שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק אבן העזר · סימן עה
ב"ה יום ד' תולדות תר"ן לפ"ק פה קוטנא כבוד ידידי הרב החריף וכו' מו"ה חיים דוד שיחי' דומ"ץ בק' פילץ אחדשה"ט בדבר המומר בעיר לאנדאן אשר נשא מכבר אשה ישראלית בעיר רדאמסק ואחר כן ברח ממנה ולקח את רכושה, אם לסמוך על המתירין ע"י שיכתוב בכ"י שהוא ממנה את פלוני לסופר ולפו"פ שיחתמו, או לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן דבממנה סופר שלא בפניו מהני שלא כדעת הרמב"ן, והנה יש בזה שיטה חדשה לרבינו ישעי' הראשון שכ' ליישב הקושי' הובא בר"ן סו"פ התקבל] דלמה באומר אמרו פסול ר' יוסי, וכי אין אדם ממנה שליח שלא בפניו, ודעתו דבמידי דאיכא מעשה יכול למנות שלא בפניו, אבל בדבר דאינו מעשה אינו יכול למנות כלל שלא בפניו, ולפי"ז שני אלו התירים אינם נכונים שהרי ע"כ כשממנה בלאנדאן את הסופר בפילץ אין הסופר שומע מפי הבעל ואפי' כתב בכתב ידו נמי לא מהני שהרי אז בכ"י בלאנדאן בשעה שכתב ממנה אותו לשליח וזה לא מהני לדעת הרב ר' ישעי' עיין בתוס' רי"ד קידושין ד' ח': ולדעתי גם שליח קבלה א"י אשה למנות שלא בפני השליח דש"ק נמי מילי נינהו כמוש"כ התוס' רי"ד, ולפ"ז שליח לקידושין נמי לא מהני אפי' ש"ק כיון דשליח וכסף הוי מילי כמוש"כ התוס' רי"ד בר"פ האיש מקדש, אמנם בפ' המביא תנין הביא בפשיטות בשם בה"ג דיכולה האשה לעשות שליח לקבלה שלא בפניו וידוע שדבריו דברי קבלה, גם בב"י לא הוזכר כלל דעה זו דא"י למנות שלא בפניו שליח לקבלה מכלל דלית דחש לזה הסברא, ע"כ הי' נראה לסמוך ע"ד הרד"ך שהובא בג"פ סי' ק"ך להקל, במקום עיגון ע"י כתיבת הבעל בכת"י שממנה לסופר פלוני שיכתוב הגט ולפו"פ שיחתמו ולפו"פ שיתן, אמנם הרד"ך לא התיר אלא במכירין הסופר והעדים את כ"י אבל באינם מכירים בעצמם את כת"י אלא ע"י שיעידו אחרים המכירין ודאי לא מהני דהא אפי' מעידים ששמעו מפי הבעל לא מהני לדעת הרמב"ן דבעינן שישמעו הסופר והעדים מפי הבעל דבלא"ה לא מקרי לשמה, א"כ כש"כ כשאחרים מעידים על כת"י של הבעל דלא מהני, וע"כ לא התיר הרד"ך אלא במכירין בעצמם דס"ל דכך לי כשרואה כת"י כשהוא מכיר כאלו שמע את קולו, וגם הרמב"ם שהתיר בפקח שכתב בכת"י אלא בכותב כן לפני הסופר והעדים, ועדיין י"ל דסגי בשמכיר הסופר אבל העדים שא"ח על הגט אלא מפני תיקון העולם כיון דבאומר אמרו לדעת המחמירין אינו אלא מתקנה שפיר יש לסמוך על הרא"ה והר"ן וגם לדעת הרמב"ן י"ל דמותר:
אלא דיש לשדות נרגא לפמש"כ התוס' גיטין דף ס"ו ע"ב דגם לר"מ דס"ל דאם מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר היינו במצאו הבעל אבל אם צוה לשליח לכתוב אם מצאו באשפה וחתמו עדים פסול דשינה בצוואת הבעל שציוה שהוא יכתוב, א"כ כמו כן י"ל לר"א דס"ל ע"מ כרתי ול"צ לעדי חתימה כשצוה הבעל לחתום גרע, אח"כ מצאתי לאחד מהמחברים שהביא כן בשם הגאון בעל משכנות יעקב אמנם לא משמע כן מדברי הרמב"ם והש"ע, אלא דכל מזויף מתוכו אינו אלא פסול דרבנן והרי לא נכתב כפי התנאי שציוה שיכתוב ויחתום, לכן נראה דדוקא בכתיבה לר"מ נהי דאפי' מצאו באשפה כשר שאין קיום הגט אלא בחותמיו הטעם הוא דהא חזינן בדבר המתקיים בפיו כשאמר אחד הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הר"ז נזיר אע"פ שלא הוציא נזירות מפיו, והטעם שהדיבור ואני מורה שמקבל עליו מה שקבל חבירו וכמו כן במצאו באשפה [כיון שהעדים חתמו בשליחות הבעל שמסכים על מה שנכתב למעלה מקרי ספר כריתות] אבל בהחתים השליח עדי חתימה בעת שצווה הבעל לכתוב כיון דמילי לא מימסרי לשליח אמרינן דשינו בשליחותן דהא כתיבה מעכב ובלא כתיבה שנדע על מה הם חותמים ודאי ל"מ אבל כיון דלר"א א"צ כלל חתימה אמרינן דלא לעכב נתכוין אלא לקיים תקנת ר"ג הזקן (ועיין לעיל סימן ע"ה] וכ"כ הב"ש בסי' ק"כ ס"ק ח' להדיא בעדי חתימה לא נפסל אלא מדרבנן ולפ"ז יש לסמוך בפשיטות על דברי הרא"ה והר"ן, וגם אם אין עדי חתימה מכירין בעצמם חתימת יד הבעל רק עדים אחרים מעידים על חתימתו, אמנם הסופר צריך שיכיר בעצמו אמנם גם בזה כשיש אחד שמכיר חת"י הבעל סגי ויכול הבעל למנות אותו לסופר וילמוד לכתוב כתיבת הגט אע"פ שבשעה שצווה הבעל לא הי' יודע כשלומד אח"כ סגי כדמשמע מהא דסו"פ התקבל דילמדו ויכתבו, ונ"ל להחמיר שיחתום הבעל בחת"י שממנה לסופר פב"ב שיכתוב הגט וגם ימנה בפני עדים דזה כשר להמכשירין חת"י הבעל וגם לדעת הרא"ה והר"ן, ואח"כ מצאתי כן בתשו' בית אפרים, אמנם אין רצוני לסמוך עלי לבדי עד אשר יסכים עמי ג"כ הגאון אבד"ק פילץ שיחי':
ידידו הדוש"ת בלונ"ח ישראל יהושע חופ"ק קוטנא יצ"ו