אור ברסלב
שות ישועות מלכו חלק חושן משפט

שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

סימן א

ב"ה עשרה בטבת תרמ"ג לפ"ק פה קוטנא. שוכ"ט לכבוד הרב הגדול מעוז ומגדול פרי עץ הדר מו"ה ר' אברהם חיים ראובן אבד"ק וואידסלוב. דבר שאלתו אם יש בידי הקהל לתקן שמכירת השמרים בעירם תהי' הכנסת הרב שלהם, ועד כה היו מתפרנסים איזה אנשים מזה, רואה אנכי דבריו נכוחים ומוכיחים להלכה דשפיר דמי ובפרט שכן עמא דבר בהרבה קהילות ובפרט במדינת פולין קטן נהגו כן וכ"מ שהלכה רופפת צא וראה איך נוהגין כש"כ כאן שאין הלכה רפוי' ויען כי אין אנכי מופנה לא הארכתי בפלפול כיאות לאיש כמוהו:

ידידו דוש"ת ישראל יהושע.

סימן ב

ב"ה עש"ק תבוא תרנ"ב לפ"ק. כבוד הרב המאוה"ג בנן של קדושים מו"ה צבי מאיר הכהן נר"י אבד"ק רדאמסק ע"ד השאלה, הנה התומים בסי' ק"ד כתב דבענין קדימה הולכים אחר דד"מ. אמנם זה דוקא לענין קדימה אבל לא לשאר דבר לכן בנד"ד אם קודם שחתם עצמו שמעון שהוא מסלק עצמו מן הפייערקאסע רק מן הטאווארזיסטווא היו שניהם שוין ראובן ושמעון רק במה שחתם עצמו כיון שהאדון הטעה אותו שאמר שהטאוואר- זיסטווא היא על ג"א וד' מאות ואינו אלא על י"ב מאות לכן הכתב שנתן שמעון הוא בטל וכיון שבא המעות ליד הב"ד והם תופסין בשביל שניהם נהי דבמה שזכה ראובן ותפס אין מוציאין מידו כמוש"כ הרי"ף בכתובות דוקא בע"ח מוקדם ומקרקע מה שגבה לא גבה אבל לא כששניהם שווין אבל מה שמונח ביד הב"ד צדק הפסק שפסקתם ולא יצא מכשול מת"י:

ידידו ישראל יהושע.

סימן ג

בעזהי"ת ד' ראה תרל"א לפ"ק. שלום וכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב מו"ה משה נ"י. גיה"ק הגיעני לנכון, וע"ד אחד שהי' לו שט"ח ע"ח ע"ס ש' רו"כ ותבע אותו בערכאות ועשה עיקול ע"פ דיניהם ע"י הקאמארניק וחתם הסחורה אשר בחנות, ואח"כ בא בע"ח אחר עם וועקסיל ע"ס ק' רו"כ, אמנם הוא תובע בע"פ עוד סך מסויים והלוה מודה על החוב שהוא תובע בע"פ ומעכ"ת נסתפק ב' דברים, א' אם נאמן הלוה במה שאומר שחייב לו בע"פ או ניחש לקנוניא, ב' אם זה שנתעקל ע"י הקאמרניק מקרי גבוי' והסחורה מונח כעת תח"י מעכ"ת נ"י:

והנה בספק הראשון אין ספק שאין הבע"ח השני נאמן להפסיד הבע"ח ראשון אחר שתביעתו בע"פ, הגם שהוא מודה חיישינן לקנוניא ויעויין בש"ך סי' מ"ג סק"ה וכ"כ מזה בחי' לחו"מ סי' מ"ג ומ"ו ואין בזה שום ספק ולא עוד אלא דאחר שכבר נתעקל ע"פ דד"מ ונחתם החנות גם כשיש לשני וועקסיל בכת"י יש מקום לומר דחיישינן לקנוניא ושמסר לו הלוה עתה הכת"י זה והקדימו בכוונה וצריך לברר בעדים שראו עכ"פ הוועקסיל קודם שנתעקל ונחתם ע"י השוטר דאז ל"ש קנוניא ויש בזה לדין הרבה, אמנם לא נשאלתי ע"ז, ועכ"פ מה שהוא תובע עתה בע"פ פשוט שאין לו שום זכות שיופסד ע"י לבע"ח גדול:

ולענין הספק השני נגד המאה רו"כ שיש להשני וועקסיל דקיי"ל בחו"מ סי' ק"ד דאין קדימה במטלטלין ואם קדם א' וגבה מה שגבה גבה אם זה מקרי גבי', וכבר ראתה עינו דברי רמ"א בחו"מ סי' ק"ד ס"ב ודברי הסמ"ע שם סק"ה, והאחרונים שדחו דבריו, הנה בדין זה דאין קדימה במטלטלין כבר האריך שם הסמ"ע בסק"א דאין דין קדימה כלל במטלטלי, אמנם כבר בארתי במ"א דלדעת הר"ן דוקא מדידי' אבל מיתמי כיון דמדין התלמוד מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, והגאונים תקנו ונתנו למטלטלין דין קרקעות יש דין קדימה, וזה מבואר להדיא בדברי הר"ן כתובות דף ס"ט, ותימא שלא הובא דעתו בש"ע, אע"ג דלכאורה נראה שדבריו סותרין למש"כ בפ' מי שהי' נשוי דגם בקרקע אין דין קדימה למע"פ, וכיון דעכ"פ אין טורף מלקוחות מה בכך שנתנו למטלטלי דין קרקע הא גם בקרקע היכא דאינו טורף ממשעבדי ליכא דין קדימה במטלטלי עכ"פ לא טרף ממשעבדי ויש ליישב:

והנה לפי דברי הר"ן דנגד יתומים יש דין קדימה להמוקדם בזמן א"כ י"ל דגם כשאין הלוה בכאן וגובין שלא בפניו לדעת רש"י בב"ק דף ל"ט דנראה מדבריו דלדין התלמוד דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח גם שלא בפניו אין גובין ממטלטלין א"כ נהי דבזה"ז גובין גם ממטלטלי שלא בפניו מ"מ דמי למש"כ הר"ן לקרקע לפי טעמו של הר"ן, אמנם בש"ע לא הוזכר כלל דברי הר"ן ואין לנו לזו' מפסק הש"ע, גם כפי הנראה מלשון השאלה הלוה הוא לפנינו:

ולדינא הגם שהאחרונים חלקו ע"ד הסמ"ע מ"מ בזה שהסחורה מונח תח"י מעלתו שיחי' ואין ספק שהלוה נתרצה שמעכ"ת יחזיק בידו למשכון, בזה גם האחרונים מודים, דעיקר טעמא דהחולקים הוא משום דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והא קיי"ל בסי' ק"ה דמדעת הלוה מהני א"כ אם נתרצה הלוה אחר העיקול שיהי' הסחורה מונח תח"י מעכ"ת למשכון קני' הבע"ח הגדול, אמנם אם הסחורה המונחת לא היתה ברשות מעכ"ת מצד הלוה או שהלוה בעת שמסר לו החפצים אמר לו שחייב גם לבע"ח השני ושיהי' גם עבורו בזה נראה כדעת האחרונים דלא מקרי גבי' ע"פ השוטר, וכ"כ כתבתי שצריך להתיישב גם בוועקסיל שלא יהי' חשש קנוניא כשלא נודע שראו בידו הוועקסיל קודם שנחתם החנות ע"י שוטר המלך:

ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא

סימן ד

ב"ה יום כ"א שבט תרמ"ז לפ"ק קוטנא. החיים והשלום וכ"ט לכבוד י"נ הרב הגדול וכו' מהו' דוד שיחי' אבד"ק טוטשין ע"ד השאלה באחד שנפטר וחל"ש ונתן מתנה המקומות של ביהכ"נ הן בעזרת אנשים והן בע"נ לאחיו, וא"ל העומדים בעת הצואה הלא המקום בע"נ הוא לגיסך אחי אשתך הראשונה והשיב שאין לו כלום שלא נתן לו, רק מחמת שהי' גיסו הניח לאשתו לישב עליו, ואחר מיתה טוען גיסו שקנה בכסף מלא ומתחילה אמר שהי' לו שטר ואח"כ הודה שלא הי' לו שטר אלא שקנאו בכסף, והנה לפום ריהטא הי' נראה כיון דקיי"ל בחו"מ סי' ק"ץ] במקום שדרכן לכתוב שטר אין קונין בכסף ומקומות בהכ"נ דרכן לכתוב שטר א"כ לפ"ד ג"כ לא קנה אחר שלא נכתב השטר, אלא שז"א דהא בחזקה קיי"ל [בחו"מ סי' קצ"ב סעיף ט"ז דקונה אף במקום שדרכן לכתוב שטר] וכאן שישבה אשת גיסו כבר הסכימו האחרונים דישיבת מקומות בבהכ"נ מקרי חזקה, ועדיין יש לי לומר למה שהסכימו רוב הפוסקים דאכילת פירות לא מקרי חזקה אלא כשנהנה גופו ממש ובהנאה שבגופו ממש ל"ש שליחות כמש"כ בתוס' רי"ד בפ"ק דקידושין ואפי' באשתו ל"מ שליחות, ואע"ג שנהנה במה שאשתו נהנית מ"מ לא מקרי גופו ממש וכיון שנראה שלא קנה המקום גם לפ"ד עבור אשתו שתהא שלה לחלוטין אלא שתהא נהנית כ"ז שהיא תחתיו נ"ל דל"מ חזקה בישיבת אשתו, ואם הוא ישב ג"כ איזה פעמים ג"כ לא הוי חזקה דדוקא במקום שנהנה הנאה חשיבא בגופו ול"מ הנאה חשובה אלא בעת התפילה ואין דרכן של אנשים לישב במקומות של הנשים ודמי להא דפ"ק דב"מ דף ט' ברכוב ברה"ר ועדיף מיני' וזה פשוט. אמנם עדיין יכול לטעון שקנה בכסף והתנה שכסף יקנה דקיי"ל בפ"ק דקידושין [ובחו"מ שם] דכסף קונה או שקנה בק"ס דקיי"ל בחו"מ ס' קצ"ה] דקנה, והנה בחי' לחו"מ סי' ק"מ ס"ק ב' הקשיתי בטוען שקנה בכסף לחוד במקום שדרך לכתוב שטר אמאי יהא נאמן שקנה בכסף אם התנה במיגו, הא מיגו במקום מנהג מדינה לא מהני כמש"כ התוס' רפ"ב דכתובות ובש"ך כללי מיגו והוא ממרדכי עיי"ש, ובחי' רמ"ה פרק חז"ה כתב להדיא דנאמן לומר קניתי בלא שטר ולא הי' לי שטר, ונראה דהיינו טעמא דחזקה דג' שנים מסייע לי' ואע"ג דכתבו התוס' ע"ש קצוה"ח ס"ק ב'] דאינו אלא מתק"ח ואינו ראי' היינו דלא משום ראי' שאכל ג' שנים תקנו חכמים שיהא נאמן שקנה אלא תק"ח הוא שא"א שישמור שטרו לעולם. אבל בתר דתקנו חכמים שיהא נאמן קניתי אמרינן חזקה אין אדם עושה מעותיו אנפריס ובודאי אם לא הי' קונה הי' שכנגדו עושה מחאה, ומה"ט ס"ל לרשב"א (ע"ש סעיף ב'] דאפי' ש"ה א"צ לשבע לכן נאמן במיגו אפי' כשהוא נגד מנהג העולם, והנה ראיתי לכ"ת שעמד ג"כ בזה אמנם כ"כ שמבואר להדיח בדברי רמ"ה שגם כשטוען קניתי בלא שטר נאמן אמנם עכ"פ צריך לטעון שקנה בדרכי קנין, וכאן שאמר שקנה בכסף צ"ל שהתנה שיקנה בכסף, ואם יטעון להחזיר לו הכסף כיון שאינו תובע רק הדמים ל"מ במיגו שקנה וד"ז יש ללמוד מדברי רבינו יונה הובא בטור סי' ק"נ ויש לעיין הרבה בדבר זה, ויש לי דקדוקי דברים בדברי הש"ך שם מש"כ ע"ד הרמב"ם וטור אלא שאין להאריך בכאן:

ומש"כ כ"ת שאין לו חזקה כיון שנתגדל המחזיק על ברכי המנוח והוא השיאו ד"ז תלוי בדעת כ"ת כי לפי דברי המחזיק רצה ממנו שתשב אשתו השני' על מקום זה והמחזיק לא הניח וזה ודאי זר לפום ריהטא שנדחת אשתו מפני זר ואין דרך ב"א לוותר על כך ואם כי הי' להמנוח מקום אחר בעזרת נשים הי' מקום לומר כיון שא"צ למקום זה לא הקפיד כ"כ אמנם כשלא הי' לו מקום אחר בע"נ קשה לבטל חזקתו של המחזיק מחמת טעם זה, וסיומא דהאי פסקא כשלא הי' מקום לאשתו לשבת במקום אחר עד שהי' צריך לשכור מקום עבורה קשה לבטל חזקתו, הגם כי י"ל כיון שהודה שלא פרע המגיע לקהל א"כ כההיא דלוה ופרע דפ' שבועות הדיינים דמקבלין הודאתו לגבי עצמו שלא הי' ביד המנוח למוכרו אחר שלא פרע לקהל המגיע ממנו כפי תיקון הקהל אבל לגבי אחיו של המנוח לא מקבלין הודאתו דא"נ לחוב לחבירו, אלא לפ"ד גם לפ"ד המחזיק לא תקנו הקהל שאם לא יפרע יתבטל זכותו אלא שצריך להוסיף כפי מה שיעריכו הקהל ואם יתבעו אותו ולא ירצה לשלם יתבטל קנינו. אבל כל שלא תבעו אותו להוסיף כפי מה שתקנו לא נתבטל זכותו והמכר הי' קיים לפ"ד המחזיק, וכ"כ שאם לא הי' מקום לשבת אשתו השני' עד שהוצרך לשכור עבורה מקום קשה לבטל החזקה, ומ"מ שבועת היסת ודאי צריך ואע"ג דלדעת רוב פוסקים נגד יורשים שטוענין שמא א"צ לשבע היסת מ"מ כאן יש רגלים לדבר והוא בעצמו הודה שלא הי' לו שטר לד"ה צריך לשבע היסת אבל אם הי' מקום לאשתו לשבת ד"ז תלוי בדעת כ"ת כמה הי' מקורב המחזיק אצל המנוח כמשכ"ל:

נאום ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא יצ"ו

סימן ה

ב"ה ד' סיון תרל"ח. כבוד ידי"נ הרב המאוה"ג חריף ובקי כקש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק לאסק יצ"ו מכתבו הגיעני והנני מסכים לדברי חתני הגאון מקאליש שסמך ע"ד זקינו הגאון בעל נה"מ בחו"מ סי' קס"ב בנידון מקומות בביהכ"נ ומאפס הפנאי אקצר שיח אהלו יפריח וחג הבע"ל יקבל ברוב שמחה:

ידידו דוש"ת ישראל יהושע חוב"ק קוטנא.

סימן ו

בדבר המקומות בביהכנ"ס בפה קוטנא שנשתנה מצב המקומות בספסלים לטובת העיר ע"פ הסכם מרוב אנשי העיר, והנה המקומות המזרחים ממש שלא נשתנה כלל מצב תשמישם כי מקודם הי' הספסל קבוע בכותל המזרחים ולפני העם עמוד הנקרא שטענדר ועתה נהפך שהספסל הוא במקום שהי' עומד השטענדער ולפניהם דף עמוד קבוע בכותל המזרחית ולא נשתנה כלל התשמיש, הנה הם ודאי אין להם לאבד שום זכות רק שצריכים לשלם ההוצאות מהספסלים החדשים והדפים החדשים:

והנה המקומות בשורה השני' שלפי המצב החדש פניהם למזרח ומקודם לא הי' שם מצב בשורה השני' הפונה למזרח רק לארבעה מקומות ופשוט שלאותם האנשים אשר לא הי' להם מצב בשורה השני' למזרח אין להם טענה לתת להם מצב בשורה השני' אחרי דכעת כל המקומות למזרח ויכולים אלופי הקהל לתת להם בשאר השורות לפי ערך שהי' להם מקודם, אמנם לארבעה מקומות שישבו מקודם בשורה השני' ופניהם למזרח, ע"כ נמצא:

סימן ז

ב"ה אור ה' בשלח תרמ"ז לפ"ק. שלום וכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי וכו' מו"ה משה יואל שלי"ט אבד"ק טשיזיווא. אחדשה"ט. מכתבו לנכון הגיעני, וע"ד ריבות בעסק הוויסטאוועס שרוצה להרחיב דירתו ולבנות שם דעתי נוטה לדברי כ"ת שדימה זה למש"כ הב"י והרמ"א בחו"מ סי' קס"ב בשם תשו' הרשב"א דע"פ מלך יכולים לעשות נגד בני רה"ר ובזה ודאי דינא דמלכותא דינא בפרט שהמלך נטל המס מאדוני העיר ומחל לבעלי החניות הגם שמצד השני שכתב הרשב"א יש לחלק דהתם יש חשש נזק לאנשים ישראלים בלא דלתות וע"ז אמרו מלך פורץ גדר, מ"מ לטעם הראשון אין לחלק, גם פה בעירנו היתה רחוב רחבה מאד ונתנו בערך ח' אמות מכאן וח' אמות מכאן לכל אחד מהבתים שבשני הצדדים ולא הי' פוצה פה ומצפצף וכבר אמרו בפרק הגוזל בתרא דגם בעבדי דמלכא אמרינן דד"מ דינא כש"כ כשהוא בערכאות, ומש"כ כ"ת בענין יחיד נגד רבים יעי' מש"כ בחי' לח"מ סי' ד' דמדברי תשו' הרשב"א ח"ג נראה שחולק ע"ד מוהר"ם מרוטנבערג וס"ל דרבים לא מקרי מוחזקין, ומצאתי עוד אח"כ בתשו', הר"ן סי' יו"ד שחולק ע"ד מוהר"ם מרב"ג וס"ל דיחיד שהוא מוחזק אין רבים מוציאין מידו אע"ג שהוא נגד הרוב דאין הולכין בממון אחרי הרוב עיי"ש היטב והדבר מבואר שלא נתפרסמו בדפוס בזמן הרמ"א ז"ל תשו' הרשב"א ח"ג ותשו' הר"ן אם כי נדפסו בימיו לא ידעתי אם הרמ"א ז"ל ראה אותו שא"כ הי' מביא אותו בד"מ אמנם בנד"ד נראה פשוט כמש"כ כ"ת:

נאום ידידו הדוש"ת ישראל יהושע החוב"ק קוטנא.

סימן ח

ב"ה ג' וירא תרמ"א קוטנא. שלום וכ"ט לכבוד י"נ הרב המאוה"ג מגזע היחס ומעלה גמיר וסביר כש"ת מו"ה יעקב מייזליש נר"י אבד"ק לאסק. הגיעני אמרותיו הראשונים והשניים, וע"ד מי שקנה בית של יתומים והוא סמוך לבית שכינו ומקום פנוי בין שני הבתים וכיפה נבנית על שני הבתים היינו הכיפה הי' בנוי' וסמיך על גגות שני הבתים ודרך המקום הפנוי הי' דרך לשני בע"ב לילך משם להחצר שאחורי הבתים והקונה בנה המקום הפנוי הזה ולפי שהי' לו רשות לבעה"ב השכן קנה ממנו גם ביתו לבל יהי' לו טענה נגדו. והנה עתה קם אחד וערער כי גם לו בית אחורי המקום אשר הי' פנוי והי' לו דרך המקום פנוי הלז לביתו ועתה אשר בנה הקונה המקום פנוי והציב דלתות אין מניח לו לכנוס דרך מקום ההוא לביתו וכבר החזיקו בדרך הזה יותר משלשים שנה והמערער קנה הבית הזה מאיש אחד וטוען אולי הי' לו שטר להמוכר ונאבד ממנו כי טוענין ללוקח, אמנם בחיפאטעק שיש למערער על ביתו (וכפי הנראה הוא אשר מסר לו המוכרו לו] מבואר כי בעת שקנה הבית הזה מבעה"ב אשר ברחוב (כי מקודם הי' הבית של המערער ג"כ של בעה"ב אשר ברחוב] כי מוכר לו ביתו וגם יש לו רשות לילך דרך מקום הפנוי אז לילך ולתקן הבית אשר הי' נהרס אז עד שיתקן הבית מבואר מזה שאחר שיתן הבית אין לו רשות לכן אין לו דרך והלה טוען שאפשר שאח"כ קנה המוכר דרך זה לחלוטין ועוד שהוא מיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו, והנה מצד טענת הבע"ד שטוענין ללוקח שמא קנה, ודאי דזה לא מקרי חזקה שהרי אחר שלא הי' רשאי לבנות המקום ההוא והוצרך להיות פנוי אין מדרך העולם לדקדק אם אחד מקצר דרכו ובהדיא מבואר בש"ס ב"ק דף "א מהלכין בשבילי רשות שלמה אמרה עיי"ש ובר"ן נדרים ר"פ אין בין המודר ובתוס' ב"ב נ"ז ד"ה רבינא ונד"ד דמי לבקעה אחר שאין שייך היזק ראי' וגם מצד שהחזיקו בו רבים ל"ש דצריך דוקא שיתן להם מדעתו ואע"ג דטוענין עבור רבים כמבואר בסמ"ע בסי' שע"ז היינו בדבר דשייך בי' חזקה כמו בעברה דרך שדהו שממעט מקום הזריעה שעל מקום הזה לא זרע והכל לפי המקום והזמן ואנן סהדי דבזה"ז אין רגילות להקפיד ובמקום שא"א לגדור והוא פרוץ אין אדם מקפיד בדריסת הרגל במקום דל"ש היזק ראי' הי' נראה דזכה המחזיק ואין למערער טענה ועוד יש טעם לבטל טענתו אלא שאין להאריך:

ידידו דוש"ת ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.

סימן ט

שאלה כמה מגיע שכר שדכנות אם אבי הכלה לא פסק נדן רק הבטיח להזוג מספר שנים מזונות ע"ש:

תשו' הא ודאי שאין מחויב לשלם כפי שיווי המזונות ומשנה שלימה שנינו בפ"ק דמכות מעידין אנו וכו' אומדין אותו וה"נ אומדין כפי מה ששוה המזונות בעת נשואין שיצטרך לשלם לאחדים בכל שבוע ושבוע וזכות זה שיצטרך לשלם לאחדים בכל שבוע כמה הוא שוה אמנם א"צ לכל זה שהרי תקנות הארצות שממה שאינו מזומן אינו משלם רק החצי, והנה ידוע שבמדינה זו במקומות הללו המנהג לשלם מכל מאה זהובים שמנה פגים מצד זה וח' פגים מצד זה ואם הי' נותן צד הח' ג' מאות רו"כ וצד הכלה ג' מאות רו"כ הי' נוטלין ששה עשר פגים משלשה מאות רו"כ וזה האיש שהתחייב עצמו ששה שנים מזונות שהן שווין י"ב מאות רו"כ ולפי שאינו מזומן נחשב רק לששה מאות הרי זה החיוב מצד החתן והכלה והוי כאלו התחייב מצד החתן ג' מאות ומצד הכלה ג' מאות שהמזונות נחשבים כאלו נתן נדן משני הצדדים נמצא שא"צ לשלם רק ט"ז פגים משלש מאות רו"כ מכל מאה זהובים ח' פגים מצד החתן וח' פגים מצד הכלה סך הכל משדכנות תשעה רו"כ וששים קאפעק:

נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.

סימן י

שלום וכ"ט לכבוד י"נ הרב המאה"ג חכם לב החה"ש המפואר מ' צבי הירש הירש אבד"ק דאברין. בדבר השאלה ראובן שקנה תבואה משמעון והתנה שיעמוד שמעון התבואה לתוך האוצר של אבי ראובן ושם יהא איש מיוחד ממונה מראובן ליקח התבואה מהערלים המוליכים התבואה של שמעון שקנה מאדון אחד והממונה יכתוב כמה הביאו והנה לפי חשבון הממונה מגיע עוד משמעון חמישים כור חיטין ועשרים כור שיפון ושמעון טוען כי לפי חשבון אשר נתן לו האדון אינו מגיע רק עשרים כור חיטים ולא יותר וע"ז כותב מעכ"ת דנ"ל דהגם דשמעון טוען א"י אם פרעתי החמישים כור מ"מ הא גם ראובן אינו טוען ברי בעצמו רק ע"י הממונה שלו והא דמבואר בסי' קכ"א במלוה ששלח שליח לקבל מעותיו והלוה אומר נתתי לשליחך והשליח אומר לא נתן דהלוה פטור דהו"ל כמלוה טוען שמא והלוה טוען ברי ה"ה אם גם הלוה טוען שמא הי' פטור כיון דשניהם טוענין שמא זה תוכן דבריו, ולא כן אנכי עמדי דלא מבעי' באם הלוה גופי' טוען שמא פרעתי לשליחך דחייב דריע טענתי' למה א"י אלא דגם אם הלוה שלח ע"י שליח הפרעון והלוה אומר ע"פ השליח שלו שפרע לפי שכן אמר שלוחו ושלוחו של המצוה אומר שלא נפרע מ"מ נראה דחייב וכן כתב בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' פ"ה בראובן שהי' חייב מעות לשמעון ועשה שמעון מורשה לגבות חובו מראובן ובא ראובן למקום המורשה וטען ראובן שעשה את בנו שליח להתפשר עם המורשה ושכתב לו בנו שכבר התפשר עמו והמורשה כתב לשמעון שלא נתפשר ושלא יתפשר וכתב המהרי"ט דנחשב טענת שמעון המלוה כברי וטענת ראובן כשמא בפרעון לפי שאם היו שניהם עומדים לפנינו המורשה של שמעון המלוה עם בן ראובן הלוה הי' הדין שמורשה שמעון גובה מראובן וגם בן ראובן המורשה מראובן נשבע ונוטל מעותיו מראובן שצוה לפרוע בשבילו כמו בחנוני על פנקסו אמנם לכאורה קשה מה ענין זה לחנוני על פנקסו דהפועלים טענו ברי שלא נתפרעו אבל כאן שמעון המלוה אינו בא בטענת ברי כ"א ע"פ מורשה שלו ומה חזית דאזלית בתר מורשה דמלוה ניזל בתר דלוה ולמה יהא חשוב טענת מורשה דמלוה כברי לגבי טענת המלוה ולא נחשב טענת מורשה דלוה כברי לגבי לוה, אמנם אחרי העיון נראין דברי המוהרי"ט וראויין למי שאומרן דודאי מסתבר דטענת ברי דאחר לא נחשב כטענת ברי ואע"פ שעשאו הלוה שליח שהרי יאמר לו המלוה לאו בע"ד דידי את ולא כ"כ דלוה להאמין את השליח שלו שיהא נחשב כאלו טען בעצמו ברי אבל המלוה כשמונה מורשה שלו ע"ד כן שיהי' נחשב ברי של השליח כאלו הי' הוא בעצמו טוען ברי ואין ללוה לומר מה לי בכך שאתה ממנה שליח שיהא נחשב הברי שלו כאלו טענת אתה ברי ז"א שהרי אין הלוה נפטר עד שיגיע לרשות המלוה או שליחו נמצא שמה שנפטר הלוה בהגיע ליד השליח הוא רק ע"י שמונה המלוה אותו לשליח ואין הלוה נפטר אלא לפי שעשאו המלוה שליח א"כ בע"כ הוא צריך להסכמתו של המלוה על השליח וע"ד כן עשאו שליח שיהא דיבורו והברי שלו כאלו בעצמו טען, וא"ל א"כ בהאי דסי' קכ"א בעשאו שליח לקבל מעות דמקרי טענה דמלוה כשמא חדא דהתם כיון דטעין הלוה ברי ממש לא נחשב טענה דמלוה כברי ממש, משא"כ לגבי שליח דלוה, ועוד דהתם כיון דא"ל שלח לי ע"י פלוני נעשה הלוה שלוחו שהרי עפ"י דיבורו של המלוה עשה א"כ מצי למימר לי' הלא עשיתי שלוחתך והו"ל כחנוני על פנקסו משא"כ כאן שהרי הערלים המביאים את התבואה אינם שלוחיו של המלוה ואם נאנס באחריות הלוה קאי וכמבואר בפ' השואל ואין לחלק בין נד"ד לנידון מוהרי"ט דהתם לא ידע המלוה שהלוה יעשה שליח משא"כ כאן שידע שהמוכר ישלח לו ע"י הערלים ז"א דהא מ"מ לא נעשו הערלים שלוחיו של הלוקח כ"א של המוכר דעד שבא לרשות המורשה ברשות המוכר קאי לכ"ד, גם א"ל בין נד"ד לנידון המוהרי"ט דהתם שלוחו של הלוה פרע ממעותיו ועוד שצוה לו להתפשר משא"כ כאן דז"א דהמעיין בדברי מהרי"ט יראה דגם בפרע שלא ע"ד פשר דינא הכי וגם אין טעם למש"כ לחלק בין נתן מעותיו בין א"ל שיתן מעותיו של השליח כיון שצריך לחזור ולפרוע לשליח הי' נראה שזכה הלוקח ומ"מ צריך הממונה לקבל בח"ח שלא הי' יותר מכפי אשר נרשם בפנקס שלו:

ידידו ישראל יהושע.

סימן יא

ב"ה יום א' לסדר חצוה תרמ"ז לפ"ק קוטנא. לכבוד י"נ הרב הגאון המפורסם פרי צדיק יסוד עולם כש"ת מו"ה יעקב לאנדא שיחי' אבד"ק נאשעלסק. אחדשח"ט. בדבר אחד אשר הטעה את חבירו כי א"ל אשר הוא נו"נ עמו באמונה והוא מקבל הסחורה בעיר לאדזי בכו"כ והוא נוטל ממנו ריוח כפי המדובר ביניהם ונתברר כי אינה אותו והוא קנה הסחורה בלאד' בזול יותר מכפי מה שאמר לו:. הנה באמת נסתפקתי בזה יותר מארבעים שנה כי י"ל לפ"מ דמבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ז דאין בו אונאה כיון דלאו ע"ד שיווי מקח נחית, א"כ י"ל דה"ה בהיפך לפמש"כ הרא"ש בפרק הזהב דהטעם דפחות משתות דהוא מחילה לפי שאין המוכר והלוקח יכולין לכוין בצמצום שיווי המקח וכ"ז היכי דנחתי ע"ד דשיווי המקח, ובאמת גם הרמ"ה ז"ל בחי' לבתרא פרק המוכר את הספינה כתב להדיא דאפי' אם התנה בהדיא ע"מ ששוה כו"כ ונמצא שלא הי' שוה לא מקרי ביטול התנאי דכל פחות משתות מקרי שיווי, וה"ר מהא דאמרינן בב"ק בפ"ק דבר השוה כל כסף קרקעות דאלמא מידי דלית בה אונאה מקרי שיווי המקח וה"ה פחות משתות (ויעויין באחרונים בא"ע בהא דמבואר בקידושין דהמקדש בשיראין ואמר ששוה חמישים ולא שוה חמישים דאינה מקודשת, מה"ד באם הוא פחות משתות, ולדעתי יש לפשוט זאת מהא דרמ"ה שכתבתי), וזה שייך דוקא בנחית ע"ד שיווי המקח שא"א לאדם לצמצם בשיווי מקח אבל לא שנו"נ באמונה שלא נחית ע"ד שיווי מקח רק כפי מה שקנה י"ל דאין הפרש בין שתות לפחות, וראיתי בתשו' מהרשד"ם סי' תל"ג בא' שמכר גיזת צמרו לחבירו וא"ל כל ליטרא קנה הוא בעד ג' לבנים וחצי ואח"כ נתברר שקנה בעד ג' לבנים שצריך להחזיר לו אונאתו דלא אמרו הנו"נ באמונה אין לו אונאה אלא כשנו"נ באמונה, אמנם התם הי' שתות שהרי מכר לו שוה ששה חצאי לבנים בעד שבעה וקיי"ל במכר שתא בשבעה דיש לו אונאה, אמנם אין מזה הוכחה דבפחות משתות דקיים המקח והו"ל מחילה דאיכא למימר דמעשה שהי' כך הי', אמנם מש"כ כ"ת אם יש לדמותו לדבר שבמשקל ובמנין דאפי' בפחות מכדי אונאה חוזר, האמת כי כן חשבתי לפום ריהטא, זה רבות בשנים, אמנם כ"כ הר"ן בפ' הא"מ דגם בטעות במדה אם אפשר להשלים משלם ואפי' לזמן מרובה, וזה דעת הרמב"ם ז"ל, ובחי' לחו"מ סי' קצ"א הארכתי בזה, ועיין בחי' הרמ"ה בפ' הספינה דבשעת משיכה נקנה לו המקח וכאן אפשר להשלים המעות, ולחלק בין טעות במדה לכאן דהכא ל"ש לומר בשעת משיכת המקח כיון שא"ל בעד סך פלוני לקחתי ואני מרויח כו"כ לכן תן לי כו"כ כיון שהוא ידע שהוא קנהו בזול יותר לכן מה שא' כו"כ תן לי הו"ל כחזרה ממה שאמר תחילה שנו"נ לפ"מ שקנה ולפי ערך קשה לחלק בין השוין, וקצת הי' נראה לדמותו להא דמבואר בח"מ דהמוכר לחבירו ביוקר לפי שממתין לו המעות דהמקח קיים וצריך למוכרו כפי השער שבשוק. אמנם הרמב"ם ז"ל חולק ע"ז וס"ל דהמוכר יכול לומר אין רצוני למוכרו בזול כ"כ ואם הוא איסור עד"ז לא רציתי למכור, אמנם רוב הפוסקים חולקים ע"ז, עמל"מ בפ"ח מה' מלוה ולוה ולפ"ד הרמב"ם צריך לחלק בין בנעשה באיסור אונאה שצריך לחזור לפי שהטעה את הלוקח וא"ל שכו"כ מדתו בין למוכר ויש חשש רבית א"כ ג"כ הטעה את הלוקח אמנם הואיל ולא מצאנו מפורש, ומדברי הרשד"ם אין ראי' לא לכאן ולא לכאן טוב לפשר:

ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק קוטנא

סימן יב

שאלה ראובן קנה זה שנים רבות שלשלת בחזקת שהיא של זהב והי' עלי' חותם שקורין מינץ פריוו וליותר תוקף שלח השלשלת למוכרי זהב בווארשא, וכולם פה א' אמרו שהיא של זהב וכאשר נתקרעו השלשלת החליף אותה אצל סוחר א' בשלשלת חדשה ג"כ של זהב והעלו בדמים ושילם השאר לשמעון המוכר השלשלת החדשה רק שמעון המוכר מקודם החליפין לא רצה לסמוך על עצמו ולקח השלשלת הישנה לווארשא והראה אותה למוכרי זהב וכולם אמרו של זהב היא ואח"כ עשו החליפין ולקח מעות המותר עם השלשלת הישנה ומכר אותה לאחד מצורפי זהב בווארשא וגם מכר לו שאר תכשיטים של זהב וקיבל ממנו מעות רק לא הכל, ולצורף הזהב בווארשא יש לו פאבריק משלשלאות ותיכף כאשר קנה השלשלאות הנ"ל בא משרתו אליו כי נתאנה שהשלשלת אינה זהב רק נחושת קלל מצופה זהב ונתן בחזרה לשמעון המותר מהשלשלת, ובא שמעון עם הצורף לדין עם ראובן המוכר והנה דין זה מבואר בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"ח והט"ז שם חולק עם הש"ך באם המוכר טוען א"י אם שלי הוא:

תשובה ב"ה יום ד' לסדר ראה תרנ"ב לפ"ק. כבוד בני הרב וכו' מו"ה משה פינחס אבד"ק וויסקיט יצ"ו. ע"ד השאלה, אם יודיע שהיתה של נחשת קלל אע"פ שהמוכר לא ידע בטל המקח וצריך להחזיר הדמים שקבל, ואין זה ענין למוכר בהמה ונמצאת טרפה מחמת סירכא דהתם הו"ל לאתני' כיון שהוא שכיח והמוכר לא ידע וידוע שהמוכר לא ידע אבל כאן מכרו בחזקת שהיא של זהב ושלח לבדקו אם היא זהב, והדין מפורש בסימן רל"ב סעי' י"ח שאם הלוקח טוען בפירוש שאינו יודע פטור אם נשבע שאינו יודע שהוא שלו או שהחליף, וזה פשוט ועיין שם בסמ"ע ובש"ך:

אביך ישראל יהושע.

סימן יג

ב"ה אלול תרמ"ג לפ"ק קוטנא. שוכן שמים יכתבם בספר החיים כבוד הרבנים המופלגים הגדולים מ' אפרים אויערבאך אבד"ק מעזריטש רבתי וכבוד הה"ג מ' יעקב מו"ץ בטוטשין נרם יאיר. מכתב יקרתכם לנכון הגיעני, והנה אכתוב דעתי העני' בקיצור, הנה בש"ס בב"ק דף ק"ב פריך מי הודיע לבעל חטים עיי"ש ומשמע דאידחי האי פרכא אבל הרב בש"ך סי' קפ"ג סעיף קטן ב' החזיק בדעת רבינו ירוחם שכל שקנה במעותיו אפי' אמר בפני עדים שע"ד פלוני קנאו לא זכה אותו פלוני כל שלא הודיע למוכר שע"ד פלוני קנאו והא דמבואר שם בס"ד דקנה המשלח היינו כשעשאו פלוני שליח והגאון מחנ"א בה' שלוחין החזיק בדעת רבינו ירוחם וה"ר מדברי ירושלמי דא"א נעשה שליח לזכות מאחר אא"כ עשאו בעל הממון שליח היינו שיצוהו לזכות בשביל האחר א"כ כשלא ידע המוכר ל"מ כוונה דשליח שנתכוין לזכות בשביל הזוכה והא דמבואר בסי' הנזכר סעיף ד' בשם הרמ"ה דבא"ל זבין לי זכה היינו כשעשאו שליח כיון שע"ד דיבורו של המשלח הוציא ממון הר"ז כאלו היו מעותיו של המשלח עיי"ש שהאריך, אמנם בחי' לחו"מ סי' קפ"ג העליתי שלא כדברי הרב ז"ל דהא מבואר בפ"ק דמציאה בדברי הר"ן והנמ"י דכל היכי דשייך מיגו דזכי לנפשי' א"צ שיהי' שליחו של בעל ממון א"כ ל"מ כשקנאו לצורך שותפות דזה מיגו דזכה ממש כמו בשותפין שגנבו אלא דאפי' בשליח שקנה הכל לצורך אחר מ"מ הא גם מיגו דאי בעי זכי אמרינן לדידן כמו במציאה וכמבואר בדברי הר"ן והנמ"י שם א"כ א"צ שליחות של בעל הממון ומהני גם בלא הודיע למוכר וזה נ"ל בדעת תלמידי הרשב"א שהובא בב"י יו"ד סי' קס"ט ובש"ך שם סק"י דלא תקשה לדידהו מש"כ התוס' שם במציאה דף ד' ע"ב בד"ה בשלמא סיפא, ובמ"א הארכתי, ובנד"ד נהי שעשאו ר"ג לר' ד"ל שליח ומהני גם לדעת הש"ך והמח"א אפי' לא הודיע למשכיר מ"מ הרי התנה המשכיר בהדיא שלא יהי' ר"ג שותף ובאם יתודע שהוא שותף בטל הקאנטראקט הרי הקפיד בהדיא שלא יהא לר"ג שום חלק, האיך שייך לומר שזכה לו שותף ולא עדיף השליח מאלו עשאו בעצמו והא בעינן דעת מקנה וקונה והרי הותנה בהדיא שלא יהא לר"ג שום זכות איברא שבאם אחר שבא הקאנטראקט לידו הי' עושה בשתיקה קנין לשותפו הי' אפשר לומר דתיכף שנעשה הקאנטראקט זכה ונעשה כמדבר ויכול להקנות והו"ל כטעות דשרי וכיון דלא ידע המשכיר וזכה השוכר בפירות כל ימי השכירות ויכול להקנות לאחר, אמנם לא יתכן שבנתינת המעות או בלקיחת הקאנטראקט זכה שהרי שם מבואר שמקפיד שלא יקנה (גם בלא"ה דעת הטו"ז סי' קצ"ג דאין כסף קונה בישראל מנכרי וגם לדעת רמ"א שם משום דגם מישראל קונה בכסף משא"כ בשכירות קרקע כפאסעסיא אנן סהדי שדרכן לכתוב קאנטראקט ואינו נקנה בכסף לבד, אמנם אין נ"מ כמו שיתבאר] ואפי' אם נאמר שהקונה קרקע ומעלה על שם אחר ולא ידע המוכר דגם בשטר זכין לו שלא בפניו היינו ע"ד שכתב הרמב"ן בבעה"ת שער א' דהו"ל כגיטו וידו בכ"א וזכייתו דשליח עבור המשלח באין כאחד אבל האיך יתכן באם הקפיד בהקאנטראקט בעצמו שלא יהא חלק להמשלח שנאמר שזכה המשלח בשטר הזה הלא כל עצמו של שטר ספירת דברים כדכתיב ואקח את ספר המקנה שנאמר בו דברים של קנין ובזה השטר נאמר להיפך שמקפיד שלא יהא לו חלק בזה ול"מ שטר שאינו קונה למשלח כיון שמבואר בו ההיפך, והו"ל כחספא בעלמא לגבי' דמשלח וממילא זוכה השליח וכמו שצידדו התוס' ורש"י בביצה בשילהי משילים גבי מילא מים ונתן לחבירו ויעיין בתוס' פ"ק דמציאה גבי' מגבי' מציאה לחבירו שהביאו פלוגתא ויעויין בתוס' ב"ק דף נ"ב ע"ב ובמ"א הארכתי, ויעויין חו"מ ריש סי' קפ"ג, אמנם גם בקנין כסף גם אם נאמר דקנין כסף מהני בשכירות ישראל מנכרי בזה שהתנה בפירוש שלא יהא לאחר זכי' בו ודאי ל"מ ודוקא בקנין משיכה במטלטלי או בקרקע בחזקה במקום שקונה דאתי ליד זוכה י"ל דנכסי נכרי כמדבר וכי משך או החזיק אבד דעתו דנכרי ואייאש מני' ויש לדמותו להא דמבואר בהגה בסי' קנ"ד סוף סעיף ב' ומצי הישראל לזכות בעד חבירו כמו מגבי' מציאה אבל כסף ושטר ל"מ בנכסי מדבר וצריך דעת מקנה וכאן הוא להיפך וזה נ"ל פשוט ומבואר, מיהו בנד"ד שכבר זכה הישראל בהקאנטראקט קודם שהחזיק כשרוצה לזכות לחבירו צריך האחר לעשות חזקה דא"א זוכה בשלו בשביל חבירו, ומעתה הי' אפשר להטיל הספק על ר' ד"ל אם בעת שחרש ע"י ר' מיכל שהוא הי' שוכר פועלים עבור שניהם וחרישה ע"י פועלים מהני לחזקה כמש"כ האחרונים א"כ כבר זכה ר"ג ע"י חזקה בחלקו קודם יום ד' דברים, אלא שיש לגמגם ע"ז מידי דהוי אעודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו שהרי ר"ג הי' סבור שהוא שותף ע"י הקאנטראקט:

עוד ראיתי שנסתפקתם אי ר' ד"ל נאמן שלא עפ"י עדים שחזר בו והנה בתומים כתב דאם יש לו מיגו נאמן לומר שחזר בו ביני וביני ומעתה אם אין עדים על הבטחה משותפת נאמן גם על החזרה אלא למש"כ דגם אם לא חזר ר' ד"ל בעת לקיחת הקאנטראקט כיון שנאמר ונשנה באופן שלא יתן ר' ד"ל לר"ג חלק אין מקום שיזכה ע"פ הקאנטראקט זה בחלקו אחר שבספר המקנה נאמר בפי' להיפך שלא יהא לו חלק וכן בנתינת דמים כיון שהתנה אז, אלא שיש מקום לזכותו באם ר' מיכל שכר הפועלים שיתעסקו בתיקון השדה עבור שניהם יראה שאין זה נגד חזקה לומר שחזר בו אחר שלא רצה לסייע בנתינת המעות שהי' עומד להיות נאבד כמבואר בטענת ר' ד"ל גם כ"כ שד"ז אינו ברור כ"כ ואפשר לדמותו להא דעודר בנכסי הגר, וסיומא דהאי פסקא נראה שראוי לר' ד"ל לרצות את ר' ג' בריצוי כסף כפי מה שיראה לדיינים כפי אשר הערנו שיש מקום לזכות את ר"ג אם הפועלים אשר נשכרו לטובת שניהם תיקנו את הקרקעות לטובתם קודם שחזר בו ר' ד"ל (אע"פ שאין זה ברור כ"כ ד' יתן להם שניח חיים ושלום וברכה. ידידכם ישראל יהושע:

סימן יד

כבוד ידידי הרב המאה"ג מו"ה ר' אברהם שיחי' דומ"ץ בק' לאדמיר. הנה למען יתברר על מה אדני תשובתי הטבעו כתבתי תשו' על גוף השאלה, טענת הנברר שבשטר צוואה נזכר שהרחיים שיש לו קאנטראקט מהשר על ששה שנים ואח"כ כתב שהזכות שיש לו ברחיים שייך לבנו ר"י עם זוג' ג"ב ובקאנטראקט לא נזכר אלא שלשה שנים וכיון שבטל לגבי זה בטל גם למה שהוא שלו כדעה יחידית שנזכר בדברי רמ"א בסי' ר"ג במקנה בק"ס מעות ומטלטלין די"א דל"ק כלל:

הנה אלו הי' בא לפני הדין הייתי דן בפשיטות דקנו מה שהי' בידו להקנות שכן הסכים הרמ"א בסי' ר"ט וכ"כ הסמ"ע שם בסעיף ג' להלכה כדעה זו גבי מקנה דשלב"ל עם הבא לעולם וכ"כ בס' נה"מ שכן הלכה, גם נ"ל ראי' נכונה מסי' רמ"ח סעיף י"ב שדעת הב"י דהמקנה קרקע ושאר נכסים אג"ק וקרקע אינו נקנית אג"ק ושאר נכסים נקנים הרי להדי' דאע"ג דאין הקרקע נקנית אג"ק שאר נכסים נקנין, והרמ"א בהג"ה הסכים להלכה דקנה מחצה, ולדעתי בדבר שהסכימו הרב"י והרמ"א ונו"כ הש"ע הסמ"ע והטו"ז והש"ך לא חלקו עליהם אין טענת קים לי כלל. אמנם לאשר אין הדין אצלי קרוב בעיני אשר הנברר לא יקבל דברי כי יאמר אחר שכבר נזכר הדעה בש"ע יכול לאמר קים לי, לכן אני אומר שאין ראי' מדברי הרמ"א בסי' ר"ג בענין קנין חליפין משני טעמים, דהנה מבואר בפ' הזהב דדבר שאינו מסוים אינו עושה חליפין, וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ"ק דמציעא האי סודרא כיון דתפיס ג' על ג' כמאן דפסקי דמי מקרי דבר המסוים והיינו כיון שהוא מסוים החלק מהבגד מה שתופס ביד, ויש בו שיעור בגד מקרי מסוים אבל כשאינו מבורר החלק מהבגד שמקנה מקרי אינו מסוים ואינו עושה חליפין ומעתה המחליף מעות ומטלטלין בד"א או שמקנה לו בסודר המעות ומטלטלין כיון שמעות אינו נקנה בחליפין ממילא לא נקנה לו כל הסידור שהרי הסידור נותן גם בעבור המעות שאינו נקנה לכן גם הסידור אינו נקנה כולו וממילא גם חצי האחר אינו עושה חליפין כיון שאינו מסוים שוב ראיתי להגאון בעל נה"מ שכתב דדוקא בק"ס אמרינן הכי אלא שהוא ז"ל כתב אליבא דמ"ד דקנה הכל וזה לא מסתבר אבל מש"כ מסתבר טפי, מיהו למ"ד דקנה הכל מסתבר דבק"ס שהוא קני ע"מ להקנות כל הסידור, ובהכי ניחא שהרי המרדכי בר"פ מי שמת כתב דבדבר שנקנה בקנין אלא שמחוסר קנין הכל מודים שקנה מחצה וה"ר מפרק י"נ גבי לא במתנה ולא בירושה [ולמה הביא הרמ"א הדיעה דל"ק כלום] ולמש"כ ניחא, ואע"ג דבמרדכי למד הא דמעות ומטלטלין מקני את וחמור מ"מ רמ"א פסק דקנה בקני את וחמור מחצה כמבואר בסתם בסי' ר"י בסופו ומ"מ לא נמנע הרמ"א להביא דעת האומרים דלא קנה כלל מטעם דאמרן, עוד י"ל בדעת רמ"א דהנה הר"ן בקידושין דף נ"א כתב ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסק כר"נ בקני את וחמור דקנה מחצה ובפ"ט מה' אישות פסק דמקדש ה' נשים והי' בהם שתי. אחיות דאין כולם מקודשת וכ"פ בה"ג, והוא תימא וכתב הר"ן דדוקא בקני את וחמור קיי"ל כר"נ דקנה מחצה לפי שאין טעם לומר שכיון שלא קנה החמור לא יקנה האדם אבל במקדש ה' נשים ובהם שתי אחיות דרכן של בני אדם לקנות הרע עם היפה ביחד וא"ר לקנות הרע לבד ואפשר שמקפיד דוקא לקנות כולם, ובאמת דעת הרמב"ם ז"ל כמו שהביא הר"ן בר"פ האיש מקדש דהמוכר קרקע לחבירו ונמצא מקצת גזילה דכל המקח בטל ופשוט דבמתנה דל"ש לומר דגם הקרקע אינו רוצה לקנות, אלא דבסימן ר"י דהוא בשני מקבלין דל"ש קפידא כמוש"כ הר"ן בפ' האיש מקדש וכן בסי' רמ"ח במתנת ברי איירי דל"ש קפידא קיי"ל דקנה מחצה וכר"ן, כלל הוא מטעם קפידא דל"ש אלא במכר לא במתנה דהא פלוגתא דקני את וחמור הוא דוקא, אבל בסי' ר"ג בה' מו"מ דאיירי במו"מ חש הרמ"א לדעת בה"ג ורמב"ם דפסקי בהמקדש ה' נשים ובהם שתי אחיות דגם הנכריות לא נתקדשו מטעם קפידא, ולפ"ז ל"ק מה שהקשה בתשו' נו"ב בסי' כ"ו מהא דתניא בתוספתא הביאו הב"י בסי' ס' דהכותב לבנו מה שקנה ומה שיקנה דלא קנה מה שיקנה דמשמע מה שקנה קנה עכ"פ ולמש"כ דבמתנה ל"ש כלל טעמו דר"ן א"ש, שוב ראיתי בתשו' מוהרי"ט חח"מ סי' נ"ב שכתב להדיא כדברי דבמתנה ל"ש טעמא דהקפדה ושדברי המרדכי במקנה מטבע ומטלטלין הוא במכר. אלא שיש עוד שיטה אחרת להראב"ד דטעמא דאין הנכריות מקודשת כיון דידע דאין ב' אחיות מקודשת ודאי לא כיוון אלא להשטאה לכן י"ל דהשטה בכל ואע"ג דבקידושין ל"ש השטאה ואצ"ל אתם עדי היינו בסתם אבל כאן כיון דהכל יודעין שאין קידושין לשתי אחיות הרי כיוון בהדיא להשטות, ולפ"ז י"ל בשכ"מ דקיי"ל דאין אדם משטה בשעת מיתה ל"ש כלל השטאה נמצא בין לטעמו של הר"ן דאמרינן משום קפידא שלא רצה רק שיקנה הכל ביחד כיון דמתנה היא ל"ש קפידא בין לטעמו של הראב"ד משום השטאה כיון דשכ"מ הוא ל"ש טעמא של השטאה דאין אדם משטה בשעת מיתה, ומצאתי בתשו' מוהרי"ט חח"מ סי' נ"ג שכתב כדברי דבשכ"מ ל"ש טעמא של השטאה, אלא שאני חוכך בדברי הרב ז"ל די"ל דע"כ ל"ק דאין אדם משטה בשעת מיתה אלא במקום שאין ריעותא אבל כאן במקנה לו ולחמור הרי הכל יודעין שאין החמור יכול לזכות הרי חזינן שהשטה ומה"ט גם יש לדין על הטענה השני' שכתב מוהרי"ט כיון שיחד עדות וחתום בשטר כדאמרינן בפ' חז"ה שהרי בכל קידושין ושטר ל"ש השטאה ומ"מ בדבר שהכל יודעין ל"ש הכי ואמרינן כיון דהשטה בהא שהכל יודעין שאינו אלא ע"ד השטאה השטה נמי בהא. גם מש"כ מוהרי"ט ז"ל דקפידא ל"ש במתנה אם היות כי זה ודאי נכון בסברא מ"מ רחוק הוא לומר שלדעת הסוברין דבקני את וחמור דס"ל למקצת רבוותא דלא קנה כלל, יותר לא מצאתי:

סימן טו

ב"ה כ"א שבט תרל"ד לפ"ק. החיים והשלום וכ"ט להרב המובהק החכם השלם מ' אהרן אלחדיף נ"י תוכן השאלה בס' עזרת ישראל להג' ממעזריטש סי' ק"ו. מכתבו הבהיר הופיע אל עבר פני, והנה קשה עלי להכניס ראשי בין הרים רמים לאשר כבר נשאלה שאלה זו בפני חו"ר ירושלים ת"ו ובפני חו"ר טברי' אמנם כנו"נ לא להלכה ולא למעשה אמרתי לכתוב מה שנלענ"ד, הנה, הא ודאי כיון דלא הגיע הצואה בחיו לא' מהמנויין גם לא ציוה לזכות עבורם לא קנה מטעם מתנת ברי (גם שכתוב בלשון צוואה אתן) ולא מטעם מתנת שכ"מ או מצוה מחמת מיתה כיון שהי' ברי גם חיישינן שמא חזר כמבואר בח"מ סי' ר"ן סכ"ה בפרט כאן שנכתב הצוואה ע"ד למסור ההעתקות לאיזה אנשים וכבר עבר זמן רב ולא נמסרו שהרי כל ההעתקות היו סגורים וכפי הנראה כבר נמשך זמן רב מכתיבת הצוואה שהי' ו' תשרי תרכ"ט עד שמת הגביר המנוח ז"ל מיהו אם גילה המנוח ז"ל דעתו בעת חליו שרצונו שתתקיים צוואתו נראה דצוואתו קיימת דאע"ג דכתב בעודו ברי ואז לא הי' מהני מ"מ הרי גילה בעת חליו שרצונו שתתקיים והו"ל כההיא דאמרינן בירושלמי בפ"ק דתרומות בתורם שא"ש ובא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות דהו"ל תרומה מכאן ולהבא דכיון דתרומה היא בלב נהי דתרומה קמייתא לא מהני דהו"ל תורם שלא ברשות הא חזינן דהשתא מיהא ניחא לי' וכיון דמהני במחשבה הו"ל תרומה וה"נ בצוואה דמתקיים בדיבור כל שגילה עכשיו דעתו שניחא לי' נתקיים עתה ואע"ג דבש"ס דילן פרק א"מ משמע דלא ס"ל הכי דהא אוקי אביי בשוי' שליח י"ל דמשמע לי' דתרומתו תרומה משעה ראשונה דהכי משמע לישנא דתרומתו מצד השליח, ועוד י"ל דשא"ה דכיון דא"ל כלך אצל יפות משמע דנתרצה במעשה שעשה השליח ושיהא קדוש למפרע ול"מ דהו"ל כההיא דבטל דר"פ השולח וכ"כ הרשב"ץ הובא ב"י מ"ז סי' כ"ז, אבל בנד"ד שציוה בהיותו ברי על אח"מ ולא נתכוין שיהא שלו מעתה כ"א אח"כ כל שגילה אח"כ שרוצה בצוואה זו ושיהא של המקבלין לאח"מ מהני ול"ד למתנה שכתוב בה קנין דקיי"ל כשמואל דהתם כיון דכתב בה קנין איכא למימר דלא נחית בתקנתא דרבנן דמתנות שכ"מ אבל כאן שהמצווה נחית בתקנתא דצוואה אלא דטעה דסבר דמהני נמי בברי וידע דיכול לחזור כשחזר וצוה הר"ז כמוסיף על צוואה ראשונה וציווה מחדש וה"ה כשגילה דעתו בעת חליו שרצונו שתתקיים הצוואה, ובזה נ"ל ליישב דברי מוהר"ם הובא במרדכי פ"ג דמציעא ופרק י"נ בב"ב דגם ברי שכתב לאח"מ אע"ג דלא כתב זמן ול"ש זמנו של שטר אפ"ה זכו המקבלין ותמהו עליו דהא משמע בכמה דוכתא דבברי ליכא דין דמצווה מ"מ ועוד שדבריו סותרין זה את זה ע"כ מצאתי:

סימן טז

ב"ה ד' כ"ה תמוז ברכ"ת לפ"ק. לכבוד יד"נ הרב המאה"ג חריף ובקי מו"ה צבי הירש אבד"ק ביאלי. כן באו אלי אמרותיו הטהורים ויפה דן ויפה זיכה את יורשי דאורייתא ומש"כ כ"ת שיורשי ע"פ דיניהם אינו רוצה לתת פטור ע"פ דיניהם זה לא ימים כבירים הבאתי ראי' דכופין אותו מדברי הר"ן פרק האומר בקידושין [עי' ישועות ישראל סי' כ"ו] גבי האומרת קדשתני דאי לאו דאסרה בקרובותיו היו כופין לגרש אף שהוא אומר ששקר ומעולם לא קדשה א"כ ה"נ מחויב לפטור בערכאות ומחויב לקיים ככל אשר אשר יצא מכ"ת ויתענג על רב שלום ויזכה לנחמת צוי"ר:

ידידו ישראל יהושע

סימן יז

ב"ה י"ד תמוז תרמ רפ"ק פה קוטנא. כבוד הרב הגדול בוצינא דנהורא מדברנא דאומתי' כקש"ת מו"ה הירא שיחי' אבדק"ק ראדעשיץ יחי' לאויט"א בדבר האוהל אשר התנדבו רבים ונתנו נדבת ידם לבנות ציון על קבר הקדוש ואנשי עיר עשו חברה להאיר נר תמיד על ציון הקדוש וה' להם מפתח להציון הלז ונמסר המפתח מאיש לאיש וככה התנהג רבות בשנים עד היום וזה הוא סעד גדול לפרנסתם ואנשי העיר שמו להם זאת להכנסה. וכעת קמו יורשי זקינו זצל"ה ואינם מניחים להאנשים האלו מחמת שהם נצרכים ובאים בטענת ירושה הנה כפי הדין אחר שהאהל נבנה מנדבת אנשים אשר רובם המה מעיירות אחרות ונבנה לכבוד המת גם להשתטח על קבר הצדיק ולשפוך שם רנה ותפלה לבורא יתעלה בזכות הצדיק יד כולם שוין ויכול כל אחד לשפוך שיחו או לעשות שליח למי שרוצה, אע"פ שעשו מנעל ומפתח זה לכבוד המת שלא יעלו באהל פרונ'ן אבל אין זה מבטל זכות רבים, וממילא אין טענת חזקה טענה כלל דבשל רבים ל"ש מחילה כמבואר בשלהי חזה"ב. ועוד שאר מקומות אמנם לאשר קי"ל דמנהגא בכי הארמילתא, וכמבואר בפ' המקבל דמוציאין ממין ומתירין גם א"א לעלמא כעובדא דהלל שם בפ' הנזכר שפרשו הראשונים שאע"ג שלא זכרו שום תנאי בעת קידושין או בעת קנין הר"ז כאלו הותנו ה"נ בנודר ומתנדב ע"ד מנהג המדינה יש לחקור במקומות הקרובות כמו בקאזניץ ופשיסחא אם המנהג שם שהכנסה שייך לאנשי עיר או ליורשים יש לומר שודאי גם הם נתנו ע"ד כן וכמש"כ כנ"ל:

אמנם עכ"ז שטוב לעשות פשרה שיחלקו לפ"מ שיראה לג' אנשים מכובדים את הכנסה לפי ראות עיניהם:

נאום ידידו הדוש"ת בלונ"ח ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.

סימן יח

לק"ק זדונסקא וואלא. דבר השאלה אם מותר. במקום שהשוכר פראפאנאציע הוא ישראל להביא משקה מחו"ל ולמכור ולהפסיד להפראפאנאטור, לית דין צריך בושש שאחר שהשוכר הוא ישראל אסור לשום בר ישראל לסחור במסחר הנזכר בלי רשות מהשוכר גם הקונה עובר על לפ"ע כי מסייע ידי העובר ויען כי הדבר פשוט קצרתי [הערה גם דודי הגאון בעל נפש חי' מקאליש ז"ל השיב בזה ותוך תשובתו נמצא שגם דעת זקיני ז"ל בזה היתה שאם הפראפאנאטור מייקר את השער לפי ערך הפראפינאניעס אחרות אז הוי כמוכס שאין לו קצבה שוב אין איסור]:

סימן יט

ב"ה יום ג' ל"א למב"י עשרים לפ"ק. בל"א למספר, הנני נותן בריתי שלום לאשכול הכופר, כבוד ידידי הרב המאוה"ג חכם לב כש"ת מו"ה חייקא שיחי' אבד"ק שעניצא יצ"ו. ולחר דשה"ט. הנה קשה עלי מאוד להשיב בד"מ אשר גם בימי התנאים נתקשו בדיני ממנות כמו שאמרו בירושלמי, ביחוד בענינים אלה אשר אין להם מקור נפתח בתלמוד, ועכ"ז לא אוכל להשיב פניו ריקם, וזה החלי בעזהי"ת מקור דינא דמערופיא הוא במרדכי פרק לא יחפור שכתב דיש מקומות שדנין דין מערופיא ומביאין ראי' מהא דב"ב כ"א גבי מרחיקין מצודה כמלא ריצה משום דשאני דגים דיהבי סיירא ויש מקומות שמתירין אפי' לכתחילה, והנה מש"כ הרב ז"ל דיש מקומות שדנין ויש מקומות שמתירין אפי' לכתחילה דייק הרב מהרש"ל בתשו' דמאן דדן ויליף ממרחיקין הדג יוציא אפי' בדיינים ומשמע לכאורה דאף מה שהרויח מוציאין ממנו והוא באמת פלא דהא אין כאן רק גרמא וע"כ לא מחייבינן בשבת אלא היכי דאדדקי' באדריני' דקעביד מעשה מצמצם בגוף האדם, אמנם לפע"ד הדבר ברור לפמש"כ הרשב"א בתשו' הובא ב"י חו"מ סי' נ"ד דגם גרמא בנזקין דאינו יוצא בדיינים היינו היכי שהנזק כבר נעשה אבל אם לא נעשה עדיין הנזק ודאי מנדין אותו שלא יעשה ולא יבוא ליד היזק, וגדולה מזה בשליש שהחזיר השטר למלוה אף שכבר עשה הרע והחזיר השטר מ"מ כל שלא פרע הלוה ע"פ מעשה הרע שלו מנדין אותו שיקבל עליו כל ההיזקות וזה נ"ל גם דעת הראב"ד ז"ל הובא בבעה"ת ובטור סוף סימן ק"ד דלא ליסתר לדברי הרא"ש בתשו' המובא בטור סי' ק"ז וכבר נחבטו גדולי חקרי לב ועיין בסמ"ע סי' ק"ז ס"ק ט"ו ובש"ך שם, אמנם המעיין יראה דתיובתא ליכא דבהא דתשו' הראב"ד שעדיין לא הגבו הב"ד ודאי כופין הב"ד את היורש שיסלק ההיזק הבא מחמתו, ויצא לנו מזה דאף שדנין דין מערופיא אין יוצא בדיינים מה שכבר הרויח אלא שהב"ד מכין אותו עד שתצא נפשו שיניח מעסק זה אבל אם כבר זכה אין מוציאין מידו וכן הדין באבק ריבית ושאר גזל דרבנן כגון מצודת חי' ועוף דאם בא ליטול מכין אותו עד שתצא נפשו שלא יעשה העול כמש"כ הרבה ראשונים ז"ל גבי מכות מרדות אבל אם כבר נעשה אין מוציאין בדיינים אלא דלצי"ש חייב להחזיר וזה דעת הרב רמ"א ז"ל בסי' קנ"ו ולחנם תמה כ"ת עליו, אמת שמדברי רש"ל בתשו' נראה שהבין הדברים כפשוטן דמוציאין בדיינים אף מה שהרויח, אמנם נראה שהרש"ל כתב תשו' זו בעוד שלא הגיע לידו ספר הב"י ולא ראה תשו' הרשב"א שהבאתי שא"כ הי' תופס הדברים כפשטן כמו שכתבתי, ומש"כ כ"ת ראי' מדברי תוס' גיטין לאו ראי' היא למימר דמוציאין בדיינים דהא דמצודת חי' ועוף אינו אלא לכתחילה והוא איסור דרבנן כי היכי דלא ליתי לאנצוי' א"כ הוקשה להם למה לי דרכי שלום ת"ל דפסקי לחיותי' וגרמא בנזקין אסור מדאורייתא דלא גרע מהשבת אבדה ע"ז כתבו דש"ה דפסקי לגמרי משא"כ במתניתין דאינו אלא באקראי, אמנם לומר דמוציאין בדיינים הוא זר לפע"ד גם יפה כתב כ"ת דהרמב"ם וטוש"ע השמיטו האי דדגים יהבי סיירא ונראה דס"ל דדיחוי בעלמא הוא והאי תנא ס"ל כר"ה דבר מבואה מעכב אבר מבואה דמסיק התם כתנאי, ולרשב"א הובא ב"י שיטה אחרת דגוערין ואסור לו לכתחילה ואין מוציאין ומשמע דגרע מגרמא בנזקין דבזה מנדין אותו ובכאן אינו אלא שגוערין כיון דאינו אלא מניעת ריוח, נמצא יש ג' שיטות בדין מערופיא ונראה דלהלכה קיי"ל כשיטת הרשב"א שהיא ממוצעת אלא דבמקומות שמתירין אף לכתחילה אף הרשב"א ז"ל מודה דאין מוחין בידם דהא עיקר הטעם כתב הרשב"א ז"ל דהו"ל כמכירי כהונה ובמקום שנתפשט שהיהודים נכנסים לכתחילה א"כ מעיקרא לא סמכא דעתי' דודאי מידע ידעי דנכרי פיהם דבר שוא ואפי' במעמ"ש דעת הרבה פוסקים דל"ש בעכו"ם אלא כיון דלכתחילה אסור לישראל ליכנס סמוך אהימנותי' דישראל אבל במקום שנתפשט היתר מעיקרא לא סמכא דעתי', ומעתה נתבארו דברי רמ"א על נכון, ועתה נבוא לנידן דידן דכבר זכה מכח הקאנטראקט אף במקומות שדנין דין מערופיא אין מוציאין בדיינים, כש"כ שכבר העידו הרש"ל והב"ח דלא שמענו מעולם שדנין במדינות אלו דין מערופיא ופלא בעיני מש"כ כ"ת שנתפשט בגלילותינו דין מערופיא ולפי הנראה הבין מעכ"ת מחכירות פרות שהמנהג לדין בזה דין מערופיא ואפי' אם לקח צריך להחזיר, אבל לפ"ד זה תקנה שתקנו כעין חכירות ארעדנא אבל מעיקר הדין אינו גם אין למדין תקנה מתקנה ובקל יש לחלק מכמה טעמים בפרט דש"ה דכבר החזיק בגוף הפרה ונכסי נכרי כמדבר וזכה מכח התקנה בגוף ופירות משא"כ כאן, ועוד כעין שחילק רש"ל בין דבר שדרך נכרי לשכור וחלב אין דרך נכרי לשכור כ"כ לפי שאין ישראל אוכלין חלב של נכרי:

ע"ד כלל כיון דגוף דין מערופיא אין מבורר ולפענ"ד גם לדעת הדנין אין יוצא בדיינים אין כאן מקום לכוף הישראל השני שיחזיר מה שכבר זכה ע"פ דין דמלכותא, ומש"כ כ"ת דהו"ל ראוי שחייב מס למלך מה בכך מ"מ יכול למכור תדע דאטו במקומות שיש דין כרגא דמקרי ראוי לגבי בכור כדאמרינן בפ' חזקת אטו מי נימא שלא יכול למכור, את זה כתבתי לכבודו דמר לא להלכה ולא למעשה כי קשה עלי להחליט דין בדבר שלא עמדו שני הצדדים לפני רק לד"ת כתבתי זאת:

ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק פולטיסק

סימן כ

ב"ה עש"ק פ' בלק י"ג תמוז תרנ"ב לפ"ק פה קוטנא ידידי בני הרב שיחי'. ע"ד השאלה, ראובן תפס אצל לוי עבור שמעון אחיו. ומחמת שלוי הי' חייב גם ליהודה תבע יהודה את ראובן לדין והתפשרו שראובן נתן לשמעון וועקסיל על חוב שלו ורצה יהודה שיהי' מעותיו בטוחים והלך ועשה חיפאטיק לבית של ראובן ועלה עם הוועקסלין על החיפאטיק, וכעת קבל יהודה החוב ורוצה ראובן שינקה לו הבית, ויהודה טוען שישלם לו הוצאות שהוציא לעשות חיפאטיק להבית וראובן אומר שאינו צריך שיהי' להבית חיפאטיק אבל רוצה שיהי' נקי שיוכל למכור כשירצה:

אחרי שלא נתחייב לעשות לו חיפאטיק אין צריך לשלם הוצאות שהוציא, אמנם נראה מ"מ מחויב לשלם מה שהנאהו כמה שישומו אנשים כמה הי' רוצה ליתן לא' שיעשה לו חיפאטיק אפי' בעת שאינו צריך לה הגם שיש לדקדק בדברי תוס' ב"ק דף ק"א ע"א ד"ה או דלמא מ"מ אין דברי תוס' מוסכמים עיין בש"ך סי' שס"ג ס"ק י"א:

דברי אביך ישראל יהושע אבד"ק קוטנא.

סימן כא

ב"ה ו' אלול תרח"ם לפ"ק קוטנא. לחיים טובים יכתב עת יתקע בשופר כבוד י"נ הרב המאוה"ג וכו' מו"ה אהרן אייבישיץ שיחי' ראב"ד רארדאשיץ יצ"ו. ע"ד השאלה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו והוא אין עוסק בשום מו"מ אף בדבר קטן שהוא סמוך על שלחן אביו רק אשתו עסקה קצת במסחר ואינה שייכת לזה, ונגנב ממנו, וכ"ת דן בזה:

והנה פשוט שאם אין דרכו של האיש לעשות מסחר ל"ש בזה לומר שהוא כש"ש לפי שאפשר שיזדמן לו מסחר הגון ויקחנו למסחר, והראי' שהביא מסי' רצ"א סעי' כ"ג וכ"ד דל"ש בזה כל המפקיד וכו' היא ראי' נכונה לפמש"כ הש"ך שם בשם הנמק"י והר"ן דבש"ש הוי פשיעה בלא הודיעה א"כ אין מציאות לד"ז, וע"כ דבאינו עוסק במו"מ דינו כש"ח, אמנם יען שאשתו עוסקת במו"מ וה"ז כמושב לאשתו חנונית שאע"פ שהוא אינו עוסק בעצמו מ"מ דין חנוני יש לו, אמנם הכל לפי הענין ולפי מה שעין הדיין רואה, שאם לא ידע המפקיד שהיא עוסקת במו"מ ודאי אין דינו אלא כש"ח ואסור לו להשתמש בפקדון אמנם כשידע המפקיד שהיא עוסקת קצת במו"מ בזה ודאי יש לעיין אם הפקיד על זמן ארוך או על זמן קצר, גם אם ברוב עתים יושבת בלי שום עסק ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומה טוב אם אפשר לפשר בינם:

ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חו"ב קוטנא.

סימן כב

ב"ה יום ג' כ"ח אלול תרל"ט לפ"ק תחתם שנה טובה לידידי הרב הגאון מ' אביגדור ליבוש הלוי אב"ד דק"ק קויל יצ"ו. ע"ד השאלה בראובן שהי' לו יער ומכרו לשמעון והוחל שאחר חטיבת האילנות שייך הקרקע לראובן המוכר, והותנה שבשנת תרל"ז מחויב הקונה שיהי' פנוי שלשה ווליקעס לגמרי ובשנת תרל"ט מחויב לפנות עוד שני ווליק, והנה עבר הלוקח ולא פנה העצים החטובים בזמנם וגם שרשי האילנות שקורין פיענקעס נשארו וטוען המוכר שמאחר שהי' מחויב לפנות העצים בזמנם ולא פנם מחויב בכל הגרמות שבאו לו עי"ז שלא הי' יכול לזרוע ועוד גרמות היזק היוצא מזה, ושמעון הקונה השיב שהי' לו ליטול את שלו בזמנו וע"ז השיב התובע כי מאחר שהיו מונחים העצים החטובים וגם השרשים לא הי' יכול לזרוע זה תורף טענת הבע"ד, ונחלקו בזה הרבנים הגדולים מקויל ומבריסק דקיאב שדעת הה"ג מו"ה אביגדור ליבוש הלוי לפטור את הנתבע ודעת הרב הג' מוהר"ר פאליק נ"י מבריסק לחייבו, והנה טעמו של הרב הלוי שיחי' דל"מ לשי' התוס' דפטור דהו"ל כסגר הדלת בבית חבירו ואינו מניחו להשכיר דפטור כמו מבטל כיסו של חבירו וא"ח אלא בגברא דעביד למיגר דנהנה א"כ ודאי דפטור הנתבע במה שגרם לו ההפסד שלא הי' יכול לזרוע ואע"ג דגם כאן נהנה במה שהיו העצים מונחים על רשות ראובן מ"מ א"צ לשלם רק כפי ההנאה שלוקח אחר בעד הנחת עצים ודוקא בגברא דעביד למיגר צריך לשלם כפי מה שנהוג לשלם בעד שכר דירה, וגם לדעת הרי"ף והרא"ש דחייב בחצר דקיימא לאגרא אע"ג דהדר לא עביד למיגר וכוותי' קיי"ל בחו"מ סי' שס"ג מ"מ הא מבואר שם דוקא בדר בחצר דאע"ג דאיהי לא עביד למיגר מ"מ דירה כזו שוה לשאר בני אדם כן, וכיון שזה חסר וגם הוא נהנה בו אע"ג שהוא גברא דל"ע למיגר אפשר לו לדור במקום אחר מ"מ כיון דהנאה זו שוה לכל העולם מחויב לשלם לכן אם תקף את חבירו והוציאו מהדירה אע"ג דקיימא למיגר, מ"מ אם לא דר בה רק הניח שם עצים ואבנים א"צ לשלם רק כפי מה ששוה הדירה לעצים ואבנים דעל מניעת הריוח הו"ל מבטל כיסו של חבירו ועל הנאה הא אינה שוה הדירה לעצים רק מעט מזעיר ודוקא בדר בה דשוה לכל העולם:

עוד כתב דאפשר גם זה שנשתמש בו לעצים א"צ לשלם דלא מקרי נהנה כיון דהי' לו מקום להניח בו העצים דהיינו במקומות שלא הי' אז הזמן שיהי' פנוי ואע"ג דלרי"ף בגברא דל"ע למיגר כשחצר עומדת לאגרא חייב היינו במקום שיש איזה טורח אבל בשעומד פנוי לא, וראי' דהא לרוב פוסקים בזה נהנה כשחסרו מעט מחויב לשלם הכל א"כ תקשה הא דתנן בבית ועלי' דקי"ז דר"י ס"ל בבונה בית ודר בו דדר בבית עד שיתן לו יציאותיו, ואמאי הא לדידי' כיון שיש חסרון מחויב לשלם הכל אע"ג דלא נהנה א"ו כיון שהעלי' פתוחה ובלי טורח יכול לדור בה פטור גם לדעת הרי"ף:

עוד כתב די"ל דגם לרי"ף לא מחייב בלא עביד למיגר אם החצר קיימא לאגרא אלא בהתחיל באיסור שדר בחצר חבירו משא"כ במבטל כיסו דבא לידו בהיתר, א"כ כאן שההנחה הי' בהיתר י"ל דמודה גם הרי"ף שאע"פ שלא סילק הזיקו פטור, ובחו"מ סי' שי"ב ס"ז בלא הודיע השוכר למשכיר דא"י לצאת משם כל שלא הודיעו זמן הקצוב היינו שא"י לצאת אבל אם לא דר שם אין צריך לישלם זה תורף דברי הרב הלוי שיחי':

אמנם הרב מוהרי"פ מבריסק חלק עליו דגם לדעת התוס' י"ל דחייב דכיון דנהנה עכ"פ וכמש"כ התוס' וסייעתם בזה נהנה, אף שחסרו מעט מגלגלין את הכל, ה"נ בהי' לו הנאה צריך לשלם כל מה שהזיקו כש"כ לדעת הרי"ף, וע"ז כתב הרב הלוי שיחי' הא גוף דין זה דצריך לשלם הכל אינו מוסכם ורמ"א בסי' שס"ג ס"ז הביא י"ח ולא הכריע, גם הא גם מה שנהנה אינו מוכרח שישלם ועוד דאם כתבו התוס' וסייעתם בגברא דעביד למיגר וחצר דל"ק לאגרא שההנאה היתה גמורה אלא שהחסרון הי' קצת שחייב לשלם הכל, מאין לנו שגם אם ההנאה הי' קצת וההיזק הי' לגמרי שנאמר שע"י הנאה מועטת ישלם כל ההיזק:

והנה מש"כ הרב הלוי שיחי' דהרמ"א בסי' שס"ז ס"ז מביא י"ח נראה שהבין בכוונת רמ"א די"ח על האי דינא שכתב המחבר דאם חיסר מעט שישלם הכל וע"ז כתב הרמ"א די"ח וס"ל דפטור וכדעת רמ"ה שהביא הנמק"י, ואינו כן אלא דכבר הביא המחבר בב"י דברי רבינו ירוחם דאם חיסר מעט ישלם הכל בחצר דל"ק לאגרא וגברא עביד למיגר וי"א דגם בלא עביד למיגר חייב לשלם וי"א שפטור והיינו די"א דגם בלא עביד למיגר וגם החצר לא קיימא לאגרא מ"מ חייב לשלם וי"א דבזה פטור, והנה דעת המחבר דבחסרון מגלגלין וישלם כל מה שנהנה וממילא בגברא דל"ע למיגר פטור וע"ז כתב הרמ"א וי"ח והיינו היש מי שכתב שהביא הרבינו ירוחם דגם בלא עביד למיגר וגם חצר ל"ק לאגרא אפ"ה חייב אבל בקיימא לאגרא ונחסר מעט סתם הרמ"א כדעת המחבר דחייב אע"ג דהנמק"י בשם הרמ"ה פליג ע"ז מ"מ בב"י לא הביא דעתו, ותו דיחידאה היא שהרי התוס' והרא"ש והמרדכי והרשב"א כולם ס"ל דחייב לשלם הכל וקיי"ל כתוס' במקום שאין רי"ף ורמב"ם חולקין כמש"כ מהרי"ק וידוע שזה דרכו של הרמ"א וכן ראיתי להגאון נו"ב מה"ת סי' כ"ד שהביא כן בדעת רמ"א וזה פשוט. ומש"כ הנו"ב להוכיח מדברי הרמב"ם דגם הוא ס"ל כדעת הרמ"ה שאין מגלגלין את הכל שהרי בש"ס נמכר האי דשחרוריתא דאשייתא ולדעת התוס' היינו דצריך לשלם כל הנאה נהי דבהא דבית ועלי' לא קיי"ל כר"י משום דביתא לעלי' משתעבד מ"מ הו"ל לחלק דבאדם דעלמא שדר בבית חדש גם בל"ע למיגר חייב וכמו שחילק הרשב"א, ואין זה ראי', דנראה דהרמב"ם מפרש דהא דקאמר שם בדף צ"א ביתא מיתב יתיב א"נ שאי' יוכת שער, וכבר הקשה הרשב"א דל"ל האי טעמא ת"ל דזה נהנה וזה ל"ח פטור, לכן ס"ל להרמב"ם דלרבנן פטור בלאו האי טעמא דביתא לעלי' משתעבד דנגד החסרון מעט דחשרותא דאשייתא יש ריוח דביתא מיתב יתיב ואין להאריך בזה כי אחרי שהמחבר ורמ"א הסכימו דמגלגלין את הכל ולדעת המ"מ והב"י גם בדברי הרמב"ם לא מוכח שחולק ע"ז והמ"מ הוסיף שכן נראה מגמרא מאן ספין לחלוק עליהם, ושוב ראיתי בספר דברי משפט שכ' לפרש דברי הרמ"א די"א דבלא עביד למיגר גם החסרון א"צ לשלם וי"א דעכ"פ החסרון צריך לשלם ולא ידענא מאי קאמר דהחסרון למה לא ישלם דהחסרון אינו גורם לממון רק ממון, ובל"ז פירוש זה הוא זר מאוד ומ"מ גם הוא ז"ל סובר שדעת הרמ"א בנחסר קצת צריך לשלם הכל ודעת רמ"ה שהובא בנ"י לא נזכר כלל בש"ע גם הנ"י בעצמו סו"פ הבית והעלי' נראה שהסכים לדעת הסוברין דחייב לשלם הכל ולא נחלקו אלא בלא עביד למיגר, הנה יש לתמוה על הרמ"א והסמ"ע בסי' שס"ג דעל מש"כ המחבר בדר בחצר חבירו כשא"ל בעה"ב צא צריך לשלם לד"ה וכ' הסמ"ע דגם בל"ע למיגר וזה החצר ל"ק לאגרא מ"מ כשא"ל הבעה"ב צא חייב ואמת שכן מבואר בדברי רבינו ירוחם בשם רבינו יונה אבל יש לתמוה שהרי הרמ"א העתיק מדברי המרדכי דגם באם הוציא את הבעה"ב מדירה שלו ודר בה הוא בע"כ פטור והרי כשהוציא בע"כ מן הבית ודר בו שלא ברצונו אין לך א"ל צא גדול מזה ואפ"ה פטור. ובאמת כי יש לתמוה על דברי הרמ"א דמרא דהאי דינא הוא המרדכי והג"א בשם מהרי"ח והתם בגברא דל"ע למיגר איירי ובמרדכי והג"א בשם מהרי"ח מבואר דאזלי בשי' התוס' דגם בחצר דק"ל כיון דל"ע למיגר פטור כל שזה לא נהנה וכיון דאפי' בחצר דעביד לאגרא אע"ג דזה ודאי מקפיד פטור כיון דלא עביד למיגר ולא נהנה הו"ל כמבטל כיסו של חבירו לכן גם בהוציאו בע"כ ודר בה האחר פטור כיון דל"ע למיגר אבל כשנעשה למיגר ודאי חייב א"כ לדידן דקיי"ל כרי"ף ורא"ש ממילא אין מקום לדין זה של המרדכי בהוציאו בע"כ ודר בו בע"כ:

והנ"ל בדעתו של הרמ"א דאע"ג דאנן קיי"ל כרי"ף ורמב"ם דחייב היינו בחצר דקיימא לאגרא אבל בחצר דל"ק לאגרא וגברא דל"ע למיגר שזה לא נהנה וזה לא חסר אע"פ שזה הקפיד מ"מ לא חיסרו ולא נהנה בזה פטור, ולפ"ז אין מקום לדברי הסמ"ע שכתב בהקפיד וא"ל צא חייב גם בלא עביד למיגר וחצר דל"ק לאגרא דבזה ודאי פטור כמבואר בדברי המרדכי והרמ"א הסכים לזה גם לדידן ואע"ג דברבינו ירוחם בשם רבינו יונה נראה גם בלא קיימא לאגרא ול"ע למיגר חייב היינו דס"ל כדעת הסוברין דבחיסר מעט צריך לשלם הכל גם בל"ק לאגרא ול"ע למיגר אבל לדידן דבלא קיימא לאגרא ול"ע למיגר גם כשחיסרו מעט א"צ לשלם רק מה שחסרו והיינו מטעם שכתב הפ"י דכיון דדרך בנ"א להקפיד ול"ש מדת סדום חייב לשלם מה שנהנה אבל בל"ע למיגר דלא נהנה א"צ לשלם רק מה שחיסרו, א"ר ה"ה בהקפיד בפי' וא"ל צא א"צ לשלם לו בל"ק לאגרא ול"ע למיגר וכיון שדעת המחבר בס"ז כדעת הסוברין דאין מגלגלין עליו את הכל רק בגברא דעביד למיגר לא הי' לו להסמ"ע להעתיק את דברי רבינו ירוחם דגם בל"ק ול"ע למיגר חייב בא"ל צא, אמנם דברי הרמ"א קשין קצת שהרי לפמש"כ גם המחבר איירי בעביד למיגר וכיון דאיירי בעביד למיגר לא הי' לו להעתיק דברי המרדכי בא"ל צא ודר בע"כ שהרי דברי המרדכי אינם אלא בל"ע למיגר דלא נהנה וצ"ע וי"ל:

עכ"פ זכינו לזה שדעת המחבר ורמ"א דבעביד למיגר דנהנה בחיסרו קצת מגלגלין את הכל ובל"ע למיגר דלא נהנה לדעת המחבר פטור ולרמ"א ג"כ פטור שהרי לא הכריע ולדעת המחייבין גם בל"ע למיגר כשחסרו קצת מחויב לשלם הכל צ"ל לדידהו דל"ת קושית הרשב"א והר"ן מהא דפ' הבית והעלי' דלר"י בבונה הבית והעלי' דר בבית אע"ג דחסרו קצת בשחרותא דאשייתא די"ל דמפרש כפי' התוס' בב"מ דף קי"ז דלר"י דר בעלי', עוד הי' נ"ל דגם למחייבין בדר בו וחסרו קצת גם בלא עביד למיגר דוקא במקום שאם ירצה להשכיר יכול להשכיר אבל במקום שא"א לו להשכיר ול"ע למיגר לד"ה פטור שלא נהנה ולא חסרו וכן מבואר מדברי רמ"א שכתב דאע"ג דכופין על מדת סדום מ"מ בכה"ג חייב דאי בעי להשכיר הוי משכיר ע"כ בהא דר"י דכ"ז שאינו משלם ואין לו לשלם א"א לו להשכיר י"ל לד"ה פטור דלא נהנה ולא חסר ואע"ג שראיתי בתשו' נו"ב מה"ת חח"מ סי' כ"ד שכ' לדעת הרא"ש הובא בח"מ סי' קע"ד ס"א בהג"ה דגם באינו מוציא לשכור אפ"ה ל"ש כופין על מדת סדום ולפענ"ד אינו כן דגם לדעת הרא"ש אינו אלא דלכתחילה יכול למחות אבל לשלם ודאי לא, כיון שלא חסרו, ואפי' את"ל שגם לשלם פליג הרא"ש היינו במקום שהאחר נהנה אבל בשלא עביד למיגר וגם החצר א"א לו לקיים לאגרא שהרי אין מי שידור בו לכ"ע פטור ואע"ג דבעביד למיגר חייב לר"י כיון דחסרי' באשייתא ע"י השחרות ומגלגלין עליו את הכל היינו בעביד למיגר אבל בל"ע למיגר וא"א לו להשכיר לאחר גם המחייבין בחסרו מעט לשלם הכל גם בל"ע ול"ק למיגר מודים כשא"י להשכיר לאחר ול"ע למיגר דפטור לכן כאן דכ"ז שלא שילם לו א"א לו להשכיר הכל מודים שפטור ומה"ט נ"ל ברור בנידן שנשאל עליו הגאון נו"ב בא' שהדפיס ספרו על נזיקין וקדשים ושילם להמדפיס שכר סידור האותיות והמדפיס הניח סידור האותיות להדפיס אח"כ לעצמו וכתב הרב ז"ל דכיון שמחסרו ע"י שמדפיס אח"כ שלא ימצא קונים אח"כ כמו באם לא ידפיס דמקרי זה נהנה וזה חסר קצת ולדעת המחבר ורמ"א צריך לשלם כל מה שנהנה וגם לרמ"ה צריך לשלם עכ"פ מה שחסרו, ולדידי דבריו תמוהים דע"כ לא מחייבין אלא במקום דיכול להשכיר ואפי' לרשב"א שנראה מדבריו דלא ס"ל האי חילוקא אפשר דס"ל גם בהא דר"י מקרי אפשר להשכיר, ועוד נראה ברור דע"כ לא מחייבין אלא בזה נהנה ממונו של חבירו כמו במקיף חבירו וכן בדר בחצר חבירו אבל כאן אחר שהשלים האומן מלאכתו האותיות שלו וגם למ"ד אומן קונה בשבח כלי אחר ששילם לו שכר מלאכה האותיות שלו הם, וכי נהנה משלו הוא דנהנה ומאי בכך דנהנה ע"י מעשיו של חבירו הנאה הבאה לו בעת שמדפיס מדידי' קמתהני ואין זה ענין להא דזה נהנה וזה ל"ח דהתם מדחברי' נהנה וגדולה מזו דעת התוס' בפ' הגוזל קמא בהא דאיבעי לן בבא קוף וצבע צמרו של חבירו דאי אין שבח צבע ע"ג צמר אע"ג דנתיקר בדמיו א"צ לשלם לו ול"ד ליורד לתוך שדה חבירו דמשלם לו החסרון דהתם על דעת חבירו ולא מחייבינן אלא בנהנה הוא או בהמתו משל חבירו ע"י הגרמתו או שחבירו עשה לצורכו אבל כשעושה לצורך עצמו או שבא אחד והאכיל שעורים של חבירו לבהמת אחר פטור כיון שהנאה זו באה לו ע"י הגרמת אחר ולא עשה לצרכו וה"נ דכוותי' ואע"פ שהש"ך בסי' שצ"א כתב שדין זה ספיקא דדינא מ"מ מספיקא אין לחייב ממון גם לדעת הש"ך:

ובאמת הש"ך בעצמו בסי' ש"ו סק"ה האריך לחלוק על התוס' ורא"ש שדעתם דמנכה לו משכר טרחו מה שהי' ראוי להעלות עיי"ש שהקשה מיורד שלא ברשות ולפי תירץ השני של התוס' בהא דצבע גופא בסמנים דחברי' לחלק מיורד שלא ברשות דכיון דאין השבח בעין ע"ג צמר א"צ לשלם לו מה שנהנה א"כ מעיקרא לק"מ מהא דיורד שלא ברשות דהתם השבח בעין וניכר, ולכאורה יש להוכיח מדברי הרמב"ם ורש"י והמחבר דמדמו ליורד שלא ברשות דס"ל דשינוי' קמא דתוס' עיקר וכמו שהסכים הש"ך בעצמו בסי' ש"ו אמנם גם לדעת התוס' בשינוי' בתרא פשוט דאין זה ענין ליורד שלא ברשות או התוחב אוכלין של חבירו לתוך בהמת חבירו אם נאמר דצריך בעל הבהמה לשלם מה שנהנה דהתם בעת שנחסר הי' ממונא דידי' אבל כאן בעת שמדפיס ספרים אחרים נהי דגרם לו היזק מ"מ בממונו קעביד ומה ענינו לזה נהנה וזל"ח דהתם נהנה מדחברי' לכן לפענ"ד שלא כדברי הרב ז"ל ופטור לשלם:

ונחזור לנד"ד הנה מש"כ הרב מוהרי"פ שיחי' דכיון שנהנה מעט בהנחת העצים ושרשי אילנות המחוברים מחויב לשלם כל מה שנהנה, והרב הלוי שיחי' השיב על דבריו דג"ז אינו ברור שיהי' מקרי נהנה וגם הרי"ף המחייב בחסרו אע"ג דל"ע למיגר היינו ביש מעט טורח (חסר איזה תי') לא כשיש לו מקום פנוי שאין לו הנאה של כלום הנה מדברי הרשב"א והר"ן והנ"י בסו"פ הבית והעלי' נראה מבואר דלא ס"ל חילוק זה אלא דאפי' ביש לו בית פנוי צריך לשלם כל מה שחיסרו גם לא ידעתי שהרי בלי ספק נהנה בשרשי אילנות שנשארו וגם בעלים התלושים המרובים לטלטלם ממקום למקום צריך הוצאה וגם שהמקום רחוק קצת, אלא שגוף הדבר צריך ראי' שנאמר דכמו שכ' התוס' בחיסרו מעט צריך לשלם כל מה שנהנה כמו כן נאמר בנהנה מעט דצריך לשלם כל מה שחיסרו הגם שי"ל מצד הסברא דלא עדיף מגברא דלא עביד למיגר ויש לו בית אחר דצריך לשלם כל מה שחיסרו מ"מ יש לחלק:

אמנם מש"כ עוד הרב מהרי"פ שיחי' להוכיח מדברי המרדכי דפ' הגוזל קמא יפה השיב הרב מהרא"י מקויל שיחי' דהתם התנה בפי' שיתחייב. ומה שהוכיח עוד הרב מוהרי"פ שיחי' מדברי הריטב"א בפ' א"נ ד' ע"ג ע"ב גבי האי מאן דיהיב זוזא לחמרי דהמקבל לעשות דבר לטובת חבירו ולא עשה כל שהזיקו ברור חייב ומשמע דגם בלא הותנה שאם לא יעשה יתחייב מ"מ חייב, ובס' נה"מ בכמה דוכתא בפרט בסי' ש"ו הסכים לדברי הריטב"א וכתב שכן דעת הרשב"א ג"כ וז"א לפע"ד דאדרבה המעיין שם יראה דהרשב"א פליג ופי' דכוונת הש"ס דהי' להם לחכמים לתקן שיתנה באם לא יעשה ישלם אבל בלא הותנה פטור וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן ור"ן בש"מ פרק המקבל דף ק"ד דעל הא דאמרינן דדרשינן לשון הדיוט גבי אם לא אעבוד אשלם במיטבא כ' דמדינא הי' אפ"ל דמה שהותנה שישלם במיטב היינו הפחת קרקע שנתייבשו האילנות אבל מה שעש' ראוי להעלות פירות אפשר דאין זה בכלל תנאי אלא דלזה לא הי' צריך להתנות דבלאו תנאי מחייב בפחת קרקע אלא ע"י שהתנה וכתב אמרינן ודאי נתכווין שישלם גם מה שהי' ראוי להעלות, והר"ן בחי' תמה על זה דבלאו תנאי גם בפחת קרקע א"צ לשלם עיי"ש שכתב דגם למאן דס"ל דשומרים חייבין בפשיעה בקרקע א"צ שישלם הפחת קרקע באם לא עביד בו והוביר הקרקע, ומבואר דבין לרמב"ן בין לר"ן כל שלא הותנה א"צ לשלם מה שהי' ראוי להעלות אלא דבשבח קרקע פליגי דלרמב"ן מחייב מה שנתקלקל הקרקע שנתיבשו האילנות והארץ העלה קמשונים ולהר"ן גם בזה פטור אמנם מש"כ הר"ן דגם למ"ד דקרקע לא אימעט מפשיעה פטור מפחת קרקע לא ידעתי למה, וראיתי בחי' הר"י מיגא"ש בפ' שבועות הדיינים שדעתו דקרקע אימעט מחיוב שמירה גם בפשיעה ומ"מ כתב דפועל דכרם שפשע והוביר חייב בפחת קרקע דאין זה פשיעה אלא מזיק ממונו נראה דס"ל דוקא פשיעה דאין הזיקו ברור אבל בהוביר דההיזק ברור מקרי מזיק ממש על פחת קרקע וזה כדברי הרמב"ן ומ"מ לד"ה אינו חייב בלא הותנה מה שהי' ראוי להעלות שכר שלא כדברי הריטב"א וכן עיקר:

אמת שהרב תויו"ט בס' פלפלא חריפתא כ' בר"פ האומנין בבעה"ב שהטעה את הפועלים היכי שמצאו אתמול להשכיר דחייב מדד"ג דל"ד לחצר דקיימא לאגרא וסגר החדר בעדו דפטור דהתם לא ברור הזיקו, הרי דכשברי הזיקו מחייב אף במבטל כיסו, אמנם לא קיי"ל כן ויעויין חו"מ רצ"ב ס"ק ט"ו בשם רש"ל דגם בברי הריוח פטור ואפי' לרמ"א דס"ל דחייב היינו במשתרשי:

ועוד נ"ל ברור דגם רמ"א דס"ל בסי' רצ"ב דאם ביטל כיסו והרויח דחייב לשלם להמפקיד הריוח דס"ל כשי' רמ"ה הובא בטור סי' שס"ג בגונב פרה והשכירה לאחר דהשכר לבעלים ומשמע דאפי' נטל הגנב השכר ועיי' בא"נ בהא דר' חסא אוגר זוזי והטעם שחילק שם בש"ס בין שכירות פרה למעות לענין רבית ל"ש כאן וכיון דעיקר המעות בעת שנתן לנכרי ברבית הי' של המפקיד שייך השכר ג"כ לו, ובחי' לחו"מ הארכתי קצת בזה, ובר מן דין נ"ל דודאי לא קיי"ל כריטב"א שהרי עיקר טעמו של הריטב"א דהו"ל כערב והיינו דאזיל בשי' הרמב"ן בזרוק מנה לים ואני חייב לך שחייב מדין ערב אבל לדעת התוס' והרא"ש דחלקו ע"ז ודוקא בבא הנאה ליד בן דעת חייב א"כ בפועל הבטל ממלאכה אין לחייב מדין ערב אלא מדד"ג והרי הרמ"א בחו"מ סי' ש"פ ובא"ע סי' כ"ט לא הכריע א"כ ודאי אין לחייב, וא"ל על האי דינא דסי' ש"פ דלמה לא יתחייב מדד"ג דל מהכא חיובא דערב הרי ע"פ הזיק ממונו, וי"ל דש"ה דאין דרך להשחית ממון ועבירה נמי איכא ואי אתי קמן הוינן מחינן בידי' לכן פטור דלא הו"ל לזרוק ממונו לאיבוד והא דאמרינן בירושלמי דפ"ב דקידושין שהי' פועלין חרשין כיון דלא זכה החרש רשאי לומר תן לפועל החרש ות"ל כיון דארחא בכך יתחייב משום דד"ג היינו דנהי דחייב משום דד"ג מ"מ א"ח לא משום שביעית ולא משום מעשר כיון דלא נעשה שליחו וכן לענין קידושין בצוותה לתת למי שאינו בן דעת נהי דמחויבת מצד דד"ג מ"מ כיון שלא בא מכחה לבן דעת וליכא דין ערבות אינה אלא כמלוה בעלמא והמקדש במלוה אינה מקודשת והא דמבואר בסי' שי"ב ביש זמן מיוחד להשכיר ושהה השוכר בתוכו אפי' יום א' מחויב לשלם הכל התם טעמא אחרינא כיון דשתק הר"ז כאלו גילה דעתו שרצונו לדור עוד דלא כ"כ לשווי' נפשי' רשיעא ולומר שרצה להזיק את חבירו וכן הא דמבואר לעיל דבחניות צריך להודיע י"ב חודש מקודם היא מהאי טעמא עיין היטב בב"י סי' הנ"ז מחידוש ד' בשם הרשב"א ובספר שעה"מ שגה בזה מאד שהבין שהוא משום דד"ג וליתא, ודאתאן עלה בנד"ד לפי פשט הירושלמי דפ' א"נ דבקרקע חייב המבטל כיסו ובמטלטלי פטור ובחנות ספק לפי הפי' שהסכימו רוב הראשונים הוא דבקרקע פועל שקבל לעשות בקרקע חבירו כיון שדרך לכתוב אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא אף אם לא הותנה כמי שהותנה דמי דכל הנו"נ ע"ד מנהג מדינה הוא נותן וכדקיי"ל בסי' ע"א גבי נאמנת ובמטלטלי שאין דרך לכתוב כך צריך להתנות שאם לא יעשה כראוי ישלם ובודאי הא דבקרקע הו"ל כאלו התנה לאו דוקא באם הותנה שיעשה הוא בעצמו אלא דאפי' באריס שדרכו להשכיר אריסין אם התחייב עצמו בקרקע חבירו אם לא הוריד הו"ל כאלו הותנה, ולפי"ז בנד"ד שהרי המוכר הקפיד שיהי' הקרקע פנוי ועד"ז מכר ואין ספק שאלו לא הי' מתרצה הלוקח בחיוב זה הי' מיקר לו דמי המכירה או שלא הי' מוכר לו כלל א"כ הר"ז כשוכר לפנות לו קרקע לזריעה והיינו דינא דמתניתין דפ' המקבל דצריך לתת לו מה שראוי לעשות אלא דמ"מ יש לחלק קצת כיון דבעינן שיהא מנהג פשוט ועיין בחו"מ סי' ע"ג בסמ"ע ס"ק ל"ד ובש"ך ס"ק ל"ו דלמדין לראב"ד גם מדין עכו"ם אם הוא מנהג פשוט אצלם וטוב לפשר הדבר:

תוכן העניינים

שות ישועות מלכו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה