אור ברסלב
שות ישועות מלכו חלק חושן משפט › סימן כב

שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק

חלק חושן משפט · סימן כב

סימן כא

ב"ה יום ג' כ"ח אלול תרל"ט לפ"ק תחתם שנה טובה לידידי הרב הגאון מ' אביגדור ליבוש הלוי אב"ד דק"ק קויל יצ"ו. ע"ד השאלה בראובן שהי' לו יער ומכרו לשמעון והוחל שאחר חטיבת האילנות שייך הקרקע לראובן המוכר, והותנה שבשנת תרל"ז מחויב הקונה שיהי' פנוי שלשה ווליקעס לגמרי ובשנת תרל"ט מחויב לפנות עוד שני ווליק, והנה עבר הלוקח ולא פנה העצים החטובים בזמנם וגם שרשי האילנות שקורין פיענקעס נשארו וטוען המוכר שמאחר שהי' מחויב לפנות העצים בזמנם ולא פנם מחויב בכל הגרמות שבאו לו עי"ז שלא הי' יכול לזרוע ועוד גרמות היזק היוצא מזה, ושמעון הקונה השיב שהי' לו ליטול את שלו בזמנו וע"ז השיב התובע כי מאחר שהיו מונחים העצים החטובים וגם השרשים לא הי' יכול לזרוע זה תורף טענת הבע"ד, ונחלקו בזה הרבנים הגדולים מקויל ומבריסק דקיאב שדעת הה"ג מו"ה אביגדור ליבוש הלוי לפטור את הנתבע ודעת הרב הג' מוהר"ר פאליק נ"י מבריסק לחייבו, והנה טעמו של הרב הלוי שיחי' דל"מ לשי' התוס' דפטור דהו"ל כסגר הדלת בבית חבירו ואינו מניחו להשכיר דפטור כמו מבטל כיסו של חבירו וא"ח אלא בגברא דעביד למיגר דנהנה א"כ ודאי דפטור הנתבע במה שגרם לו ההפסד שלא הי' יכול לזרוע ואע"ג דגם כאן נהנה במה שהיו העצים מונחים על רשות ראובן מ"מ א"צ לשלם רק כפי ההנאה שלוקח אחר בעד הנחת עצים ודוקא בגברא דעביד למיגר צריך לשלם כפי מה שנהוג לשלם בעד שכר דירה, וגם לדעת הרי"ף והרא"ש דחייב בחצר דקיימא לאגרא אע"ג דהדר לא עביד למיגר וכוותי' קיי"ל בחו"מ סי' שס"ג מ"מ הא מבואר שם דוקא בדר בחצר דאע"ג דאיהי לא עביד למיגר מ"מ דירה כזו שוה לשאר בני אדם כן, וכיון שזה חסר וגם הוא נהנה בו אע"ג שהוא גברא דל"ע למיגר אפשר לו לדור במקום אחר מ"מ כיון דהנאה זו שוה לכל העולם מחויב לשלם לכן אם תקף את חבירו והוציאו מהדירה אע"ג דקיימא למיגר, מ"מ אם לא דר בה רק הניח שם עצים ואבנים א"צ לשלם רק כפי מה ששוה הדירה לעצים ואבנים דעל מניעת הריוח הו"ל מבטל כיסו של חבירו ועל הנאה הא אינה שוה הדירה לעצים רק מעט מזעיר ודוקא בדר בה דשוה לכל העולם:

עוד כתב דאפשר גם זה שנשתמש בו לעצים א"צ לשלם דלא מקרי נהנה כיון דהי' לו מקום להניח בו העצים דהיינו במקומות שלא הי' אז הזמן שיהי' פנוי ואע"ג דלרי"ף בגברא דל"ע למיגר כשחצר עומדת לאגרא חייב היינו במקום שיש איזה טורח אבל בשעומד פנוי לא, וראי' דהא לרוב פוסקים בזה נהנה כשחסרו מעט מחויב לשלם הכל א"כ תקשה הא דתנן בבית ועלי' דקי"ז דר"י ס"ל בבונה בית ודר בו דדר בבית עד שיתן לו יציאותיו, ואמאי הא לדידי' כיון שיש חסרון מחויב לשלם הכל אע"ג דלא נהנה א"ו כיון שהעלי' פתוחה ובלי טורח יכול לדור בה פטור גם לדעת הרי"ף:

עוד כתב די"ל דגם לרי"ף לא מחייב בלא עביד למיגר אם החצר קיימא לאגרא אלא בהתחיל באיסור שדר בחצר חבירו משא"כ במבטל כיסו דבא לידו בהיתר, א"כ כאן שההנחה הי' בהיתר י"ל דמודה גם הרי"ף שאע"פ שלא סילק הזיקו פטור, ובחו"מ סי' שי"ב ס"ז בלא הודיע השוכר למשכיר דא"י לצאת משם כל שלא הודיעו זמן הקצוב היינו שא"י לצאת אבל אם לא דר שם אין צריך לישלם זה תורף דברי הרב הלוי שיחי':

אמנם הרב מוהרי"פ מבריסק חלק עליו דגם לדעת התוס' י"ל דחייב דכיון דנהנה עכ"פ וכמש"כ התוס' וסייעתם בזה נהנה, אף שחסרו מעט מגלגלין את הכל, ה"נ בהי' לו הנאה צריך לשלם כל מה שהזיקו כש"כ לדעת הרי"ף, וע"ז כתב הרב הלוי שיחי' הא גוף דין זה דצריך לשלם הכל אינו מוסכם ורמ"א בסי' שס"ג ס"ז הביא י"ח ולא הכריע, גם הא גם מה שנהנה אינו מוכרח שישלם ועוד דאם כתבו התוס' וסייעתם בגברא דעביד למיגר וחצר דל"ק לאגרא שההנאה היתה גמורה אלא שהחסרון הי' קצת שחייב לשלם הכל, מאין לנו שגם אם ההנאה הי' קצת וההיזק הי' לגמרי שנאמר שע"י הנאה מועטת ישלם כל ההיזק:

והנה מש"כ הרב הלוי שיחי' דהרמ"א בסי' שס"ז ס"ז מביא י"ח נראה שהבין בכוונת רמ"א די"ח על האי דינא שכתב המחבר דאם חיסר מעט שישלם הכל וע"ז כתב הרמ"א די"ח וס"ל דפטור וכדעת רמ"ה שהביא הנמק"י, ואינו כן אלא דכבר הביא המחבר בב"י דברי רבינו ירוחם דאם חיסר מעט ישלם הכל בחצר דל"ק לאגרא וגברא עביד למיגר וי"א דגם בלא עביד למיגר חייב לשלם וי"א שפטור והיינו די"א דגם בלא עביד למיגר וגם החצר לא קיימא לאגרא מ"מ חייב לשלם וי"א דבזה פטור, והנה דעת המחבר דבחסרון מגלגלין וישלם כל מה שנהנה וממילא בגברא דל"ע למיגר פטור וע"ז כתב הרמ"א וי"ח והיינו היש מי שכתב שהביא הרבינו ירוחם דגם בלא עביד למיגר וגם חצר ל"ק לאגרא אפ"ה חייב אבל בקיימא לאגרא ונחסר מעט סתם הרמ"א כדעת המחבר דחייב אע"ג דהנמק"י בשם הרמ"ה פליג ע"ז מ"מ בב"י לא הביא דעתו, ותו דיחידאה היא שהרי התוס' והרא"ש והמרדכי והרשב"א כולם ס"ל דחייב לשלם הכל וקיי"ל כתוס' במקום שאין רי"ף ורמב"ם חולקין כמש"כ מהרי"ק וידוע שזה דרכו של הרמ"א וכן ראיתי להגאון נו"ב מה"ת סי' כ"ד שהביא כן בדעת רמ"א וזה פשוט. ומש"כ הנו"ב להוכיח מדברי הרמב"ם דגם הוא ס"ל כדעת הרמ"ה שאין מגלגלין את הכל שהרי בש"ס נמכר האי דשחרוריתא דאשייתא ולדעת התוס' היינו דצריך לשלם כל הנאה נהי דבהא דבית ועלי' לא קיי"ל כר"י משום דביתא לעלי' משתעבד מ"מ הו"ל לחלק דבאדם דעלמא שדר בבית חדש גם בל"ע למיגר חייב וכמו שחילק הרשב"א, ואין זה ראי', דנראה דהרמב"ם מפרש דהא דקאמר שם בדף צ"א ביתא מיתב יתיב א"נ שאי' יוכת שער, וכבר הקשה הרשב"א דל"ל האי טעמא ת"ל דזה נהנה וזה ל"ח פטור, לכן ס"ל להרמב"ם דלרבנן פטור בלאו האי טעמא דביתא לעלי' משתעבד דנגד החסרון מעט דחשרותא דאשייתא יש ריוח דביתא מיתב יתיב ואין להאריך בזה כי אחרי שהמחבר ורמ"א הסכימו דמגלגלין את הכל ולדעת המ"מ והב"י גם בדברי הרמב"ם לא מוכח שחולק ע"ז והמ"מ הוסיף שכן נראה מגמרא מאן ספין לחלוק עליהם, ושוב ראיתי בספר דברי משפט שכ' לפרש דברי הרמ"א די"א דבלא עביד למיגר גם החסרון א"צ לשלם וי"א דעכ"פ החסרון צריך לשלם ולא ידענא מאי קאמר דהחסרון למה לא ישלם דהחסרון אינו גורם לממון רק ממון, ובל"ז פירוש זה הוא זר מאוד ומ"מ גם הוא ז"ל סובר שדעת הרמ"א בנחסר קצת צריך לשלם הכל ודעת רמ"ה שהובא בנ"י לא נזכר כלל בש"ע גם הנ"י בעצמו סו"פ הבית והעלי' נראה שהסכים לדעת הסוברין דחייב לשלם הכל ולא נחלקו אלא בלא עביד למיגר, הנה יש לתמוה על הרמ"א והסמ"ע בסי' שס"ג דעל מש"כ המחבר בדר בחצר חבירו כשא"ל בעה"ב צא צריך לשלם לד"ה וכ' הסמ"ע דגם בל"ע למיגר וזה החצר ל"ק לאגרא מ"מ כשא"ל הבעה"ב צא חייב ואמת שכן מבואר בדברי רבינו ירוחם בשם רבינו יונה אבל יש לתמוה שהרי הרמ"א העתיק מדברי המרדכי דגם באם הוציא את הבעה"ב מדירה שלו ודר בה הוא בע"כ פטור והרי כשהוציא בע"כ מן הבית ודר בו שלא ברצונו אין לך א"ל צא גדול מזה ואפ"ה פטור. ובאמת כי יש לתמוה על דברי הרמ"א דמרא דהאי דינא הוא המרדכי והג"א בשם מהרי"ח והתם בגברא דל"ע למיגר איירי ובמרדכי והג"א בשם מהרי"ח מבואר דאזלי בשי' התוס' דגם בחצר דק"ל כיון דל"ע למיגר פטור כל שזה לא נהנה וכיון דאפי' בחצר דעביד לאגרא אע"ג דזה ודאי מקפיד פטור כיון דלא עביד למיגר ולא נהנה הו"ל כמבטל כיסו של חבירו לכן גם בהוציאו בע"כ ודר בה האחר פטור כיון דל"ע למיגר אבל כשנעשה למיגר ודאי חייב א"כ לדידן דקיי"ל כרי"ף ורא"ש ממילא אין מקום לדין זה של המרדכי בהוציאו בע"כ ודר בו בע"כ:

והנ"ל בדעתו של הרמ"א דאע"ג דאנן קיי"ל כרי"ף ורמב"ם דחייב היינו בחצר דקיימא לאגרא אבל בחצר דל"ק לאגרא וגברא דל"ע למיגר שזה לא נהנה וזה לא חסר אע"פ שזה הקפיד מ"מ לא חיסרו ולא נהנה בזה פטור, ולפ"ז אין מקום לדברי הסמ"ע שכתב בהקפיד וא"ל צא חייב גם בלא עביד למיגר וחצר דל"ק לאגרא דבזה ודאי פטור כמבואר בדברי המרדכי והרמ"א הסכים לזה גם לדידן ואע"ג דברבינו ירוחם בשם רבינו יונה נראה גם בלא קיימא לאגרא ול"ע למיגר חייב היינו דס"ל כדעת הסוברין דבחיסר מעט צריך לשלם הכל גם בל"ק לאגרא ול"ע למיגר אבל לדידן דבלא קיימא לאגרא ול"ע למיגר גם כשחיסרו מעט א"צ לשלם רק מה שחסרו והיינו מטעם שכתב הפ"י דכיון דדרך בנ"א להקפיד ול"ש מדת סדום חייב לשלם מה שנהנה אבל בל"ע למיגר דלא נהנה א"צ לשלם רק מה שחיסרו, א"ר ה"ה בהקפיד בפי' וא"ל צא א"צ לשלם לו בל"ק לאגרא ול"ע למיגר וכיון שדעת המחבר בס"ז כדעת הסוברין דאין מגלגלין עליו את הכל רק בגברא דעביד למיגר לא הי' לו להסמ"ע להעתיק את דברי רבינו ירוחם דגם בל"ק ול"ע למיגר חייב בא"ל צא, אמנם דברי הרמ"א קשין קצת שהרי לפמש"כ גם המחבר איירי בעביד למיגר וכיון דאיירי בעביד למיגר לא הי' לו להעתיק דברי המרדכי בא"ל צא ודר בע"כ שהרי דברי המרדכי אינם אלא בל"ע למיגר דלא נהנה וצ"ע וי"ל:

