אור ברסלב
שות ישועות יעקב חלק יורה דעה › סימן כה

שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין

חלק יורה דעה · סימן כה

סימן כד

ע"ד אשר שאלני כת"ר על מה שכתב הריטב"א במס' קידושין ליישב הא דקיי"ל שליא בבית הבית טמא משום דרוב שליות יש בהן ולד ולמה לא נימא סמוך מיעוטא לחזקת טהרה דאין מקום לקושיתו דהרי ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ולא מהני חזקה עכ"ל הנה אי בעינא אמינא לי' דעדיין יקשה דהרי ר"ש קאמר שם נימוק הולד עד שלא יצא ולמה לי הך טעמא הא בלא"ה ר"ש סובר דספק טומאה ברה"י תולין וא"כ בזה ניזל בתר חזקה אמנם בלא"ה קשה דאף אי נימא סמוך מיעוטא לחזקה הרי אינו רק פלגא ופלגא וספק תורה לחומרא ועוד דסמוך מיעוטא לחזקה הוא מדרבנן כמו שיבואר ואיך יהי' מועיל להקל ואמנם עד שאני תמה על הריטב"א הרי קשה יותר בהא דקאמר הש"ס במס' נדה (דף י"ח) בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשו כודאי וא' מהן שליא דתנן שליא בבית הבית טמא וכ' התוס' דאשמעי' דרוב חשיב כודאי אף היכי דיש חזקה המתנגדת לרוב וקשה מנ"ל לומר דעשו חכמים כודאי הא אף בספק טמא הבית דספיקא דאורייתא לחומרא ואי משום חזקת טהרה הא יש רוב נגד חזקה והוי כפלגא ופלגא וביחוד למאי דמדמין לה לספק טומאה ברה"י דספיקו טמא אף במקום חזקה ושורפין עלי' התרומה והתוס' בעצמן הרגישו בזה וכתבו דמרישא דייק דיהבינן ימי טוהר לשליא ש"מ דבודאי ולד חשבינן לה מחמת הרוב וזה דוחק דהש"ס לא הביא כלל מרישא וגם בזה עלה על לבי דהש"ס דייק מהא דאמר ר"ש נימוק הולד משמע דלולי טעם דנימוק הי' מודה לת"ק והא ר"ש סובר ס' טומאה ברה"י תולין עיין לעיל (דף ג') וע"כ הביא הש"ס סיפא דהך מתני' ר"ש אומר נימוק הולד אמנם באמת גם מזה אין ראי' דר"ש קאמר הך טעמא דנימוק הולד לטהר לגמרי הבית דאל"ה הוי עכ"פ ס' טומאה ומנ"ל דהלכו אחר הרוב להחשיבו כודאי ונראה לי דבאמת פשיטא לי' להש"ס דיש ספק שמא נימוק הולד קודם שיצא אלא דאין להקל מספיקא ולכך הבית טמא ור"ש דאומר נימוק הולד עד שלא יצא היינו דכמו ודאי יחשב דרוב נימוקין וכמ"ש התוס' וא"כ קשה למה החמירו חכמים הרי יש כאן שני ספיקות שמא לא הי' ולד כלל בשליא ואת"ל הי' כאן ולד שמא נימוק קודם שיצא לאויר העולם א"ו דהלכו אחר הרוב ועשו אותו כודאי אף לענין הצטרפות לספק אחר ואמנם באמת זה אינו ראי' דכיון דהוי ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ואנן קיי"ל אף שאתה יכול להרבות ספיקות ברה"י ספיקו טמא ואמנם אי נימא דמטעם זה החמירו חכמים א"כ לא הי' לר"ש לחלוק ולומר נימוק הולד עד שלא יצא הרי אף אי ר"ש ג"כ סובר כחכמים דיש ספק אי נימוק הולד ג"כ הי' טהור כיון דר"ש אינו סובר הך כללא דספק טומאה ברה"י ס' טמא דהרי ר"ש סובר ברה"י תולין א"כ אף דספק תורה להחמיר כאן יש שני ספיקות שמא אין ולד בשליא ואת"ל יש בו ולד שמא נימוק עד שלא יצא וטהור ואין זה פלוגתא חדשה בין ר"ש לרבנן ולכך הוכיח הש"ס דהך דאין שליא בלא ולד כודאי חשיב ובזה א"ש דהביא הש"ס הך דר"ש אף דעיקר הראי' מת"ק דמדברי ת"ק הוי מצי למימר דחשיב ספיקא ומ"מ אף בס"ס מטמאין דכל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות ברה"י טמא אבל מדברי ר"ש דייק שפיר ודו"ק:

והנה כתבתי בזה במקום אחר דכאן נראה דאי לאו דחשיב רובא שאינן נימוקין כודאי הי' טהור ולפ"ז אין ראי' דר"ש סובר דרוב נימוקין דאף בספיקא מטהרין כמו שמשמע מלשון הש"ס ואיך כתבו רבותינו בעלי התוס' דדיוקא דש"ס דר"ש סובר ע"כ דרוב נימוקין מדסובר דהבית טהור הא חזינן דאף בספק מטהרין עייש"ה. ונראה לי דהנה ידוע מה שכתב רבינו משולם הובא במרדכי סוף מס' חולין בהך דיבמה שרקקה דם דמועיל משום דאי אפשר בלא צחצוחי רוק דקשה אמאי אינו בטל ברוב משום דדבר שתחלת ביאתו לעולם הוא מעורב ל"ש בי' ביטול והקשה המרדכי מהא דקאמר ר"ש נימוק הולד עד שלא יצא וקאמר הש"ס עלה משום ביטול ברוב נגעו בו וקשה הא כאן ג"כ כיון דנימוק עד שלא יצא לאויר העולם א"כ תחלת ביאתו לעולם הוא מעורב ותירץ משום דיכול להיות שהי' ניכר הולד טרם שנתערב ואח"ז נימוק ונתערב קודם יציאתו לאויר העולם ולכאורה אין דבריו מובנים דאם נתערב קודם יציאתו לאויר העולם א"כ תחילת ביאתו לעולם הוא מעורב ואמנם במשל"מ פרק. מה' מטמאי מו"מ ביאר הדבר דבזמן הראוי לטומאה או לאיסור שאנו דנין עליו הדבר תלוי דיבמה שרקקה א"א לדון עלי' אם הוי רקיקה רק אחר שרקקה ויצא הרוק לאויר העולם אבל בטומאה גם במעי אמו שייך טומאה וא"כ כיון שלא הי' מעורב בעת שהי' ראוי לטמא ואח"ז נתערב שייך בי' ביטול ברוב עכת"ד ותיתי לי שקיימתי מסברא דנפשאי ואח"ז מצאתי בס' משל"מ:

ואמנם עדיין קשה דהרי במעי אמו לא הי' לו שום טומאה לא טומאת אוהל ולא שאר טומאות דטומאה בלוע הוא ואינו מטמא ואם כן לא הי' לנו לדון עלי' קודם שנתבטל ועדיין לא שייך בי' ביטול ברוב דדבר שתחילת ביאתו לעולם כבר נתבטל ל"ש בי' ביטול וצ"ל כיון דמבואר במס' אהלות פרק דאף שלא יצא לחוץ רק נפתח רחמה והעגיל ראשו כפיקה של צמר מטמא וא"כ חיישינן שמא נימוק הולד אחר שהעגיל ראשו ונפתח הרחם ואז יש לו ביטול וכשבא לבית וילדה דהיינו שיצא הולד מבית הרחם כבר נתבטל ואין לו טומאת אהל עוד אבל אם נימוק הולד קודם פתיחת הרחם פשיטא דל"ש בו ביטול כמו גבי יבמה שרקקה דם:

ואמנם לפ"ז יש לנו שני ספיקות דיש ספק אי נימוק הולד כלל ספק א' שמא לא נימוק כלל ואת"ל נימוק שמא נימוק הולד קודם שנפתח הרחם כלל דאז כיון דבעת שנימוק לא הי' עליו שם טומאה כלל דטומאה בלוע אינו מטמא א"כ לא שייך בו ביטול דדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב אינו בטל וא"כ מטמא טומאת אהל דבר תורה כיון דטומאה איכא וצ"ל כיון דבין אם לא נימוק כלל בזמן יציאתו לאויר העולם או קודם אינו בטל ובין אם נימוק בזמן קדום אינו בטל הוי כשם אונס חד הוא דבשניהם אנו דנין אם נתבטל או לא ואין זה חשיב ס"ס:

ואמנם עדיין קשה דהרי כתב בתה"ד דאם יש נ"מ בין שני הספיקות וספק אחד מתיר יותר מחברו ל"ש בזה שם אונס חד הוא וא"כ ה"ה בזה הרי יש נ"מ לענין אם תטמא האשה טומאת יולדת דאם נימוק הולד קודם פתיחת הקבר אין לה טומאת יולדת אף דלא שייך ביטול כיון דאין כאן תורת ולד אינו מטמא את האשה וכ"ש דלא יהבינן לה ימי טהרה אבל אי נימא כספק השני שמא אף אחר יציאתו לאויר העולם לא נימוק או דקודם יציאתו לא נימוק א"כ האשה טמאה יולדת וכיון דיש נ"מ בין הספיקות חשיב ס"ס גמור אמנם ז"א דהרי קיי"ל דמודה ר"ש שאמו טמאה לידה אף שהולד נימוק דכתיב אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שמזרעת דהיינו שנימוק הולד אמו טמאה לידה ויושבת על דמי טהרה ואח"ז נזכרתי דבש"ס פרק יוצא דופן דרשי רבנן הך קרא דאשה כי תזריע דדוקא שילדה מן מקום שמזרעת אמו טמאה לידה לאפוקי כשיצא הולד דרך דופן אין אמו טמאה לידה ור"ש סבר יוצא דופן יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה וקרא דאשה כי תזריע אתי ללמד דאפילו לא ילדה רק כעין שהזריעה אמו טמאה לידה ופירש"י דלרבנן דדרשי אשה כי תזריע למקום שמזרעת הא דשליא טמאה לידה משום דלא סברי הך דנימוק הולד עד שלא יצא וכיון שכן לרבנן דעיקר הטעם דחשובה לידה משום דלית להו דנימוק הולד עד שלא יצא וכיון שכן לענין טומאת אהל יש שני ספיקות א' שמא לא נימוק כלל קודם שיצא לאויר העולם ושמא נימוק קודם פתיחת הרחם וספק א' מתיר יותר לענין טומאת לידה ובזה יתבאר הכל על מכונו דהש"ס דייק שפיר דהלכו חכמים אחר הרוב לחשבו כודאי דאל"כ קשה אמאי יטמא הבית נימא דאוקמה אחזקתו חזקת טהרה ואין לומר משום שיש לנו שני צדדים להחמיר שמא לא נימוק הולד קודם יציאתו לאויר העולם ולא נתבטל ואת"ל נימוק הולד שמא נימוק מקודם ולכך מטמאין הבית דס"ס עדיף מחזקה זה אינו דחשיב כמו שם אונס חד הוא ואמנם הרי יש נ"מ בין הספיקות לענין טומאת יולדת ואין לומר דבלא"ה טמאה טומאת לידה משום דכתיב אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה דנימוק הולד אפ"ה טמאה דהרי רבנן דרשי להאי קרא דבעי' שתהי' יולדת ממקום שמזריע למעט יוצא דופן ולדידהו הא דטמאה לידה ע"כ משום דלא נימוק הולד וא"כ יש כאן שני צדדין להחמיר שמא לא נימוק ושמא נימוק קודם שהגיע לכלל טומאה דאז לא מהני הביטול ואמנם לר"ש דסובר נימוק הולד קשה למה הוצרך לזה והרי אף אם הי' סובר כדברי רבנן דספק נימוק הי' לנו לטהר משום דיש חזקה חזקת טהרה ולר"ש ליכא שני ספיקות לטמא דהרי חשיב שם אונס חד הוא כיון דהוא דריש להך קרא דאשה כי תזריע לענין זה דאף נימוק הולד אמו טמאה לידה א"כ חשיב שפיר שם אונס חד הוא ולמה הוצרך ר"ש לחלוק על רבנן בענין נימוק הולד הא לר"ש מטעם אחר טהור כיון דספיקא הוא אוקמינן בחזקת טהרה א"ו דרבנן סברי דרובן אינן נימוקין ור"ש סובר דספיקא הוא עכ"פ וזה נחמד ודו"ק היטב:

נחזור לעניננו דלכאורה קושי' הריטב"א אינה קושי' דאף דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אין לנו להקל באיסור תורה ובזה נראה לי דיש ראי' לדעת רש"י דמיעוט שליות יש שאין להם ולד כלל דהנה באמת בהא דקאמר הש"ס משום ביטול ברוב נגעו בה הקשו התוס' מה מהני ביטול ברוב שלא יטמא טומאת אהל הא בהך דנבילה בטלה בשחיטה קאמר הש"ס הא דמהני ביטול היינו לענין טומאת מגע אבל לא לענין טומאת משא דטומאה איתא וה"ה לענין טומאת אהל כיון דטומאה איתא. ואמנם רבינו הגדול בפרק כתב בהא דמטמא במשא ואינו מטמאן במגע דטומאת משא הוא רק מדרבנן דכיון דטומאה כמאן דאיתא דמי החמירו חכמים בדבר והא דמטהר ר"ש לגמרי ואף טומאה דרבנן ליכא היינו כיון דיש כאן מיעוטא דשליא שאין בהם ולד אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה דאין בהם ולד ואף דלענין דאורייתא לא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה כאן כיון דאף אם יש בה ולד אין כאן טומאה דאורייתא דנימוק הולד עד שלא יצא ובטל ברוב רק מדרבנן יש לה טומאה סמכינן על הך סברא לומר שמא אין ולד כלל בשליא ודו"ק:

והנה כבר ביארתי בחיבורי ישועות יעקב בכמה מקומות מה שכתב הרדב"ז דאם יש ספק אחד לפנינו והוא נוגע לדבר תורה ולדרבנן שאם תאמר שהדבר נעשה באופן האסור גם לענין דרבנן ראוי להחמיר ואם תאמר שהדבר נעשה באופן ההיתר גם דבר תורה מותר כיון שאנו מחמירין בשל תורה גם לענין דרבנן מחמירין דאל"כ יש זלזול לדרבנן. ומעתה קשה כאן כיון דזה הספק נוגע ג"כ לענין אם תטמא האשה טומאת לידה דאם אין ולד בשליא אין האשה טמאה לידה וכיון דע"כ משום ספק טמאה לידה דהוא מילתא דאורייתא ואמרי' דיש ולד בשליא מהכ"ת נימא לענין טומאת הבית דבטל ברוב הא מדרבנן לא מהני ביטול ברוב וספק דאין ולד בשליא אי אפשר להצטרף כיון דיש כאן דבר של תורה דאתה מחמיר בו אף לענין דרבנן מהראוי להחמיר ולמה יתבטל ברוב הא טומאת אהל כטומאת משא יחשב דמטמא מדרבנן ולומר שמא אין כאן ולד אי אפשר כיון דאתה מטמא אותה טומאת לידה ומחזיקו בולד. ואמנם הדבר נכון דלענין לטמא את האשה טומאת לידה אין לנו חזקה הסותרת כיון דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם א"כ בלא"ה טמאה טומאת נדה ואין נ"מ בטומאת לידה רק לענין אם עמדה בתוך ימי נדתה וכבר ראתה דמצד הנדה תחשב ז' ימים מיום ראייתה קודם לידה ומצד לידה צריכה למנות שבעה ימים מיום הלידה ועכ"פ כיון שכבר טמאה היא אין לה חזקת טהרה ועיין בתוס' כתובות בהך דספק בהרת ויבואר באריכות במקום אחר וכיון שכן אין כאן סתירה דלענין טומאת האשה ליכא חזקה ולענין טומאת הבית יש חזקה וזה ברור:

תוכן העניינים

שות ישועות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה