שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק יורה דעה · סימן ע
תוכן השאלה ע' נפש חי' חיו"ד סי' צ"ה להרב הגאון מוה"ר שמואל העלער בצפת הנה השאלה נחלקה לג':
א) מצד פינוי עצמות, וע"ז השיב הרב מוהרש"ה נ"י דפינוי עצמות אינו אלא מדרבנן והו"ל ספד"ר שמא הקברים הללו משל נכרים, וכבוד חתני הגאון נ"י השיב בזה די"ל כיון דס' ג"כ בדאורייתא למ"ד דאינם מטמאין באוהל, וכן למ"ד דלא מיתסר בהנאה וכל שנולד הספק בד"ת ל"א סד"ר להקל, ויש לדון בזה שלא נאמר כן אלא כשהאיסור דרבנן הוא משם האיסור ד"ת כמו ס' ד"ח שנתערב או איסור דאורייתא לאחר מעל"ע, אבל כשאינו משם א' לא כדמוכח בעירובין דף ל"ו בעירוב בס' תרומה דאי לאו דבעינן סעודא הראוי' הי' העירוב כשר אע"ג דלענין איסור אכילה הוי מחמרינן מ"מ לגבי עירוב הי' מותר דסד"ר להקל אלא לפי שאינו משם אחד דאכילה לחוד ואיסור חוץ לתחום לחוד. וה"נ לגבי פינוי עצמות דאין ענין כבוד המתים לגבי טומאה והנאה גם לא ידעתי אם הך כללא דכל שנולד בדאורייתא ושייך גם לאיסור דרבנן הוא כלל גדול גם לגבי טומאה שהרי בס' מקוה כל שהוא טהור מד"ת ספיקו להקל כמבואר בטהרות ומייתי בעירובין דף ל"ה אע"ג דהס' מקוה נוגע גם לד"ת להטובל מטומאה דאורייתא, ותו דבס' דר' לא אמרינן האי כללא כמוש"כ הש"ך יו"ד סי' נ"ז גבי דרוסה מיהו בעיקר הדין אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות אם יש סברא לתלות יותר בשל ישראל:
ב מצד טומאות כהנים אם לסמוך שהוא קברי נכרים וכדעת הסוברים דקברי נכרים אינם מטמאים באהל, וכתב השואל שיש לצרף גם דעת הראב"ד דאין לחייב הכהנים בזה"ז לפי שכבר הם טמאים, והו"ל ס"ס וכבר נזכרו דברים הללו בס' דגול מרבבה ולא הודו לו לפי שאין לזוז מדברי הש"ע שסתם כדעת הרא"ש דנכון לזהר מקברי עכו"ם, גם הדגמ"ר חזר בו, ובגוף הדין, הגם שמי יכניס ראשו בין הני אשלי רברבי עכ"ז אמינא מילתא חדתא בהא ויה"ר דתתקבל:
הנה הפוסקים נחלקו בזה שדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' טו"מ שאינם מטמאין רק בטומאת מגע ומשא לא באוהל וכרשב"י והביאו ראיות לזה מפ"ק דכריתות גבי סך משמן המשחה, ומפ' המקבל בעובדא דרבה בר אבוה, והרמב"ם ז"ל הוסיף עוד ראי' מקרא דכתיב בפ' מטות גבי הרוגי מדין דלא נזכר רק הנוגע לא טומאת אוהל, ור"ח גרס בפ' אין מעמידין גבי סימני דגים וסמניך קברי עכו"ם אין מטמאין באהל אלמא דאין מטמאין באהל, אמנם ר"ת ור"י סוברים דהלכה כרשב"ג בפ"ח דאהלות משנה ט' דס"ל דמדורות כושיים טמאים, והראב"ד בס' האשכול הביא שני דיעות, ונראה שדעתו נוטה להתיר וכן דעת הרב המאירי ביבמות דף ס"א, ולפענ"ד הי' נראה להשוות הסוגיות דהנה מבואר שם ביבמות דבמגע ומשא ודאי מטמא, והנה בפ"ג דאהלות תנן דהנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית מצטרף ובסיפא תנן דמב' שמות אין מצטרפין דהנוגע בחצי זית וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית אין מצטרפין ובחולין דף קכ"ח רמי רישא אסיפא ומשני ר"ז רישא בטומאה רצוצה עיי"ש בפרש"י, והמתבאר שם בסוגיא דכל שהטומאה רצוצה שאין בו אוהל טפח דין נגיעה יש לו ונשתנה טומאת מת משאר טומאות דאינו טמא אלא בנוגע בגוף הטומאה ובטומאות מת כל שהטומאה רצוצה שאין חלל טע"ט הנוגע בקרקע שע"ג דין מגע יש לו, לכן אע"פ שאין שני שמות מצטרפין ואין נגיעה ואוהל מצטרפין בזה מצטרף לפי שהטומאה רצוצה דין מגע לו כדאמרינן התם להדיא דכולה חד נגיעה, ואיכא שם אוקימתא אחריתי, אבל הרמז"ל בפה"מ בפ"ק דאהלות והר"ש והרע"ב העתיקו לאוקימתא דר"ז, והשתא אמינא מילתא חדתא, דבנזיר דף נ"ד אמרינן מאו בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור ופירש"י דאע"ג דאין קברי נכרים מטמאים באוהל גלי קרא דמטומאות מגע לא אימעיט והיינו כרשב"י, וקשה בעיני טובא דלא משמע מקרא דבקבר למדרש הנוגע במת עצמו גם התוס' הקשו שם ל"ל קראי לרבוי מגע הא לא אימעוט אלא מטומאות אוהל עיי"ש, אמנם לפענ"ד לפ"מ דמבואר בסוגי' דחולין דטומאה רצוצה דין מגע לו א"כ אתי שפיר בפשיטות דאו בקבר אתי לרבוי דגם אם נוגע בקבר למעלה ע"ג קרקע אע"ג שאינו נוגע בגוף המת מ"מ טמא דדין מגע יש לו, וזה לא שמעינן מהא דרבינא והיינו דבקרא קמא בהאי פסוק דאשר יגע על פני השדה שזה מצד אוהל כמו שפירש רש"י ז"ל שם דדרשינן מאו בקבר לרבות קבר סתום ופירשו שם התוס' דאם יש בקבר חלל טע"ט גם הנוגע שלא כנגד המת טמא וז"א אלא בקבר ישראל ומקרא בתרא דגבי נוגע דרשינן מאו בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור והיינו הנוגע בקבר של מעלה, ומעתה אתיין כל הסוגיות כמין חומר, דמהא דמדורת כושיים ל"ק כלל דהא הכושיים שקוברים בבתיהם את הנפלים ודאי אין בהם חלל טע"ט והנוגע בקרקע שעל גבו דינו כנוגע במת כדמרבינן מאו בקבר, וכן הראיות שהביאו דאין מטמאין באוהל מעובדא דרבה בר אבוה ל"ק דמאן לימא לן דאליהו ע"ג קרקע הוי קאי (עיין עירובין פרק מ"ש גבי יש תחומין למעלה מעשרה] ועיקר הקו' דהא מטמא באוהל גם בעומד באויר וע"ז השיב דאין קברי עכו"ם מטמאין באוהל והיינו דהעומד באויר למעלה מטפח אינו אלא כאוהל דאינה רצוצה, גם מהא דפ' א"מ גבי וסימנך קברי נכרים לפי גרסת ר"ח א"ר להתיר לילך ע"ג קברי נכרים דהוא רצוצה ודין מגע לו, ואע"ג דבעצם כשעורה דאינו מטמא באוהל גם ברצוצה אינו מטמא ש"ה דאתרבי מבקבר דאפי' דלפני הדיבור, איברא דהר"מ ז"ל בפ"א מה' טו"מ סתם וכתב דאינן מטמא רק במו"מ לא באוהל ול"ח בין טומאה רצוצה, אמנם גם בפ"ד מה' טו"מ כשהעתיק להך משנה דפ"ג דאהלות דאין נוגע ואוהל מצטרף סתם ולא חילק בין טומאה דרצוצה דמצטרף למגע, וכמבואר בחולין, ותמיהני על הכ"מ שלא הרגיש בזה, ואם נאמר דהרב ז"ל סתם לה לפי שהוא פשוט דטומאה רצוצה דין מגע לו א"כ אין תימא אם השמיט בדין טו"מ דנכרי ד"ז דטומאה רצוצה אלא שזה דוחק גדול, והי' נראה שהרמב"ם ז"ל בחיבורו פ"י פ"א בסוגיא זו, וכבר עמדתי ע"ז במ"א ובינותי בספרים וראיתי להמאירי בנזיר ד' נ"ד שפירש בהא דקבר שלפני הדיבור דמטמא אע"ג דאינו מטמא באוהל, אמנם דוקא קבר ישראל וס"ל כפי' הריב"א שהזכירו שם התוס' דלפני הדיבור היינו אחר מתן תורה וקודם שנצטוו בפ' טומאת מת וקברי נכרים אינם מטמאים כלל רק בנוגע בגופו של מת, הנה גם הרב ז"ל לא הונח לו פי' רש"י שנאמר דבקבר אתי לרבוי הנוגע בעצמו של מת שאין זה סובל כלל לשון קבר, לכן ס"ל דמטמא הקבר הנוגע בו אלא דוקא אחר מ"ת קודם הדיבור של הפרשה דפרה ואחר הדיבור מטמא באוהל, וקברי נכרי דוקא בנוגע בגוף המת ע"ש ותמצא דינים חלוקים בזה, ואין זה דעת כל הפוסקים גם לא ידעתי צורך לדוחק זה שהרי לפ"מ שמבואר בחולין נראה בטומאה רצוצה גם קברי נכרים מטמא, ומ"מ למדנו מדברי המאירי דהפי' דלפני הדיבור היינו בנוגע בגוף הקבר לא בנוגע במת וזה כמו ששערנו, ומעתה נראה ודאי שנכון לזהר בקברי נכרים גם אם נאמר הלכה כרשב"י:
אמנם מה שנסתפק הרב מוהרש"ה אם יעמדו רצפה של עץ על המקום הזה ויהא בו חלל ופלפל שם בהא דכתבו התוס' ברכות פ"ב גבי רוב ארונות, גם כבוד חתני הגאון שי' פלפל בזה, והנה עיקר דין זה דפתחו בד' הוא משום סוף טומאה לצאת והא דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים עיין מג"א סי' שמ"ג א"כ פשוט דיש להתיר בפשיטות בס' קברי נכרים, וכן אני רגיל להורות בפשיטות בקברי עכו"ם לנעול דלתי ביתו שאינו אלא משום סוף טומאה לצאת ובקברי עכו"ם יש לסמוך על המתירין, וכ"כ בפתח דברי דבספיקא דדינא יש להקל גם בנולד הספק בדאורייתא ולא עוד אלא שלדעתי שלא מצינו בש"ס בשום מקום שיהא כהן מוזהר בחו"ל על סוף טומאה לצאת כיון דאינו אלא מדרבנן, ואולי יש לדמותו למדורות כושיים ולבית הפרס דאין כהני חו"ל מוזהרים כמבואר בפי"ח דאהלות עיין ר"ש שם:
וראיתי בתשו' הר"י מיגאש סי' ע"ז שנשאל שתלמיד אחד העיד על הרי"ף שהתיר לכהן ליכנוס פפת הגזוטרא הבולטת והמת בבית כל שדלתי בית סתום, והר"י מיגא"ש השיב שחס לי' לרבינו הרב ז"ל שיתיר זה שהרי מבואר באהלות שטמא והיינו משום סוף טומאה לצאת, ולא ידעתי למה הרחיק כ"כ עדות של התלמיד שהרי לא לכל טומאות שמטמא כהן מוזהר. וכיון דהא דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן מאין לנו שיהא כהן בזה"ז מוזהר, אמנם אף שאין לסמוך ע"ז להתיר אחר שנראה מדברי הפוסקים לאסור ובודאי כהן העושה מעשה מקרי פורץ גדר הא מיהו בקברי עכו"ם ואפי' בספק כל המחמיר בזה הוא מהמתמיהין שיש לסמוך ע"ד רוב פוסקים המקילין בפרט שכן דעת ר"ח וידוע מה שכתבו הפוסקים עליו שדבריו דברי קבלה ואין לנו להוסיף על חומרת הש"ע שלא לילך על קברי עכו"ם שזה, טומאה מדאורייתא, וכ"ז להתלמד במ"א, אבל בנד"ד אין ענין לזה כלל שלא אמרינן סוף טומאה לצאת אלא בבית הגמור דפ"ג דאהלות וכן במת בבית או במגדל דכל הנך סופן לצאת לפיכך גם ביש בהן פותח טפח כל שהוא יותר מכזית פתחו בד' אבל קברים הללו שאין סופן לצאת וכשנקברו נקברו ע"ד שינוחו שם עד אשר יקיצו ישיני עפר, וכן עתה אין דעתם לפנות הקברות אין ענין זה לסוף טומאה לצאת, שהרי אין סופן לצאת עד אשר יעמדו שוכני עפר לד"ה כל שיש לו פותח טפח מקום לטומאה לצאת ואין דינו כנפש אטומה אינו מטמא כלל והיינו האי דכתבו התוס' גבי רוב ארונות יש להם פותח טפח דכל שיש לו פתח פתוח ברוחב טפח אינו בוקע כלל לפי שנקברו שלא ע"ד לפנות וזה נ"ל פשוט ולא ידעתי צורך לאריכות בזה:
ממני ידידו ישראל יהושע