אור ברסלב
שות ישועות יעקב חלק יורה דעה

שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין

חלק יורה דעה

חלק אורח חיים

סימן א

שלומים אלף לכבוד אהוביי ידידיי הרבנים המופלגים בתורה ויראה. דייני צדק דק' ליסקא נ"י וביחוד להרב המופלג מ' דוד ראפפורט נ"י:

מכתבם לנכון הגיעני ואודות אשר נתעוררו לדבר מצוה להסיר המכשלה. ע"ד אשר נהגו בקהילתם מימים ימימה לסמוך על אמירת העכו"ם שהן בני שמנה ימים בצירוף קצת סימני' שנזכרו בדברי האחרונים דהיינו צמיחת קרנים וגם שיניים או הסתלקות הטבור ומעל' עמדו על המחקר וראו שאין ממש באלו סימנים. ודנו אם יש לסמוך על העכו"ם מסל"ת בזה וחכם א' האריך במגילה עפה בזה על גוף דברי הש"ע אשר יסודתם בהררי קודש הרשב"א זלה"ה. ועתה אבוא על סדר קונטרסו לבאר הענין כאשר יורני מן השמים:

א

הביא דברי הא"ח בשם הגאונים הובא בב"י דלא אמרו שמנה ימים אלא לקרבן וכבר הערו האחרונים דבש"ס מבואר להדיא דאף להדיוט בעינן שמנה ימים באינו ידוע אם כלו לו חדשיו והרב פר"ח כתב דהגאונים דברו בהיכא דידוע דכלו לו חדשיו ודבריו מופלאים דבכלו חדשיו מבואר בש"ס דלא בעי' שמנה ימים ומדוע תלה הדבר בהוראת הגאונים וע"כ דדעת הגאונים לפסוק כרבנן דרשב"ג ואף דהש"ס מסיק שם להלכה כרשב"ג ס"ל דהיינו רק לכתחלה ולא בדיעבד והיינו כמו דקיי"ל דאשת כהן אינה חולצת ובאמת שלכאורה יפלא על הפוסקים דאף בדיעבד הלכה כרשב"ג מנ"ל הך מילתא ואולם אחר העיון דבריהם מבוארים להדיא בש"ס דר"ה (דף יו"ד) דאמרי' בכור מאימתי מונין להם שנה חד אמר משעה שנולד וח"א משעה שנראה להרצאה ול"פ הא בתם הא בבע"מ ופריך שם בע"מ מי מצי אכיל לה ומשני דקים לן שכלו לו חדשיו ומדמקשה הש"ס בפשיטות מי מצי אכיל לה משמע דס"ל לסברא פשוטה דאף בדיעבד הלכה כרשב"ג ואסור באכילה בלא קים לן שכלו חדשיו עד שיהא בן ח' ימים ומכיון דסתמא דש"ס אזיל כרשב"ג מש"ה פסקו כותי' [ומה דקשה דהרי נראה בש"ס שם דאף מה"ת בעי' שמנה ימים דשנה של בכור מה"ת הוא וכל הפוסקים לא חשו לדרשב"ג רק מדרבנן צ"ל דשנה של בע"מ אינו רק מדרבנן כמ"ש בס' יראים ובירושלמי מלמד שאין השנה של בע"מ מתחוורת ועוד יתבאר לקמן בזה] ובדעת הגאונים דסברו דבדיעבד לא בעי' המתנת שמנה ימים דלא יסתרו ש"ס ערוכה הנ"ל בע"מ מי מצי אכיל נראה לי בדעתם דהנה הא דהתירו היינו משום דאזלי' בתר רובא ורוב יולדות ולד מעליא. ואמנם לכאורה יש לומר סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכמו בכל ספק הנולד מחיים דאמרינן אוקי בהמה בחזקת איסור עי' בסי' נו"ן ובנ"ד עדיפא דהוי כמו ספק בשחיטה דכיון דחשש נפל הוא הס' אי מהני שחיטה או לא נוקי על חזקת איסור ונימא דאין השחיטה מטהרתו מידי נבילה דחשיב כמו מת מאלי'. ונראה לכאורה שזה דעת האוסרים אפילו בדיעבד בזה. ונראה לי ביאור דעת המתירים על דרך זה דהרי מצד איסור אבמה"ח כל היוצא ממנה מותר כגון חלב של בהמה וכגון מי רגלים וכיוצא בזה ולענין איסור נפל הרי הכל באיסורו עומדת וא"כ אין איסור זה של אבמה"ח דומה לחשש איסור שמא נפל הוא וכיון שכן ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה והנה בבכור בע"מ קיי"ל עד שעת שחיטה אין בו שום היתר ואדרבה אפילו איסור הנאה יש בגיזה ועבודה וה"ה בחלב ומ"ר של בהמות קדשים דעד שעת זביחה אין לו בה שום היתר וא"כ כיון דמחיים היתה אסורה לכל דבר א"כ תו שפיר יש לומר דנוקי אחזקת איסור ולא אזלינן בתר רובא דסמוך מיעוטא לחזקה ושפיר אסור לאכלו מחשש שמא נפל הוא ושם דמיירי מבכור פריך שפיר בע"מ מי מצי אכיל לה וזה נכון. ואמנם אם כי דברינו נכונים בישוב ד' הגאוני' וכחובה עלינו לפרק דבריהם מ"מ לענין דינא לא נסור משיטת הקדמונים דסברי דאפי' בדיעבד בעינן שמנה ימים ואי לא"ה אסורה באכילה וכמ"ש דמסתימת לשון הש"ס משמע כותייהו. והנה ביבמה קיי"ל דאשת כהן שילדה ומת תוך שלשים יום אם אשת כהן היא דאם תחלוץ תיאסר על בעלה א"צ חליצה דחשיב כדיעבד וסמכינן ארוב נשים ולד מעליא ילדן וכבר דברו האחרוני' בזה דמדוע ביבמה סמכינן בדיעבד על רוב ובבהמה אף בדיעבד לא סמכינן ארובא ואסורה באכילה ורבים נדחקו לחלק בין דיעבד דאשה לדיעבד דבהמה והוא דוחק גדול כמו שכבר עמדו והאריכו מעלתם בדבריהם:

ב)

והדרך ששירתי לעצמי בזה הוא דהנה בכמה מקומות קיי"ל דחיישי' למיעוטא כמו דתקנו זמן בגיטין משום בת אחותו אף דזנות הוא מיעוטא אף לר"י אך דסובר דאינו נכנס בגדר ל"ש אבל ודאי דרובא איכא דמש"ה מוקמי' בחזקת כשרות שלא זינתה דהוי חזקה דאתי' מכח רובא דרוב נשים כשרות ואמרתי בטעם הדבר דלא אזלי' בתר רובא רק כשאנו דנין על דבר פרטי אמרי' דהך מילתא הוא מן הרוב אבל כשאנו באים לעשות תקנה כוללת צריכין אנו לתקן גם עבור המיעוט דהרי המיעוט גם הוא בעולם והמיעוט יבואו לכלל איסור ואיך יתוקן הדבר ומה לי אם המיעוט יבא לכלל איסור או הרוב ומה"ט תקנו זמן בגיטין כדי לתקן גם המיעוט. ובזה ישבתי לנכון קושי' בעה"ע שהקשה בהך דמצא גט אשה בשוק דהקשה הש"ס לרשב"ל ניחוש שמא כ' ליתן בניסן וכו' ואתי למיטרף לקוחות ולמה לא הקשה הש"ס לר"י משום חשש ב"א ובזה א"ש דכאן דאינו תקנה רק דאנן דנין על אשה זו שנתגרשה אמרינן דאשה זו היא מן הרוב והארכתי בכלל זה בדוכתי טובא והוא יסוד מוסד אצלי ומינה לא אזיע. ומעתה ה"ה בזה כיון דע"כ יש בעגלים מיעוט נפלים ואם נתיר כל העגלים קודם שמנה ימים בודאי גם המיעוט נפלים יבוא לאכילה קודם ח' ימים ולכך החמירו חז"ל לחוש למיעוט בזה ולא סמכינן ארובא משא"כ בזה דאנו דנין רק על אשה זו הזקוקה ליבם ונולד לה בן ואנו מסופקים אם הוא נפל או לא בזה אזלי' בתר רובא דרוב ולדות בני קיימא נינהו ומה דקשה נימא סמוך מיעוטא לחזקת זקוקה ליבם כבר ביארתי זה במק"א ועיין בחיבורי לטאהע"ז סי' קנ"ז ועי' היטב . כי היא ברירא דהאי מילתא:

ג

ועל פי דברינו אלה יסתור ג"כ הראי' גדולה אשר עלה ברעיוני בהשקפה ראשונה לדעת הסוברים דבדיעבד סמכי' ארובא דולד מעלי' ילדן מש"ס דביצה עגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו הואיל ומוכן אגב אמו ופריך וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב והקשו התוס' שם דמ"מ מוכן הוא דיכול להושיט ידו למעי אמו ולשחטו וכמו דאמרי' דבן פקיעה ניתר בארבע סימנים ותי' דמיירי בלא כלו חדשיו עד היום עיי"ש. ותמה מאור עיננו המהרש"א דא"כ תקשה לי' מעגל שנולד קודם יו"ט ולא כלו לו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט דהשתא ל"ה מוכן היום דביה"ש ל"ה חזי עיי"ש והנה הרב זלה"ה נקט לא כלו לו חדשיו ולשונו אינו בדקדוק דודאי בידוע דלא כלו לו חדשיו ל"מ שמנה ימים דעיקר הא דמהני שמנה ימים היינו דעי"ז נראה דכלו לו חדשיו אמנם היכא דבבירור לא כלו חדשיו ל"מ ח' ימים אך דעיקר הקושי' מסתם ולדות באינו ידוע אם כלו חדשיו דבעי' שמנה ימים ול"ה מוכן מאתמול ומזה הי' נראה להוכיח כדעת הסוברים דבדיעבד סמכי' ארובא ומותר באכילה ותו ל"ה מוקצה דמש"ה לא ניחא להתוס' בתי' דדמי לשוחט בלילה אלא כיון דדיעבד כשר ל"ה מוקצה וזה לכאורה ראי' נכונה. אמנם למה שביארנו הדבר נכון וקושי' מהרש"א מיושב היטב דהנה לכאורה דברי התוס' תמוהין במ"ש דמיירי בלא כלו חדשיו עד היום הרי השרישו לנו התוס' דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרי' ומש"ה למאן דס"ל הכנה דרבה ביצה שנולדה בשבת תאכל ביו"ט הסמוך לה ולא אמרי' מגו דאתקצאי לביה"ש כיון דהוי מוקצה מחמת יום שעבר ולא אמרי' וא"כ הכא ג"כ הוי מוקצה מחמת יום שעבר דאי ידעי' דביה"ש לילה הוא הרי כלו לו חדשיו וביארתי בחידושי שם דהא דלא אמרי' מוקצה מחמת יום שעבר היינו בהיכא דידוע שישתנה ביום מחר ויהי' מותר ביו"ט רק מחמת חשש ביה"ש זה לא אמרי' אבל בדבר שאין המתיר עתיד לבא בבירור אסור אפילו במוקצה מחמת יום שעבר ומש"ה הכא דביה"ש עדיין בספק דילמא לא כלו חדשיו אמרי' מוקצה אף מחמת יום שעבר ושם בחי' הארכתי בדבר זה וקבעתי בה מסמרות בראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו כי כנים אנחנו בדברנו אלה עיי"ש. ומעתה סרה קושית הרב מהר"ש אידלש זלה"ה דכבר ביארנו דמש"ה לא סמכינן ארובא דולד מעליא ילדן דבתקנה ל"מ רובא כיון דהמיעוט איכא בעולם ואנו צריכין להמיעוט כמו להרוב ומש"ה גזרו בזה דלא ניזל בתר רובא ואמנם אנן לדידן אם באנו לדון על בהמה זו אם תחי' שמנה ימים ודאי אזלי' בתר רובא דרוב ולד מעלי' ילדן ובודאי תחי' שמנה ימים והעגל זה מרוב הוא א"כ לדידן המתיר עתיד לבא בבירור ותו לא אמרי' מוקצה מחמת יום שעבר ומש"ה בכה"ג לא חשיב מוקצה אף בהיכא דח' ימים כלו ביו"ט ועיין היטב כי הוא דבר נחמד בס"ד. והנה בררנו ת"ל דעת הסוברים דאפילו בדיעבד לא אזלי' בתר רובא והיא השיטה המחוורת ואין לזוז ממנה. ונעתיק עצמינו לענין נאמנות עכו"ם מסל"ת והנה ביו"ד סי' ט"ו ס' ג' אין סומכין על העכו"ם בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים ומקורו מדברי תשובות הרשב"א הובאו בית יוסף וטעמו דמסל"ת אינו נאמן זולת בעדות אשה לבד ומש"ה ל"מ כאן אפילו במסל"ת וכך העלה הש"ך שם אלא דהדבר צריך ביאור דהא באיסור דרבנן קיי"ל דמסל"ת נאמן וא"כ כאן דבררנו דאינו רק איסור דרבנן א"כ מדוע לא יאומן במסל"ת וכבר הרגישו בדבר האחרונים והניחו בצ"ע. ובתחלה עלה ברעיוני לומר דכאן הוי דבריו נגד חזקה משום דסותר חזקת מעוברת דמגלה לן דהשתא היא דילדה והיא חזקה אלימתא כמ"ש התוס' בב"מ (דף ק') בסוגי' דהמחליף פרה בחמור וא"כ עדיין לא שהה הולד שמנה ימים מיום שנולד והיכי דסותר החזקה אף באיסור דרבנן עכו"ם מסל"ת אינו נאמן. שוב נתיישבתי בדבר דא"כ אף ע"א כשר מהראוי דאינו נאמן להעיד שהולד בן שמנה ימים להסוברים דבאתחזק איסורא אף באיסור דרבנן ע"א אינו נאמן וזה ודאי ליתא דפשיטא דמהימן וע"כ צריכין אנו לחלק דדוקא היכא שאנו דנין על ענין ידיעה שייך לומר אוקמי אחזקה משא"כ כאן שהובא לפנינו עגל אחד והדבר ידוע שיש בעולם עגלים שכבר עברו עליהם שמנה ימים והעכו"ם מסל"ת שעגל זה מן העגלים שכבר הגיעו לח' ימים בזה אינו סותר החזקה כיוצא בדבר העלה הר"ן לענין חזקת חי דל"ש כי אם כשאנו דנין על אדם ידוע מוקמי' האי גברא בחזקת חי משא"כ בספק ג' ימים ל"ש חזקת חי לומר דהשתא הוא דמת כיון דאין אנו דנין על אדם פרטי ובודאי יש בעולם אדם שמת זה כמה יותר משלשה ימים עיי"ש והארכתי בכלל זה במק"א וע"כ נראה לדעתי בזה דמש"ה ל"מ עדות העכו"ם מסל"ת דאף באסדר"ב דמהימן היינו בהיכי דל"ה דשיל"מ אבל בנ"ד הוי דשיל"מ דיכול להמתין שמנה ימים בזה אף באדר"ב עכו"ם מסל"ת אינו נאמן וכה"ג כ' הט"ז שם סק"ד דמש"ה ל"מ שם ס"ס ספק כלו לו חדשיו וס' שמנה ימים משום דהוי דשיל"מ ואינו מועיל ס"ס אלא דדברי הטו"ז אינם נכונים בעיני דהרי מקור הדבר נובע מתורתו של הרשב"א ודעת הרשב"א ז"ל דס"ס מהני בדשיל"מ וע"כ נראה לדעתי העיקר בזה דמש"ה ל"מ ס"ס דהוי שם אונס חד הוא וכמ"ש הט"ז שם בתי' בתרא ולפי שרבים שגו בהבנתו והקשו למה שלמדנו הרמ"ע מפאנו והש"ך דהיכא דס' אחד מתיר יותר מהשני לא אמרי' שם אונס חד הוא א"כ כאן הספק שמנה ימים מתיר יותר דכשר לקרבן משא"כ כלו לו חדשיו עדיין אינו מותר לקרבן ול"ש שם אונס חד הוא אמרתי לבאר כוונתו דכבר כ' לעיל דהא דמועיל שמנה ימים אינו היתר מצד עצמו אך דמזה אנו יודעין שבודאי כלו לו חדשיו דאל"ה א"י לחיות שמנה ימים ומש"ה אינו מועיל ס"ס דהרי עיקר ההיתר בס"ס הוא משום דאיכא שני צדדים להתיר וכמו הך דפ"פ ס' באונס ס' לאו תחתיו דבין כך ובין כך מותרת לבעלה משא"כ הכא עיקר הס"ס ספק אחד הוא כיון דשמנה ימים אינו מתיר רק מצד שמגלה שבודאי כלו לו חדשיו א"כ אין כאן רק צד אחד להתיר דכלו לו חדשיו ועי' תשובות מהרי"ט סי' נ"א בקטנה שנסתפקו במספר שנותי' דל"מ ס"ס ספק היא גדולה וס' הביאה שתי שערות דאין היתר השערות רק דמגלה דודאי משהביאה שערות היא גדולה א"כ ל"ה שני צדדים רק צד אחד אם היא גדולה או לא עיי"ש וה"ה בנ"ד כיון דאין הח' ימים היתר בפ"ע ל"מ ס"ס וזה ברור. אמנם בענין נאמנות העכו"ם יש לומר דכיון דהוי דשיל"מ אינו מועיל עדותו במסל"ת אף דאינו רק איסורא דרבנן כיון דהוא דשיל"מ אף דאינו רק אדר"נ משוי לי' כחומר אד"א כמו דס' בדשיל"מ לחומרא כמ"כ אין עכו"ם מסל"ת נאמן באדר"נ בדשיל"מ. ולכאורה מבואר להיפך מדברי הש"ע או"ח סי' תקי"ג בהגהת הרב שם סעי' וי"ו עכו"ם שהביא בצים ביו"ט ראשון ומסל"ת שנולדו מאתמול מותר לסמוך עליו והיינו משום דל"ה רק איסור דרבנן והרי ביצה שנולדה ביו"ט הוי דשיל"מ א"כ חזי' דבאדר"נ אף היכא דהוי דשיל"מ עכו"ם מסל"ת נאמן ודלא כדברינו. ואמנם כשתעיין היטב אין זו סתירה כלל דבאמת רוב בצים אשר מובא לפנינו המה אשר נולדו מאתמול אך דרובא ל"מ משום דהוי דשיל"מ ול"מ רוב וכמו שמבואר שם בדברי המג"א ס"ק י"ג עיי"ש ומש"ה מהני התם עדות העכו"ם מסל"ת אף דהוי דשיל"מ דל"ש להחמיר מחמת דהוא דשיל"מ כיון דכבר איצטריך חומרת דשיל"מ דאל"ה הי' מותר מחמת הרוב דלאו בני יומן נינהו וכבר עשתה פעולתה חומרת הדשיל"מ לגרע כח הרוב תו לא תעביד עוד חומרא מבלי להאמין עכו"ם מסל"ת מש"ה מהני שם עדותו אף דהוי דשיל"מ משא"כ בנ"ד דהא דל"מ רוב היינו משום דאנו צריכין לחוש להמיעוט וכמש"ל א"כ ל"מ עדות העכו"ם מסל"ת אף דהוא איסור דרבנן כיון דהוי דשיל"מ הוי כמו איסור דאורייתא וזה ברור:

שבתי וראיתי להרב בעל הש"ך בספרו נה"ך שדיבר בסתירת דברי הרב הגדול בעל טו"ז שכ' דזה הוי דבר שיל"מ למה שמבואר בסי' ק"ב בביצת ספק טריפה דלא חשיב דשיל"מ בשהיית י"ב חודש משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי וה"ה כאן ל"ה דשיל"מ עיי"ש. והנה לכבוד הרב בעל הש"ך פשיטא לי' טובא דהיכא דאין המתיר עתיד לבא בודאי ל"ה דשיל"מ ואזיל לשיטתי' שבסי' ק"ב הקשה על רבינו בית יוסף שכ' הדבר בשם י"א וכ' שלא מצא מי שחולק בדבר וגם דהדבר מוכרח מש"ס דפ"ק דביצה דלא מוקמינן הך דואם נתערבה באלף כולן אסורות בביצת ס' טריפה דהוי דשיל"מ בשהיית י"ב חודש וע"כ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי. ואני בחי' חזון הרביתי להרב בעכ"מ בה' עכו"ם פ"ז גבי ספק עכו"ם העלה בדעת הרמב"ם דאפילו היכא דאין המתיר עתיד לבא בודאי חשיב דבר שיל"מ וחולק על הרשב"א בזה ומש"ה הביא דעת הרשב"א בשם יש מי שאומר והדבר הי' בהעלם מדברי הרב הגדול הש"ך זלה"ה. והקושי' שעמד עלי' הרב בעל הש"ך דלא מוקמי' הך דואם נתערבה באלף בביצת ס' טריפה היינו שהתרנגולת ס' טריפה והוי דשיל"מ נראה ליישב באופן נעים דלכאורה קשה בהך דינא שכתב הרשב"א בביצת ס' טריפה דל"ה דשיל"מ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי והרי בלא"ה ל"ה דבר שיל"מ דהרי קיי"ל דדוקא בס' טריפה מהני שהיית י"ב חודש או לידה אבל בודאי טריפה ל"מ (וכ"כ כאן בש"ע ביצה של ס' טריפה דודאי טריפה לא מהני] וכ' הרב הגדול מהרש"ל ביש"ש לחולין הטעם דלא מהני בודאי טריפה משום דהך דאמרי' טריפה אינה חי' ואינה יולדת אינו בבירור רק דרוב נטרפין לא יוכלו לחיות י"ב חודש ולהוליד אבל מיעוטא איכא שמולידים וחיים י"ב חודש ומש"ה בס' טריפה אזלי' בתר רובא כמו בכל דוכתי דאזלי' בתר הרוב משא"כ בודאי טריפה וא"כ קשה כאן דבאמת נתבטל הדבר והוי רובא דאיתא קמן והאיסור נהפך להיתר ואפי' שני בני אדם א"צ לאכלו בהיכא דל"ה דשיל"מ ואפי' לשיטת הרא"ש דאדם אחד אין לאכול שניהם הוא רק חומרא בעלמא ואנו אומרים דהוי דשיל"מ דיוכל להשהותו עד י"ב חודש הרי גם לאחר י"ב חודש לא יהי' מותר בודאי ועדיין מיעוט יכולים לחיות רק דניזל בתר הרוב א"כ מוטב שנסמוך תיכף על הרוב דאי' קמן וא"ל דאח"ז יהי' שני צדדי רובא להתירא ז"א דאין נ"מ בין רוב אחד לתרי רובא דבין הכי והכי רחמנא שרי' וא"כ בלא"ה לא הוי דשיל"מ ומדוע הוצרך הרשב"א ליתן טעם דאין המתיר עתיד לבא בודאי והיא קושי' גדולה וצריכה לפנים. ונראה ליישב דידוע דעת הראב"ד דביצה תורת ברי' עלי' ותמה הרב הש"ך בספרו הארוך דא"כ מה הקשה הש"ס בפ"ק דביצה אהך דואם נתערבה באלף כולן אסורות אי אמרת ביצת טריפה דבר שאין לו מתירין היא ותבטל ברובא דילמא מש"ה אינה בטלה משום דהויא ברי' ובאמת שכבר עמד בס' שיטה מקובצת למס' ביצה וכ' ליישב דספיקא היא דשמא נטרפה אח"כ ולא נאסרה מתחלת ברייתה ול"ה ברי' אלא בדבר שאסור משעה שנוצרה עיי"ש והנה פשיטא לי' דס' ברי' בטיל משום דהא דברי' אפי' באלף אינו בטיל רק מדרבנן ומה"ת אפי' ברי' בטלה מש"ה בספיקא הו"ל ס' דרבנן אמנם לטעם הדבר דברי' אינה בטלה משום כיון דהחמירה תורה ללקות על ברי' אפי' באין בו כזית החמירו חז"ל לאסור תערובתה אפילו באלף כמו שמבואר בדברי הטו"ז בסי' ק' ס"ק א' עיי"ש. א"כ כיון דגוף הדבר אי הוי ברי' נוגע לד"ת אם ללקות עליו באין בו כזית ובזה הוי ס' דאורייתא [ואף דאין נ"מ בספק למלקות מ"מ נ"מ טובא לח"ש ע"י תערובות] ולחומרא והו"ל כמו נתגלגל לאיסור דרבנן דלא אמרי' ספק דרבנן לקולא כמו שמבואר בתשובות מהריב"ל והארכתי בכלל זה במק"א א"כ לא יספיק לנו תי' הש"ס והדק"ל ועיין בסי' פ"ו ובש"ך שם. ואמנם הדבר נכון דכיון דקיי"ל דטריפה אינה יולדת בע"כ שנטרפה אח"כ ולא נאסרה מתחילת ברייתה ולא חשיבא ברי' ומש"ה פריך שפיר ונכון. ומעתה דברי הרשב"א נכונים מאוד דהוצרך לבא דלא הוי דבר שיש לו מתירין משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי דיש לומר דהוא סובר ג"כ דביצת טריפה חשיבא ברי' וכמו שכן נראה מדבריו בחי' לפרק גיד הנשה רק דמ"מ בטלה משום דלא נאסרה מתחילת ברייתה והיינו משום דהרוב אינן יולדות אחר שנטרפה וכיון דעיקר הביטול הוא רק משום דאמרי' שהיא מהרוב א"כ תו מהראוי שלא יתבטל משום דהוי דשיל"מ בשהיית יב"ח ואף דאז אינו מותר רק משום דאמרי' שהיא מהרוב הרי גם הביטול אינו מועיל רק משום הרוב וב"כ וב"כ אתה צריך לסמוך על הרוב ועד שתאכלנה בביטול תאכלנה בהיתר ומש"ה העלה דלא הוי דבר שיל"מ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי עכ"פ וזה נכון מאוד:

והנה ידוע דעת הסוברים ומכללם הרשב"א זלה"ה דברי' בטלה בתתק"ס כמבואר דבריהם בב"י עי' עליו באורך וצ"ל דמ"מ נ"מ בהיכא דנתערבה בפחות מתתק"ס דבזה שפיר הוי דשיל"מ זולת משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי ואמנם בש"ס דמבואר ואם נתערבה באלף וכו' א"כ מחמת ברי' בלא"ה נתבטלה א"כ שפיר יש לומר דאף באין המתיר עתיד לבא בודאי מ"מ מיחשב דבר שיל"מ ואעפ"כ א"א לאוקמי בביצה שנולדה מתרנגולת ס' טריפה משום דל"ה דבר שיל"מ כיון דאף שתשהה י"ב חודש לא יבורר ההיתר זולת ע"י הרוב וגם עכשיו איכא רובא דאיתא קמן דעדיף טפי ואינו בגדר דבר שיל"מ והוא דבר חריף בישוב קושית הש"ך זלה"ה:

ועפ"י דברינו אלה נראה דעת הרמב"ם כדעת הסוברים דברי' בטלה בתתק"ס והרב ב"י בסי' ק' נסתפק בדבריהם וכתב דכיון דהרמב"ם כ' בסתמא משמע דאפילו באלף לא בטל ולפמ"ש מוכרח לדבריו שסובר דהיכא דאין המתיר עתיד לבוא בודאי מיחשב דשיל"מ כדעת הסוברים דברי' בטלה בתתק"ס ואמנם זה דרכי מאז מבלי להוציא דין חדש מתוך פירוק הקושי' כי כל קושי' יש לתרץ בכמה אופנים וגם אנכי בחי' תירצתי קושי' הש"ך באופנים שונים ונלאיתי להעתיקם שאין אנו עסוקים בו כעת וגם הדבר הזה לולא ראיתי בדבריהם שנפשם חשקה בדבר פלפול וסברא לא העתקתיו. כלל היוצא שאין דינו של הש"ך דאין המתיר עתיד לבא בודאי לא יחשב דבר שיל"מ מוכרח ומוסכם והרי לך רב גדול רבינו הרמב"ם שחולק בדבר ומי לנו גדול בהוראה ואב בחכמה יותר ממנו. ואמנם דינא דידן מקורו מדברי הרשב"א והרשב"א אהני לי' שיטתי' דלא מחשב דבר שיל"מ והדק"ל מדוע לא יאומן עכו"ם מסל"ת בזה כיון דאינו אלא איסורא דרבנן:

ואמנם אחר העיון היטב נראה דדברי הש"ך אינם נכונים בזה שהעלה דל"ה דבר שיל"מ הואיל שאין המתיר עתיד לבא בודאי ואומר אני דאין ראיתו ראי' דבשלמא התם ההיתר מטעם ביטול ברוב ובכל דוכתי נהפך האיסור להיות היתר וכמש"ל ואך בדשיל"מ אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובעינן שיהי' ההיתר ברור דאל"ה סמכינן אביטול דהרי נתבטל בפנינו משא"כ הכא דעיקר ההיתר מחמת דרוב ולדות בני קיימא נינהו והרי בפיהק ומת קיי"ל דחולצת דאיתרע הרוב דולדות בני קיימא כי אם באכלו ארי סמכינין ארובא ובמת הולד מחמת חולי נחלקו הפוסקים מקצתם מדמי לה לאכלו ארי ומקצת הפוסקים מדמין לה לפיהק ומת ואמנם בלא נתהוה חולי חדשה ומת ודאי דאיתרע הרוב וא"כ אנן לדידן דבעי' המתיר עתיד לבוא מ"מ לא חיישי' דילמא יתהוה ענין חדש ואף דקיי"ל שמא ימות חיישי' מ"מ בשביל זה ל"ה דבר דאין המתיר עתיד לבא דא"כ בכל דוכתי דהוי דבר שיל"מ ניחוש דילמא יאבד והוי אין המתיר עתיד לבא בודאי אלא דאין לנו לחוש שיתהוה ענין חדש וא"כ כאן הוי שפיר דבר שיל"מ אחר שמנה ימים מאי אמרת דילמא לא יחי' שמנה ימים הרי אל התחדשות החולי לא חיישי' וא"כ אם לא יקום שמנה ימים איתרע לי' רובא ותו אסורה מה"ד ואיך נסמוך על הרוב ול"ד להתם דאם לא יבא ההיתר בודאי סמכינן על ביטול ברוב משא"כ הכא דאם לא יתודע ההיתר אין לנו על מה לסמוך ומש"ה בזה דסמכי' העיקר על הרוב דולד בני קיימא א"כ שפיר יקום שמנה ימים והוי דבר שיל"מ מש"ה דעת הרב בעל טורי זהב דל"מ ס"ס דהיא מתורת רוב ול"מ בדבר שיל"מ. אלא דכבר ביררנו לעיל דבס"ס אנו אחראין לבא לתי' השני של הרב בט"ז אמנם לענין נאמנות העכו"ם שפיר איתא לסברתינו דלא סמכי' אעכו"ם דהוי דבר שיל"מ והיינו דהמתיר יבא בודאי כיון דלא חיישי' שיתהוה ענין חדש וכמ"ש וזה ברירא דהאי מילתא:

עוד זאת אדרוש דלכאורה לא הוי כאן דבר שיל"מ לפמ"ש האו"ה בשם אור זרוע וכ"כ היש"ש בחולין חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה אין שייך כאן לומר דהוי דבר שיל"מ דיבא אליהו ויתירנו דאם יבא אליהו ויתירנו איגלאי מילתא למפרע דלא נאסרה מעולם ול"ד לביצה דהשתא ודאי אסורה ולמחר תהא מותרת עכ"ד. וה"ה בנ"ד לא הוי דבר שיל"מ משום דאם יחי' שמנה ימים איגלאי מילתא דאין כאן איסור כלל הן אמת דלכאורה הרשב"א זלה"ה חולק על כלל זה דהוצרך לבא בביצת ס' טריפה משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי והרי בלא"ה יתברר הדבר דלא הי' כאן איסור מעולם אמנם לפמ"ש הצ"צ בתשובה דהא דכתב הרשב"א דל"ה דבר שיל"מ כיון דאין המתיר עתיד לבוא בודאי והרי בלא"ה מותר ממ"נ אם יחי' י"ב חדשים אין כאן איסור כלל ובלא"ה שפיר מהני ביטול וכתב דנ"מ בביצה ס' טריפה שנולדה ביו"ט דל"ה דבר שיל"מ כיון דעדיין איכא ספק מחמת טריפתה עיי"ש וא"כ גם קושי' הנ"ל ליתא דאין אנו דנין דשיל"מ מחמת איסור טריפה אלא דתגרע הדבר שיל"מ דאיסור יו"ט. ולכאורה עלה בדעתי דגם טעם או"ה בשם א"ז אינו רק משום דאם יבוא אליהו ויתירנו אין כאן איסור כלל ומותר ממ"נ אלא דמסתימת לשונו לא משמע כן גם דמלשון הירושלמי ואלו נדרים מאי עביד להון כדשיל"מ הא תני תמן שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אמרי אינו עוקר אלא מכאן ולהבא והיינו דאע"ג דהשתא אתברר דהי' מותר מעיקרא מ"מ לולא המעשה החדשה שנשאל על נדרו לא הותר בזה ול"ש לומר אגלאי מילתא למפרע משא"כ בספק איסור דהדבר עתיד להתברר בלי שום מעשה חדשה ודאי איתא לסברת או"ה כיון דיתברר דאין כאן איסור מעולם אינו נכנס בגדר דבר שיל"מ ומהירושלמי סיוע גדולה לשיטת או"ה והרב בעל מנחת יעקב לא ירד לעומק בזה עיין עליו ומבואר דל"ה דשיל"מ מצד עצמו ולא משום ממ"נ וכמו בהך דירושלמי דאין כאן ממ"נ לולא דעיקר עקירת חכם מכאן ולהבא לא הוי דבר שיל"מ וא"כ בנ"ד ג"כ דהדבר יתברר ממילא ל"ה בדין דשיל"מ ועי' בנה"ך סי' ק"ב ודבריו מעורבבים ואמנם הדבר נכון מאוד והוא דסברת או"ה אם כי ביררנו שיש לו מקום בירושלמי ח"מ צריכים ליתן טעם ותבלין לזה מדוע ישתנה ולא יחשב לדבר שיל"מ ואומר אני הרי ידוע דבהך דדשיל"מ אינו בטל יש לנו ב' טעמים או משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר או משום דכיון דיל"מ שם היתר עליו והוי מין במינו ואינו בטל כמו שכתב הר"ן בחי' לנדרים בטעם הדבר. והנה לטעם הדבר דעד שתאכלנו באיסור ודאי אינו מגרע מה דיתגלה דאין כאן איסור מעולם דמ"מ שייך לומר דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כיון דהדבר יהי' מותר בבירור משא"כ לטעם הר"ן דמחשב מין במינו יש לומר דאיך שייך לומר דהאיסור נחשב מינו כיון דהאיסור לא יהי' מותר ואם יהי' מותר היינו דאין כאן איסור אבל האיסור בעצמו אין שם היתר עליו ומש"ה לא הוי דשיל"מ וכבר ביארתי במק"א טעם הדבר דבחר לו דרך אחר בהך דשיל"מ דלא בטיל היינו דבתערובות חד בתרי דהאיסור נהפך להיתר ל"ש לומר דעד שתאכלנו באיסור דאין שם איסור עליו משא"כ היכא דעיקר ההיתר מחמת הרוב דספק זה רחמנא שרי' ודאי שייך בזה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומש"ה לא מהני רוב בדשיל"מ אף דאין שייך כאן מין במינו אלא דבזה יפה לנו בטעם רש"י זלה"ה דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומש"ה גם בנ"ד ל"מ נאמנות העכו"ם משום דהוי דשיל"מ ואף דמגלה דל"ה כאן איסור מעולם מ"מ שייך סברת עד שתאכלנו כו' ולא מהני נאמנות העכו"ם וכמ"ש וזה ברור ונכון:

עוד נראה בעיני דהך דבעינן שמנה ימים אינו מתורת ספק רק דרבנן גזרו בזה לחוש למיעוטא ועשאוהו ודאי איסור כמו דחששו לדמאי ודכותי' והוי ודאי דרבנן ול"ש בזה לומר אגלאי מילתא למפרע דאין כאן איסור כלל דכ"ז דלא ידעינן שכלו לו חדשיו או שהוא בן שמנה ימים אין כאן היתר מתקנות חז"ל אף דודאי אינו נפל ולא התירו כי אם בידיעת שכלו לו חדשיו או בשהיית ח' ימים ומש"ה הו"ל דבר שיל"מ ולא מהני אמירת העכו"ם ועדיין לא הבאתי הדברים בכור הבחינה גם בעיקר הדבר יש לומר דל"מ אמירת העכו"ם מסל"ת דסותר חזקת איסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכיון דכתבנו דנראה לנו דכל הולד דאתי לפנינו ואינו ידוע לנו דכלו לו חדשיו עשאוהו כודאי איסור דרבנן מהני לי' חזקת איסור שפיר ול"ש סברתינו בתחילת התשובה ויש לדון בזה בדברי הר"ש בס' מים שאובים ואין להאריך. עכ"פ בררנו שאין לנו לזוז מפסק בעל הש"ע ולא סמכינן על עכו"ם מסל"ת זולת ע"י סימנים וכיון שנתברר לכם בסימנים שאין בהם ממש התחזקו והיו לבני חיל לגדור גדר ולעמוד בפרץ. הלא כה דברי ידידם אוהבם נדבה. יעקב אורינשטיין חופ"ק לבוב:

סימן ב

לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי כו' מו"ה מאיר צבי נ"י אבד"ק סאמבור:

מכתבו היקר קבלתי ע"ד השו"ב דקהילתו אשר קבלו על עצמן בשבועה ובאו עה"ח שלא ישחטו עד שיהי' להם קוויט מן הפאכטער וגם אמרו בביטוי שפתים קונם ידו לשחיטה אם יעבור ע"ז ועתה א' מהשו"ב שחט בלי קוויט והתנצל עצמו ששכח מלקבל הקויט ומע"כ צוה עליו שלא ישחוט עד אשר יעיין בדינו ולא השגיח ע"ז ושחט אח"כ וגם ע"ז התנצל עצמו והעבירו אותו כת"ר ומנהיגי ק' עד אשר אגיד דעתי בזה אם להעבירו מאומנתו:

והנה כת"ר פלפל בזה הרבה בדין שבועה בכתב ואני אגיד דעתי בדרך קצרה. בש"ס דגיטין (דע"א) אהא דקאמר רב כהנא דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. ובעי הש"ס לסייע מהא דתנן נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו הרי זה יכתבו ויתנו ודחה הש"ס אלם קאמרת אלם שאני כיון דחשיב כפקח לכל דבריו מהני הרכנת ראשו אבל חרש לא ידעי' וקאמר הש"ס אי קשיא הא קשי' דתני' אם לא יגיד האמור בקרבן שבועה פרט לאלם שא"י להגיד והא יכול להגיד מפי הכתב ומשני שאני עדות דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם והדבר תמוה מאוד דהרי באלם מבואר בהדי' דמהני דהרי להדי' תנינא בנשתתק דבודקין אותו ורב כהנא אשמעי' דאף בחרש מהני כתב ידו וא"כ הך קושי' מהך דפרט לאלם שאינו יכול להגיד לפי מה דלא ידע דעדות שאני משום דכתיב מפיהם א"כ קשה דהא בנשתתק מבואר להדי' דמהני בדיקה וכבר תמהו בזה רבותינו בעלי התוס' ותירצו דהו"מ למימר פרט לאלם לאו דוקא והאי אלם היינו חרש וזה דוחק. גלל כן נראה לי בפשיטות דבאמת לכאורה קשה אמאי לא משני הש"ס בפשיטות שאני עדות דכתיב אם לא יגיד ואמנם קושי' הש"ס מנ"ל דאם לא יגיד ממעט אלם נימא דאלם מהני כיון דיכול לדבר מתוך הכתב או בהרכנת הראש והוא ג"כ כפקח לכל דבריו ואם לא יגיד פרט לחרש שאינו יכול להגיד וזהו גזה"כ ובזה א"ש דהנה לכאורה קשה למה לי קרא למעט אלם או חרש מקרבן שבועה הא אי אפשר להשביע אותו רק כשיכתוב השבועה דהרי אינו יכול להגיד השבועה בביטוי שפתים ואיך ישביע אותו וצריך לומר דבשבועת העדות חייב קרבן אף במושבע מפי אחרים ואינו צריך ביטוי שפתים של הנשבע ויכול להשביע את האלם. ואמנם עדיין קשה מ"ש התוס' דנוכל לאוקמי הך דקאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד דאיירי בחרש קשה הא בחרש אף האחר שמשביע אותו אינו יכול להשביעו רק מתוך הכתב וא"כ אף שבועה מפי אחרים ליכא. והנה אף שכתבתי בתשובה הגדולה שהי' לי עם הרבנים הגאונים מו"ה פנחס זצוקלל"ה אבד"ק פראנקפורט דמיין ומו"ה עזריאל אבד"ק לובלין והרב החסיד מהר"י מ"מ דק' קאזעניץ ע"ד גט אחד בק' סטאשוב והגאון מהר"פ הנ"ל כתב ראי' דלא בעינן שמיעת קול באומר לסופר כתוב מהך דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וכו' והרי חרש הכותב הגט א"א לו לשמוע מפי הבעל רק שהבעל כותב לו בכת"י והאריך ואני כתבתי אז דכיון דהבעל יוכל לצוות להסופר בע"פ והעדים יכתבו בכתב שכן צוה לו הבעל שיכתוב גט לאשתו פשיטא דמועיל והפוסקים לא אמרו רק כשהבעל המצווה אינו יכול להגיד בפיו רק בכתיבת ידו אבל כשהבעל מצווה בפיו רק דמודיעין לחרש שכן הגיד הבעל בפיו פשיטא דמועיל וא"כ ה"ה בזה לענין קרבן שבועה דשבועת העדות דחרש כיון דמהני מושבע מפי אחרים א"כ חברו משביע את החרש בפה ומודיע לו בכתב שכן השביע אותו. ואמנם אח"ז נתיישבתי בדעתי דאף דבגט מועיל באופן זה היינו משום דחזינן דפקח הגורש רצונו לגרש את אשתו והוא אומר הדברים בפיו אף שנודע להחרש מפי הכתב מועיל אבל כאן בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ואינו מועיל כתיבה להיות חשוב כמו דיבור אלא שבשבועת העדות מהני מושבע מפי אחר היינו מדכתיב ושמעה קול אלה והוא עד מהני שמיעה מפי אחרים אבל עכ"פ בעינן שמיעת קול וכאן החרש לא שמע קול אלה מפי אחרים ואף שנודע לו מפי הכתב שכן השביעו אותו נראה לי דאינו מועיל כיון שהוא לא שמע הקול מדבר אליו שמפי כתב נודע לו אין זה בכלל ושמעה קול אלה וא"כ לא צריך קרא למעט מאם לא יגיד א"ו דקרא דאם לא יגיד קאי על אלם דמשכחת לה מושבע מפי אחרים כיון דהוא שומע מה שמדברים אבל רב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו ואף דבעי' אמירה בפה מ"מ כתיבה הוי כאמירה ואף בחרש וא"כ שפיר נוכל לאוקמי דממעט קרא מק"ש חרש דאף שיכול לדבר מתוך הכתב ובעל שבועה הוא דכתב הוא כדיבור ויכול לכתוב הריני נשבע שא"י לך עדות מ"מ גזה"כ שאינו חייב ק"ש ומנ"ל דקרא ממעט אלם דלמא אלם כיון דפקח גמור הוא ויכול לכתוב או להרכין בראשו חייב ק"ש ובזה נתיישב לנכון קושי' התוס' דבלי רב כהנא לק"מ כמ"ש ודו"ק היטב:

נחזור לעניננו דלכאורה מוכח מהך דממעט מקרבן שבועה של עדות מי שאינו בר הגדה ובר שמיעה לפמ"ש התוס' והרשב"א דהך ברייתא אם לא יגיד הוי מוקמי' בחרש ומ"מ משמע דאי הי' יכול להעיד הי' חייב ק"ש משמע דשבועה בכתב מהני. ואמנם נראה דיש ראי' דלא מהני שבועה ונדר בכתב דבתשובות הרשב"א הובא בב"י אהע"ז צ"ו באשה שנשתתקה ושאלו אותה אם קבלה כבר משל בעלה והיא רומזת שלא קיבלה משל בעלה וסיים הרשב"א מ"מ כיון שהיא צריכה שבועה קודם שתקבל כתובתה וא"א לה לישבע בפי' אין כאן מקום להשביע וסיים הרשב"א כיון דשבועה זו דרבנן די שישביעוה מפי אחרים והיא תקבל על עצמה ע"י הרכנה ומבואר מתוך לשון התשובה דכתב לא מהני לא בשבועה ולא בנדר ויש בידי אריכת דברים בזה:

עוד נראה לי ברור דאי נימא דשבועת ביטוי מועיל בכתב א"כ משכחת לה לאו דשבועה ביש בה מעשה כגון שכתב בכת"י שהוא נשבע לעשות דבר זה או שעשה דבר זה ונמצא שעבר על השבועה על לאו ועשה מעשה ובזה פשיטא דלוקה ובש"ס שבועות (דף כ"א) מבואר דאי אפשר להיות מעשה על השבועה שיהי' לאו שיש בו מעשה ש"מ שבועה בכתב לא מהני ובתשו' אחרת כתבתי דלדעת ר"ת דהא דממעטי' בעדות מפי כתבם היינו דוקא אלם שאינו יכול להגיד בפיו אבל פקח גמור שיודע לדבר בפיו אף בכתב מהני דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ה"ה בשבועה בכתב אם ראוי להגיד ולהוציא השבועה מפיו אף בכותב בכת"י מהני א"כ נוכל לומר כיון דעיקר הטעם דשבועה מהני משום דאפשר להגיד מפיו א"כ לא תוסיף שבועה בכתב תת כחה יותר מאלו נשבע בפה שאינו חייב עלי' מלקות משום שאין בו מעשה א"כ אינו ראוי בשום אופן להתחייב מלקות על שבועתו בין בכתב בין בע"פ וכמו כן צריך לומר הא דקאמר הש"ס דעדים זוממין לא משכחת בהו לאו שיש בו מעשה ולאו דלא תענה אין בו מעשה ולשיטת ר"ת דהיכי דיכול להגיד בפה אף במעיד מפי הכתב מועיל א"כ משכחת שעבר על לאו דלא תענה באופן שיש בו מעשה א"ו כיון דעיקר הטעם משום דכשמגיד בפה מהני עדותו ה"ה בכתב אם כן עדותו בכתב לא עדיף מכשמעיד בע"פ להתחייב עליו מלקות. שוב נזכרתי שהמ"ל הביא קושי' זו לשיטת ר"ת וכעת אין בידי לעיין בזה. ואמנם בשבועה בודאי אין קושי' לדעת האומרים דכתב דשבועה מהני היכי דיכול לישבע בפיו דכאן השבועה לשקר בעצמה אינה אסורה רק משום שיכול לאומרה בפה א"כ אינו חייב עליו מלקות אבל כאן לאו דלא תענה שייך בכתב כיון דמועיל עדותו בכתב דאנה כתיב בלאו דלא תענה דצריך להיות בפה אלא דממילא כיון דאין עדותו מועיל אין בזה לאו דלא תענה אבל אי נימא דהיכי דיכול להגיד בפיו גם בכתב מהני עדותו ממילא שייך לאו דלא תענה וא"כ מה שעבר על לא תענה אינו משום דאפשר להגיד בפה רק מה דמועיל עדותו הוא משום דיכול להגיד בפה אבל שבועת איסור שבועה בכתב אינו אסור דהרי כתיב לבטא בשפתים אלא משום דחייב בפה ה"ה בכתב היכי דיכול לישבע בפה וא"כ אין השבועה שעבר עדיף מאלו נשבע בפה ועבר שאין בו מלקות משום שאין בה מעשה וא"כ אף אותם שהקשו מלא תענה מודים דאין קושי' משבועה ודו"ק היטב כי הדברים ברורים מאוד:

והנה בשו"ת שב יעקב הביא ראי' מהא דקאמר הש"ס במס' מגילה אמתני' דהי' כותבה דורשה ומגי' אם כיוון לבו יצא וקאמר דאיירי במנח מגילה לפניו וקרי לי' פסוקא פסוקא וכתב לה ולמה לא קאמר דמנחה מגילה לפניו וכתב לה והכתיבה עצמה הוא כדיבור לענין מצות קריאה אלא ודאי דכתיבה איננה כדיבור. וע"ז כתב מעל' דאין בראי' זו ממש כיון דבעת שכתב רואה במה שלפניו לכתוב א"כ הדר הוי לי' קריאה בע"פ הנה מעל' סבר שראיית השב יעקב מהמסקנא ולא עיין בגוף התשובה וראיית הש"י מהא דקאמר הש"ס מתחלה אי נימא דקרי פסוקא פסוקא וכתב לה על פה הוא וקשה לפי מה דס"ד דאין פסול משום בע"פ למה לי' לאוקמי דקרי והדר כתב הרי הכתיבה עצמה הוא כדיבור בע"פ וזה ראי' נכונה. והנה לכאורה יש ראי' מהא דקאמר הש"ס אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד והיינו משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וקשה למה לי קרא פשיטא דהיכי דאין לחברו תועלת בעדותו ליכא חיוב קרבן שבועה וכאן דאינו מועיל עדות שבכתב קרבן שבועה מהיכי ואמנם באמת הדבר קשה כיון דבעדות שבשטר מהני מפי כתבם מטעם שכתבו הפוסקים דכיון דנכתב בצווי הלוה נתחייב עיין ברז"ה וכתב הש"ך בחו"מ סי' מ"ו ס"כ דלשיטה זו אף אלם יכול לחתום השטר א"כ קשה אמאי נקיט מילתא דפסיקא פרט לאלם משמע דבאלם ל"ש כלל קרבן שבועה והא משכחת בעדות שבשטר והשביע אותם אם הוא חתימת ידם. ואמנם ז"א ממ"נ אי נימא דאיירי בקיום שטרות שהוא מה"ת כגון בטוען מזויף לשיטת הר"א כהן הרי קיי"ל דל"מ מפי כתבם וכיון דקרא אתי למעט אלם א"א לאוקמי כן באלם שהשביעו על השטר ואמנם זה אינו דהרי א"א להעיד מפי כתבו על חתימת ידו. ואמנם עדיין קשה לפמ"ש במק"א דהא דכתב הש"ע חתם על השטר כשהי' בריא ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו ודקדק הש"ך למה נקיט בריא ונשתתק הרי לשיטת הרז"ה והרי"ף אף בשנשתתק יכול לחתום על השטר וכתבתי דבאמת לשיטת הרז"ה השטר נעשה בצווי הלוה ומעתה כשמעיד על תח"י יכול להעיד גם על מנה שבשטר דהוי כאומר נאמן עלי קרוב או פסול כיון דבצווי הלוה חתם אבל בחתם כשהוא בריא ונשתתק א"כ לא קבל על עצמו עדות מפי כתבן דהרי הי' בריא וע"כ אינו יכול להעיד על כת"י כיון דאמנה שבשטר קמסהיד לא מהני וכ"כ בס' כנסת יחזקאל בתשובה סי' ולפ"ז הדק"ל איך סתם פרט לאלם שא"י להגיד הרי משכחת בעדות שבשטר והשביעו שיגיד מפי הכתב אם זה הוא חת"י ואמנם הדבר נכון עפמ"ש הרשב"א במס' שבועות בהא דשבועות העדות אינו רק בראוי להעיד דהיינו אף שיש לחברו תועלת בעדותו כגון שקבלו עליהם קרוב או פסול מ"מ כיון שבלי קבלה אינו ראוי להעיד אין כאן חיוב קרבן שבועה דק"ש ליכא אלא באותן שראוים להעיד מצד עצמם לא מחמת קבלה ובזה שפיר קאמר אם לא יגיד פרט לאלם דאף בעדות שבשטר לא משכחת ק"ש דאינו נאמן להעיד על כתב ידו כיון שהוא אלם ואף דבעת החתימה הי' ג"כ אלם ומהני עדותו כיון שאינו רק מטעם שקבל על עצמו ולכך נאמן להעיד על כתב ידו אבל עכ"פ ליכא ק"ש כיון דמצד עצמו אינו ראוי להעיד ממילא ליכא ק"ש ולכך אשמעי' רבותא גדולה דאף דיש לחברו תועלת בעדותו דהיינו בשטר מ"מ ליכא קרבן שבועה ודו"ק היטב:

עכ"פ הסכימו הפוסקים הרבה דשבועה בכתב אינו מועיל ואף שיכול לישבע בפיו אין זה ענין להך מילתא דמחלק ר"ת בין יכול להגיד בפיו לאלם שאינו בר הגדה דדבריו אלו לא אמורים רק לענין עדות דתלוי בראוי לבילה אבל מה ענין זה לענין שבועה. ואמנם נראה דאף אי נימא דאף שבועה בכתב שם שבועה עלה היינו כשכותב לשון השבועה (חסר סיום התשובה וחבל כו'):

סימן ג

לכבוד הרב המאוה"ג אבד"ק סאמבור.

וע"ד השני שהשוחט קבל על עצמו אם יעבור ע"ז וישחוט בלי קוויטיל מהפאכטער יהי' קונם ידו לשחוט עוד ואמנם כפי האמת שמעולם לא קבל על עצמו השוחט ולא הגיד כן רק שכן נכתב בהקוויטיל שקבל על עצמו כן והוא כתב יד אחר והשוחט בא על החתום על הקוויטיל הנ"ל. הדבר מבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב דאם נאמר בשטר שקבל ע"ע איזה דבר בשבועה או שאמר כן ואח"ז אמר שמעולם לא קבל או נשבע ע"ז ונותן אמתלא למה כתב אין עליו חיוב מצד שבועתו כיון שיודע בעצמו שלא נשבע ובח"מ סי' ע"ג כתב הסמ"ע דאם נאמר בשטר שקבל עליו שבועה בפ"מ אינו יכול לומר שלא נשבע והט"ז כ' דאף בזה מהני אמתלא והיוצא מכללות הדברים דלענין איסור שבועה אם יודע בעצמו שלא נשבע כלל אין עליו חיוב שבועה מחמת הכתב שנאמר בו שנשבע וגם כשאנו מסופקים אם נשבע באמת ע"ז או לא נאמן לומר שלא נשבע ומ"ש בשטר שנשבע הוא מחמת איזה טעם וסיבה ולא שייך בזה לומר הודאת בע"ד כמאה עדים כיון דבאמת אין אדם נפסל עפ"י עצמו חזינן דלענין זה אין הודאת פיו גדולה כמו עדים אבל לענין ממון כי היכי דהשבועה מועיל כגון בביטול אסמכתא דשבועה מועיל לבטל אסמכתא אם נאמר בשטר שקבל על עצמו בשבועה בפ"מ כיון דלענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים מהני גם לזה דאמרי' שבודאי נשבע ולא מהני בזה אמתלא דהרי הודאת פיו מחייבו ממון ול"מ אמתלא רק באיסורא ולא בממונא א"כ כאן שהשוחט אומר שמעולם לא קבל על עצמו בקונם שלא ישחוט אם ישחוט פעם א' בלי קוויטיל מהפאכטיר ונתן אמתלא טובה למה חתם עצמו על הכתב הזה אין בידינו לפסלו. ובכל אלה הדברים הארכתי מאוד במקום אחר:

והנה ראיתי למעכ"ת כתב דאין זה חשיב שוגג מה שחשב בלבו ששותפו השוחט הב' יש בידו קוויטיל מהפאכטיר דלא הי' לו לסמוך על השני. הנה מהר"י בן לב שדעתו רחבה מדעתינו כתב בתשובה סי' ל"ח בשני קצבים שותפים שהאחד עומד בחדר וחותך חתיכות גדולות להקצב השני שעומד במקולין ומוכר חתיכות האלו ואח"כ נמצא בשר טריפה ביד הקצב השני והוא במקום שהחתיכות הטריפות ניכרין והשיב הרב הגאון שלא נפסל הקצב ולא הורע חזקתו בזה שיכול לומר שלא דקדק בזה וסמך עצמו על הקצב השני שמושיט לו חתיכות האלו שבודאי דקדק היטב ואף שאינו ראוי לסמוך בזה מאחר שניכרים המה חתיכות הטריפות מ"מ אין מגרעין חזקת כשרות שלו מאחר שיש לו מקום סמיכה וה"ה בזה. אמנם מה ששחט אח"כ אחר שהתרה בו כת"ר ובית דינו שלא ישחוט עד אשר יעיינו בדינו והוא לא שמע לקול דבריהם ושחט אח"כ בזה יש מקום לפסלו ולא יהא אלא טבח שלא הראה סכינו לחכם וגם נראה שקל בעיניו איסור שבועה דהרי לא ידע מדין זה ואולי יורו המורים שמה שחתם על הקוויטל שנשבע ושאמר קונם ידי לשחיטה יש בזה כח נדר ושבועה ולמה הי' נמהר לשחוט ולא המתין זמן מה ואמנם כיון שזה הוא פעם ראשונה ראוי לדונו גם בזה כשוגג וכמו שהתנצל עצמו גם בזה ויקבל על עצמו שלא ישוב לכסלה וישמע לקול מורה ואז יוכל מעל' להכשירו כי כפי שהעידו עליו השו"ב דפה קהילתנו הוא איש ירא ה' ובלי ספק כי אין בזה זדון שבועה וה' יצילנו מכל מכשול שלא יצא תקלה מתחת ידינו בפרט בדבר אכילת איסור. דברי ידידו נצח:

סימן ד

ב"ה יום ג' כ"ב שבט תקבץ לפ"ק. לכבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה "שמחה נתן" אבד"ק "מאשציסק".

מכתבו לנכון הגיעני ע"ד השו"ב בק' שקבלו על עצמן באלה ובשבועה שאם לא ישלמו להרב א' רענדיל בכ"ש חלילה להם לשחוט ואחריהם קבלו על עצמן אנשי הקהילה שאם לא ישלמו השו"ב הסך הנ"ל יהיו אסורים לאכול משחיטתם וכעת עברו השו"ב ולא שלמו להרב הסך ושחטו ובדקו ובני העיר עברו ואכלו ומעכ"ת שואל על העבר ומבקש על העתיד לגזור אומר ששחיטתן אסורה אם יתנו להרב רענדיל לשבוע מכאן ולהבא. והנה ראשון תחלה נאמר דדין שבועה בכתב הגם שכבר דשו בה רבים מהאחרונים בתשובותיהם אמנם זה דרכי מעולם מבלי לסמוך על דברי האחרונים רק מראש צורים נראה ויסוד הדברים אי כתיבה כדיבור ובש"ס דגיטין (דף ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד מטעם דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם ומבואר מזה דהשבועה חלה בכתב דאל"כ בלא"ה ליכא קרבן שבועה ואף אי נימא דשם מיירי במושבע מפי התובע דשבועת העדות אף במושבע מפי אחרים מ"מ עדיין קשה מדברי התוס' שם ד"ה אמר ר"ז דכתבו דנוכל לומר דהך ברייתא דקאמר פרט לאלם היינו חרש קשה דבחרש אף להשביע מפי אחרים אי אפשר רק ע"י כתב ואיך משכחת לה דהרי בלא"ה אין כאן שבועה אף שראוי להגיד ומדברי תוס' הנ"ל מבואר דשבועה בכתב מועיל. ולכאורה עלה על לבי לפי מה שנראה מדברי בעל תרומת הדשן סימן דיכול לקבל שבועה ע"י שליח דהיינו שהשבועה שמקבל השליח עבורו כאלו קבל הוא בעצמו א"כ משכחת שבועת העדות בחרש ג"כ שהוא יכתוב בכת"י לחרש המעיד שיעיד לו וישביע אותו והחרש יכתוב לאחד שיקבל עליו בשבועה בשליחותו שאינו יודע לו עדות. אמנם באמת כבר כתבתי במקום אחר בתשובה אחרת דשבועה ע"י שליח לא מהני וא"כ יש ראי' מדברי התוס' והרשב"א בחידושי גיטין ששניהם כתבו דנוכל לאוקמי להך דאם לא יגיד פרט לאלם היינו חרש שאינו שומע ואינו מדבר עיין היטב ברשב"א וא"כ יש ראי' דשבועה בכתב מהני אמנם עדיין אפשר לחלק דהיכי דמהני מושבע מפי אחרים אף שהמשביע משביעו בכתב מהני אבל שבועת ביטוי שנאמר לבטא בשפתים בזה צריך שיבטא בשפתיו ממש ולקמן יבואר:

והנה זה לי זמן רב הוכחתי דשבועת ביטוי בכתב לא מהני מהא דקאמר הש"ס במס' שבועות (דף כ"א) ובמס' תמורה (דף ד') בכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם ופסק הרמב"ם בפרק מהלכות תמורה הך דינא והוסיף בדבריו ששלשה אלו אי אפשר להיות בהם מעשה וקשה הא אפשר להיות נשבע שבועת ביטוי בכתב וזה חשיב מעשה. ואמנם אפשר לומר כיון דאפשר לשבועה שתהי' בפה ועיקר שבועה הנאמר בקרא לבטא בשפתים הוא בפה אף כשיעשה בכתב לא חשיב מעשה או לדעת ר"ת דמחלק לענין עדות בין אפשר לו להגיד בפה דאז מהני עדות בכתב אבל אלם שאינו בר הגדה בפה אף בכתב לא מהני א"כ עיקר הטעם דמהני שבועה בכתב ג"כ משום שראוי לישבע בפיו א"כ שבועה בכתב אי אפשר תת כחה יותר מנשבע בפיו שאז לא הי' חייב מלקות משום שאין בו מעשה א"כ ה"ה בכתב אין כח בשבועה זאת לחייבו מלקות ומה"ט נראה הא דקאמר הש"ס דלאו דלא תענה הוא לאו שא"ב מעשה וקשה לדעת ר"ת דעדות מפי כתב מהני א"כ משכחת לא תענה דיש בה מלקות שהעיד ע"פ כתבו א"ו כמ"ש דאין כח בעדות שקר לחייבו מלקות אף שכתב עדותו באופן שיש בו מעשה ובשבועת ביטוי הסברא יותר ברורה דא"א לחייבו מלקות כיון דבפה אינו חייב ה"ה בכתב ובעדות אנו דנין על דבר העדות שהעיד מפי הכתב כיון דמועיל עדותו מחמת שראוי להגיד בפיו ממילא חייב על לאו דלא תענה ודו"ק כי הסברא שכתבתי ברורה היא:

סימן ה

להרב המאוה"ג מו"ה אייזק נ"י אבד"ק קולקב.

מכתבו קבלתי ושמה נפשו בשאלתו ע"ד שאירע בק' ששם יש שני שוחטים ואחד מהם שחט והשני הלך למקום הסמוך לבית המטבחיים ובעל השור עמד על השוחט בעת השחיטה והגיד שבעת השחיטה באמצע שחיטת הוושט אחר שחיטת הקנה פסק מלשחוט וקרע העור ביד ושאל אותו מדוע ככה עשית והשיב שלא שחט עדיין כלל ואח"ז כשבא השוחט השני ושאל אותו והתנצל ג"כ בזה ואח"כ כשבדק בדיקת פנים אמר שנדמה לו צימוק באונא וגם סירכות דקות וכאשר הלך השוחט השני לבדוק הריאה בקש ממנו בעל השור שיראה להטריף השור בבדיקה וכן עשה תופס בחוזק עד שנקרעת והטריפה וכעת השוחט הראשון מתנצל עצמו שאף שהאמת שקרע בעור אחר שכבר התחיל לשחוט בוושט הוא הי' בדעתו אולי תצא טרפה בבדיקה ואם הי' רואה שנמצאת כשרה הי' מודיע מטריפות השחיטה וכעת העבירו את השו"ב עד אשר אודיע דעתי בזה. והנה מעל' האריך בזה והנה לדעת רוב הפוסקים דאם בפעם ראשונה לא אמר לו נתנסך יינך ואח"ז אמר לו אינו נאמן וכ"ש בפועל שעליו מוטל השמירה פשיטא דאינו נאמן אח"כ וכ"ש בזה שבפעם הראשון אמר דלא נעשה פסול בשחיטה א"כ אם אח"כ יאמר ששקר הגיד מתחילה ורצה להתנצל אינו נאמן לאסור דבר שהוא בחזקת היתר א"כ אין זה אמתלא כלל ואמנם עדיין יש לומר שסמך את עצמו מאחר שבעל השור הגיד שראה שנקרע אחר שחיטת קצת מהוושט אלא שהוא הי' מתנצל א"ע אבל באמת לא נכנסו דבריו באזני בעל השור עד שביקש מהשוחט השני שיראה להטריף בעת הבדיקה, ולא חס על ממונו מחמת שבעיניו נדמה ששקר בפי השוחט ויניחו ברכות על ראשו אשר על ממונו לא חס ופשיטא שאם הי' חוזר מדבריו אח"כ והודה שנעשה פסול בשחיטה שבעל השור הי' מאמין לדבריו והיכי דמאמינו בודאי אסור מ"מ בדבר זה עצמו אי יועיל אמתלא בעד המעיד כבר הארכתי בזה בתשובה אחת שכתבתי לכבוד אביו הגאון ויבואר לקמן אמנם בגוף הדבר בנידון שלפנינו לא ידעתי ע"פ הדין מקום לפסול השו"ב על להבא כיון דאין כאן עדים שיצאת טריפה מתח"י רק שהוא עצמו אומר כן ונותן אמתלא לדבריו הרי אין אדם נפסל עפ"י עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ואם ע"פ דברי בעל השור הרי אין בידו דבר ברור וראי' שבתחלה כאשר התנצל עצמו השוחט לא עמד בעל השור על דעתו וצוה לבדוק בדיקת פנים וגם אם יאמר בבירור שנעשה פסול בשחיטה הרי אינו רק עד אחד ואין אדם נפסל לא ע"פ עד אחד ולא ע"פ עצמו ואף העד עצמו שהעיד עליו מותר לאכול משחיטתו אח"כ כיון שאם מקבל עליו ד"ח מהני אין עדותו להטריף מה ששחט אח"כ רק על שחיטה זו כמ"ש מהרי"ק הובא בש"ע יו"ד סימן ואמנם בש"ע יו"ד סימן ב' סעי' ב' מי ששחט והוציא טריפה פ"א מתח"י אם לא הוחזק בכך מותר לאכול משחיטתו מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין וכו' ורגלים לדבר מעבירין אותו ועיין ש"ך שכתב בשם מהרי"ק דאיירי כאן דהך שיצא טריפה מתח"י היינו ע"פ עד א' ומ"מ כשיש רגלים לדבר מעבירין אותו אף ע"פ ע"א וכ"כ בס' ים של שלמה הובא בתבואות שור דאם יש רגלים לדבר או בכבר נכשל אף ע"פ עד א' מעבירין אותו וא"כ כאן אם נחשוב דברי בעל השור עכ"פ כהודאת עד א' ודברי השוחט השני שהגיד ג"כ כי כמו זר יחשב לומר שלא נגע בוושט ונחשוב אותו כמו רגלים לדבר א"כ מהראוי להעבירו אמנם כבר כתבתי שדברי בעל השור אינן ברורין רק שכן נראה לו:

והנה בגוף דין זה דאחר שיצא מתח"י ואמר אח"כ נתנסך יינך דאינו נאמן הקשה הראב"ד מהא דקאמר הש"ס בהך דמטמא ומדמע ומנסך דפטור בשוגג אף למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק כדי שיודיע ממ"נ אי ליכא עדים הרי אינו נאמן כלל לומר נתנסך יינך וחילק בין שומר ופועל שעליהם מוטל הדבר להשגיח על הענין שלא יבא לכלל איסור אינן נאמנים לומר שנתנסך היין אבל איש אחר נאמן ולכאורה קשה כמו ששומר ופועל אינן נאמני' לומר שנתנסך היין מאליו לפי שעליהם מוטל השמירה ה"ה באיש אחר שאינו נאמן לומר שהוא בעצמו נסכו דהרי כ"ש שאסור לו לנסך היין וצריך לומר כיון שאין זה מענין העדות אי הי' המנסך או המטמא רק שהיין נתנסך אין העדות בטל מחמת אמירתו שהוא נסכו ואמנם אם אינו אסור רק בשותפות בגווי' א"כ הרי זה מענין העדות לומר שהוא נסכו מהראוי שלא יהי' נאמן בעדות זה ועוד כיון דאית לי' שותפות בגווי' הרי השותפים שומרי שכר הם והשומר אינו נאמן לומר נתנסך אף ע"י אחר וצריך לומר דבאמת מאן דסובר אין אדם אוסר דשא"ש סובר דהיזק שא"נ ל"ש היזק דר"נ סובר כן באמת ובלא"ה בשוגג פטור ובזה נתיישב הא דלא קאמר הש"ס במס' גיטין דאף למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד בעלמא כאן פטור שוגג כדי שיודיע ובזה א"ש דכיון דר"נ סובר אין אדם אוסר ומוקי להך באית לי' שותפות בגוי' ל"ש בזה כדי שיודיע ודו"ק היטב ובחידושי הארכתי, נחזור לענינינו שמצד הדין אין לאסור השוחט הנ"ל רק שמ"מ נראה שהשוחט הזה הוא מקלי הדעת ושוחט צריך להיות ירא ד' מרבים גלל כן אני מניח הדבר הזה כפי חכמתו אם מעכ"ת יראה ששגגה היא בידו יוכל להתירו אחר שיקבל עליו שלא יעשה עוד כזאת לומר על האיסור היתר ויסמוך עצמו שבעת הבדיקה יראה לעשות איזה פסול בבדיקה כאשר עיני ראו כמה פעמים יצאו מכשולים רבות מזה רק יאמר דבר אמת כאשר הוא ואין שונין ואין מפרשין לחכם כמותו את אשר יראה להחמיר עליו על להבא כי השוחט מן הצדדין של היתר אינו מותר לכתחלה וה' הטוב ינחני בדרך אמת שלא יצא תקלה מת"י. דברי ידידו נצח:

סימן ו

לכבוד הרב המופלג מו"ה משה דוד נ"י מו"ץ דק' בוברקא.

מכתבו קבלתי והנה מבואר בש"ע סי' נ' דבאבר שאמרו ניטל טריפה ואם נברא חסר מן הבטן נחלקו בדבר הרמב"ם ז"ל כתב דאם נברא חסר מן הבטן כשר דאי נימא דחסר טריפה כמו ניטל א"כ דיני נטילה וחסרה אחת הוא ולמה נחשבו במנין שמנה טריפות לשנים ודעת הרשב"א דכל מקום שאמרו ניטל טריפה ה"ה בנברא חסר. ומעל' כתב דהא דיתר כנטול דמי היינו כמו חסר מתחלת ברייתו דמי דהרי היתרא נולד ג"כ עמו מתחילת ברייתו והרשב"א ז"ל שדעתו רחבה מדעתינו כתב להדיא דיתר כנטול דמי היינו דמה שמזיק ניטל ביד זה מזיק גם כן אם נברא יתר אבר ואמנם מדברי הרב ב"י נראה שהבין מדברי הרמב"ם דיתרת מן הבטן אינו רק כחסר מן הבטן וכמו שיבואר ולדעתי יש ראי' כדברי הרשב"א ז"ל דהרי"ף הביא לשון הש"ס ואת שתי הכליות שכתב גבי קרבן ולא בעל שלש כליות ולא בעל כוליא אחת ומדפסל קרא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וקשה לדעת רבינו ז"ל מנ"ל דניטל הכליות כשר מהך קרא מדפסול לגבוה הא לגבוה פסול בנברא חסר דבעלת כוליא אחת היינו מן הבטן ולהדיוט שרי אבל בניטל אח"כ מאין הרגלים להתיר וצריך לומר דמיתר דייק דהיינו בעלת שלש כליות דמיעט קרא לפסלו לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אף דיתר כנטול דמי דהיינו כמו ניטל אח"כ וש"מ דניטל כשר ובאמת יש מקום לפרש לשון הרי"ף דבאמת ניטלו הכליות נזכר במשנה רק על יתר הכליות דקדק הרי"ף מלשון הברייתא דדוקא לגבוה אסור מכלל דלהדיוט שרי ועי' בתוס' חולין (דף נ"ז) בד"ה שמיטת ירך ונתיישב קושייתם בזה ובחידושי אמרתי עוד לפמ"ש הרשב"א בתשובה דגבי יתרת אף שחי' י"ב חודש אסורה דאיסור שלה אינו מצד שאין כמוה חי' אלא משום דכל יתר כנטול דמי ונטול היא טריפה שאין כמוה חי' ונתיישב הא דקאמר הש"ס דמדחשיב לי' בהדי מומין מכלל דלהדיוט כשר ומאי ראי' הא יש נ"מ בספק וחיתה אח"כ יב"ח אמנם מיתר קא דייק דבזה ל"מ שהיי' י"ב חודש אבל מהך דשמיטת ירך אין כאן ראי' דנ"מ אם שהתה י"ב חודש מיום שהרגישו השמיטה והארכתי בזה והנה בש"ס דנדה לענין טומאת לידה עד היכן יחסר מן הולד שלא תהי' טמאה חד אמר עד הארכובה וחד אמר עד נקביו וחד אמר עד טיבורו וקאמר הש"ס דבין מ"ד עד ארכובה למ"ד עד לנקביו פליגי אי טרפה חי' דכיון דמארכובה ולמעלה הוי טריפה ואם טריפה אינה חי' אינה מטמאה אותה טומאת לידה ואם טריפה חי' מטמא טומאת לידה ובין למ"ד עד נקביו למ"ד עד טיבורו נ"מ בהא דר"א דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבילה והיינו דאף דטריפה חי' אבל נבילה אינה חי' דמ"ס דהוי נבילה ומ"ס ל"ה נבילה יעייש"ה וקשה הא אף דהוי טריפה בניטלו רגלי' מארכובה ולמעלה אבל מנ"ל דבחסרון מן הבטן מהארכובה ולמעלה חשוב טריפה עד שנחליט דהאי מ"ד דסובר דמטמא בטומאת לידה יסבור טריפה חי' שוב ראיתי לאחד מגדולי הדור שהרגיש בזה בספרו:

ואמנם אחר העיון נ"ל דלק"מ דבלא"ה קשה מה שהקשיתי בחידושי לדעת הסוברים דיש חילוק בין טריפות אדם לטריפות בהמה דאף דבבהמה אמרי' בהחלט דאין טריפה חי' אבל באדם דאית לי' מזלא יוכל לחיות ואם כן מאי ראי' מייתי דטריפה חי' בבהמה מהא דמטמא טומאת לידה באדם ואמנם כל הדברים נכונים דבאמת אף ביצא מחותך ואף נפל מטמא טומאת לידה והא דקאמר הש"ס כאן דאם טריפה אינה חי' אינה מטמא טומאת לידה היינו משום דמבואר שם דבגוף אטום אינו מטמא טומאת לידה ואיזהו גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות וע"ז קאמר מהו שינטל מן החי וימות דהיינו שנולדה טריפה וחשוב גוף אטום והיינו שאין לידה חשובה כשנולד באופן שנחסר אבר שהנשמה תלוי' בו וזהו גוף שאינו שלם אבל אי טריפה חי' א"כ אינו בכלל גוף אטום דאינו בכלל שינטל מן החי וימות וענין שינטל מן החי אינו מחמת שסופו למות ולכך אינו מטמא טומאת לידה אלא דכל שנולד באופן כזה שבמקום שכבר נולד ואח"ז ניטל ממנו אבר כזה הוא מת או שנעשה טריפה למ"ד טריפה אינה חי' חשוב גוף אטום והיינו שינטל מן החי וימות ולכך אף דבאדם דאית לי' מזלא יוכל להתרפא אף שהוא טריפה מ"מ חשוב גוף אטום ולק"מ:

שוב ראיתי ברשב"א חי' נדה שכתב ליישב קושי' התוס' בהא דקאמר הש"ס וושט נקוב אמו טמאה לידה והקשו דהא בטריפה אינה טמאה לידה למ"ד טריפה אינה חי' וכתב דכיון דאינו חשוב לידה כמו נפל אלא דאף גוף אטום הוא תלי' בחיות וזה ברור מאוד וע"כ צ"ל כן דהרי זה דבר ברור דאף אי נימא דכל מקום שאמרו חז"ל אם ניטל טריפה ה"ה בנברא חסר אבל פשיטא דכ"מ שאמרו חז"ל אם ניטל הוי נבילה אבל בנברא חסר פשיטא דל"ה נבילה ובהדיא אמרו חסר ויתר ברגל טריפה הוי ומשמעות הענין אף שהיתר הוא רגל וירך או חסרון הוא באופן זה ובניטל הוי נבילה באופן זה וכמבואר בש"ס ומ"מ בחסר ויתר הוי טריפה וכן מילתא דפשיטא טובא ולא יעלה על לב אדם שאם יברא אחד בגוף אטום עד נקביו שיטמא באהל והיינו דלענין טומאת נבילות אינו מטמא רק בניטל ממנו הירך וחלל שלה וא"כ איך יתכן הא דקאמר הש"ס דבין מ"ד עד נקביו ומ"ד עד טיבורו איכא בינייהו הך דר"א דניטל ירך וחלל שלה והא שם נולדה מן הבטן דאינו רק טריפה א"ו דכוונת הש"ס דכיון דאם ניטל אח"כ הוי נבילה חשיב גוף אטום ואין זה לידה חשובה ודו"ק. ומעתה אזיל ראיות בעל כו"פ ודעתי להורות כדברי הפר"ח:

ובענין החלב של צלע היתרה עיין בס' פר"ח בהגהה ובס' מ"ב ואין כל חדש וזולת זה מה שדקדק מעכ"ת מענין יתר הטחול על דברי הט"ז כבר קדמו בשו"ת עבודת הגרשוני בתשובתו למו"ה חגי חנוך. ובאמת אין כוונת הט"ז דנקב ל"ש בבריאה וכמו שחשבו האחרונים וע"כ השיג עליו בס' נודע ביהודא מברכת אשר יצר וברא בו נקבים ואמנם כוונתו דל"ש נקב בבריאה רק בדבר ששייך בו חלל ולא בדבר שטחיי וכ"כ בשו"ת צמח צדק סי' ע"א והסכים להט"ז ואמנם מודה באבר שיש בו חלל וע"כ אין ראי' מהך דברא בו נקבים דשם איירי באברי' של חלל ויתר כנטול דמי ואף שיתר הוא מחיים מ"מ דומה לניקב באבר חלל ומ"מ אני מוצא נחת בראותי שבקי בפוסקים והנני מסכים על ידו להורות בדיני או"ה כי ראיתי ששקד הרבה על דיני או"ה. דברי ידידו נצח:

סימן ז

ברך אשיב לשואל כענין ומשיב כבוד ידיד נפשי הרב הגדול החריף המופלג חכם וסופר מו"ה ליבוש נ"י אבד"ק טראשין.

מכתבו קבלתי וע"ד השאלה באונא ארוכה ועבה הדבוקה לאומא ויש בה היכר סדק ושאר סימנים ואמנם בצד השנית היא סרוכה לאונא שלא כסדרן ועברה ע"י מיעוך ומשמוש ואנשי קהילתו הטריפו הבהמה מטעם תרתי לריעותא וכן המנהג בק' להורות בזה איסור ושאל מעל' מה דעתי בזה והנה לא אומר לסתור מנהגן בזה דאולי דעת המורה הראשון הי' דבהיכר סדק מ"מ חשובה סירכא כסדרן ובצירוף סירכא השנית חשיב תרל"ר כי סירכא כסדרן שם ריעותא עלה לדעת הרבה פוסקי' וא"כ אין לסתור המנהג והרי דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אין מתירין אם לא במקום טעות מפורסים ואל תטוש תורת אמך אמנם במקום שאין מנהג האמת שיש להתיר דדעת קצת פוסקים דהיכר סדק אינו מטעם סירכא כסדרן רק שהסדק מורה שבפנים אין כאן דביקות כלל וכמ"ש הרב בסי' תב"ש וכן נראה לי שכן דעת הפוסקים דהרי דעת הרבה פוסקים דבסירכא כסדרן בעי בדיקה והבדיקה מעכבת ומה"ט הי' דעת הרב בד"מ ובהגהה סי' ל"ט דלדידן דאין בקיאים בבדיקה יש לאסור ובהיכר סדק לא עלה על דעת שום פוסק להחמיר א"ו דהיכר סדק עדיף מסירכא כסדרן וא"כ אין כאן ריעותא כלל. והנה הט"ז כתב לענין תרתי בועי במ"ז דלא חשיב תרל"ר כיון דאין כאן רק שם אחד וא"כ לכאורה ה"ה בזה כיון דשני הריעותות משם סירכא היא ואמנם באמת הט"ז בעצמו בסי' ל"ט לענין סירכא כפולה כתב דאם גם השנית היא דבוקה לא מהני מיעוך דחשיב תרל"ר והוא סותר דברי עצמו ולקמן יבואר מה שנראה לי בהבנת הדבר:

והנה בענין מראות הריאות הכשרים כתב מהריט"ץ דשני מראות כשרות חשיב שני ריעותות ואסור והתב"ש חולק עליו כיון דהם שם אחד ולכאורה הדבר מבואר בש"ס חולין (דף מ"ו ע"ב) אוכמי אוכמי גילדי גילדי חזותא חזותא דכשר משום דהמה מראות כשרות אף שהם שנים או יותר לא אמרי' דחשיבי תרל"ר ואמנם מהריט"ץ כתב דמהך סוגי' מוכח להיפוך דדוקא אוכמי אוכמי או חזותא חזותא וכו' כיון דשניהם מראה אחת הם לא חשיב תרל"ר אבל בהצטרפות אוכמי וחזותא או גילדי דשני מראות הם אף דשניהם מראות כשרות מכל מקום חשיב תרל"ר ונ"ל דהעיקר כדבריו אלה ודלא כבעל תב"ש שחולק עליו בזה. ובזה אמרתי מה שכתבו התוס' שם בד"ה אוכמי אוכמי דקשה דהרי שחור הוא מראה טריפה וכתבו דהך אוכמי היינו ככוחלא ולעיל כתבו התוס' בהא דקאמר הש"ס כאן באדומה דכשרה וכאן קאמר דאדומה טריפה דהא דקאמר אדומה כשרה היינו בחוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה ולמה לא כתבו כאן דהא דקאמר הש"ס כאן אוכמי אוכמי דכשר היינו בחוזרת ע"י נפיחה וכבר הרגיש בקושי' זו המהרש"א. ואמנם לפ"ז א"ש כיון דהש"ס קאמר אוכמי אוכמי חזותא חזותא ולא כייל כאחת אוכמי וחזותא ש"מ דמשום תרל"ר קאתינן עלה והיכי דחוזרת ע"י נפיחה כתבו מהרש"ל והט"ז דבעינן שיחזור למראה ריאה ממש ולא למראה כשרה והש"ך חולק ע"ז וסובר דאף בחזרה למראה כשרה מהני ומעתה כוונת התוס' דאי נימא דאוכמי כשר איירי בחוזרת למראה ריאה ממש א"כ אין כאן ריעותא כלל דהרי כל מילי דריאה כשהיא נפיחה משערין וא"כ אף באוכמי וחזותא כשר ואף לדעת הש"ך פשיטא דאם אחת חוזרת למראה כשרה והאחרת למראה כשרה אחרת חשיב תרל"ר אף באוכמי ואוכמי ואי שניהם חוזרים למראה אחת אף באוכמי וחזותא כשר כיון דאחר נפיחה שם אחת לשניהם וא"ש ודו"ק:

והנה בזה נראה בישוב דברי הט"ז דבאמת גבי בועי דמ"ז אין לנו לומר דריעותא הוא לדעת האומרים דתרי בועי של מ"ז דסמוכין כשר אבל בסירכא שלכ"ס דבאמת יש סירכא דטריפה וסתמא דמילתא סירכא מחמת נקב בא אלא דע"י מיעוך ומשמוש יוצא מכלל טריפה וחזי' דאף דעברה ע"י מיעוך שם ריעותא עלה כמו שלמדנו מדברי הט"ז בעצמו סי' ל"ז א"כ בשני סירכות במקום אחד אף אי נימא דאחת מן הסירכות אינה רק הפשטת ליחה אין מזה ראי' שגם האחרת היא כן ובעינן משמוש על השנית ג"כ וכיון דשניהם אף שעברו ע"י מיעוך שם ריעותא עלה חשיב תרל"ר ואין דברי הט"ז סותרים זא"ז א"כ בנידון שלפנינו אי אפשר להקל מחמת דברי הטו"ז ואמנם הרב בס' תב"ש חולק גם בזה על הטו"ז דסירכא כפולה העוברת ע"י מיעוך ומשמוש אינו חשיב תרל"ר ואמנם גם בזה יש לחלק והמשכיל יבין. ואמנם מטעם הראשון נראה ברור דלא חשיב תרל"ר ועוד והוא העיקר דהרי הסכימו כל הפוסקים דבעינן שיהי' שני ריעותות במקום אחד באופן שהאחד מורה על חברו שבמקום זה יש טריפות וכמו שמורה לשון הראב"ד סירכא תלוי' היוצאת מתוך הבועות או בועא העומדת על מקום הריעותא אלא שהרב בעל תב"ש למד מדין תרתי בועי דסמוכי להדדי דאף סמוך למקום הריעותא מיקרי במקום אחד ובשני בועי דסמוכי כתב הרב בעצמו דעכ"פ בעינן שלא יהא רוחב קש ביניהם וא"כ כאן כיון דרוחב כל האונא בין שני הריעותות לא חשיב תרל"ר כן נ"ל ברור ואף במקום שאין מנהג יש להקל בזה בפרט במקום הפ"מ:

וע"ד השנית בריאה שיוצא ממנה דם ואומרים קצת שהיא זיעת הבהמה חלילה להקל באיסור תורה ופה קהלתינו נהגו להחמיר גם בכל קהלות המדינה וכבר נשאלתי בזה זה זמן רב והוריתי לאסור וכתבתי בזה באריכות ואם יסכים אצוה להעתיק תשובה זו ולשלוח לידו ז"ז אין בידי חדשות ה' הטוב ינחהו על מי מנוחות ומשפע הברכות יניקהו להתפרנס בכבוד. כנפשו ונפש ידידו נצח:

יעקב אורינשטיין

סימן ח

ע"ד השאלה אשר נמצא בכוליא בועא של מים עכורים ולא היתה בולטת וא"י אם היו סרוחים כי לא בדקו אח"ז ולא הגיע ללובן רק סמוך ממש ללובן והורה חכם א' להתיר וכבר נאכל הבשר ועתה בא לשם חכם א' ואמר כי המורה האכיל טריפות לישראל ואסר כל הכלים של פארציליין שנשתמשו עם הבשר וכלי נחושת וברזל טעון הגעלה עכת"ד החכם השני ועתה מעלתם באו לדרוש אותי איך יתנהגו בזה וזאת אשר נראה לי לדון בזה בלי שום נטי' לאחד מן החכמים כי תורה כתיב בה אמת וחלילה לישא פני איש בשגם כי שני החכמים המה אוהבי ואען ואומר הנה דעת הש"ע דאף מוגלא או מים סרוחים כל שלא הגיע המוגלא לתוך הלובן כשר ואמנם האחרונים החמירו כדעת רבינו שמואל בן חפני דדוקא בלקותא אמרו והוא שהגיע לקותא עד מקום חריץ אבל מליא מוגלא אף שלא הגיע למקום חריץ טריפה והנה בש"ס חולין (דף מ"ח) מליא מוגלא טריפה מים זכים כשרה וקאמר ההוא בכוליא איתמר ובש"ס דחולין (דף מ"ד) אהא דקאמר עולא שמנה טריפות נאמרה למשה בסיני דרוסה נטולה וכו' וקאמר לאפוקי לקותא דרכיש דאמר לקתה בכוליא טריפה ולמה לא קאמר לאפוקי מוגלא דרב מתנא דאמר דבכוליא מלאה מוגלא טריפה וצ"ל דהיינו מוגלא היינו לקותא וע"כ נקט לקותא כיון דמוגלא ג"כ בכלל לקותא הוא וש"מ דדין מוגלא ודין לקותא אחד הוא ובשניהם בעי שיגיע למקום חריץ וראי' זו הביאה מעלת החכם בשם ס' פנים מאירות וכתב שהיא קושי' גדולה לדעת האוסרים במוגלא אף שלא הגיע ללובן:

ולי נראה ליישב בפשיטות דבאמת מבואר דעת הרמב"ם ואתו הרבה פוסקים דבעוף אין לקותא דכוליא אוסר וכתבו דבש"ס מבואר טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וכאן אינו בכלל טריפות שמנו חכמים כי בדברי חז"ל נזכרים שמנה מיני טריפות ותנא דבי ר"י בפרטן הזכיר שמנה עשר ובכולן אין לקותא בכלל רק דנזכר בדברי אמוראי ואינו בכלל טריפות שמנו חכמים דהיינו בין המנין עייש"ה בלשונו של רבינו והטעם כתב מהר"י מולין משום דכליות של עוף אינן במקום זה רק הם סגורים בעצם ואינן חשובים כליות כלל והאחרונים כתבו דכיון דאינו אוסר רק כשהגיע הלקותא עד הלובן ובעוף דליכא חריץ ולובן כלל אין כאן מקום שאוסר והנה נראה דהוצרכו לטעם זה דאין לובן בכוליא של עוף וגם הוצרכו לטעם של מהר"י מולין דלכאורה קשה הא דהקשה הש"ס לעיל לתנא דבי ר"י והא איכא לקותא דרכיש ולמה חשיב שמנה עשר טריפות דילמא לכך לא חשיב לה דאי נחשוב נימא כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וכוליא שלקתה אינו אוסר בעוף לכך לא חשיב לה תנא דבי ר"י במנין הטריפות שנאמרו למשה בסיני אלא ודאי דאין חריץ לכוליא של עוף וא"כ הו"ל למיחשב במנין הטריפות גם כוליא שלקתה שאסור בבהמה כשהגיע למקום חריץ וממילא בעוף דלא משכחת שיגיע לחריץ דהרי אין לעוף חריץ אין כאן טריפות. ובזה ישבתי דקדוק הלשון ברש"י ר"פ אלו טריפות והא איכא לקותא דרכיש ופירש"י ומסיימי בה בני מערבא והוא דמטי לקותא למקום חריץ והוא שפת יתר לכאורה. ובזה א"ש דקשיא לי' דילמא לכך לא חשיב במנין השמנה עשר טריפות לשלול עוף דאין לקותא דכליות מטריפו וע"כ כתב דבלא"ה ליכא טריפות בעוף כיון דבני מערבא מסיימי דבעי' מקום חריץ ואמנם טעם זה משום דליכא חריץ ג"כ אינו מספיק לדעת המטריפין מוגלא אף שלא הגיע למקום חריץ א"כ אף בעוף מהראוי להיות טריפה אף שאין לו חריץ דהרי במוגלא לא בעינן להיות מגיע עד החריץ וע"כ הוצרכנו לטעמו של מהר"י מולין דאף טריפות דמוגלא אינו מטריף בכליות דעוף וכמו כן בהך דעולא דחושב הטריפות בכללן נוכל לומר דלכך לא נקט טריפות דכליות דלא נימא דדמי' לשאר כללי הטריפות דשייך אף בעוף אלא דזה אינו דהרי כאן דליכא חריץ בלא"ה אינו מטריף כמו בבהמה כשלא הגיע למקום חריץ אבל מוגלא לא הי' יכול למיחשב כיון דאינו צריך שיגיע למקום חריץ ומ"מ אינו אוסר בעוף ואי הוי חושבו במנין טריפות הוי אמינא דהוא בכלל כל שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ולכך לא קאמר הש"ס לאפוקי דרב מתנא ודו"ק היטב:.

ואמנם עיקרן של דברים כך הוא דלכאורה אפשר לומר דלכך לא נקט עולא לקותא דרכיש לפי דלא חשיב רק טריפות ודאי דלא מהני בי' שהיי' שנים עשר חודש מיום שנולד הריעותא דכן הדין דבכל הני דחשוב טריפה ודאי לא מהני אף אם שהה שנים עשר חודש מיום לידת הריעותא ולכך חשוב עולא הני שמנה מיני טריפות שנאמרו למשה בסיני אבל לקותא דרכיש לאו ודאי הוא אך דטריפה משום ספק שמא סוף בני מעיים לנקוב וצ"ל דמשמע לי' מלשון דאמר רכיש לקתה בכוליא טריפה דהוי ודאי טריפה ואמנם הא דמליא מוגלא טריפה אף שלא הגיע למקום חריץ אינו באמת רק טריפה מספק דשמא יגיע הלקותא עד הלובן וכ"כ בס' כנסת יחזקאל דמוגלא ולא הגיע ללובן טריפה רק מספק ולכך לא מנה עולא. בהדי שמנה טריפות דבהני ל"מ שהיי' י"ב חודש משא"כ במוגלא וזה ברור. והנה לכאורה קשה בהא דקאמר הש"ס (בדף מ"ג) יפלח כליותי שנאמר גבי איוב מי קאי חיי ופירש"י דהיינו לקותא והקשו התוס' דילמא מים זכים עיי"ש וקשה בפשיטות אף אי הי' מים סרוחים ועכורים דילמא לא הגיע הלקותא עד מקום חריץ ומוכח מזה דמוגלא או מים עכורים טריפה אף שלא הגיע למקום חריץ:

ונראה לי ליישב גם את זאת דבאמת טעם המחמירין במוגלא אף שלא הגיע לקותא למקום חריץ משום כיון דנתקלקל כ"כ סופו להגיע למקום חריץ והפר"ח הקשה ע"ז ממה שכתב הרשב"א דלא מטרפינין משום שסופו לקלקל רק כמות שהיא כעת דיינינן לי' זולת בדרוסה ועוד מקומות מועטים ואני כתבתי בזה דבאמת כל דבר קלקול אינו ברור שלא יהי' לו רפואה רק דאנו דנין הדבר כמות שהיא ומעמידין הדבר על מעמדו אבל אם הדבר כמות שהיא אינו בחזקת טריפה רק שסופו לקלקל א"כ אמרי' סופו להתרפא וזה ברור בטעם הדבר. ומעתה אתי שפיר דבאמת התוס' לא נעלם מהם דבר זה דאיוב לא עשו לו רפואה אלא דסברי דכיון דמים זכים כשר אף בהגיע ללובן א"כ אינו צריך שום רפואה וא"כ מאי ראי' מחיי איוב אבל מהך דשמא לא הגיע הלקותא עד החריץ פשיטא דמייתי ראי' מאיוב שלא נעשה לו רפואה כלל וסוף החריץ להתקלקל ומ"מ חי' אח"כ כמה שנים כמו שתירצו התוס' והדברים ברורים למבין:

והנה בש"ס (דף מ"ח) כל הפסול בריאה כשר בכוליא שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא ואקשינין עלה וכללא הוא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא וזה לי ימים הקשיתי לדעת האגור בשם מהר"י מולין דהלקותא דכוליא פסול משום דסוף בני מעים להתקלקל א"כ אין זה טריפות הנוגע לכוליא עצמה ולזה קאמר שהרי ניקב פסול בריאה היינו נקב שיש בו חסרון ומחמת חולי דפסול בריאה לכולי עלמא ואף לר"ש דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות מ"מ בנקב שיש בו חסרון מודה] כשר בכוליא דאף שיש בו חסרון ומחמת חולי דלשיטת או"ה הובא בש"ך סי' מ"ד ס"ך אף בכוליא טריפה היינו במקום הלובן ומשום סוף בני מעיים להתקלקל כמו בלקותא אבל מצד הכוליא עצמה אין חשש ולכך שלא במקום הלובן כשרה בניקב וכ"ש מה שכשר בריאה מצד טריפות ריאה עצמה כשר בכוליא מצד עצם הכליות ובמקום החריץ טריפה משום בני מעים ומה הקשה מהך דמוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא הא דפסול בכוליא הוא משום טריפות בני מעיים ולא מצד עצם הכוליא א"ו דמוגלא טריפה אף בלא הגיע ללובן וכדעת ר"ש בן חפני גאון ובזה נראה לי הא דדעת ראב"י דאף מים זכים דכשר בכוליא היינו בלא הגיע ללובן והט"ז הקשה עליו דלא גרע מריאה דמים זכים כשר ובאמת אין הנידון דומה לראי' דמ"ז דפסול בכוליא בהגיע ללובן הוא משום שסוף בני מעיים להתקלקל ובריאה לא שייך זה ועיקר קושי' הש"ס מן מוגלא דפסול אף בלא הגיע ללובן דבזה ל"ש טעם קלקול הבני מעים ולכך שפיר דייק הש"ס דמוגלא אף בלא הגיע ללובן טריפה דבהגיע ללובן אף מ"ז טריפה והנה מהרש"ל מחלק בין בועא בולטת לחוץ ובין אונא בולטת וטעמו כמ"ש כנה"ג דבש"ס קאמר העלתה צמחים מהו ופירש"י צמחי' בולטין ואמר רבה שהתלמידים מזדנזין בדבר ואח"ז מסיק ההוא בכוליא איתמר משמע דומי' דצמחי' דאיירי בבולטין ועיי"ש מה דמיישב הא דלא קאמר הש"ס כשר בכוליא בלתי בולטת וכבר ישבתי על נכון באיגרת הקדום וגם בס' הנ"ל מיישב זה עייש"ה סיומא דפסקא אילו יבא מעשה כזאת לפני לא הייתי מתיר אף בבועא שאינה בולטת וכמ"ש בס' הנ"ל ואמנם אם חכם אחר סומך על מהרש"ל וגם על דעת המכשירין במוגלא ומים עכורים בלא הגיע ללובן וכדעת המשביר בעל בית יוסף מי יאמר עליו שהאכיל טריפות לישראל אלא יאמרו שלא יוסיף להתיר דבר שנהגו בו איסור ורבים מן הקדמונים אוסרים ודברי חכמים בנחת נשמעים והמעיין היטב ימצא נחת:

והנה הכלים כבר כתבתי במקום אחר שחכמי איטלי' רובם ככולם הסכימו להתיר כלי חרס אחר מעת לעת כיון שאין להם תקנה בהגעלה חשוב דיעבד והובאו דבריהם בס' מנחיל יעקב והחכם מהר"ל סרוואהל הקשה מהך פינכא דר"א דתברי' ולא צוה להשהות מעל"ע וכתבתי דבכ"ח יש לאסור אף לולא הגזרה דאב"י אטו בת יומא משום דכיון דיש שם איסור על הכלי דהיכי דאי אפשר להפריד האיסור אמרי' בכלי גם כן חתיכה עצמה נ"נ א"כ שייך טעמו של הרא"ש דאינו דומה כלי למאכל שנתבשל בתוכו דהמאכל קבלה טעם האיסור משובח וכיון שכן אין כאן לכל היותר רק חשש ספק ומחלוקת הפוסקים וגם גוף הדבר שהחמירו הפוסקים במוגלא בלא הגיע ללובן כבר כתבתי בשם מהרש"ל דאינו רק חשש ספק א"כ פשיטא דהכלים מותרים אחר מעל"ע ובפרט כלי פארציליין דהם יקרים:

סימן ט

להרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים מ' מאיר צבי נ"י אבד"ק סאמבור והגליל.

ע"ד שאלתו שאלת חכם במעשה שאירע בקהילתו שהי' ביה"כ נסרך לטרפש ובדק בביה"כ בפנים ומצא שם שהי' נקב בעור הפנימי שהלך בין הקמטין לאורך ביה"כ והי' ניכר שהנקב לא הי' נגד עובי ביה"כ רק לארכו ונמצא שם עצם עגול ועם שבודאי אינו ראוי לנקוב והי' נראה לו שנדחק שם העצם גם העצם הזה הי' מונח לאורך ביה"כ ולא נגד עובי' והוקלף העור החיצון וראה שעברה הסירכא בנקל מבחוץ ולא הי' ניכר בעור החיצון שום נקב ושום בשר רע לא לצד חוץ ולא לצד פנים עכ"ל השאלה. אודיעהו דעתי בזה הנה בנמצא מחט בביה"כ ואינו תחוב ויש קורט דם בחוץ האחרונים בעל ט"ז וש"ך אוסרים עיין בט"ז ס"ק י"ד ובש"ך ס"ק ל"א בסי' מ"ח. ואמנם הט"ז כתב כן להלכה והש"ך כתב כן בהבנת דברי רמ"א ולא שיפסוק כן דהרי עיקר הטעם שנחמיר בזה אף בנמצא ואינו תחוב כשיש ק"ד מבחוץ משום דנלמוד מוושט והרי הש"ך בעצמו כתב בסי' ל"ג ס"ק י"ז דבנמצא ואינו תחוב אף ביש ק"ד לא נמצא בפוסקים לאיסור רק שרמ"א הבין כן בדעת הגהת מיימוני והמעיין בהג"מ יראה דאתחוב קאי מדכתב דק"ד מורה שניקב לחוץ ולא כתב שהק"ד מורה שניקב דהרי כיון שנמצא ואינו תחוב אם אין ק"ד אין ראי' שניקב כלל אלא דכאן בסי' מ"ח כ"כ לדעת רמ"א דע"כ כתב וא"צ בדיקה דמשמע שאם בדקו ומצאו ק"ד אסור אף בנמצא משום דרמ"א לשיטתו אזיל וכ"מ מדברי הנקה"כ עיין היטב. ואמנם בס' צמח צדק סי' כתב דגם רמ"א מודה דבנמצא מחט בבה"כ ואינו תחוב מותר אף ביש ק"ד ומ"ש רמ"א א"צ בדיקה היינו אם ניקב מעבר לצד החיצון אבל ק"ד אינו מזיק ואינו דומה לוושט דשם אוכלין ומשקין דחו המחט לחוץ אבל בבה"כ דנייחי אם היתה תחובה מאז גם כעת היתה תחובה. ועמו הסכימו הפר"ח והפ"ת ובקהילתנו נהגתי להחמיר כהט"ז כי אתרא דרב ובשאר קהילות יש מקילין ויש להם על מה שיסמוכו ואמנם מעכ"ת כתב דבעובדא דידי' נמצא נקב מבפנים והוי כמו תחוב ואמנם גם בזה אם הנקב בא מחמת חולי ואינו כנגד עובי ביה"כ רק בתוך הקמטין וניכר שאינו רק בפנים וגם הסירכא עברה ע"י מיעוך קל כמ"ש כת"ר במכתבו המיקל במקום הפ"מ לא הפסיד. ומחמת כי כעת לבי בל עמי אין בכחי להרחיב הדיבור ות"ל יש לי בזה הרבה חידושי' נכונים. דברי הכותב בידים רפות נאנח לפגעי הזמן:

יעקב אורינשטיין.

סימן י

לק' קארלין במדינת ליטא. רב שלום וברכה כפולה לכבוד מחו' ידידי כנפשי ולבי הרב החריף ובקי המפורסים מ' יעקב מאיר נ"י:

זה ימים רבים הגיע עדי מכתבו הנחמד ובתוכו דברי תורה ולהיות כי בעת ההוא לא הייתי במזג השלימות לא הי' בידי להשיבו אותו יום לביאת מכתבו ובין כך יצא הדבר מלבי לסיבת טרדותי וביחוד טירדת השלמת חיבורי על או"ח חלק רביעי וכעת שמתי נגד עיני דבריו הטהורים בענין דם שבשלו ידע מע"כ כי כוון קצת לדעתי אמנם אנכי הוספתי בזה דברים וז"ל בחיבורי לטור יו"ד הנה שיטת רש"י והרמב"ם דדם שבשלו הוא מן התורה וחייב עליו וכתב הרשב"א לחלק בין דם קדשים דאף לדעתו הוא מדרבנן אבל דם חולין הוא מה"ת ולכאורה קשה ע"ז דבש"ס דפסחים בהך מולייתא דסבר רבא דאמרי' כבולעו כך פולטו קאמר הש"ס לימא מסייע לי' נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו ש"מ דאמרי' כבולעו כך פולטו ומה ראי' מייתי דפסח דם קדשים הוא דהוא רק דרבנן וסמכינן אהך סברא כבכ"פ אבל דם חולין דהוא מה"ת מנ"ל דנסמוך אהך טעמא וכיוצא בדבר חזינן דדעת או"ה דהא דאמרי' גבי דם אגב דטריד למיפלט לא בלע וגבי ציר לא אמרי' כן הטעם דלא סמכי' אהך טעמא רק בדם דאחר הבישול הוא רק מדרבנן ולא בציר טריפה דהוא מה"ת ונראה לי ליישב ואדרבה משם יהי' ראי' לשיטת הרשב"א בכוונת דברי רש"י דהנה באמת דעת רש"י ז"ל דלא חשוב אינו נאכל מחמת מלחו רק כעין מליח דבעי לאורחא אבל מליחה שמולחים לקדירה להוציא הדם חשוב נאכל מחמת מלחו והקשו התוס' מהך דרב מרי בר רחל דאימלח לי' בשר שחיטה בבשר טריפה דאסר רבא משום איסור מליחה ושם הוי רק מליחה כעין שמולחין לקדירה וע"כ דחו שיטה זו ואמנם באו"ה הובא בהגהת מהרמא"י כתב דהבשר לא חשוב רותח ואמנם הציר היוצא חשוב רותח ואם נפל תוך שיעור מליחתו לציר אוסר והנה צריך לומר הא דלא נאסר הבשר כשר מחמת שבולע הציר שזה חשוב רותח היינו משום כיון דאין הבשר רותח אינו מפליט ציר כלל ולכך אין הציר אוסר והיינו במליח כעין מליח דבעי לקדירה והיינו בבשר שכבר פלט דמו והודח דנסתמין נקבי הפליטה והוא מולחו פעם שנית אחרי כן אינו אוסר כיון דאין הבשר רותח אבל בעת שפולט דם ופתוח לפלוט דם שזה עיקר פעולת המלח להפליט דם אז פולט ציר ג"כ וכיון שהציר הנפלט הוא רותח נבלע בבשר ואוסר וזה ברור וכן מבואר בפוסקים והנה כתבתי בחידושי ראי' לשיטת רש"י דמליח לקדרה אינו חשוב כמבושל דהתוס' הקשו בהך דפסח דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו ויש בהן כבד קשה למאן דאסר כבדא עלוי בשרא ותירצו שכבר מלחו קודם צלי' וקשה לכאורה כיון דמליח הרי הוא כרותח דצלי הוי צלי מחמת דבר אחר דאסור מן התורה גבי פסח וע"כ צ"ל דמליח אף כמליחתו לקדרה אינו חשוב כרותח דאם לא נמלח כעין מליחת קדרה אסור כבדא עלוי בישרא וע"כ במליחת קדרה איירי ומ"מ אינו חשוב כרותח. ואמנם עדיין קשה כיון דדם חשוב כרותח א"כ נאסר מחמת צלי מחמת דבר אחר וכיון דבשעת מליחתו לקדרה פולט הדם והוא חשוב כרותח ונאסר הבשר מחמת הדם בעת צלייתו וצ"ל כבולעו כך פולטו כמו דקאמר הש"ס במולייתא ומעתה שפיר דייק הש"ס דאמרי' כבולעו כ"פ אף לענין איסור תורה דאין לומר הטעם משום דבקדשים דם שבשלו דרבנן הרי יש כאן איסור תורה דצלי מחמת דבר אחר א"ו דאף באיסור תורה אמרי' כבכ"פ ולומר דדם חולין ענוש כרת וכאן ל"ה רק איסור עשה בהדי' קאמר הש"ס ביבמות מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ובזה נראה לי ליישב קושי' התוס' שם ד"ה מאן דאסר אפילו בפומא לתחת והקשו התוס' דא"כ איך יפרש הך דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו דדייק הש"ס לעיל דמולייתא מותר ודחו שאני התם כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל מידב דייב דמא מיני' והרי כאן אסור אפילו בפומא לתחת ובזה א"ש דלפי המסקנא שפיר נוכל לומר דכאן איירי בלא נמלח מקודם ואי דא"כ קשה הא הוי כבדא עלוי בישרא ע"ז שפיר נוכל לומר דכיון דאיכא ביה"ש דמחלחל מידב דייב דמא והוי כמו כבדא תותי בישרא ולענין מולייתא משום דם דהוא איסור תורה קאתינן עלה וכאן דם קדשים הוא דרבנן כמש"ל ודו"ק היטב כי זה ברור מאוד:

תוכן העניינים

שות ישועות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה