שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק יורה דעה · סימן מב
בעזהי"ת א' דימי הגבלה שנת תרמ"ז לפ"ק קוטנא. בחג הביכורים ישמח באורים ושירים, כבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי פ"ה כקש"ת מו"ה אברהם חיים ראובן האבד"ק וואירעסלאוו. בדבר הילד הנימול ונתנסה אח"כ, ובדבר המחלוקת שבין האחרונים אם צריך לחתוך מד"ת את עור הערלה עד חוט העטרה ועד בכלל, או שדי אם פורע אח"כ העור ערלה עם עור הפריעה ומחזיר העורות עד שנתגלה העטרה עם החוט, שדעת הספר חכ"א להחמיר, אמנם הרב הגאון מצאנז מיקל בזה בספרו דברי חיים, הנה הס' דברי חיים אין עמדי ע"כ לא אוכל לפלפל בדבריו, אמנם נחזה אנן, הנה אין ספק שלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה"ב מה' מילה מורה כדברי בעל חכ"א שהרי כתב שחותכין כל העור עד שתתגלה כל העטרה ופורעין את הקרום של מטה מהעור בציפורן ומחזירו לכאן וכאן עד שיראה בשר העטרה. הרי דשינה בלשון דבחותך עור הערלה צריך לחותכו לגמרי ולא בפריעה, אלא שיש לדקדק הלא בש"ס יבמות ד' ע"ב ילפינן מקרא דיהושע שוב מול את בני ישראל שנית לפריעה, ולאקושי עור הפריעה לעור הערלה לציצין המעכבין, וכיון דקיי"ל אין היקש למחצה למה לא נקיש ג"כ כשם דפריעה סגי בנתגלית העטרה אע"פ שלא נחתך העור הפריעה ה"נ בעור החיתוך, או להיפוך שכשם דבבשר העור ערלה לא סגי בגילוי אלא דצריך לחותכו לגמרי ה"נ בעור הפריעה, והנה מצאתי להרב המאירי ביבמות דף ע"ב בהא דאסיקנא דמשוך אוכל בתרומה וא"צ למול אלא מדרבנן מפני מ"ע שכתב שם וז"ל משוך הוא אחר שנימול גדל בשר ערלה ונמשך עד שכסתה עטרה אלא שאינה נדבקת בה מותר לאכול בתרומה שאף מד"ס לא גזרו בה, אף שנראה כערל אך מד"ס צריך שימול כדי שלא יהא נראה כערל עכ"ד בשינוי לשון קצת, כי יש ט"ס, הנה ממש"כ אלא שאינה נדבקת בה, משמע דאם גדל הבשר ונדבק בהעטרה אינו אוכל בתרומה וע"כ דצריך, למול מה"ת דאם א"צ כיון דמדאורייתא מקרי נימול מנ"ל דאינו אוכל בתרומה הלא מבואר שם בסוגיא דעיקר הטעם דמשוך אוכל בתרומה לפי שמד"ת לא מקרי ערל וכיון שנראה מדבריו דאם נדבק אינו אוכל ע"כ דצריך למול מד"ת, ** (וכן משמע מדברי ילקוט יהושע ד' דמילה בימי יהושע מטעם משוך ודוחק לומר דאז כבר נגזרה הגזרה דמשוך ועיין תויו"ט פ"ח דכלאים. המגיה.) ובאמת שצ"ע שמדברי הר"מ לא נראה כן שהרי כתב כיון דמל פעם אחת א"צ למול שנית מד"ת, גם מדברי רמ"א בסי' רס"ד מה שהביא בשם התה"ד לא נראה כן, אמנם יש ללמוד מדבריו דאם נקלף בשר הערלה מן העטרה לא מקרי נימול שהרי לפ"ד הא דמשוך אוכל בתרומה לפי שמד"ת א"צ למול, ודוקא בנתגדל אח"כ הבשר הא אם לא נתגדל הבשר אלא שמתחילת מילתו הי' כך שנחתך קצת מבשר ערלתו וקלפוהו מהגיד מד"ת צריך למול, ובזה לא מצינו מפורש מי שיחלוק עליו, ונראה מזה כדברי בעל חכ"א, ובר מן דין פשוט לשון הרמב"ם ז"ל מורה דצריך לחתוך כל בשר הערלה המכסה את העטרה, ונ"ל כיון דלענין או"ה בשר המדולדל כל שיכול לחיות דינו כבהמה עצמה שאין הבשר מקבל טומאה שדינו כמחובר ממש, וכן בשר הפורש אחר מיתה דינו כבשר מנבילה כמבואר בפ' העור ורוטב וניתר בשחיטת אמו, לכן גם הבשר הזה הנפרש מעטרה דינו כמחובר שהרי הדבר ידוע אחר שהבשר עודנו מחובר בגיד ולא נחתך זה הבשר בקל יוכל להתרפאות ואפי' מאליו באם יחפה העור והבשר על העטרה יתרפא כמקדם לא נקרא נימול מעולם, ומה"ט מקילינן בעור הפריעה לפי שעור הפריעה הוא רך ושייך יותר לבשר הערלה ואין דרכו להעלות ארוכה ולחזור על הבשר מהעטרה כל שנחתך בשר הערלה, ממילא מובן שבאם לא נחתך בשר הערלה שעל העטרה כשחזר ונתכסה ונדבק הרי צריך לימול מד"ת, ובנד"ד שיש ריעותא שהמוהלים הגידו תיכף שנימול שלא כהוגן ל"ש לומר שרוב אצל מילה מומחין הן שיש למולו שנית אמנם לפי שיש לחוש לחשש סכנה יש לכנוס כל המוהלים ואם אפשר לצרף עוד ממקומות הסמוכים הבקיאים ומפורסמים מה טוב. גם הם יבחנו אולי יהי' בידם לדחוק את העור החופה ומכסה העטרה למטה ולקשור שם טבעת של משי שלא יעלה למעלה לראש הגיד ולא יגדל הבשר וממילא כשיגדל הנער לא יכסה את העטרה כשיתכסה ותשועה ברוב יועץ הנלפע"ד כתבתי:
ידידו הדוש"ת באהבה רבה ישראל יהושע חופ"ק קוטנא ולכל אל"ש.