שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק יורה דעה · סימן סח
שאלה הנה בעיר הבירה ווארשא התעוררו איזה אנשים יראים ושלמים לתקן תקנה להרים מכשול מאת כהני ד' הנכשלים באיסור דאורייתא בענין טומאת כהנים מחמת כי הרבה בתים גדולים נשלבים ונצמדים כאחד, ועלה בדעתם לעשות נקבים בהגעזימסען המאהילים או לעשות סדק כל שהוא, ואחד כתב לי בזה, ולפענ"ד צריך לעשות דווקא סדק רחב טפח, אי לזאת שאלתי ובקשתי מאת כבוד הוד גאונו שליט"א להודיעני דעתו הגדולה בזה כי הוא הלכה למעשה ולהסיר מכשול מאת הכהנים אשר המה כעשרת אלפים איש ד' עליהם יחי':
חיים משולם קויפמאן הכהן אבד"ק ראטשינז יצ"ו תשובה ב"ה כ"ח מנחם אב תר"ן לפ"ק קוטנא. כבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מו"ה חיים משולם קויפמאן הכהן שיחי' אבד"ק ראטשונז יצ"ו. מכתבו האיר נגד פני, וע"ד שאלתו, תחילה נדון אם זה טומאה דאורייתא שהכהנים מוזהרים בזה"ז, שדעת הש"ך יו"ד סי' שע"ב שאין זה מד"ת אלא בבא אל אוהל שהמת בתוכו והמג"א בסי' שמ"ג כתב לחלוק עליו דודאי הוא מד"ת ולוקין עליו, אמנם בסוף הטומאה לצאת כתב שהב"י כתב ביו"ד מחלוקת הפוסקים, והנה באמת שהב"י הביא בסי' שע"א דברי התה"ד, והנה הביא דברי רש"י בפרק הדר אמתניתין דאהלות המת בבית דאם חישב עליו להוציאו באחת הפתחים ניתרו שאר הפתחים, ולבסוף צידד שי"ל דמ"מ אין הכהנים מוזהרים בזה"ז די"ל דאין הנזיר מגלח עליו כמו חרב דקיי"ל דאע"פ שהיא כחלל וגולל ודופק שטומאתו מה"ת מ"מ אין הכהנים מוזהרים עליהם והביא דברי הרא"ש בהלכות קטנות שנראה מדבריו דגם הכהנים מוזהרים עליהם, ובאמת שגם בגולל ודופק כתב הב"י דמדרבנן עכ"פ אסור הגם שאין הנזיר מגלח, א"כ אין ראי' מדברי הרא"ש שיהיו הכהנים מוזהרים מד"ת על סוף טומאה לצאת, אמנם גם אם נאמר דאיכא טומאה מה"ת צ"ע כי כבר הרגיש מוהרא"י בסתירת דברי רש"י ז"ל בפרק הדר בעירובין דף ס"ח שכתב דהוא הלכה למשה מסיני ובדף י' כתב שהוא גזירת חכמים, וכן בחולין דף קכ"ה ע"ב ומה שתירץ ע"ז התויו"ט וכן בל"ח בה' קטנות שהלמ"מ נמי קרי לי' גזירת חכמים הוא דבר תמוה שאם היות שהלמ"מ קרי לי' הרמב"ם ז"ל נמי דברי סופרים אינו כן לרש"י, ועוד שגם להר"מ ז"ל לא מצאנו שיקרא להלמ"מ גזירת חכמים וזה מבואר, והנה גם הרע"ב בפ"ז משנה ג' כתב שהוא גזירות חכמים וגם בזה כתב התויו"ט דלאו דוקא והכונה שהוא הלמ"מ וכ"כ שזה מהנמנע, אמנם הנלפענ"ד להשוות דברי הפוסקים כי הנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב בפ"ז משנה ג' דהא דתנן המת בבית ובו פתחים הרבה כולן טמאים וכו' חשב להוציא בא' מהם הציל על כל הפתחים שעיקר הטעם דקבר סתום מטמא כל הבית, והנה הדין בקבר סתום ואטום הוא שאם אין בו חלל טפח על טפח אינו טמא אלא מקום הטומאה בלבד וצדיו טהורים אמנם אם יש בו טפח על טפח כל הבית וכותליו טמאים והנוגע בו מבחוץ אע"פ שאין הגג בולט טפח טמא לכן במת בבית כל הפתחים טמאים לפי שהוא כקבר הסתום שיש בחללו טפח ולא עוד אלא שהנוגע בו מבחוץ אע"פ שאין הגג בולט טפח טמא, ומה שהקשה הר"ש ע"ז הלא בלא פרץ את פצימיו אינו מטמא סביביו דבריו תמוהים דודאי כשאין כאן אלא פתח אחד כיון שלא פרץ את פצימיו ולא בטל לשם פתח מיני' הו"ל כחשב להוציא בזה דמציל על הכתלים ומה ענין לזה דיש לו פתחים רבים ולא נודע בהי מיני' מפקא, והנה בתשובת ר"י מיגא"ש רבו של הרמב"ם ז"ל בסי' קע"ז כתב ג"כ דהטעם הוא משום קבר סתום לכן טמאים כל האכסדראות הרי שגם דעתו משום קבר סתום שלא כדעת הר"ש, **(שכתב שם דהטומאה היא משום דבוקעות ועולה משמע לא מטעם דסופה לצאת, ובחנם נדחק בזה השואל בס' פתח האהל. המגיה.)** והנה לפי שיטה זו נראה דגם אם חישב להוציא באחת הפתחים מ"מ אם יש זוזין ואכסדראות או גג טפח בולט תחת הגג טומאתו מד"ת מטעם שכתב התה"ד, וביותר י"ל כיון דבעוד שלא חשב עליו להוציא הי' מטמא גם מבחוץ ודינו כקבר סתום א"כ גם לאחר שחשב עליו לפותחו ממנ"פ אם תדיננו כדהשתא הא הו"ל כקבר סתום ואם תדיננו בתר מחשבתו הא הו"ל כפתוח והטומאה יורדת לתחת האהל, גם דעת רבינו חננאל נראה ג"כ שדעתו שטומאתו היא מד"ת שהוא כתב בפי' למס' ביצה דף י' אהאי מתניתין דהמת בבית דלכן טמא כל זמן שלא חשב לפתוח אחת מהן דקיי"ל כל פתח שעתיד לפתוח כפתוח ולזאת אין הפתח סותם אבל כשחשב לפתוח את אחד מהם השאר טהורין דמבטל להם כ"ז שהמת בתוכו ודוקא כשכל הפתחים נעולים כיון שהבית עשוי לכנוס בתוכו תמיד לא מבטל להו על כ"ז שהמת בתוכו ע"ש, ול"ד להא דתנן בפ"ו דאהלות קוברי המת שעברו והגיף את הדלת שלא יאהיל ל"מ לפי שהחציצה בא ע"י אדם הא לא"ה הי' מהני סתימת הדלת י"ל דס"ל לר"ח דש"ה דסתימה בעי שיהא מבטלו כ"ז שהמת בתוכו ולכן בקוברי המת שעברו דרך השוק סמוך לבית כיון שאין שוהין בתוכו כלל והזמן קצר לפיכך אם סתמו לזמן קצר כזה מקרי סתימה ועיין בר"ן רפ"ק דסוכה שכתב דביטול צריך כ"ז שהמת בתוכו, ומיהו התוס' בפ' לא יחפור דף י"ט ע"ב והרא"ש והרמב"ן חולקין ע"ז וס"ל דכל שממעט החלל א"צ שיהא לעולם ואין להאריך בזה, עכ"פ לדעת הר"י מיגא"ש ותלמידו הרמב"ם ז"ל ור"ח אין ענין כלל הך משנה דהמת בבית דפ"ז דאהלות להא דסוף טומאה לצאת, ומ"מ נראה שהם ג"כ מודים להא דסוף טומאה לצאת דגזרו חכמים טומאה גם במקום דלא שייך להחמיר משום קבר סתום שהרי בסוף פרק ח' דאהלות והוא הדין המבואר בש"ע סי' שע"א סעיף ג' בשני חדרים נעולים ובכל אחד חצי זית החדרים טהורים והבית טמא כיון שסופו לצאת לבית ובזה ל"ש כלל משום קבר סתום כיון דהחדרים טהורין וכן נראה מהא דתנן בפ"ה משנה ב' תיבת המגדל יש בה פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכה מה שבבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך טומאה לצאת ואין דרכה לכנוס והרי כתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ' י"ב מה' טומאות מת ה"ו שאין דין קבר סתום בארונות של עץ וכ"כ בפ"ב ה' ט"ו ע"ש היטב א"ו כדאמרן דמדרבנן ודאי טמא משום שסוף הטומאה לצאת אלא שיהא טמא מד"ת הוצרכו לתת טעם משום קבר סתום, ולפ"ז מיושב היטב קושית התוס' חולין דף קכ"ה דר"י דפליג על סוף טומאה לצאת עיי"ש בפרק ד' דאהלות מ"ב וכי יחלוק על משנה דפ"ז דאהלות המת בבית ולו פתחים רבים ולפמ"ש א"ש דהתם בהא דמת בבית טמא מדאורייתא משא"כ בהא דמגדול ולפ"ז מיושב נמי דברי רש"י בפ' הדר דף ס"ח כתב שהוא הלמ"מ ובפ"ק דביצה דף י' כתב שהוא גזירת חכמים משמע מד"ת לא מטמא, ולמש"כ י"ל בפשיטות דהיכי דשייך משום קבר סתום דסתימתו גורם להמשיך הטומאה בכל האוהל וגם הדפנות מטמאין אלא שמחשבתו לפתוח גורם הטהרה בודאי טמא הפתח ואם יש לו גג טמא מד"ת אבל במקום דל"ש לבוא משום קבר סתום כגון שיש לו פתח במקום שאין רצונו להוציא משם המת דאינו נידון כקבר סתום וכן במונח כזית במגדול שאין דינו כקבר סתום לדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו ולא שייך אלא משום שסוף הטומאה לצאת בזה אין טמא אלא מגזירת חכמים, ונתישב סתירת דברי רש"י, ועדיין י"ל נהי דלדעת הני רבוותא טומאת הבתים הללו טומאתן מד"ת מ"מ לדעת הראב"ד בפי"ב מה' טו"מ אין הכהן מוזהר מד"ת ע"ש בה"ו שעל מש"כ הרמב"ם ז"ל דמה"ת אין הארון של עץ מקרי קבר סתום לפיכך ארון שיש בחללו טפח העומד על גבו טהור לפי שאוהל מפסיק ביניהם כתב שדלה מים מבורות עמוקים אבל טעה שלמד כן מהא דאמרינן בברכות דף י"ט ע"ב אמר ר' אלעזר בר' צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכים ואמרינן שם הטעם דרוב ארונות שלהם חלל טפח, והוקשה לו הא אדרבא קבר סתום מטמא אפי' שלא כנגד המת וכבר הוקשה כן להתוס' שם בברכות לכן חולק בין ארון של עץ לבין קבר של בית בנוי וסתום, אבל הראב"ד כתב דקבר סתום נהי דמטמא מד"ת מ"מ אין הנזיר מגלח עליהן כמו כן הכהנים אינם מוזהרים, והנה ודאי שאין דעת הראב"ד שהכהנים אינם מוזהרים לכנוס באוהל שהרי הנזיר מגלח על אוהל המת אלא הכוונה שאין הנזיר מגלח כל שהאוהל מפסיק בינו למת ודוקא בטומאה רצוצה נחשב כנוגע ממש במת או כבא אל אוהל המת אבל כשנכנס על גג הארון כיון דאוהל מפסיק נהי דבנפש אטומה גם הנוגע באוהל על גגו טמא מ"מ אין הכהן מוזהר עליו ולפ"ז בהנך בתים שבווארשא נהי דבזמן שהבית שהמת מונח בתוכו פתוח כיון דאין מחיצה מפסיק ויש אוהל טפח מוזהר מד"ת מ"מ בזמן שהדלתות והחלונות נעולות כיון דעיקר הטעם בהא דסוף טומאה לצאת לדעת הר"י מיגא"ש היא משום קבר סתום ולדעת הראב"ד אין כהן מוזהר כל שאוהל מפסיק ביניהם וה"נ מחיצות הבית מפסקת כ"ז שהחדר נעול, ועיין ביו"ד סי' שע"א בטו"ז ובנקהכ"ס, והנה לפ"ד הראב"ד מדוקדק מאוד לשון הש"ס בנזיר דף נ"ג ע"ב בהא דקאמר הש"ס דקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה וכתבו התוס' דהא דמסיים ואמר מר בכדי נסבה דקבר דהכא מטמא אפי' שלא כנגד הטומאה והיינו דנפש אטומה כל שאין בו פותח טפח מטמא כל סביביו כל שיש בו חלל טפח, ולפ"ד הראב"ד ז"ל א"ש דעל קבר כזה שיש בחללו טפח אין הנזיר מגלח, אמנם אם שכן דעת הראב"ד התוס' ברכות דף י"ט ע"ב והרמב"ם חולקין עליו וכן דעת הרמב"ן בס' תורת אדם שער הכהנים, דכהנים מוזהרים בזה"ז מד"ת ובודאי קיי"ל כרמב"ם ז"ל, אמנם נ"ל שזה במת ישראל אבל במת עכו"ם אע"ג דביו"ד סי' שע"ב איתא דנכון ליזהר לכהנים מלכנוס על קברי עכו"ם, מ"מ זה לי ימים רבים שאמרתי די"ל דדוקא על קברי עכו"ם וזה דהא לדעת רוב פוסקים גם להפוסקים כרשב"י דאין קברי עכו"ם מטמאין באוהל מ"מ על מגען ומשאן הכהנים מוזהרים א"כ למאי דקיי"ל בחולין דף קכ"ה לרבא אף אוהל שהוא גבוה מקרי מגע ומה"ט אף על כחצי זית מאהיל וכחצי זית נוגע מצטרפין ואע"ג דמשני שמות אין מצטרפין מ"מ מאהיל ג"כ נוגע מקרי א"כ י"ל דדוקא בקברי עכו"ם יש לזהר ל"מ בזה"ז דכתב הרמב"ן דהאידנא לא אמרינן דרוב ארונות יש בהם חלל טפח א"כ גם לר"ז דחולין קכ"ה מקרי נוגע ולא אמרינן דעפר מפסיק ולא מקרי נגיעה אלא דאפי' אינו דורס ממש על הקבר אלא שמכניס שם אבר על הקבר מקום שמונח שם המת מקרי נוגע וכיון דמוזהרין על מגע זה נמי מקרי מגע לרבא דמסתמא הלכה כמותו לגבי אביי וכ"נ מדברי הרמב"ם, ובזה יתיישב מה שהקשה ר"ת על הפוסקים כרשב"י מהא דטמאה ארץ העכו"ם מחשש קברות, וכן הא דתנן באהלות ומייתי לה בפ"ק דפסחים מדורות הכושיים טמאים לפי שהם קוברים שם נפליהם הא קברי עכו"ם אינם מטמאין באוהל, ולמש"כ א"ש דהתם מקרי נוגע דכל שהוא נגד המת ממש אע"פ שאינו נוגע בו אלא מאהיל עליו מקרי נמי נוגע וא"ל מהא דבב"מ דף קי"ד בעובדא דרבה בר אבוה דאשכחי' לאליהו דקאי בקברי עכו"ם ואמאי דהא הכי נגיעה הוי די"ל דהתם הארון הי' לו חלל טפח אלא שלא הי' לו פותח טפח שכן בקברי ישראל הי' מטמא לדעת הרמב"ם והרמב"ן והתוס' וכן בהא דאמרינן בנזיר דף נ"ד לרבות קבר שלפני הדיבור וא"ש הכל, ולפ"ז באוהל שהוא ע"י המשכה דלד"ה לא מקרי נוגע שפיר יש לפסוק כדעת הרמב"ם ז"ל בפרט שכן דעת רוב הפוסקים וא"כ כ"ז שהמת מונח בבית ולא נקבר מותר לכהן לכנוס בפרט כיון שאינו נכנס לאוהל ממש רק להגזיזטראות הבולטות אצל הגגין דאינו אוהל אלא ע"י המשכה:
וע"ד התיקון שרצו לעשות בווארשא להיות סדק בהגעזימסען הבולט חוץ לגגין לבל יהי' אוהל טפח, הנה לכאורה מברייתא דמייתי הש"ס בעירובין דף י' בעור האסלא משמע דכל שרובו הוא טפח גם החלל שביניהם מצטרף, הן אמת שלא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביא ברייתא זו ופשטא דכל מס' אהלות משמע דבעינן שכל הטפח יהי' שלום, והי' נ"ל שהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כפרש"י דהוא לענין טע"ט שהרי זו תוספת' במס' כלים לא באהלות, והי' אפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש אותה לדין אחר לענין שבת וזה נ"ע דלענין שבת א"צ לדין מטעם רובו ככולו וגם במשהו סגי מטעם לבוד ולרמב"ן דלא אמרינן לבוד גם רובו ככולו לא אמרינן כדמוכח בפ"ק דשבת דף ו' בהא דזרק כורת ויותר נראה דהרמב"ם ז"ל דחה ברייתא זו מהלכה לפי שסמך על משנה דפי"א דאהלות בבית שנסדק דלב"ה דקיי"ל כוותיהו בכל שהוא שאינו אוהל אחד לא אמרינן דהטומאה מתפשטת, ועוד נ"ל שהרמב"ם ז"ל מפרש לה לענין טומאת מדרס דהא בעיר שיחדו למושב שיעורו בטפח עיין שבת דף ע"ו ובזה ודאי לא צריך דוקא טפח אלא כל שראוי לכך מטמא משא"כ לענין טומאת אוהל דאינו בפחות מטפח, ושוב ראיתי בשם הגאון מוהר"א ווילנא ז"ל שגם הוא כתב לפרש לענין טומאת מדרס מצטרף החלל, וכן ראיתי לרבינו חננאל בחי' למס' עירובין שנדפס שלא נזכר כלל בדבריו דמצטרף החלל לטפח לענין שיהא נחשב כאוהל, אמנם בחי' הריטב"א וכן ראיתי בערוך בשם רבינו ניסים שפירשו כפי' רש"י ותוס' לענין אוהל ואפשר דגם לדידהו אינו אלא מדרבנן כמו סככות ופרעות כיון שצריך לכך להחלל ואין למידין מזה למקום אחר, אמנם בהא דהבית שנסדק כתב הרמב"ם ז"ל בפיה"מ דבעינן דוקא שיהא נסדק גם הבית ואע"פ שמדברי הר"ש והרא"ש לא נראה כן שהם לא הוחנו שגם הבית הא נסדק מ"מ אין ספק דלשון המשנה נראה כדברי הרמב"ם ז"ל שאם כדבריהם הי' לו לומר שנסדק גגו ומלישנא דמתניתין משמע דהבית נסדק, וראיתי למע"כ שהרגיש בזה אמנם נראה לפענ"ד דזה דוקא בבית שנסדק גגו דע"י הדופן נחשב כאחד (ואפשר שז"א אלא מדרבנן) אבל בבית שחלק במחיצות רק שהגג בולט נחשב כאוהל כל שחלק בסדק לא מקרי אוהל א' וכמו שהעיד הש"ך שכן נהגו, אמנם אי אפשר להקל יותר ממה שמבואר בתוספתא דבעינן שיהא הסדק כחוט המשקולת ושיעור זה לא נתברר היטב אבל נראה דעכ"פ צריך שיהא עב קצת עד שיהא ניכר היטב ומה"ט נמי י"ל דגם לדעת רש"י דאמרינן רובו ככולו כיון שנחלק לגמרי ונבדל במחיצות אין בו חשש:
ובזה אסיים ואומר שלום לכ"ת ובס' חיים יכתב ויחתם ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.