שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק יורה דעה · סימן כד
להרב הגדול המפורסם אבד"ק ראווא:
ע"ד השאלה בעסק אשה שיש לה חולי השבירה שבני מעי' יוצאים לחוץ ובעת יציאתן לחוץ אינה רואית דם רק בשעת וסתה כראוי ואמנם בעת שמחזירין בני מעי' לפנים אז מרגשת כאב גדול ושופעת דם וככה מתנהגת זמן רב ומעכ"ת נפשו בשאלתו אם יוכל למצוא פתח תקוה: והנה מעכ"ת האריך הרבה בזה וגם אני הארכתי הרבה בענינים אלו כמעט על כל קוץ אך פה אבאר בקצרה. הנה זה לי זמן רב שהקשיתי על דעת הרב בעל המפה שכתב דבאשה שיש לה וסת מודה הרשב"א וש"פ דשלא בשעת וסתה תולה במכתה אף שא"י אם מוציאה דם ואני תמה דהרי הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' קצ"ג תמה דאמאי אינה תולה בדם בתולים מ"ש מדם מכה שתולה בה ותי' דדם בתולים חשיב אינו ידוע שמכתה מוציאה דם דשמואל אמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם עכת"ד [ומזה תמוה על דעת הרב דס"ל בדעת הרשב"א דבכ"מ תולה במכה אף שא"י שמוציאה דם והרי מתשו' הרשב"א שהבאתי משמע איפכא אלא דבלא"ה כבר הסכימו הש"ך וא"ז הח"צ ז"ל דהרשב"א מודה דבעי' שיהא ידוע שמכחה מוציאה דם אלא דלא בעינן שתדע שדם זה יורד מן המכה והנה בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא יותר בחזקת מסולקת דמים מאשה שיש לה וסת ועיין שם בש"ס דנדה (דף ה') כל הנשים שאמרו חכמים דיין שעתן וכו' חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ועי' בתוס' שם וא"כ כיון דכ' הרשב"א ז"ל שם דאף בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות קיי"ל דבועל בעילת מצוה ופורש משום דהמכה אינו מוחזק בדם א"כ ה"ה ביש לה וסת. הן אמת שהרא"ש ז"ל דעת אחרת עמו בענין זה דבועל בעילת מצוה עיין בדבריו פרק התינוקת היינו משום דהוא מחשב דם בתולים כענין מכה שידוע שמוציאה דם כמבואר בלשונו שם להמעיין היטב והרשב"א מחשבו למכה שא"י שמוציאה דם אבל בזה מודים דאינו תולה אף בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות רק בידוע שמכחה מוציאה דם. גלל כן נראה לפע"ד דדוקא לענין זה שלא להחשיבה בחזקת רואה דם מחמת תשמיש אבל עכ"פ צריכה להמתין שבעה נקיים אמנם לא כמ"ש הש"ך משום חשש עגונה רק הטעם משום דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש ע"כ יותר ראוי לתלות במכה אף שא"י שמוציאה דם. ובזה נלפע"ד טעם התוספתא שכ' כולן בודקות בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמי' טהורים ונדחקו בטעם הדבר ובזה א"ש דעכ"פ דם מכה הוא ולענין רואה דם מ"ת מהני אף שא"י שמכתה מוציאה דם וכן מורה לשון הברייתא שם (דף ס"ו) ואם יש לה מכה תולה בה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יורד היינו דברישא לענין רואה דם מ"ת אף שא"י שמכתה מוציאה דם מהני ולענין שבעה נקיים בעינן שתדע שהמכה מוציאה דם:
והנה בהך דינא דכ' הרב מהרמא"י דאם א"י אם הוא מן הצדדין מותר אף בא"י שמוציאה דם משום ס"ס הקשה מעלתו דהא מבואר במתני' דחזקתו מן המקור ולמה נצרף אותו לספק אחר נעלם ממנו שכבר הקשה זאת הט"ז בסי' ק"צ אהא דכתב הכ"מ דכתמים אינם חשובים ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא מן הצדדין משום דחזקת דמים מן המקור ולמה במכה מצרפינן לס"ס עיי"ש מה שתירץ ואין דבריו מובנים. ולי נראה ליישב דהנה ידוע דעת הרשב"א דס"ס מהני במקום חזקת איסור וטעמו מבואר בתשובה דס"ס עדיף מרוב ורוב עדיף מחזקה והנה לפי דבריו נראה דס"ס מהני גם במקום הרוב וזה סותר כמה ענינים עיין בראב"ד. אמנם הדבר פשוט דדוקא במקום ששני ספיקות עומדין נגד החזקה או נגד הרוב יש בכחן לדחות החזקה או הרוב אבל כשהרוב אינו סותר רק ספק א' וממילא לא נשאר רק ספק א' דלא מהני בזה ברור דהרוב או החזקה יכולין לדחות הספק הא' ובזה מיושב דלא יסתרו דברי הרשב"א אהדדי דהוא בעצמו הקשה בכתובות (דף ט') בהא דפריך הש"ס ואמאי ס"ס הוא ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס והקשה דנוקמי אחזקת הגוף דאחר כן הוא והיינו תחתיו ולכאורה אינו מובן דהוא בעצמו כ' דס"ס עדיף מחזקה א"ו כמ"ש וכן התוס' כתבו דאי הוי רוב דרצון רוב גמור ל"ה חשיב ס"ס והם בעצמם סוברים דס"ס עדיף מרוב עיין תשובות פ"י ולהאמור א"ש והבן] ומעתה א"ש דבאמת הך דחזקת דמים מן המקור הוא מצד הרוב וס"ס עדיף מרוב כיון שהרוב בא לדחות שני הצדדים דהיינו שלא נימא דהדם בא מן הצדדין וגם דלא נימא דהדם בא מן המכה באין שני צדדי הספק ודוחין הרוב משא"כ בהך דכתמים דספק מעלמא נשאר והרוב דוחה רק לספק מן הצדדין זה יש בכח הרוב לדחות ספק א' ולק"מ קו' הט"ז והבן:
והנה בהא דכתבו התוס' דאי הוי רצון רוב גמור אפי' לספק אינו תחתיו אינו מצטרף וכן קיי"ל בדיני ספיקות להלכה נתקשיתי בדבר זה מהא דקאמר הש"ס ביבמות דמצרפין מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא והתבוננתי בדבר ומצאתי להריב"ש הביא דברי מוהר"ר בצלאל אשכנזי שנתקשה בדבר וחילק בזה דבשלמא הא דמיעוט מפילות בהדי מחצה נקבות שניהם מגרעין כח מחצה זכרים וע"כ הוי זכרים מיעוטא אבל מיעוט דאונס ומחצה דאינו תחתיו לאו מחד טעמא הוא וכל אחד עומד בעצמו נגד ברצון מיעוטא דאונס ומחצה דאינו תחתיו נגד מחצה דתחתיו וכיון שכן רוב דרצון במקומו ולא נתמעט מחמת פלגא דאינו תחתיו עכת"ד מוהר"ר בצלאל אשכנזי וכבר הארכתי בזה בחיבורי סי' כ"ח עייש"ה ומעתה א"ש כאן ולק"מ קו' הט"ז דבאמת רוב דמים מן המקור ולעומת זה המכה שהיא במקור הוא מחצה על מחצה ומצרף בהדי מיעוט דמים הבא מן הצדדין ומגרעין כח הרוב דמים טמאים שבמקור וע"כ חשיב ס"ס גמור אבל בהך דכתמים המחצה שבא מעלמא אינו מגרע כח הרוב דמים שבמקור וע"כ הרוב עומד נגד מיעוט שמן הצדדין ומבטל כח המיעוט והוי ספק השקול והבן היטב:
והנה ביאור דברי המרדכי בהך דאם יש לה וסת תולה בוסתה היינו שלא בשעת וסתה תולה במיעוך תשמיש נלע"ד דבאמת הי' לנו לומר כיון דעיקר האיסור דרואה דם מ"ת הוא מדרבנן דמטעם וסת קאתינן עלה ואנן קיי"ל וסתות דרבנן וכיון דיש ספק אם הוא מן המקור או מן הצדדין ספיקא דרבנן לקולא רק טעם הדבר דאסורה נלע"ד כיון דז' נקיים צריכה להמתין ואנן מחזיקין לענין הצרכת ז' נקיים שהדם בא מן המקור כיון דספיקא דאורייתא הוא ואיך נימא שתהא מותרת לשמש עם בעלה מחמת שאינו רק מדרבנן הרי זה זלזול גמור באיסור דרבנן וכיוצא בדבר כ' הרדב"ז בתשובה הטעם דספק קרא ק"ש חוזר וקורא ק"ש משום דק"ש דאורייתא אף דרק פרק ראשון הוא מדאורייתא כיון דד"ת ודרבנן באין כאחד מחמירין בשניהם וה"ה בזה כיון דאתה מצריכה להמתין ז' נקיים אסורה ג"כ לשמש עם בעלה ואמנם באמת אין זה מוכרח דאף אם אנו דנין הדם שראתה בתשמיש הג' בדם המקור מ"מ אפשר שתראה ראיי' רביעית מחמת הצדדים דהתשמיש גורם שתראה או מן המקור או מן הצדדין רק מספק אנן מחמרינן ועכ"פ אין כאן זלזול לדרבנן אם נימא שתשמש עם בעלה דשמא תראה מן הצדדין ואין כאן איסור כלל] ואמנם לפמ"ש הר"ן ז"ל בהך דר"מ דס"ל דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש עם בעלה הטעם דאשה שאין לה וסת רק פעם רואית לעשרים ופעם לט"ו ופעם לעשרה וכדומה תלינן שדרך אשה זו לראות דם מחמת מקרים שבגופה כגון אכילה או שתי' וקפיצה וכיוצא ולכך אמרינן שגם מחמת תשמיש תראה משא"כ באשה שיש לה וסת א"כ יום הוסת גורם הראיי' עכת"ד ומעתה אף דאנן לא קיי"ל כר"מ אבל על גוף הסברא לא נחלקו רבנן ור"מ ומעתה אין כאן זלזול מה שאנו מצריכין שבעה נקיים דלענין זה חיישינן שמא דם מקור הוא ולא מחמת התשמיש ראתה אבל לאסור לשמש דע"כ צריך אתה לומר דמחמת התשמיש ראתה וכיון דאין מהדרך לראות מחמת תשמיש אמרינן שמן הצדדין בא ולכך אם יש לה וסת לא חיישינן שמא תראה כיון דאף אם תראה אינו רק ספק שמא מן הצדדין בא ומה דמצרכינן שבעה נקיים דינא הוא משום דרוב פעמים רואה דם מן המקור משא"כ לראות דם מן המקור מחמת תשמיש ליכא רובא ודו"ק בזה:
ובחידושי אמרתי דבאמת לפמ"ש דעיקר הטעם ברואה מ"ת שאסורה מדרבנן אף דיש ספק אי מן הצדדין או מן המקור ובדרבנן אזלי' להקל וכתבתי דכיון דמצרכינן ז' נקיים דהוי דאורייתא א"א לנו להקל ולומר שתשמש עם בעלה מחמת ספק דרבנן דהוי זלזול לדרבנן היינו דוקא מחמת ראיי' הבאה דהיינו ראיי' רביעית שתראה וע"כ נצטרך להחזיק שהוא מן המקור להצריכה ז' נקיים אבל מה שהוצרכנו שבעה נקיים בג' ראיות הראשונים אין זה ראי' להחזיק הדם שתראה ברביעית לדם מקור אף אם תראה מחמת תשמיש דהא דאמרי' ברואה ג"פ מ"ת הוחזקה להיות רואה מ"ת היינו שבג' פעמים א"א שלא הי' פעם א' מחמת התשמיש וע"כ חיישי' שמא תראה עוד ועד ג"פ תלינן במקרה ולכך איך נטהר הדם הרי בכל פעם אנו אומרים שמא לא מחמת התשמיש ראתה רק שראתה דם מחמת עצמה אבל איך נאסור עליו לשמש עוד הרי ראיי' מ"ת קרוב הדבר שהוא מן הצדדין אמנם כשאנו מתירין לשמש כעת וכשתראה נחזיק הדם בחזקת שבא מן המקור הרי הוא זלזול גמור לדברי חז"ל שבתחלה התרנו לשמש עמה מחמת ספק מן הצדדין וכשתראה נצטרך להמתין ז' נקיים מחמת מקור הרי הוא זלזול לדרבנן דאותו דם שאנו מחזיקין לענין דאורייתא לדם מקור נחזיק לענין דרבנן לדם צדדין:
ובזה האיר ד' עיני ליישב דברי הב"ש אשר כולם תפסו עליו מהא דכ' ליישב קושי' הב"י דמה מהני בדיקת השפופרת נימא אין כל אצבעות שוות ותי' דדוקא בדם צדדין שייך לומר אין כל אצבעות שוות אבל בדם מקור אמרי' כל האצבעות שוות ותמהו כולם דא"כ כיון דעיקר החשש משום דם מקור מה לי בעל ראשון או בעל שני ועי' בשו"ת אמונת שמואל שכתב דהרב טעה מאוד בזה וגם חכם א' שאל להרב הב"ח בעצמו ע"ז ותשובתו נאבדה. ואני אומר חלילה לרבן של ישראל שיטעה בדבר פשוט אלא דכוונת דבריו דבאמת כיון דהוא חשש דרבנן ראוי להקל מספק דשמא דם צדדים הוא אלא דכיון דברור לנו שבודאי תראה עוד יהי' מן הצדדים או מן המקור כיון שתראה ונצטרך להצריכה ז' נקיים ויבא מזה זלזול גדול לדברי חז"ל וכמו שהארכתי בטעמו אבל לבעל אחר דאם אמת נכון הדבר שהוא מן הצדדין שוב אמרי' אין כל האצבעות שוות ולא תראה כלל עוד מחמת תשמיש בבעל השני ולא יבא לכלל הספק אם תהי' צריכה שבעה נקיים וממילא תלינן באמת שהוא מן הצדדין ומותרת לבעל שני ודו"ק היטב כי זה ברור מאוד בהבנת דברים וקרוב שלזה כוון הרב הב"ח:
והנה זה לי זמן רב נסתפקתי בדבר דבאמת הא בעינן הרגשה והיינו הרגשה שנפתח מקורה ולפ"ז בהך דרואה מ"ת אי הרגישה שנפתח מקורה א"כ בלא"ה טמאה ואי לא הרגישה אין כאן איסור תורה וצ"ל כמו דקאמר הש"ס נדה כסברה הרגשת שמש הוא והנה ביאור הדבר כמו שכתבו האחרונים דנוכל לומר דבאמת הרגישה רק דבעת שהרגישה הי' בדעתה דהרגשת שמש הוא והנה הטעם דחייב חטאת בזה כתב רבינו הגדול דסתם אשה שרואית דם מן המקור חזקה שבא בהרגשה והנה באשה שיש לה וסת דהיינו בכל פעם רואית ביום קבוע וסתמא דמילתא רואה בהרגשה בעת וסתה בזה נ"ל ברור דהדם שרואה שלא בשעת וסתה אין חזקתו שבא בהרגשה דאין זה דם שרגילה לראות כיון שרגילה לראות ביום קבוע כיוצא בזה מצאתי בשו"ת שב יעקב תשובת הגאון מ' גבריאל שכתב דקרטין קטנים שאין זה הרגל האשה בראיות כאלו אין חזקתן שבאים בהרגשה וכ"ש שלא בשעת וסתה אין רגילות דמים לבא בהרגשה וכיון שכן יש לנו שני ספיקות שמא מן הצדדין ושמא שלא בהרגשה ואף דשלא בהרגשה עכ"פ אסורה מדרבנן מ"מ הוי ס"ס בדאו' וספק אחד בדרבנן דמהני וכמ"ש הב"י ביו"ד סי' פ"ג בשם הסמ"ק לענין ציר דגים [ומבואר בלשון הש"ס פסחים (דף ט') מעיקרא אימור דלא טבולי דלא ראה פני הבית ואף שמדרבנן עכ"פ צריכים לעשר מ"מ מועיל ספיקא בדרבנן עי' בתוס' שם ד"ה כדי שתהא בהמתו] והנה זה לי זמן רב עלה על לבי אי נימא דם הבא מן המקור טמא אף שלא בהרגשה עכ"פ טומאת ערב ואנו צריכין לדון ע"ז אם הוא דם המקור או דם הצדדים וא"כ ע"כ נחזיק שהוא מן המקור דספיקא דאורייתא הוא וממילא אף כשרואה שלא בהרגשה דאינו רק דרבנן אזלי' להחמיר שלא יבואו לכלל זלזול דרבנן ואנן קיי"ל דמקור מקומו טמא ודם הבא מן המקור אף שלא בהרגשה טמא טומאת ערב עכ"פ אבל הך מילתא דאם יש לה וסת תולה בוסתה רבי קאמר לה והוא ס"ל מקור מקומו טהור ואין לנו שום ענין דאורייתא ולכך א"ש דברי המרדכי הנ"ל אבל לדינא מודה המרדכי ודו"ק:
ומעתה לענין מכה יש חילוק שאם המכה במקור דאז לפ"מ דקיי"ל דם מכה הבא מן המקור טמא ואין חילוק אם הוא דם מכה או דם מקור לענין טומאת ערב וכשרואה שלא בהרגשה לענין טומאת שבעה נקיים יש לנו לומר דדם מכה הוא אבל כשהמכה בפרוזדר דאז אם הוא דם מכה אפי' טומאת ערב אין לה ולענין זה אנו צריכין להחמיר ממילא אף לענין דרבנן מחמירין וזה נכון. ובאמת שדעת הגה"מ נראה דרואה מ"ת א"ל להמתין שבעה נקיים רק מדרבנן מחמת שרואה שלא בהרגשה עיין בדבריו בה' איסורי ביאה אמנם הדבר אינו מוסכם בדעות המפורשים:
ועתה נבא על סדר דבריו מה שהקשה על המרדכי מדוע יהי' מועיל מה שיש לה וסת לענין קולא אין זה קושיא דדעת המרדכי דרואה מחמת תשמיש אינה אסורה רק מדרבנן משום וסת וכיון שיש לה וסת לימים דוחה וסת הבא מחמת מעשה וגם אי נפרש דברי המרדכי דאף ז' נקיים אין צריכה להמתין ג"כ לק"מ כיון דבלא"ה יש לנו ספק מן הצדדים אינו רק ספיקא ובפרט דיש לנו חזקת טהרה וא"כ אינו רק מדרבנן ומהני וסת דרבנן להקל ול"ש לומר רוב דמים מן המקור כיון דראיי' באה מן התשמיש ושכיח שתראה מן הצדדין כמו מן המקור לסיבת חולי התשמיש ומ"ש מעל' דוסתות שרואה ג"פ הוא חזקה ברורה רק שעומד נגדה חזקת טהרה לא כן הוא דחזקה בשעתה וחזקה דאתי' מכח סברא עדיף מחזקה דמעיקרא כמבואר בתה"ד סי' ר"ז ומבואר באריכות בחיבורי לטור אבן העזר. ומ"ש דבמכה שהיא בצדדין תולה ג"כ אף שא"י אם מוציאה דם כן כתבתי זה זמן רב בתשובה להרב דק' נעמרוב ומשום דדמי עלי' קרוב לפרוזדר רק דרוב דמים מן המקור אבל כשיש מכה בצדדין מצרפינן המכה לשאר דמי הצדדין עד שלא נחשב דמי המקור לרוב ושם הארכתי דאם המכה בפרוזדר נחשב מקומו ממש ובמקומו ממש דעת הרמב"ן דאפי' רובא לא מהני ועיין בדברי הרמב"ן במס' ב"ב שם גבי פרדס בהא דקאמר הש"ס אבל ענבי מצנעי וחשיב מקומו ממש וטעם הדבר משום כאן נמצא כאן הי' ויש לי אריכות דברים בזה מאוד ואכ"מ. ומ"ש דאין חילוק בין יש לה וסת לאין לה וסת אם רואה שלא בשעת וסתה עונה בינונית הנה עלה על לבו דאף לקולא עונה בינונית חשובה כמו וסת ולא כן הוא דעונה בינונית חוששת לה כ"ז שלא קבעה וסת אבל מ"מ דעת הרמב"ם שאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה אף שיש לה עונה בינונית וכ"כ הב"ח להדיא בסי' קפ"ח ואף שהש"ך כתב בסי' קפ"ד סק"ב וה"ה עונה בינונית עיין בדבריו שם אמנם המעיין היטב יבין הענין בבירור עפ"ד הב"ח שחילק בין תחלת ראיות הנשים לאמצע ראייתן:
והנה בהא דקיי"ל בוגרת נותנין לה לילה הראשונה שתולין בדם בתולים נתקשו הקדמונים לפי דעת התוס' דבוגרת פעמים אין לה דם בתולים אמאי לא נחשוב לדם נדות כיון שאינה מוחזקת בדם ותי' דמ"מ כיון דדם נדות ג"כ לא שכיח יותר תלינן בדם בתולים ומזה מוכח דאף במכה שא"י אם מוציאה דם תלינן בה ושם המכה היא בצדדין ועיין בס' ב"ש סי' ס"ח וכפי הנראה דמשום קורבא קאתינן עלה וכ"כ בס' פ"י שם וקשה מזה לדעת האומרים שאין תולין במכה אם א"י שמוציאה דם. אמנם ביאור הדבר דבאמת אנן קיי"ל אשה בחזקת טהרה עומדת ותוכן הדבר הוא חזקת הגוף דאין לנו לומר שנתהוה ענין חדש וזה עדיף משאר חזקות דמעיקרא וכמ"ש התוס' בכתובות דחזקת פנוי' לא חשובה נגד חזקת הגוף והיינו דזה אינו רק חזקה דמעיקרא וזהו חזקה בסברא דאין לנו לומר מעצמינו שנתהוה בזה דבר חדש והיינו דקאמר הש"ס במס' נדה גבי העמד טבל על חזקתו ואימר לא נתקן אדרבה העמד יין על חזקתו ולכאורה כיון דאיכא חזקה נגד חזקה מהראוי לילך לחומרא (וכבר הרגיש המהרש"א בזה] אמנם הדבר נכון דחזקת יין הוא חזקת הגוף ודוחה חזקת איסור דחזקת פנוי' וחזקת א"א וחזקת איסור ענין א' הוא משא"כ חזקת הגוף. ואמנם כשיש מקום שאפשר לתלות בזה התהות ענין חדש כמו בנפל הגל וא"י אם חי אם מת ולמחר מצאו מת דתלי' שכבר מת אף דחזקת חי מנגדו כמו שתמה הט"ז בסי' שצ"ז ובאמת זה אינו קושי' כיון דיש בלא"ה בזה ענין חדש שנפל עליו הגל ראוי לתלות המיתה מחמת נפילת הגל וא"כ אפשר לומר שכבר מת וכ"כ בס' נקה"כ והבן זה והנה כשאנו מסופקין אם האשה ראתה דם נדות או לאו ראוי לנו להעמידה בחזקת טהרה היינו כמו שעד עתה לא ראתה ומהכ"ת נימא דכעת בשעה זו ראתה והוא תורף חזקת הגוף אמנם כשראתה ואנו מסופקין אם הוא דם מכה כיון שלגבי דם מכה שראתה כעת הוא ג"כ ענין חדש כיון שעד עתה לא ראתה כלל ואמנם בדם בתולים אם הי' ידוע לנו שבוגרת הזאת שאנו דנין עלי' יש בתוכה כנוס דם בתולים לא הי' הדבר ענין חדש שתראה כעת כיון שנבעלה ויצא דם בתולים לחוץ א"כ במה שאנו תולין הראיי' בדם בתולים אין אנו סותרין חזקת הגוף רק שאנו אומרים שבוגרת הזאת הי' דם בתולים כנוס בתוכה ויצא כעת לסיבת התשמיש שהוא דבר הרגיל וזה נכון מאוד ועתה נבא לגמור פסק הלכה במעשה שלפנינו הנה ענין השבירה הזה אינו ידוע אם הוא במקור או בצדדין או בפרוזדר ואם יש מקום לתלות שהדם בא מן חולי השבירה או לאו. ואם הוא בפרוזדר הי' נלפע"ד להקל אם יש לה וסת ושלא בשעת וסתה מכמה טעמים חדא דיש לנו לומר שמקום מציאתו הוא מקום מולדתו כמו שכ' הרמב"ן בהך דענבי מצנעי ואף שיש מקום לחלק כיון דמטעם כאן נמצא כאן הי' קאתינן עלה יש לומר דדוקא שם דלא נשתנה מכמות שהי' אבל כאן גבי מכה דע"כ צריך אתה לומר שנשתנה הענין דהרי מקודם לא הי' הדם בחוץ וכעת גילתה את מקור דמי' מ"מ אין זה הכרח להחמיר כיון דמחלקינן בין קרוב למקומו ממש ועיין באו"ח סי' תס"ז בהך דאין מחזיקין ריעותא ממקום למקום ובמס' נדה בהך דקופה דמחלקינן בין הך זויות קופה ובין זויות בית ובצירוף מה שרואה שלא בשעת וסתה שלדעת מהרמ"א שכן הוא העיקר בכוונתו ודלא כהש"ך] אף נקיים אין צריכה להמתין. אמנם אם המכה בשאר מקומות בצדדין קשה הדבר מאוד להקל נגד סתמא דלשון רבינו הגדול הרמב"ם וכן נראה שיטת הרשב"א דבעינן שתדע שהדם יורד מן המכה וכן בדין דמהכ"ת ניתלי לקולא מאחר שהמקור מוחזק בדם והמכה אינה מוחזקת ומצאתי תשובה אחת לא"ז הגאון חכם צבי שהחמיר מאוד אפילו בידוע שיש דם במכה אם א"י ומרגשת שבעת ירידת הדם נפתח המכה משום דרוב דמים מן המקור ובפרט היכי שהיא בימי ספירת שבעה נקיים מהא דקיי"ל בספק נגעים דיש חילוק בין נזקק לטומאה גלל כן צריכה האשה להראות דמי' ומכתה לפני הרופא ישראל והוא יבחין מקום מציאת הדם עם מקום מקור המכה ואם ידוע שדרך המכה להוציא דם או שעכ"פ אפשר להיות הדם באותו מקום מחולי השבירה כי כפי הבנת קצת הרופאים הוא דבר בלתי אפשרי ועכ"פ רחוק מאוד שיהי' הדם בפרוזדר לסיבת חולי השבירה והנה עלה על לבי לצוות להאשה להתנהג עצמה בבדיקת מוך כמבואר בסי' קצ"א לענין רואה דם במ"ר ואח"ז תשאל להרופא מומחה דפה ואז נראה להמציא היתר וה' הטוב יהי' בעזרתינו שלא יצא תקלה מת"י באיסור חמור כזה איסור כרת והבא לטהר מסייעין לו מן השמים:
ידידו נצח יעקב אורינשטיין: