכיח דתכריכין לא מיתסרי אלא מדרבנן חדא דהא המשמשין לא נאסרו רק דנלמוד מגז"ש דמשמשי כו"ם ואי נימא דדרשה גמורה היא א"כ נימא נמי דתופס את דמיו כמו בע"ז והרי בהדיא מבואר בפ' הא"מ ובע"ז דאין לך תופס את דמיו רק ע"ז ושביעית, ועוד דאי נימא דדרשא גמורה היא א"כ ילקה הנהנה ממת כמו הנהנה מע"ז ומדברי הרמז"ל נראה מבואר דאינו לוקה, אלא דהאמת יורה דרכו דהא בע"ז דף כ"ט ע"ב אמרינן דע"ע אסורה בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים והשתא אי נימא דגז"ש גמורה היא א"כ אמאי שביק לגז"ש דע"ז דלוקה ונקט גז"ש דע"ע דבעגלה ערופה גופה אין בה מלקות א"ו דאינו אלא מדרבנן האי גז"ש, ועיקר הדבר כיון דאשכחן לקרא דכתיב זבחי מתים והוקשה ע"ז למת אמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה ע"ז אסור משמשין אף מת אסור משמשין, ובהדיא מבואר בפרק ר"ע בשבת דהא דאיתקש ע"ז למת אינה אלא מדרבנן וכמו כן להיפך האי דאיתקש מת לע"ז לענין משמשין אינו אלא מדרבנן וכדברי מוהרשד"ם לכן הנהנה מתכריכי מת לא נפסל לעדות ולשבועה אף לדעת הסוברין דבחימוד ממון א"צ מלקות ונפסל לעדות ולשבועה מ"מ כיון דאינו אלא מדרבנן לא נפסל לעדות בלא הכרזה:
**(ולכאורה צ"ע מדברי הש"ס סנהדרין מ"ח: דגזרינן אטו תכריכין והרי הוי גזירה לגזירה וצ"ע. המגיה.)** ובנד"ד מסתברא דנהי דתכריכין לא מתסרי אלא מדרבנן מ"מ כיון שקנו לצורך המת והניחו ע"ג המת לכבודו לא גרע מזרק כלים ונגעו במטה דנאסרו משום מ"ע עיי"ש בסנהדרין דף מ"ח ע"ב ברש"י ד"ה במטה הנקברת עמו אלא דנהי דמתסר משום מ"ע מ"מ נראה דלצורך מת אחר שרי דמה בכך דמת אסור בהנאה הא מצות לאו להנות נתנו, והכי משמע מהא דאמרינן שם בסנהדרין דף מ"ח מותר המתים למתים וקס"ד דהזמנה מילתא הוא ואפ"ה מותר למת אחר. ותמוה לי טובא על הטור בסי' שס"ד שהביא בשם רבינו ישעי' דקבר מת של בנין אסור לקבור בו מת אחר דאסור בהנאה, וקשה טובא הא לאו לה"נ, והא דקאמר הש"ס שם החוצב קבר לאביו והלך וקברו במ"א ל"י בו עולמית וקס"ד בהזמנה מילתא צ"ל דלס"ד ס"ל מצות לה"נ והוי מצי למימר ולטעמיך כמש"כ, או דס"ל לאביי מצות לה"נ אבל למסקנא קשה, וראיתי להרב ב"י שכתב ע"ד ר' ישעי' דלא הי' צריך משום איסור הנאה אלא דאין קוברין שני מתים כמבואר בסי' שס"ב, ולכאורה תימא דהא איפכא מסתברא דאי משום איסור הנאה האי אסור מד"ת משא"כ משום כבוד מת ליכא אלא איסור דרבנן, אולם לפמש"כ דעיקר כדעת מוהרשד"ם דקבר ותכריכין אינו אלא מדרבנן ודוקא גוף המת אסור מד"ת ניחא, אלא דאכתי קשה הא משום כבוד המת באם א"א בענין אחר שרי כמו"ש הטור בסי' שס"ב משא"כ משום איסור הנאה, ונלפענ"ד דס"ל לר' ישעי' דאף דמצות לאו לה"נ היינו בדיעבד בא"א בענין אחר אבל לכתחילה אסור ולפ"ז ניחא דברי ר' ישעי' גם דברי הב"י ניחא כמובן, ולפי"ז לדעת רוב הפוסקים דהא דמצות לאו לה"נ אפי' לכתחילה א"כ ממילא מותר לצורך מת אחר בפרט דאינו אלא משום מ"ע כמוש"כ ותו לא מידי רק החיים והשלום:
מנאי ידידו הדו"ש בלונ"ח ישראל יהושע חוב"ק קוטנא.