עכ"פ זכינו לזה שדעת המחבר ורמ"א דבעביד למיגר דנהנה בחיסרו קצת מגלגלין את הכל ובל"ע למיגר דלא נהנה לדעת המחבר פטור ולרמ"א ג"כ פטור שהרי לא הכריע ולדעת המחייבין גם בל"ע למיגר כשחסרו קצת מחויב לשלם הכל צ"ל לדידהו דל"ת קושית הרשב"א והר"ן מהא דפ' הבית והעלי' דלר"י בבונה הבית והעלי' דר בבית אע"ג דחסרו קצת בשחרותא דאשייתא די"ל דמפרש כפי' התוס' בב"מ דף קי"ז דלר"י דר בעלי', עוד הי' נ"ל דגם למחייבין בדר בו וחסרו קצת גם בלא עביד למיגר דוקא במקום שאם ירצה להשכיר יכול להשכיר אבל במקום שא"א לו להשכיר ול"ע למיגר לד"ה פטור שלא נהנה ולא חסרו וכן מבואר מדברי רמ"א שכתב דאע"ג דכופין על מדת סדום מ"מ בכה"ג חייב דאי בעי להשכיר הוי משכיר ע"כ בהא דר"י דכ"ז שאינו משלם ואין לו לשלם א"א לו להשכיר י"ל לד"ה פטור דלא נהנה ולא חסר ואע"ג שראיתי בתשו' נו"ב מה"ת חח"מ סי' כ"ד שכ' לדעת הרא"ש הובא בח"מ סי' קע"ד ס"א בהג"ה דגם באינו מוציא לשכור אפ"ה ל"ש כופין על מדת סדום ולפענ"ד אינו כן דגם לדעת הרא"ש אינו אלא דלכתחילה יכול למחות אבל לשלם ודאי לא, כיון שלא חסרו, ואפי' את"ל שגם לשלם פליג הרא"ש היינו במקום שהאחר נהנה אבל בשלא עביד למיגר וגם החצר א"א לו לקיים לאגרא שהרי אין מי שידור בו לכ"ע פטור ואע"ג דבעביד למיגר חייב לר"י כיון דחסרי' באשייתא ע"י השחרות ומגלגלין עליו את הכל היינו בעביד למיגר אבל בל"ע למיגר וא"א לו להשכיר לאחר גם המחייבין בחסרו מעט לשלם הכל גם בל"ע ול"ק למיגר מודים כשא"י להשכיר לאחר ול"ע למיגר דפטור לכן כאן דכ"ז שלא שילם לו א"א לו להשכיר הכל מודים שפטור ומה"ט נ"ל ברור בנידן שנשאל עליו הגאון נו"ב בא' שהדפיס ספרו על נזיקין וקדשים ושילם להמדפיס שכר סידור האותיות והמדפיס הניח סידור האותיות להדפיס אח"כ לעצמו וכתב הרב ז"ל דכיון שמחסרו ע"י שמדפיס אח"כ שלא ימצא קונים אח"כ כמו באם לא ידפיס דמקרי זה נהנה וזה חסר קצת ולדעת המחבר ורמ"א צריך לשלם כל מה שנהנה וגם לרמ"ה צריך לשלם עכ"פ מה שחסרו, ולדידי דבריו תמוהים דע"כ לא מחייבין אלא במקום דיכול להשכיר ואפי' לרשב"א שנראה מדבריו דלא ס"ל האי חילוקא אפשר דס"ל גם בהא דר"י מקרי אפשר להשכיר, ועוד נראה ברור דע"כ לא מחייבין אלא בזה נהנה ממונו של חבירו כמו במקיף חבירו וכן בדר בחצר חבירו אבל כאן אחר שהשלים האומן מלאכתו האותיות שלו וגם למ"ד אומן קונה בשבח כלי אחר ששילם לו שכר מלאכה האותיות שלו הם, וכי נהנה משלו הוא דנהנה ומאי בכך דנהנה ע"י מעשיו של חבירו הנאה הבאה לו בעת שמדפיס מדידי' קמתהני ואין זה ענין להא דזה נהנה וזה ל"ח דהתם מדחברי' נהנה וגדולה מזו דעת התוס' בפ' הגוזל קמא בהא דאיבעי לן בבא קוף וצבע צמרו של חבירו דאי אין שבח צבע ע"ג צמר אע"ג דנתיקר בדמיו א"צ לשלם לו ול"ד ליורד לתוך שדה חבירו דמשלם לו החסרון דהתם על דעת חבירו ולא מחייבינן אלא בנהנה הוא או בהמתו משל חבירו ע"י הגרמתו או שחבירו עשה לצורכו אבל כשעושה לצורך עצמו או שבא אחד והאכיל שעורים של חבירו לבהמת אחר פטור כיון שהנאה זו באה לו ע"י הגרמת אחר ולא עשה לצרכו וה"נ דכוותי' ואע"פ שהש"ך בסי' שצ"א כתב שדין זה ספיקא דדינא מ"מ מספיקא אין לחייב ממון גם לדעת הש"ך:

ובאמת הש"ך בעצמו בסי' ש"ו סק"ה האריך לחלוק על התוס' ורא"ש שדעתם דמנכה לו משכר טרחו מה שהי' ראוי להעלות עיי"ש שהקשה מיורד שלא ברשות ולפי תירץ השני של התוס' בהא דצבע גופא בסמנים דחברי' לחלק מיורד שלא ברשות דכיון דאין השבח בעין ע"ג צמר א"צ לשלם לו מה שנהנה א"כ מעיקרא לק"מ מהא דיורד שלא ברשות דהתם השבח בעין וניכר, ולכאורה יש להוכיח מדברי הרמב"ם ורש"י והמחבר דמדמו ליורד שלא ברשות דס"ל דשינוי' קמא דתוס' עיקר וכמו שהסכים הש"ך בעצמו בסי' ש"ו אמנם גם לדעת התוס' בשינוי' בתרא פשוט דאין זה ענין ליורד שלא ברשות או התוחב אוכלין של חבירו לתוך בהמת חבירו אם נאמר דצריך בעל הבהמה לשלם מה שנהנה דהתם בעת שנחסר הי' ממונא דידי' אבל כאן בעת שמדפיס ספרים אחרים נהי דגרם לו היזק מ"מ בממונו קעביד ומה ענינו לזה נהנה וזל"ח דהתם נהנה מדחברי' לכן לפענ"ד שלא כדברי הרב ז"ל ופטור לשלם:

ונחזור לנד"ד הנה מש"כ הרב מוהרי"פ שיחי' דכיון שנהנה מעט בהנחת העצים ושרשי אילנות המחוברים מחויב לשלם כל מה שנהנה, והרב הלוי שיחי' השיב על דבריו דג"ז אינו ברור שיהי' מקרי נהנה וגם הרי"ף המחייב בחסרו אע"ג דל"ע למיגר היינו ביש מעט טורח (חסר איזה תי') לא כשיש לו מקום פנוי שאין לו הנאה של כלום הנה מדברי הרשב"א והר"ן והנ"י בסו"פ הבית והעלי' נראה מבואר דלא ס"ל חילוק זה אלא דאפי' ביש לו בית פנוי צריך לשלם כל מה שחיסרו גם לא ידעתי שהרי בלי ספק נהנה בשרשי אילנות שנשארו וגם בעלים התלושים המרובים לטלטלם ממקום למקום צריך הוצאה וגם שהמקום רחוק קצת, אלא שגוף הדבר צריך ראי' שנאמר דכמו שכ' התוס' בחיסרו מעט צריך לשלם כל מה שנהנה כמו כן נאמר בנהנה מעט דצריך לשלם כל מה שחיסרו הגם שי"ל מצד הסברא דלא עדיף מגברא דלא עביד למיגר ויש לו בית אחר דצריך לשלם כל מה שחיסרו מ"מ יש לחלק:

אמנם מש"כ עוד הרב מהרי"פ שיחי' להוכיח מדברי המרדכי דפ' הגוזל קמא יפה השיב הרב מהרא"י מקויל שיחי' דהתם התנה בפי' שיתחייב. ומה שהוכיח עוד הרב מוהרי"פ שיחי' מדברי הריטב"א בפ' א"נ ד' ע"ג ע"ב גבי האי מאן דיהיב זוזא לחמרי דהמקבל לעשות דבר לטובת חבירו ולא עשה כל שהזיקו ברור חייב ומשמע דגם בלא הותנה שאם לא יעשה יתחייב מ"מ חייב, ובס' נה"מ בכמה דוכתא בפרט בסי' ש"ו הסכים לדברי הריטב"א וכתב שכן דעת הרשב"א ג"כ וז"א לפע"ד דאדרבה המעיין שם יראה דהרשב"א פליג ופי' דכוונת הש"ס דהי' להם לחכמים לתקן שיתנה באם לא יעשה ישלם אבל בלא הותנה פטור וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן ור"ן בש"מ פרק המקבל דף ק"ד דעל הא דאמרינן דדרשינן לשון הדיוט גבי אם לא אעבוד אשלם במיטבא כ' דמדינא הי' אפ"ל דמה שהותנה שישלם במיטב היינו הפחת קרקע שנתייבשו האילנות אבל מה שעש' ראוי להעלות פירות אפשר דאין זה בכלל תנאי אלא דלזה לא הי' צריך להתנות דבלאו תנאי מחייב בפחת קרקע אלא ע"י שהתנה וכתב אמרינן ודאי נתכווין שישלם גם מה שהי' ראוי להעלות, והר"ן בחי' תמה על זה דבלאו תנאי גם בפחת קרקע א"צ לשלם עיי"ש שכתב דגם למאן דס"ל דשומרים חייבין בפשיעה בקרקע א"צ שישלם הפחת קרקע באם לא עביד בו והוביר הקרקע, ומבואר דבין לרמב"ן בין לר"ן כל שלא הותנה א"צ לשלם מה שהי' ראוי להעלות אלא דבשבח קרקע פליגי דלרמב"ן מחייב מה שנתקלקל הקרקע שנתיבשו האילנות והארץ העלה קמשונים ולהר"ן גם בזה פטור אמנם מש"כ הר"ן דגם למ"ד דקרקע לא אימעט מפשיעה פטור מפחת קרקע לא ידעתי למה, וראיתי בחי' הר"י מיגא"ש בפ' שבועות הדיינים שדעתו דקרקע אימעט מחיוב שמירה גם בפשיעה ומ"מ כתב דפועל דכרם שפשע והוביר חייב בפחת קרקע דאין זה פשיעה אלא מזיק ממונו נראה דס"ל דוקא פשיעה דאין הזיקו ברור אבל בהוביר דההיזק ברור מקרי מזיק ממש על פחת קרקע וזה כדברי הרמב"ן ומ"מ לד"ה אינו חייב בלא הותנה מה שהי' ראוי להעלות שכר שלא כדברי הריטב"א וכן עיקר:

אמת שהרב תויו"ט בס' פלפלא חריפתא כ' בר"פ האומנין בבעה"ב שהטעה את הפועלים היכי שמצאו אתמול להשכיר דחייב מדד"ג דל"ד לחצר דקיימא לאגרא וסגר החדר בעדו דפטור דהתם לא ברור הזיקו, הרי דכשברי הזיקו מחייב אף במבטל כיסו, אמנם לא קיי"ל כן ויעויין חו"מ רצ"ב ס"ק ט"ו בשם רש"ל דגם בברי הריוח פטור ואפי' לרמ"א דס"ל דחייב היינו במשתרשי:

ועוד נ"ל ברור דגם רמ"א דס"ל בסי' רצ"ב דאם ביטל כיסו והרויח דחייב לשלם להמפקיד הריוח דס"ל כשי' רמ"ה הובא בטור סי' שס"ג בגונב פרה והשכירה לאחר דהשכר לבעלים ומשמע דאפי' נטל הגנב השכר ועיי' בא"נ בהא דר' חסא אוגר זוזי והטעם שחילק שם בש"ס בין שכירות פרה למעות לענין רבית ל"ש כאן וכיון דעיקר המעות בעת שנתן לנכרי ברבית הי' של המפקיד שייך השכר ג"כ לו, ובחי' לחו"מ הארכתי קצת בזה, ובר מן דין נ"ל דודאי לא קיי"ל כריטב"א שהרי עיקר טעמו של הריטב"א דהו"ל כערב והיינו דאזיל בשי' הרמב"ן בזרוק מנה לים ואני חייב לך שחייב מדין ערב אבל לדעת התוס' והרא"ש דחלקו ע"ז ודוקא בבא הנאה ליד בן דעת חייב א"כ בפועל הבטל ממלאכה אין לחייב מדין ערב אלא מדד"ג והרי הרמ"א בחו"מ סי' ש"פ ובא"ע סי' כ"ט לא הכריע א"כ ודאי אין לחייב, וא"ל על האי דינא דסי' ש"פ דלמה לא יתחייב מדד"ג דל מהכא חיובא דערב הרי ע"פ הזיק ממונו, וי"ל דש"ה דאין דרך להשחית ממון ועבירה נמי איכא ואי אתי קמן הוינן מחינן בידי' לכן פטור דלא הו"ל לזרוק ממונו לאיבוד והא דאמרינן בירושלמי דפ"ב דקידושין שהי' פועלין חרשין כיון דלא זכה החרש רשאי לומר תן לפועל החרש ות"ל כיון דארחא בכך יתחייב משום דד"ג היינו דנהי דחייב משום דד"ג מ"מ א"ח לא משום שביעית ולא משום מעשר כיון דלא נעשה שליחו וכן לענין קידושין בצוותה לתת למי שאינו בן דעת נהי דמחויבת מצד דד"ג מ"מ כיון שלא בא מכחה לבן דעת וליכא דין ערבות אינה אלא כמלוה בעלמא והמקדש במלוה אינה מקודשת והא דמבואר בסי' שי"ב ביש זמן מיוחד להשכיר ושהה השוכר בתוכו אפי' יום א' מחויב לשלם הכל התם טעמא אחרינא כיון דשתק הר"ז כאלו גילה דעתו שרצונו לדור עוד דלא כ"כ לשווי' נפשי' רשיעא ולומר שרצה להזיק את חבירו וכן הא דמבואר לעיל דבחניות צריך להודיע י"ב חודש מקודם היא מהאי טעמא עיין היטב בב"י סי' הנ"ז מחידוש ד' בשם הרשב"א ובספר שעה"מ שגה בזה מאד שהבין שהוא משום דד"ג וליתא, ודאתאן עלה בנד"ד לפי פשט הירושלמי דפ' א"נ דבקרקע חייב המבטל כיסו ובמטלטלי פטור ובחנות ספק לפי הפי' שהסכימו רוב הראשונים הוא דבקרקע פועל שקבל לעשות בקרקע חבירו כיון שדרך לכתוב אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא אף אם לא הותנה כמי שהותנה דמי דכל הנו"נ ע"ד מנהג מדינה הוא נותן וכדקיי"ל בסי' ע"א גבי נאמנת ובמטלטלי שאין דרך לכתוב כך צריך להתנות שאם לא יעשה כראוי ישלם ובודאי הא דבקרקע הו"ל כאלו התנה לאו דוקא באם הותנה שיעשה הוא בעצמו אלא דאפי' באריס שדרכו להשכיר אריסין אם התחייב עצמו בקרקע חבירו אם לא הוריד הו"ל כאלו הותנה, ולפי"ז בנד"ד שהרי המוכר הקפיד שיהי' הקרקע פנוי ועד"ז מכר ואין ספק שאלו לא הי' מתרצה הלוקח בחיוב זה הי' מיקר לו דמי המכירה או שלא הי' מוכר לו כלל א"כ הר"ז כשוכר לפנות לו קרקע לזריעה והיינו דינא דמתניתין דפ' המקבל דצריך לתת לו מה שראוי לעשות אלא דמ"מ יש לחלק קצת כיון דבעינן שיהא מנהג פשוט ועיין בחו"מ סי' ע"ג בסמ"ע ס"ק ל"ד ובש"ך ס"ק ל"ו דלמדין לראב"ד גם מדין עכו"ם אם הוא מנהג פשוט אצלם וטוב לפשר הדבר:

תוכן העניינים

שות ישועות מלכו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה