אור ברסלב
שות ישועות מלכו חלק אבן העזר › סימן לח

שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק

חלק אבן העזר · סימן לח

סימן לז

ב"ה ד' מנחם אב תרל"ט לפ"ק. שוכן שמי מעונה, יזכהו לעלות לציון ברננה, כבוד י"נ הרב הגאון הגדול המפורסם ערוגת הבושם כקש"ת מו"ה איסר שיחי' הגאבד"ק מעזריטץ. תוכן השאלה באבני נזר אה"ע חלק א' הלכות קידושין. ע"ד הקידושין, הנה העדות שנתקבל בלילה נראה דל"מ וכמש"כ כ"ת נ"י, ואע"ג דמבואר בסי' כ"ח דמדעתו מהני נראה דזה בד"מ אבל לא באיסורין וכמש"כ בחי' לחו"מ סי' ג' סק"ד, ואפרש שיחתי דאע"ג דמהני הודאת בע"ד לגבי איסור נמי כמבואר בפ"ק דכתובות דף ט' ובקידושין פרק האומר היינו במקום שהוא מקיים על עצמו ענין איסור כההיא דקדשתני ואפי' בא"י ואומר שמאמין לדברי העד כהאי עובדא דסמיא בי' מר שמואל בקידושין פ' האומר אבל במכחשת ענין קידושין והיא אומרת נאמן עלי פלוני ל"מ אלא גבי ממון מטעם קנין כמש"כ התוס' בב"מ דף ע"ד ע"א בד"ה הכי דתק"ח היא כן ותדע לך דהא ר"מ פליג בפ' ז"ב וס"ל דאם קבל עליו יכול לחזור ולא אמרינן שהיא הודאה ואטו ר"מ פליג אהא דהודאות בע"ד או דבזה ל"ש הודאת בע"ד כיון שהוא מכחיש אלא שמתק"ח מהני ומה"ט ל"מ לענין חומרא שיכולין לחזור שאם הגידו בלילה שלא הי' הקידושין בשלימות אשר הוסיפו ביום מהני אלא דאפי' להקל נאמנת כיון שהכחישה תחילה, ואל תשיבני מהא דמהני יחוד עדים בקידושין כדי שלא יופסלו בצירף הפסולין דהתם על מעשה הקידושין בדידי' תלי' ואינה מתקדשת בלא דעתו ואינו רוצה שיהי' הקידושין בפני עדים אחרים ומה"ט ס"ל למהורי"ו ביחוד עדים פסולים פסול גם לדעת התוס' והרא"ש אף בראו כשרים ואף שלא הגידו הפסולין כלל בב"ד הגם שד"ז צריך יישוב אבל להעיד על מעשה העבר לאו בבע"ד תלי' מילתא שהרי אם יאמרו נפסלו העדים האם לא מהימני אם יאמרו בפני ב"ד שנתקדשה וגם אם שניהם יאמרו שהם פסולין, והא דמבואר בש"ע סי' ל"ו ס"א דאם מכריז שיבואו עדים ודאי כיון רק לכשרים ואין עדות הפסולין מועיל אע"ג דהוא על לשעבר התם בד"מ דוקא כיון שאינו רוצה שיתחתך הדין ע"פ עדים שא"ר שיעידו לא מקרי ממקיימי דבר דהא יש בידו לבטל עדותן שלא ידונו ע"פ ולא מקרי ממקיימי דבר כלל משא"כ בקידושין דהוא איסור כל שמעידין על העבר לאו בדעת המקדש תלי' שוב אם ירצה שלא נדון ע"פ עדות אין שומעין לו, אמנם בתשו' הר"י בי רב הובא בס' הנז' ובש"ך שם נראה דגם בעדות קידושין להעיד על העבר מהני יחוד עדים ונראה דהתם כשהדיין מכריז שא"ר לקבל רק מי שהוא כשר כיון דלדעת ר"י בן לב לא נעשו דיינים בע"כ ואם הדיינים אינם רוצים לקבל עדות העדות אע"פ שהגידו בפניהם אינם דיינים ול"מ ב"ד א"כ התם שהדיינים הכריזו אמרינן דהגדת הפסולין לא הוי הגדה כלל ומה"ט אין מקום לקו' התומים בהא דמה יעשה הא יכול ליחד עדים וליתא דבד"נ לאו בדעת בע"ד תלי' וגם אם אינו רוצה בעדותו יכולין להעיד ומקבלין עדותן, ומה"ט מש"כ כבוד הרב שיחי' לפלפל בענין קא"פ שיפסל העדות ובודאי אין כוונת הרב על שעת ראי' שהרי ייחד העדים, ותו שהרי לא ראתה העדים ולא ראתה מעשה קידושין, אמנם כוונתו על שעת הגדה בב"ד, אמנם גם זה קשה שהרי הגדתה אינו כלום שא"י אם ראו העדים ענין קידושין בעת ששם על האצבע ובשעה שא"ל הרי את מקודשת בטבעת זו א"כ לא העידה כלל על הקידושין, ותו דהא להרמב"ם ז"ל בעינן שיהא הפסול רואה אותן והן הפסול וכאן היא לא ראתה אותן שהוכמנו ואע"ג דלרמ"ה גם בלא ראו כא' אלא שהגידו כא' בטל העדות, ובס' קצוה"ח חיזק דבריו דהא בהוזמו מקצת עדים בטל כל העדות אע"פ שהמוזמים לא ראו המעשה אלא כיון שהגידו כא' בטיל ולדידי לק"מ דודאי מקשינן הגדה לראי', אמנם גם בראי' אין מצטרפין וכן אין הפסול מבטל הכשרין אלא א"כ ראו כא שיסייעו כל א' שחבירו יגיד אמת לא בלבד על הענין שהוא אמת שהוא הי' באותו מעמד וראה כמוהו א"כ באם הגידו ביחד רק שלא ראו כאחד גם ההגדה לא הי' ע"י צירוף כאי שהרי אין אחד מעיד אמת שהרי א"י אם השני ראה כמוהו והרי גם בראי' אינו פוסל אלא כשאחד מעיד שגם חבירו ראה ואין זה ענין להזמה שהרי בשעת הגדה העיד שגם חבירו ראה וזה ברור, וכבר הארכתי בזה בחי' לחו"מ סי' ל"ו. אמנם גם לדעת התוס' דאם הכשר ראה הפסול אף שהפסול לא ראה את הכשר פוסל מ"מ בכאן דבשעת ראי' ייחד עדות והכמין אותם אין כאן חשש רק על הגדה הא ודאי דהב"ד לא נתכוונו לקבל עדות אשה ולא נעשו דיינים בע"כ לבטל עדות הכשרין וכמש"כ בשם מוהריב"ל ואע"ג דהרב מוהריב"ל לא החליט הדבר היינו במקום שמחויבין לקבל העדות אבל במקום שע"פ אין ראוי לקבל עדות העדים ודאי דלא נעשו דיינים בע"כ וכדמוכח מדברי הר"י בי רב וכמש"כ, וא"ל דא"כ לא משכחת להתוס' והרא"ש דצריך הגדה בפנ' ב"ד שיבטלו הפסולין את הכשרין דהא ודאי הב"ד לא יקבלו עדות הפסולין בלא ידעו הב"ד שהוא פסול אבל ודאי כשלא קבלו בתו"ע אע"פ שהפסול נתכוון להעיד אין משגיחין ע"ז, ומה שהקשה הרב שיחי' על דברי התומים שכתב שאשה אינה בגדר עד שנאמר נמצא אחד מהן קא"פ ובס' נה"מ הוסיף גם בקטן וטעמי' כל שאינו בגדר עדות כלל אינו פוסל כהא דרפ"ק דזבחים דמינה מחריב בה וכבוד הרב שיחי' הקשה מדברי העיטור אות ג' שכתב דבכתובה שחותמין עדות וחותמין ג"כ קרובים וקטנים תלינן דלכבוד חתמו ולא פסלו השאר ות"ל דקטן אינו פוסל ויפה הקשה, אבל מ"מ יש להליץ בעד הרב ז"ל דודאי שטר שחתמו עליו קטן או עבד לשם עדות פסול לד"ה דהו"ל כמזויף מתוכו שמא יבוא לגבות ע"י הקטן שלא נדע אם הוא קטן כמו בחתמו שלא לשמה ומה"ט אפשר דגם לר"י דס"ל תתקיים עדות בשאר מודה בשטר ועיין תוס' גיטין דף ד' ד"ה מודה ר"א ומה"ט כתבתי בחי' לחו"מ סי' ל"ז דגם לרוב הפוסקים דלא אמרינן בנוגע בנמצא א' מהם קא"פ שיתבטל הכשר דהו"ל כבע"ד ובבע"ד לא אמרינן נמצא א' קא"פ מ"מ כשנוגע חתם השטר לשם עדות הו"ל כמזויף מתוכו גזירה דלמא אתי למסמך עלי' וס"ל לבעה"ע דוקא היכי דחתם לשם עד חיישינן דלמא אתי לגבות ע"י לא כשחתם לשם כבוד ואח"כ מסיק דגם בחתם שלא לשם עדות מ"מ יש חשש כמו בגט קרח וכמבואר שם בבעה"ע ומ"מ אין דברי הנה"מ מוכרחין דאיכא למימר שאני קטן דאתי לכלל דעת ומקרי קצת מין בר עדות:

עוד כתב הרב שיחי' דלדעת הב"ח בח"מ סי' ה' דבדיעבד מהני קבלה בלילה י"ל דמהני לחומרא וא"י לחזור בו, איברא שהפוסקים דחו דברי הרשב"ם וה"ר מקידוש החודש וחליצה ובחי' לחו"מ סי' ה' כתבתי דע"י כפי' ודאי ל"מ גם לרשב"ם ודוקא באומר דיינו לא כמו שנקראו דיינים מה"ת מהני לרשב"ם כעין שכ' הרא"ש בריש סנהדרין גבי שנים שדנו ויש להוסיף למש"כ בחי' דגם למ"ד כ"מ דארל"ת אי עביד מהני מ"מ לא אמרינן כן אלא באיש פרטי שעבר על ד"ת וכן בנשבע שלא ימכור ועבר ומכר אבל כשהב"ד עברו על ד"ת אע"פ שלא נפסלו כגון שהי' בשוגג מ"מ אינו מחויב לציית אותם דהא אפי' מלך ישראל שהממרה את פיו חייב מיתה כשא"ל לעבור על ד"ת אינו מחויב לשמוע לו כמבואר בש"ס סנהדרין בעובדא דעמשא, ומה"ט יש לתמוה על הט"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ד שהקשה שם על הרא"ש בתשו' שכתב בקהל שתקנו בחרם שלא ימכרו הבי"ד מקומות בביהכנ"ס לגביות חובות ואח"כ תיקנו בחרם שימכרו לצורך חובות דהמכר השני לא חל כיון שהוא לעבור על ד"ת וע"ז הקשה הט"ז הא דעת הרא"ש באיסור נדר ושבועה אע"מ, ובעיני יפלא על תמיהתו דע"כ לא אמרינן אע"מ לאביי אלא היכי שעושה בשלו דבחירה היא חפשית לכן ס"ל לאביי דאע"מ וכן לדידן באיסור שבדה מלבו או בגוונא דאפשר בשאלה אבל למכור נכסי חברו שלא בידיעתו ורק בכח ב"ד כל היכי שאין הב"ד רשאין פשיטא דל"מ דלא עדיפא ממלך דאין לו רשות לכוף לעבור על ד"ת **(ובזה מיושב קו' התוי"ט פ"ג ה"ד דביצה דהתם בעי כח ב"ד וכל שנשחט בלא מומחה אף במום גלוי יקבר א"כ באיסור אין לו כח מומחה כי ע"ז לא נטל רשות, ועיין תוס' שבת מ"ג ד"ה טבל ועיין בהג"ה לריש ה' תרומות:)** וזה נ"ל ברור:

ומה"ט נראה לי בדנו בכפי' גם לדעת הרשב"ם ל"מ בלילה אחרי שאין להם רשות לכוף וגם אם נאמר דהא דושפכו אינו אלא למצוה ול"ש בזה אעל"מ מ"מ אין להם רשות לכוף, ולפ"ז כתבתי שם ליישב הא דבקה"ח ומגילת סוטה דפסולין בלילה וכש"כ בד"נ שפסול גם לרשב"ם א"כ הא דעת הב"ח בעצמו בסי' ז' גבי עד נעשה דיין דקידושין כד"נ דמי, אלא שבאמת דברי הב"ח תמוהין ואנו אין לנו אלא דברי הרמ"א בתשו' דדוקא במידי דגם בד"מ בעי מדאורייתא כמו כדו"ח בזה שוה קידושין לד"נ אבל במידי דמדאורייתא כשר בד"מ גם בקידושין כשר א"כ צ"ל לדעת הרשב"ם הא דחלצה בלילה ג"כ אינו פסול אלא מדרבנן והא דבקה"ת ובמגילת סוטה דמשמע דפסול מדאורייתא מטעם שכתבתי שם דדמי לד"ק ובד"ק פסול אף לרשב"ם א"כ י"ל דבדיעבד כשר ומ"מ נ"ל ברור כיון שהדיינים בשעה שישבו לקבל עדותם בלילה הי' ע"ד לחזור ולקבל ביום לד"ה יכולין לחזור מעדותן כיון דכתבתי דבק"ע דעת הדיינים בעינן ולשון התוספתא נגמרו עדותן וכאן לא נקרא גמר כיון שדעת ב"ד הי' שלא לסמוך ע"ז לבד כ"א לחזור ולקבל ביום וזה נ"ל ברור א"כ לד"ה אזלינן בתר קבלת עדות היום:

ונבוא לעיקר היתירו של הגאון אבד"ק מעזריטש א שהמקדש אמר הרי את מקודשת בטבעת זו ובמטבע זו כדמו"י והעדים לא ראו נתינת המטבע כלל והבתולה ג"כ אמרה שלא ראתה מטבע כלל ואע"ג דכתב הר"ן בפ"ק דקידושין בא"ל הא"מ במנה זו ונתן לה דינר א' כיון שראתה שאינו אלא דינר הרי נתרצית לו וכ"כ הרשב"א בתשובה במקדש בחפץ וא"ל הא"מ בטבעת זו דמקודשת ש"ה דהיא סברה דיתן לה עוד מטבע משא"כ שם שנתן לה חפץ וא"ל בטבעת זו ועוד האריך בפלפול ולא כתבתי אלא מה שראוי לסמוך עליו ויפה כיון בזה:

אמנם יש לי מקום עיון בזה באמר לה התקדשי לי בטבעת זו והתקדשי לי בטבעת זו דקיי"ל בפ' הא"מ דאם יש באחת מהן שו"פ מקודשת כיון שא"ל התקדשי התקדשי אמרינן כל חדא לשם קידושין לחודא אם צריכה לחזור טבעת אחת שהרי כיון שנתן לה כ"א לשם קידושין והיא מתקדשת באחת מהן, ולכאורה הי' נראה דא"צ להחזיר דאע"ג דנתן לשם קידושין והיא מתקדשת באחת מ"מ י"ל דהשני' מתנה כמו במקדש אחותו ואע"ג דפרשו רבוותא דוקא באחותו מ"מ י"ל ה"נ כיון דכבר נתקדשה לו אקריבה דעתי' לגבה ועדיפא מאחותו ונתן לה לשם מתנה:

אמנם ראיתי בירושלמי על האי מתניתין דהתקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אמרינן מתניתין בשאמרה א"א בזו אלא בזו א"א בזו אלא בזו ועיי"ש בפ' הק"ע והפ"מ דלפ"ד הש"ס שלנו חולק על הירושלמי עיי"ש ואינו נוח לי לכן נראה דכוונת הירושלמי דהא דהתקדשי התקדשי אף שא"א לחול שני קידושין מ"מ אמרינן דכוונתו דמקדש אותה באיזו מהן שתרצה ובאיזהו שתחפוץ נתפסו הקידושין ולפ"ז צריכה להחזיר אחת מהן ואם קידש אותה בשני כלים וא"ל התקדשי לי בזו והתקדשי לי בזו ונמצא אחת שאינה שלו או שנמצא בו מום הברירה בידה לאמר שחפצה בזה ונמצא הקידושין בענין שהרי קדשה בדבר שאינו שלו או יש בו מום, והא דתלינן הברירה בידה ולא אמרינן שכוונתו שבאיזה שירצה הוא יתקיימו הקידושין היינו כיון שהיו בידו ונתן לה אמרינן שנתן לה הברירה שבאיזה שתחפוץ תתקדש, ולפ"ז בהיו בידו שני כלים וא"ל התקדשי בזו התקדשי בזו ונתן לה אחת ולא נתן לה השני אפשר דאינה מקודשת, שהרי כשא"ל התקדשי התקדשי הו"ל כאלו אמר לה שתקדש באיזה שתחפוץ וכשהיא אומרת שברצונה להתקדש באחרת א"מ ויכולה לחזור כ"ז שלא נתן לה השני' ואע"ג שנתן לה הראשונה מ"מ כיון שאמר לה התקדשי התקדשי והכוונה באיזה שתברור יכולה לומר שקבלה ע"ד שתברור ונהי דאחר שבאו לידה שני הכלים א"י לחזור שהרי עד"ז שתברר וכשתברר תתקדש למפרע אפי' אם נאבדו אחר שבאו לידה מקודשת שהרי עכ"פ אחת שלה ונתקדשה לו אבל קודם שהגיע לידה השני' י"ל דיכולה לומר רצוני באחרת וכיון שלא הגיע לידה יכולה לחזור:

אמנם כ"ז לפי פי' דידן בירושלמי אבל למש"כ הגאונים בעל ק"ע ופ"מ דהירושלמי פליג על ש"ס דילן י"ל דלש"ס דילן כיון דא"ל התקדשי לי בטבעת זו והתקדשי לי בטבעת זו ושני קידושין בב"א א"א לחול אמרינן דלאחריות קמכוין כמו בהפריש שני חטאות, והכונה שאם לא תוכל להתקדש בראשונה שלא יהי' שו"פ או נמצא שאינה שלו תתקדש באחרת, א"כ י"ל בא"ל התקדשי בטבעת זו ובטבעת זו ונתן לה א' כיון שכונתו שכ"א לבד יהי' קידושין גם כשלא נתן לה האחרת הר"ז מקודשת ואפי' א"ת שצריך שיתן לה גם האחרת מ"מ לא גרע מתנאי וכל אימת דבעי נותן לה האחרת, ואפי' למש"כ דאין הירושלמי חולק על הש"ס שלנו מ"מ י"ל דס"ל לירושלמי ג"כ דנותן לה לשם אחריות אלא כששניהם שו"פ ושניהם שלו אז הברירה בידה שתחזיק איזה שתרצה אבל מ"מ כשא' אינו מועיל א"י לברור זה שאינו מועיל וה"ה כשלא נתן לה השני שהרי א"ל התקדשי לי בכ"א לבד וצע"ג בדין זה:

ולפ"ז יש לע' גם בשא"ל בטבעת זו ובמטבע זו שאע"ג דדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כסתם מתניתין דפ' הא"מ בא"ל בזו ובזו כללא הוא, מ"מ דעת ריא"ז הובא בש"ג לפסוק כרבנן דר"ש וגם בזו ובזו הוא פרט כאלו א"ל התקדשי התקדשי, וכ"כ הריטב"א בנדרים פרק ר"א בשם רבו והרמ"ה דקיי"ל דלא כר"ש, אלא דדברי הריטב"א שכתב בשם הרמ"ה אינם מוסכמים עם מה שהביא הטור בסי' ל"א משמו ואפשר דספוקי מספקא לי' להרמ"ה א"כ ספיקא דידן בהתקדשי התקדשי הוא נמי לדידהו בא"ל בטבעת זו ובמטבע זו:

וראיתי להט"ז ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט שהקשה אהא דקיי"ל שם באומר שלא יעשה כ"א ברשות ראובן ושמעון ונשבע ע"ז דקיי"ל כר' יונתן דמשמע נמי כ"א בפ"ע, והקשה מהא דהתקדשי לי בזו ובזו דס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש דכללא הוא, ובתשו' ח"צ סי' ד' כתב ליישב דהא דס"ל לר' יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כא' בפ"ע לא או זה או זה אלא שמשמע שני הענינים הכלל והפרט כהאי דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו דאי לא כתיב יחדו ה"א דכ"א בפ"ע אסור ואם חרש בשניהם לוקה ויש לפרש שניהם אבל בהא דהתקדשי בזו ובזו אם נפרש שהוא פרט יהי' קולא וחומרא קולא דא"מ עד שיהי' באחת מהן שו"פ וחומרא באוכלת מקודשת גם כשבראשונה שו"פ ואם הוא כלל יש ג"כ קולא באוכלת וחומרא במונחת דכולן מצטרפין וכיון שסותר אמרינן דכללא הוא, ואכתי קשה בהא דפ' ר"א בנדרים באומר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה דס"ל לרמב"ן והרא"ש ור"ן דכללא ואם הותר א' הותרו כולן אמאי לא נימא דפרטא הוא דבזה לאו קולא הוא ע"י כלל דלענין צירוף לכזית הא בנדרים א"צ לצירוף כמבואר בשבועות דף כ"ג וגם לכזית לענין מעילה מלבד דאין קרבנות נוהג בזה"ז גם לפ"ד המל"מ בה' מעילה לא אמרינן יש מעילה בקונמות אלא בהזכיר קונמות לא באומר סתם שאינו נהנה גם הא מבואר שם בסוגיא דגם באומר קונם קונם מצטרף א"כ למה לא תימא כר' יונתן, אבל באמת אין ענין פלוגתא דר"י ור' יונתן לפלוגתא דר"ש ורבנן אי כללא הוי או פרטא דנהי דלר' יונתן משמע נמי כל אחד בפ"ע מ"מ אינו אלא שבועה חדא דהא הנשבע שלא יאכל ככר זה על כל כזית נשבע וכן בנשבע שיאכל ככר זה על כל כזית נשבע כמוש"כ הר"ן בפ' שבועות שתים דבנשבע שיאכל ככר זה על כל כזית נשבע ואם נשרף מקצתו חייב לאכול הנשאר ומ"מ אינו אלא שבועה אחת ואם נשבע ולא אכל א"ח אלא אחת וכן בנשבע שלא יאכל ככר זה על כל כזית נשבע ואם אכל בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת כמבואר בר"ן נדרים דף י"ז וכן בנשבע שלא יהנה מכולכם בנהנה באחד מהם לוקה ובנהנה מכולם אינו לוקה אלא אחת וכ"כ הפוסקים בנשבע לתת מתנה לראובן ושמעון ואחד מת מחויב לתת עכ"פ לזה שחי והוא בפנינו ואם שניהם כאן צריך לתת לכ"א והוכיחו כן מהא דזרוע ולחיים וקיבה דגם לר"י צריך לתת כולן לכהן ואינו יוצא אם נותן אחד מהן ואם אחד נאבד צריך לתת הנשאר לפי שמשמע הפרט ומשמע כ"א מהנפרטים ואם א"א לקיים שניהם אמרינן שהוא כלל [פרט], ומה"ט יש לדקדק על מה שהקשה הריטב"א בפ"ק דקידושין בהא דאמרינן דאי כתיב כי יקח איש אשה ובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל הא דקיי"ל כר"י דכל חדא נמי משמע, ולא הבנתי דהתם כ"א מהנפרטים בכלל וכשנשבע שלא יאכל זה וזה כל אחד במשמע וכאן א"א לומר שמתקדשת בכסף לחוד דא"כ הביאה א"צ וכיון דא"א לקיים שניהם אמרינן דהכוונה על הכלל לחוד וכמש"כ הח"צ:

אמנם נהי דקיי"ל כר' יונתן מ"מ לא הוי אלא שבועה אחת לחוד ופלוגתא דרבנן ור"ש אם הם שבועות מוחלקות הוא בשביל יתור לישנא דהו"ל למימר שאין לכם ואמר לא לזה ולא לזה או לא לך לא לך והוא מפורש להדיא בשבועות דף כ"ג דדוקא בשביל לישנא יתירא ע"ש גבי שבועה לא אשתה יין ושמן ודבש, תדע דהא בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים אסור בכל אחד מהם ואפה"כ לא מקרי שתי שבועות כמבואר להדיא בשבועות דף כ"ד בנשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ שלא יאכל תאנים וענבים דמקרי כולל אלא דדוקא במונחים התאנים והענבים דהו"ל אלו בזה לרבנן דר"ש מקרי שתי שבועות:

ויש לתמוה טובא על הש"ך בסי' רכ"ט ס"ק ו' בנשבע שלא יאכל תאנים ולא ילבש בגד משי דכתב הריב"ש לפי שהן שתי פעולות הן שתי שבועות לרמב"ם דפסק כרבנן גבי ולא לך, ויש לתמוה דכשנשבע על המין שאינו לפנינו גם לרבנן דר"ש לא הוי פרטא וא"ח אלא אחת אלא כשהמה פעולת מוחלקות מקרי שתי שבועות א"כ אין הפרש בין לרמב"ם לשאר פוסקים דגם לאינך פוסקים דס"ל כר"ש מ"מ הם שתי שבועות ודברי הש"ך צע"ג:

וגם בהא דהתקדשי בזו ובזו נראה דלא תליא בפלוגתא דר"י ור' יונתן כיון דא"א לקידושי שני' שתחול אחר קידושי ראשונה נהי דבאמר התקדשי התקדשי אמרינן ומפרשינן לאחריות או שבאם אין בא' מהם שו"פ מ"מ כל שלא אמר התקדשי התקדשי גם לר' יונתן כללא רק כיון שהם מונחים לפניו ואמר בזו ובזו לר"ש כללא ולרבנן פרטא, ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם דפסק בשבועות כרבנן ובקידושין כר"ש ואין להאריך בזה לפי דעדיין בין למש"כ בין לתירוץ המפורשים יקשה על הרא"ש דפסק בפ' שבועות שתים כרבנן בנשבע שלא ישתה יין ושמן ודבש במונחים לפניו דחייב על כל א' כרבנן ובפ' ר"א בנדרים פסק באיני נהנה לזה ולזה כר"ש, ובמ"א ישבתי דברי הרא"ש ולדינא מי יכניס ראשו בין גדולי המורים אלא מ"מ כיון דדעת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש לפסוק בקידושין דבזו ובזו כללא, גם דעת הש"ע נראה כן א"כ יש צד גדול להקל בפרט די"ל דכשאינו נותן לה האחרת כלל גם לרבנן ואפי' בהתקדשי התקדשי אינה מקודשת:

ההיתר השני שהי' עדים אחורי הגדר ומבואר בסי' מ"ב בהכמין עדים אחורי גדד דל"מ אלא שהרמ"א כתב דאם כפרה והעדים מכחישים אותה א"נ, ובח"מ הקשה הא בטענת השטאה קיי"ל בסי' פ"א דאע"ג דלא טעין טענינן לי' והא ודאי ל"ק דאיכא לחלק בין דיבור למעשה, אמנם הח"מ חולק ע"ז ודעתו דגם בכפרה שלא קבלה קידושין כלל מ"מ אינה מקודשת דהו"ל כמקדש בלא עדים דכו"ע ידעי דהמקדש בלא עדים לא מהני כלומר כיון דטענת משטה טענה טובה היא ואנן טענינן א"כ גם כשתודה עתה שלא כונה לשטות מ"מ אז בשעת מעשה לא הי' ידוע לעדים כלל את אשר בלבבה הוי כמקדש בלא עדים, והרב ז"ל נסתייע מדברי ריב"ש בסי' רס"ו דגם שם האשה הכחישתו שלא קבלה קידושין ומ"מ כתב הריב"ש לא' מצדדי ההיתר כיון שהיו העדים טמונים אחורי הגדר, ולפענ"ד לאו ראי' הוא דהתם הי' המעשה שהאשה אחת נתקדשה בתחילת שנת קמ"ז ואח"כ הוציא א' קול שקידש אותה מכבר בשנת קמ"ד או קמ"ה והביא עדים שהיו טמונים וע"ז כתב הריב"ש דל"מ והיינו דאע"ג דהיא כפרה מ"מ כיון דבעת ביאתה לב"ד נתקדשה מכבר לאחר לאו כ"כ לאסור עצמה על המקדש משא"כ בפנוי' אמרינן שפיר מדלא טענה שהי' בדרך שחוק והשטאה נאמנת על עצמה ול"ה דברים שבלב כעין שכתב הר"ן בפ' הא"מ דכל שסובל שני פירושים כמו בנדר בחרם שיש לומר בחרמי שלמים או בחרם ממש אזלינן בתר פירושו ול"מ דברים שבלב, ואע"ג דדעת מקצת הגאונים דבארוסה לא אמרינן דמשאטא וכבר האריכו בזה בתשו' מהרי"ט והעצמות יוסף ולפע"ד ד"ז הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי פ' הזורק אהא דכתב גט לאשה ושובר לאיש ואח"ז יצא הגט מתח"י האיש והשובר מתח"י האשה שנחלפו השטרות ותנן ר"א אומר אם לאח"ז יצא לאו כ"כ, ואמרינן בירושלמי איזהו על אחר ר"ז אומר עד שלא נתארסה ונתארסה ר"י בר חקולה אמר עד שלא ניסת וניסת מבואר דס"ל לר"ז דכל שנתארסה תו א"נ לומר שהי' טעות לאסור עצמה על הארוס ור"י בר חקולה פליג דגם כשנתארסה כיון דאינה משועבדת לגמרי נאמנת לאסור עצמה על הארוס ולומר שהי' טעות בגט, ודעת רשב"א לפסוק כר"ז דכל שנתארסה תו א"נ, וזה דעת הריב"ש א"כ אין ראי' מדברי ריב"ש, והנה גם לדעת הח"מ מ"מ היכי שיש אמתלאות מוכיחות שלא כיוונה להשטות אע"ג שלא ידעה מעדים נאסרה ומש"כ הב"ש בשם מוהרי"ט דגם אם נתכונה בודאי לשם קידושין מ"מ אינה מקודשת המעיין בדברי מהרי"ט יראה דלא ברירא לי' והניח בצ"ע, גם מש"כ בס' אבני מילואים בשם הריטב"א, גם הריטב"א לא החליט להלכה כן באם ידעינן בבירור שנתכוונה לשם קידושין א"כ בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אם ע"פ כתבים שכתבה לו ובלא ספק הראה להעדים אם נראה שברצונה נעשה אע"פ שלא ידעה מהעדים דהא לרמ"א וגם לח"מ מקודשת גמורה מאן ספין לחלוק בלא ראי' ברורה:

וראיתי להגאון ממעזריטש שי' שכתב דגם אם הדבר ספק אם ראתה העדים מ"מ כיון דלא איתחזק איסור מהימנא שלא ראתה, והביא דברי הגאון בעל נו"ב בסי' נ"ט במהד"ק שכתב דהיכי דהוא ספק השקול ודאי נאמנת ומכח זה חלק ע"ד הב"ש בסי' כ"ז דס' בא"י אם מבינה דהיא מקודשת מ"מ, וע"ז השיג דבס' השקול נאמנת ול"מ כן מדברי הרשב"א סי' קע"ט בעידים שראו שנפשט יד לתוך חור ושמעו שאמר הא"מ לי אבל אינם יודעים אם היא אותה האשה והאשה אומרת שלא שמעה ובלשון הרשב"א מבואר שקרוב הי' שלא שמעה ואפ"ה כתב הרשב"א דנאמנת במיגו דלא היתה היד שלה משמע דבלא"ה לא היתה נאמנת אע"פ שהוא ספק השקול ודברי הרשב"א הללו מובאין לפסק הלכה בסי' מ"ב ס"ד בהג"ה וזה כדברי הב"ש בסי' כ"ז גם יש לעיין לפ"מ דמבואר בסנהדרין והובא לפסק הלכה בח"מ בסי' פ"א סעי' י"ג באומר ערי ושכבי להוי סהדי אע"פ שלא ידע מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתי' שמא יש שם עדים וה"נ כיון שא"ל האשה פיגא דבורה שיש אנשים אחר הגדר שהרגישה ע"י נענוע הכותל אע"פ שא"ל מסתמא היא בעצמה נענתה מ"מ אחר שייחד עדים הי' לה לתת לב מ"מ אינו מוכרח:

אמנם העיקר בזה אם נראה שהי' קידושין מרצונה פשיטא דאין להקל נגד דעת רמ"א ורו"פ והח"מ:

ההיתר השלישי שתפס אצבעה בחזקה וע"א אמר שראה שהגביה הטבעת ושם על אצבעה וע"א אומר שראה בעת שהי' מונח על ראש אצבע, והנה הא ודאי דלאו הכחשה היא שאע"פ שע"א העיד שהגביהו עצמם על הכותל שניהם ביחד מ"מ ודאי דא"א לצמצם ואפשר שאחד הגבי' עצמו קצת מקודם וגם שהי' בלילה אפשר שא' הי' קרוב יותר וראה יותר גם נתינת הטבעת על אצבעה:

והנה על עדות השני ודאי שאין לחוש. גם להחמיר שהרי לא ידע כלל שאפשר שהי' באצבעה מקודם גם על עדות הראשון שאמר שהגבי' את הטבעת ושם על אצבעה מבואר בב"ש סי' ל' דדוקא באומרת קדשני ולקחו בחזקה אצבעה ואח"כ זרקה הר"ז מקודשת אבל כשלא אמרה קדשני א"מ והיינו ממש נד"ד, ונהי שאם ראינו שעשתה תחבולות להשמיט אצבעה ודאי גם באומרת קדשני א"מ שהרי חזרה בה בעת הקידושין אבל כשלא עשתה מעשה בעת הקידושין שהרי בעת ששם הטבעת על ידה וגם אח"כ לא עשתה שום דבר נגדו רק שהאשה פיגא דבורה הסירה ידו מאצבעה והיא לא עשתה כלום תלי' הכל באומרת קדשני מקודם לפיכך הדבר תלוי באם הי' עסק קידושין ביניהם מקודם שהרי במכתבים שכתבה לו כתוב שיראה לעשות עצות שלא יתפרדו ושתהי' אשתו, גם במכתב שכתבה לו ביום שנעשה המעשה לפי דברי הדיין הרב מוהרא"י הי' נכתב שיראה לעשות בזו הלילה מה שנדבר ביניהם, אמנם הרב מוה' ליפמאן דוד מכחישו ואמר שלא נכתב בלשון זה ואחר שהמכתבים הם ביד הפרוץ יש לעיין במכתבים אם הוא כדברי הרב מהרא"י ודאי יש אומדנות מוכיחות שנעשה ברצונה, וצריך לעיין בגוף המכתב. וסיומא דהאי פסקא שיש לאיים הרבה על הבתולה בח"ח ובשד"א אם לא הי' ברצונה כי אם הי' בעצתה קרוב הדבר שהראה הפרוץ המכתבים שלה להעדים וכיון שהעידו שראו גם מעשים המוכיחין על זה יש להחמיר, אכן אם הבתולה אחר האיום הראוי תעמוד בדברי' שלא דברו כלל מענין זה שיקדש אותה בחשאי ובהסתר כיון שיש כאן כמה צדדי היתר אין להחמיר באם שיסכים עוד רב גדול ומפורסם:

דברי ידידו ישראל יהושע.

תוכן העניינים

שות ישועות מלכו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה