שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק אורח חיים
סימן א
כבוד ידידי הרב המופלג בתורה וי"ד חרוץ ושנון כ"ש מו"ה ליבוש איטינגא נ"י:
מכתבו קבלתי ואשר תמה על אשר לא השבתי לו על דבריו הראשונים יאמין מעל' כי אני מוטרד מאוד ובכל יום רבו השאלות מכל מקומות ישראל במושבותם בדברים הנוגעים למעשה ואני מוכרח להשיב עכ"פ בדרך קצרה. והנה ברגע זו הגיעני דבריו ומוכ"ז ממהר להשיב תיכף והנה מה שהקשה בהך דבני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום דיכולים לערב בפת שעל השלחן וכ' הרשב"א בס' עבוה"ק דאשמעי' דא"צ לזכות אף למ"ד צריך לזכות כיון דהזמינם אצלו לאכול מפת זה הרי הוא שלהם. והקשה ע"ז דבש"ס דנדרים (דף ל"ד) באומר ככרי אסור עליך ונתן לו הככר במתנה קאמר הש"ס דאף אי נימא דאינו אסור כיון דנותנו במתנה ל"ה ככר שלו מ"מ בהזמין אותו לאכול מפת זה אסור דהרי עדיין הוא של המזמן. הנה אי בעינא אמינא לי' דהרי הי' דעת הש"ס דאף שנתן לו במתנה אסור משום דע"כ הי' כוונתו דאף שיתנו במתנה דאל"ה לענין מה אסרו דכל זמן שאינו נותנו במתנה בלא"ה א"א לאכול ממנו וקאמר הש"ס דנוכל לומר דכוונתו הי' על הזמנה ופשיטא דאף בהזמנה חשיב כשלו מ"מ מתנה חשיב יותר כשלו וכיון דכוונתו הי' על א' מהן יותר נכון לומר דכוונתו הי' על המזמן ולא על הנותן מתנה לפ"ז נכון מאוד. אמנם העיקר דפשיטא דאינו עולה על הדעת שהמזמן את חברו שיאכל אצלו נימא דבזימון בעלמא קנה דבר המאכל ולכך במודר הנאה ואומר ככרי זה אסור עליך אף שזימן חבירו חשיב הככר שלו כיון דעדיין ברשותו ויכול לחזור בו (זולת במתנה לעני) אבל בבני החבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום דלא חזר בו וניחא לי' במצות עירוב ובאמת רב סובר כיון דאוסר עליו זכות הוא לו עד דלא בעי לזכות לו ושמואל סובר דצריך לזכות לו בגוף עירובו דאפשר דלא ניחא לי' בהוצאת ממון ומקפיד על עירובו שלא יאכלנו חברו אבל בהזמינו דניחא לי' שיאכל חברו אצלו וגוף העירוב ג"כ ניחא לי' שלא יאסור חברו עליו א"צ לזכות לו. עוד יותר יש לומר דבאמת הזמנה בעלמא לא סגי כיון דאפשר לפייסו בפת אחר אף שלא יחזור בו מגוף ההזמנה אלא כשאוכל מפת זה הוברר הדבר למפרע שהפת זה הי' קנוי לו ויוכל לאכול ממנו והיינו בדרבנן דיש ברירה ושם לענין איסור נדרים אמרינן דאין ברירה:
וע"ד אשר הקשה לשאול בדברי רבינו הגדול שכתב דאם האתרוג אסור באכילה באופן שאין בו דין ממון אסור אף ביו"ט שני א"כ קשה קושית התוס' למה מתירין לצאת באשרה של עכו"ם קודם ביטול כיון שאסור באכילה אין בו דין ממון ובאמת שיש ליישב הקו' דאיירי אחר ביטול דמותר באכילה והנאה ויש בו דין ממון והא דמוקי באשרה דמשה ולא מוקי בשל עכו"ם וקודם ביטול משום דמיד שנקצץ הלולב נתבטל כמ"ש התוס'. ואמנם מדברי רבינו נראה דסובר כשיטת רש"י. ונראה לי ליישב באופן אחר נאות ובזה יתיישב סוגי' דשם דבמס' ע"ז קאמר הש"ס המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה וקאמר הש"ס אשרה שביטלה קמיבעי' לי' יש דיחוי אצל מצות וכו' ולא פשיט והקשו רבותינו בעלי התוס' אמאי לא פשיט מרבא דאמר באשרה של עכו"ם יצא והיינו אחר ביטול אבל קודם ביטול לא יצא וא"כ נימא דיחוי עיין מה שנדחקו בזה. ונראה דהא דמחלקינן בין קודם ביטול לאחר ביטול אף דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל משום דקיי"ל ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה. והנה המשנה למלך פרק מה' ע"ז כתב דע"ז שנשתברה מאלי' אינה אסורה רק מספיקא ועיין בחידושי שהארכתי בזה וא"כ לכאורה מהראוי להתיר ביו"ט שני כיון דמידי דרבנן הוא ואזלי' בספיקא לקולא. אמנם זה טעות כיון דענין איסור הנאה הוא דבר תורה א"כ אף בנשתברה מאלי' אסורה מספיקא א"כ ממילא אין בו דין ממון יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ לא חשיב לכם אבל לענין יו"ט שני דלא בעינן לכם ואף בשאול כשר רק דאם הוא איסור הנאה לא מיקרי פרי או משום שהפסול בגופו א"כ כיון שאנו מסופקין אולי כבר נתבטל וחשוב פרי וגם אין כאן פסול בגוף האתרוג רק שהאדם אסור ליהנות מספק א"כ ביו"ט שני מותר דספיקא דרבנן לקולא ויוצאין בו דאנן אמרינן שמא אין כאן פסול בגופו של אתרוג או לולב והדבר ברור כשמש בישוב דברי הרמב"ם. ואמנם עדיין קשה לפי דעת הרדב"ז בתשובה הובא במ"א סי' קפ"ד בהא דקיי"ל דאף דבונה ירושלים הוא מד"ס מ"מ כיון דבא לפנינו דבר תורה ומידי דרבנן וע"כ צריך אתה להחמיר בד"ת אי נבוא להקל לענין דרבנן הרי זה מזלזל לד"ת א"כ ה"ה בזה כיון דע"ז שנשתברה מאלי' אסורה מספק דהוי דבר תורה אי נקל לענין קיום מצוה דרבנן אין זלזול גדול מזה לדרבנן וע"כ אף ביו"ט שני מהראוי להחמיר קודם ביטול ואמנם אם אחר זה ביטל האשרה בידים בזה שפיר מתירין מספיקא דשמא בעת קציצת הדקל נתבטל מאלי' [וקציצת הדקל בודאי הי' בעיו"ט דהרי אם קצצו מן המחובר ביו"ט בלא"ה אסור דהוי מוקצה וכמו שיבואר] ויו"ט שני דרבנן אמרי' מספיקא דאין כאן דיחוי כלל דכבר נתבטל קודם יום טוב דע"ז שנשתברה מאלי' ספיקא הוא ואין לומר דהוי ספק דרבנן וספק תורה כאחת כיון דיש לנו לדון על היתר הנאה זה אינו כיון שכבר ביטלה בידים מותרת ממילא ואין לנו לדון רק אם הוי דיחוי בתחלת יו"ט וזה אינו נוגע רק לענין אם קיים המצוה בזה הוי ספיקא במידי דרבנן אבל בלא ביטלה בידים אז יש לנו לדון אם כבר נתבטלה במה שנשתברה מאלי' וזה נוגע לענין דאורייתא ודרבנן ולכך סובר רבא דאם נטל יצא וכאן מיבעי' לר"ל לענין יו"ט ראשון ודו"ק היטב כי קצרתי:
סימן ב
להרב מו"ה "משה דוד" מ"ץ בק' "בוברקא":
ע"ד אשר שאל במי שיש לו שני מיני חטים הא' אינן נמצאים בו חטים מבוקעים כלל וחטים השני יש בהם חטים מבוקעין עד שאין ששים נגד המבוקעי' ואמנם אם יתערבו שני מיני חטים הנ' בודאי יהי' בחטים הכשרים יותר מששים נגד המבוקעי' אם רשאי לערב שני מיני חטים הנ"ל, והנה ידוע מ"ש הרבנים האחרונים בעל הב"ח ובעל הט"ז דאף דאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ יוכל לבטל בעוד שניהם היתר ועיין בט"ז הלכות סוכה גבי תערובות סכך פסול עם סכך כשר בסימן תרכ"ו שכתב כן בשם מרדכי ארוך ואגודה ולמד מזה דה"ה תערובת לח בלח קודם פסח דמותר לערב לכתחלה ואמנם הרשב"א הובא דבריו בס' מ"א סי' תמ"ו ס"ק מ"ה כתב דאם נפלו חטים בתוך המים ונתחמצו מקצתן ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובין אינו רשאי להוסיף עד ס' כדי שיאכלם בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ונראה לי להכריע בדבר זה דבאמת אף שחטים האלו החמוצים אינן בטלים בתוך הכשרים כיון דאפשר להכיר אותם ע"י טורח אלא שאחר הטחינה נתבטלו דאז אינם ניכרים והטחינה עצמה מותרת דאינו טוחן כדי לבטל אותן וחשיב לא אפשר וכמ"ש הפוסקים והמ"א בסי' תנ"ג א"כ אחר הטחינה מותרים מן התורה דהרי אף לח בלח מן במינו מה"ת בטל ברוב רק מדרבנן צריך ששים וכאן באמת לא חשיב מבטל גמור דקודם זמן איסורו הוא אלא דהרשב"א כתב דמ"מ מיחזי כמבטל איסור לכתחלה וכאן דקודם שמוסיף עליהם אין כאן איסור תורה וגם כיון דממשות האיסור נתבטל אף במין בשא"מ חד בתרי רק דטעם האיסור שנתפשט בתוך ההיתר אוסר וכשמוסיף עד ששים באופן שאין טעם האיסור נרגש אינו נהנה מטעם האיסור ואף שנשאר טעם קלוש בהיתר בזמן היתר אינו אוסר טעם קלוש כנודע ולכך אינו אסור לבטל הקמח הנטחן עם חטים מבוקעי' שלא הי' בהחטים הכשרים ששים רק רוב עם קמח המנוקה מכל חשש חימוץ עד שיהי' בכל הקמח ששים נגד חטים מבוקעים אבל לערב חטים המעורבים עם המבוקעים עם שאר חטים המנוקים עד אשר יהי' בהם ששים נגד המבוקעי' ואח"ז יטחון אותם כיון דבעת התערובות החטים הראשונים אסורי' לחג המצות מן התורה כיון שהאיסור ניכר במקומו והוא מערב אותם עם חטים המנוקים למען יתבטלו בששים אחר הטחינה כיון דאמרי' דמה שמערב כדי לאכלן בפסח חשוב מבטל גמור הרי הוא מבטל איסור תורה ואף שעדיין אינו מבוטל כיון שניכר האיסור עד אחר הטחינה מ"מ הרי הטחינה בעצמה חשוב ביטול אלא שאינו ניכר דבלא"ה צריך טחינה בסדר החטים דטוחני' כדי לעשות קמח אבל אם מוסיף עליהם עד שיהי' ששים כדי לטחנן חשוב מבטל איסור לכתחלה בעת שמוסיף עליהם וזה ברור מאוד:
סימן ג
ב"ה יום ג' ר"ח סיון תקצ"ו:
לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי כ"ש מו"ה "יואל אשכנזי" האבד"ק "גאלגור".
אתמול סמוך לעת ערב מסר לידי מוכ"ז מכתבו היקר ובתוכו שאלה אחת באיש א' ירא וחרד לדבר ה' שמכר כל חמצו כדינא את הכל עשה יפה בעתו אך הי' לו כלי א' בערך ד' מאות טעפ יי"ש אצל אדון שר העיר ונשכח ממנו ולא נמכר וכעת שלח האדון שיקח היי"ש מהסקלאד ובא לפני מעלתו להורות לו הדרך והנה הרבה עדים יודעים שביטל חמצו ובזה פלפל מע"כ אי ביטל בעדים ושוגג מהני והגם שכבר הארכתי בזה הרבה בס' ישועות יעקב חלק או"ח כאשר הביא מעכ"ת במכתבו זה אין בהמ"ד בלי חידוש. ידוע דעת בעה"ע שכתב דדוקא באכילה אסרינן חמץ שעבר עליו הפסח בביטלו ולא בהנאה והטור כתב שאין הטעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה ואמרתי דראיות בעה"ע דקשיא לי' הא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין וקשה מה בכך שמחליפין הא איסורי הנאה אסורים להחליפם ומזה יצא לבעה"ע דאחר שביטלו בפסח מותר בהנאה לאחה"פ ואין כאן רק איסור אכילה ולכך מותר אף באכילה דלא שביק התירא ואכיל איסורא ובודאי כיון דביטול מועיל שלא יעבור על בל יראה בודאי בטלו ומותר בהנאה והחליפן כדי להתירו אף באכילה. ואמנם עדיין קשה דהרי סברוה דאתיא כר' יהודה ואסור מה"ת בהנאה ואיך יחליפו בחמץ של היתר אף אי נימא כמ"ש דמחליפין אותו בחמץ שנאפה לאחר הפסח מ"מ איסורי הנאה אסור למכרן ואסור להחליפן ומה מרויחין ואמנם התוס' כתבו דמרויחין דחליפין אינם אסורים רק מדרבנן ולמאי דס"ד דאתי' כר"י גוף החמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת. ואמנם עדיין קשה איך נפרש לפי המסקנא דאתי' כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אינו רק קנס מדרבנן א"כ אין חילוק בין החליפין לגוף האיסור שניהם המה רק איסור דרבנן ולפמ"ש א"ש דלר"ש מהני ביטול לחמץ לענין שאסור באכילה ומותר בהנאה לאחה"פ כשיטת בעה"ע והרי נראה מסוגית הש"ס וביחוד משיטת התוס' כדעת בעה"ע. והנה הטור כתב על דברי בעה"ע שאין הטעם נכון לחלק בין אכילה להנאה ולכאורה אי נימא כמו שהבינו הפוסקים טעם הערמה הנאמר בירושלמי היינו שיאמר שביטלו אעפ"י שלא ביטלו א"כ כיון דאמרי' דכל בודק צריך שיבטל מהכ"ת נחשוד שלא ביטל כתקנת חכמים דבשלמא בזמן המשנה דלא היו כולם מבטלים א"כ חיישינן אף שיאמר שבטלו שמא לא ביטלו אבל לאחר דאמר רב דכל הבודק צריך שיבטל מהכ"ת נחשוד לומר שלא ביטלו וצריך לומר דכיון דחזינן שנמצא החמץ בבית ולא ביערו אפשר שלא ביטלו ג"כ ואמנם כשאנו יודעים בבירור טעם שלא ביערו לפי שהי' בדעתו שמכרו ומכירה זו מעלי' הוא או שלא הי' בידו לבערו בזמנו אפשר לומר דבזה לא שייך לומר שמא יערים לומר שבטלו דהא בלא"ה הוא בכלל ביטול דהרי כל הבודק צריך שיבטל והא דלא ביערו משום שלא הי' ברשותו לבער או שהי' בדעתו שכבר נמכר כראוי. והנה בהא דפסקי' דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו הניחו שוגג או אנוס כתב הה"מ דמקורו (חסר הסיום וחבל כו'):
סימן ד
ב"ה יום ו' עש"ק ז"ך למב"י שנת "אמת קנה" כבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג מו"ה "ארי' ליבוש" נ"י:
מכתבו היקר קבלתי וע"ד אשר ביקש ממני להשיב לו בדבר אשר הקשה לשאול בחיבורי ישועות יעקב חלק או"ח הנה אבוא ליישב לו. א' אשר עלה בדעתו לומר דגם דברי התוס' מסכימים דמקיים מצות תשביתו ע"י ביטול הנה מהרש"ל בהגהות לסמ"ג כתב בהדיא דאינו מקיים מצות עשה דתשביתו ע"י ביטול לשיטת התוס' וכן בדין כיון דתשביתו הבערה הוא ולא ביטול יהי' מאיזה טעם שיהי' למאי דקיי"ל דחמץ אסור בהנאה א"א לבטל אחר ז"א ואף לריה"ג דחמץ מותר בהנאה מ"מ כיון דאמרה תורה תשביתו דהיינו הבערה לא מהני ביטול רק דקודם זמן איסורו כשבא זמן חיובא דעשה הרי אין בידו חמץ לבערו כיון שאינו שלו שהפקירו וזה ברור. והתוס' שם בד"ה מדאורייתא מתרי טעמי קאתי עלה לדחות דברי רש"י הא' דתשביתו דוקא הבערה משמע ולא ביטול ועוד דאחר ז"א לא מהני ביטול. עוד השגת על מ"ש בחיבורי הנ"ל דהיכא דהעשה בא לתקן הלאו אם אין לאו ליכא עשה וכ' מע"כ ע"ז דמצינו הרבה לאוי ניתק לעשה ע"ד זה וגם תשביתו בע"פ חשיב ניתק לעשה אף דליכא בל יראה עכת"ד. הנה להיות כי כל עניני פסח בחפזון גם בזה באו דבריו בחפזי הנה כך דברתי שם כיון דענין תשביתו אינו דומה לשאר לאוי הניתק לעשה דבנותר וכדומה העשה בא אחר שעבר על הלאו והותיר הבשר ישרפנו באש ואחר שלקח האם ישלחנה וכדומה בגזל וכאן תשביתו קודם העברת הלאו או בשעת מעשה בעוד שהלאו נמשך נוכל לומר דכוונת הכתוב תשביתו למען לא יעבור על הלאו ואם לא הי' שום לאו בראיית החמץ ברשותו לא הי' כלל מצוה להשביתו כיון דהראיי' מותרת למה ישביתו וכיון שהי' מותר להשהותו הרי הוא חשיב ממון גמור והוי כשלו וממילא יש עשה דתשביתו וגם הלאו דב"י והרי עכשיו קיימי' דתשביתו הוא ביו"ט:
עוד כתבת ידידי על מ"ש ליישב כוונת התוס' דלא אמרי' רק הואיל ואי בעי מיתשל ולא הואיל ואי בעי פריק משום דלשאול על ההקדש אין ביד שום אדם לשאול עליו רק הבעלים א"כ יש להבעלים עוד זכות בדבר זה אבל לפדות מן ההקדש יש לכל אדם זכות לפדותו מן ההקדש וע"ז כתבתי דדעת כל הפוסקים דלפדות שוה מנה על הפרוטה יש זכות להבעלים ולא לאחרים דבר זה במחלוקת שנוי' דדעת התוס' רי"ד בקידושין דאף אחר יוכל לפדות מן ההקדש שוה מנה בפרוטה ובתוס' בכורות לא נזכר מזה רק בס' א"ז לב"מ נזכר דעה זו לחלק בין בעלים לאיש אחר לפדות מן ההקדש בפחות משויו ואני בחיבורי לרמב"ם כתבתי להכריע דמה"ת אין חילוק ומדרבנן יש חילוק והארכתי בזה ואכ"מ. אמנם לדבריו מה בכך שפודה בפחות ואיש אחר צריך ליתן יותר אבל מ"מ יש זכות לאחר לפדות מן ההקדש כמו הבעלים וממילא אינו חשיב כשלו מטעם הואיל ואי בעי פריק כיון דגם האחר יש לו זכות זה לפדותו מן ההקדש עכ"פ בדמי שויו וגם כיון דחמץ אסור בהנאה ואין כאן שווי כלל כמ"ש התוס' בתירוצם השני כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וניהו דבתירוצם הראשון סברי דשייך הואיל כיון דמ"מ בידו הוא לפדות מן ההקדש ולקיים בו מצות תשביתו דאף שאינו מחויב מכל מקום אם קנה חמץ לקיים בו מצות תשביתו פשיטא דמצוה קעביד שייך הואיל אבל פשיטא דאין כאן שווי דנימא דנ"מ בין בעלים לאחרים לענין שוה מנה שחללו על הפרוטה דהרי אין כאן שווי כלל ובזה אפשר ליישב קו' התוס' דבחלה דיש שווי דמים שפיר יש נ"מ בין בעלים לאחרים לכך צריך תרי עריסותיכם חד למעט נכרים וחד למעט הקדש אבל בחמץ די בחד לך ודו"ק כי קצרתי:
ואשר אמר עם הספר ששמע ממני בהיותו במחיצתי ישוב לקושי' התוס' דלמה בחלה צריך תרי קראי חדא למעט עכו"ם וחדא למעט הקדש ובחמץ די בחד לך למעט עכו"ם והקדשות דכיון דכתבו התוס' דלכך לא אמרי' בחמץ של הקדש הואיל ואי בעי פריק דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו והיינו משום שאסור בהנאה ובחלה לא שייך זה לכך בעינן קרא מיוחד למעט הקדש דלא נימא הואיל ואי בעי פריק לה כן הדברים שאמרתי כן בימי ילדותי והוספתי דברים בזה ליישב קושי' התוס' פסחים (דף כ"ג) דקאמר דריה"ג ממעט חמץ שאינו אסור בהנאה דכתיב קרא יתירא לך ללמד שלך יהא להיתר הנאה והקשו התוס' לכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך וכתבתי דבאמת לריה"ג דסובר חמץ מותר בהנאה ושייך הואיל ואי בעי פריק לה צריך קרא דלך למעט הקדש אלא דמדצריך קרא דלך למעט הקדש ממילא מוכח דמותר בהנאה אבל באמת אף דהי' נכתב לא יאכל צריך קרא דלך למעט הקדש כיון דלא יאכל לא משמע איסור הנאה שייך הואיל ואי בעי פריק לה כן אמרתי לכ"מ בהיותו פה ודו"ק היטב. אמנם אח"ז נתישבתי דאפשר אין זה כוונת התוס' רק דכוונתם דכיון דנתחמץ שום אדם לא יפדנו כדי שלא יעבור עליו בב"י גלל כן הדרך שכתבתי בחיבורי הוא נחמד להשכיל:
עוד כתבתי בחיבורי דלפמ"ש הר"ן דהיכי דמחוסר מעשה לא אמרי' הואיל א"כ בחמץ שביטלו והוא ברשותו דחצרו קונה לו ואינו מחוסר מעשה רק שיהי' דעתו ורצונו לזכות אבל איש אחר שירצה לקנותו מן ההפקר צריך לעשות מעשה לכך מהראוי שיהי' נחשב כשלו אלא דכיון שכבר בדק חמצו ואין החמץ ידוע וגם אין רגיל להמצא בחצר אין חצרו קונה ולכך דעת הרבה פוסקים דחמץ ידוע לא מהני ביטול. ומעלתך כתב דלשיטת התוס' והרמב"ן דהיכי דלא מהני זכי' מתורת יד ל"מ מתורת שליחות. במח"כ אין הדבר כן כיון דקנין יד מהני ג"כ בזה אלא דכיון דבעינן מעשה וזה מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל אבל בגוף הקנין אין כאן חסרון מתורת יד וממילא מהני חצרו של אדם אף בלי מעשה ומה ענין זה להיכי דלא מהני הקנין מתורת יד אז אף מחמת שליחות לא מהני ועיין היטב בזה והבין:
ולמען לא יהי' הדבר בלי חידוש אמרתי לכתוב לו מה שהוספתי בזה דברים בחידושי דבש"ס פסחים יליף רבא דתשביתו הוא בעיו"ט דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וזה ימים הקשיתי למ"ד עד שיהא החמץ בעזרה א"כ מאין מוכח דתשביתו בעיו"ט הרי זמן שחיטה אינו אסור כשאין החמץ בעזרה. אח"ז הגידו לי שכבר הרגיש בדבר חכם א' בספרו. ונראה דהנה בשו"ת פ"י דקדק איך משכחת מלקות בשוחט פסח על החמץ דילמא בטלו בלב ותירץ דאחר ז"א לא מהני ביטול ואיירי בנחמץ אחז"א. והנה גם מן התורה מוכח דיש מלקות בשוחט פסח על החמץ דהתוס' כתבו דהפסח כשר דלא שינה עליו קרא וכתב מהר"ש דאף דיש שני כתובים לא תשחט ולא תזבח בא לעבור עליו בשני לאוין וכבר ידוע שהתוס' כתבו בר"פ איזהו נשך דהיכי דליכא מלקות ל"ש לומר לעבור עליו בשני לאוין וכיון שכן מוכח מקרא דחמץ אחר שש שהוא זמן שחיטת הפסח אסור בהנאה דאל"כ הרי בידו לבטל והוי התראת ספק ואיך משכחת מלקות. אמנם לשיטת האומרים דחמץ ידוע ל"מ ביטול אף קודם זמן איסורו א"כ יש מלקות בשוחט על החמץ כיון שהוא ידוע ל"מ ביטול וכבר כתבתי הטעם משום דחצרו קונה לו ושייך הואיל אבל למ"ד עד שיהא החמץ עמו בעזרה דחצר הקדש אינו קונה לו ועיין במ'"א סי' קנ"ג ובחיבורי ישועות יעקב שם א"כ פשיטא דמהני הביטול והוי התראת ספק וע"כ דחמץ משש ולמעלה אסור ואחז"א ל"מ ביטול ודו"ק היטב כי הוא נחמד מאוד:
עוד כ"מ בסי' תל"ז דל"ש כאן שלא להאמין להעד משום חזקה ודחה עפ"ד הגה"מ דהיכי דעד אומר שמעולם לא הי' כאן חזקה נאמן. הנה מעלתך חשב לדמות חזקה דמעיקרא לחזקה דאתי' מכח סברא והמה באמת ענינים נפרדים. עיין בתה"ד סי' ר"ח ובאמת בע"א הסותר הרוב נחלקו בדבר הקדמונים אבל אין זה ענין להך דהוחזק בטעות המבואר בהגהה"מ דאף שלפי דברי העד לא הי' בדוק מ"מ הדברים סותרים הסברא דחזקתו בדוק דהכל חברים. גם מ"ש אי מהני מגו לסתור חזקה דאתי' מכח סברא ומזה דלשיטת הרמב"ן דלא מהני מגו בעדים וכבר באו דבריו האלו בס' ישועות יעקב חלק אהע"ז לענין שבוי' ועוד שם בתשובה שהשבתי להרבנים הגדולים מו"ה יוזפא מזאלקווא ולבנו האבד"ק טארטשין בסי' קנ"ה בתשובה לק' לויצק. ומה שפלפלת בהך דבצק שבסדקי עריבה בענין כלים של המוכר והחילוק שבין מכר להפקר בזה הארכתי הרבה בחידושי ואכתוב לו הדברים באריכות ימצא נחת ואתה בני חזק ואמץ בתורת ה' וסוף הכבוד לבא. דברי אוהבו בלב ונפש יעקב אורינשטיין:
סימן ה
לכבוד ידידי
אשר שאלתני בדברי הרמב"ם פרק מהלכות לולב שכתב דתרומה טהורה לא יטול משום שמכשיר האתרוג וגורם לתרומה טהורה שתקבל טומאה והוא פלוגתא בש"ס סוכה (דף ל"ה) הטעם דתרומה טהורה לא יטול חד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה דהיינו במשמוש היד מפסיד קליפה החיצונה וקאמר הש"ס מאי בינייהו וקאמר כגון שקרא שם חוץ מקליפה חיצונה ולפ"ז למ"ד מפני שמכשירה מחמיר ופסק רבינו כוותי' כ"כ מפורשי רבינו דהרמב"ם אזיל לחומרא ואמנם לפמ"ש התוס' שם דיש עוד נ"מ באם כבר הוכשר דלא שייך טעם מכשירה וטעם מפסידה שייך וכיון דיש מקום חומרא בטעם מפסידה הי' לרבינו להחמיר כמ"ד מפני שמפסידה. ידע מעכ"ת כי בלא"ה תירוצו של בעל כ"מ אינו נכנס באזני דלמה ניזל בזה לחומרא בדבר שכל עיקרו אינו רק מדברי סופרים וכמו דקאמר של תרומה טהורה לא יטול דמשמע דכל הענין רק חומרא דרבנן דפשיטא לטעם שמפסיד במשמוש היד את הקליפה החיצונה עינינו הרואות שבנטילה אחת ואפי' בכ"פ אין האתרוג נפסד רק כשבא במרובה ופשיטא דמשום לא פליג אסרו חז"ל שלא יטול כלל וגם הטעם שמכשיר וגורם שכשיגע בדבר טמא יהי' מוכשר גם זה אינו רק חששא בעלמא ולמה ניזל לחומרא כשיש ספק הלכה כמאן הלא בדרבנן שומעין להקל. ונראה לי ליישב דברי הרמב"ם באופן נאות ובזה יתבארו הרבה דינים בענין זה. הנה הרשב"א נסתפק במודר הנאה מחברו אי רשאי לברך על אתרוג או המודר הנאה מאתרוג אי רשאי לצאת ידי חובתו דאפשר כיון דאסור לו ליהנות ממנו לא חשוב לכם ועלה על דעת השואל דמ"מ חשוב שלו כיון דבידו לשאול על נדרו ודחה הרשב"א דבריו וכתב דזה לא חשוב כשלו מחמת דיכול למיתשל עלה דא"כ אתרוג של תרומה טמאה יהי' נחשב כשלו משום דבידו לשאול עליו. ואמנם זקיני הגאון בס' שערי אפרים דחה זה דאי מיתשל על התרומה טמאה הדר לטיבלא ואין יוצאין באתרוג של טבל ואמנם הרמב"ן כתב דיוצאין באתרוג של טבל משום דיכול להפריש עליו ממקום אחר והא דקאמר דיוצאין בדמאי ואף בזה פליגי ב"ש וב"ה משום דב"ש סוברים אין מאכילין את העניים דמאי וב"ה סוברים דמאכילין את העניים דמאי ואי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני מבואר מזה דבטבל גמור אינו יוצא ידי חובתו ע"ז כתב הרמב"ן דארישא קאי דאין יוצאין בתרומה טמאה וקאמר דפליגי ב"ש וב"ה בתרומה טמאה של דמאי דב"ש סוברים דאין. מאכילין את העניים דמאי וכ"ש דתרומה טמאה של דמאי אין מאכילין את העניים ולב"ה כשם שמאכילין את העניים דמאי כמו כן מאכילין אותן תרומה טמאה של דמאי כיון דלענין אכילת עניים אמרי' שכבר הפרישו מהם ממילא דמה שמפריש מהן עכשיו אינו חשיב תרומה ולפי"ז שפיר קשה נימא דאי בעי מיתשל עלה ואינו אסור באכילה כלל וחשיב כשלו דהרי אף בטבל יוצאים לשיטת הרמב"ן. ונ"ל דבאמת בטבל מהראוי שלא לצאת דחשוב כמו אתרוג השותפין כמ"ש הפוסקים וגם דאסור באכילה אלא דאמרי' הואיל ואי בעי מפריש עלה ממקום אחר והיינו בטבל אבל בתרומה טמאה דכמות שהיא אי אפשר לאכלה רק דאי בעי מיתשל עלה ואחר שישאל עלה הוי טבל ואינו ראוי לאכילה כיון דאין לו להפריש ממקום אחר וצריך לומר הואיל ואם יזדמן לפניו דבר אחר שיוכל להפריש עליו ממק"א ותרי הואיל לא אמרי' עיין תוס' פרק אלו עוברין בפסחים (דף מ"ו) בד"ה ר"א אומר עייש"ה. ובזה נתיישב. על נכון מה דהקשה הש"ס שם למ"ד של ערלה פסול לפי שאין בה דין ממון וס"ד דש"ס דהיתר אכילה לא בעי תנן של תרומה טמאה פסול אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו והקשה מהר"ש הרי התוס' הקשו בערלה למ"ל הטעם דהיתר אכילה או דין ממון בלא"ה פסול משום דכתותי מיכתת שיעורי' ותי' דבאמת גם מטעם זה פסול אלא דפליגי בהיתר אכילה או דין ממון משום דנ"מ למע"ש א"כ דילמא בתרומה טמאה באמת הטעם דפסול משום כתותי מיכתת שיעורי' ובזה א"ש דאי נימא דלא בעי היתר אכילה א"כ תרומה טמאה כשר משום דאינו עומד לשריפה דאי בעי מיתשל עלה וטבל עצמו כשר לצאת בו אי לאו משום דאין בו היתר אכילה דשותפין לא חשוב לשיטת הרמב"ן וגם יקשה בתרומה טמאה של דמאי אמאי אין יוצאין הא בדמאי אי מיתשל עלה אף דצריך לעשר קיי"ל דמעשרן והן שלו וא"ש. ואמנם אבי זקיני הגאון שערי אפרים דחה ראית הרשב"א דהביא ראי' דבמודר הנאה מן אתרוג אינו יוצא בו ולא אמרי' הואיל ואי בעי מיתשל עלה מהך דאין יוצאין באתרוג של תרומה טמאה ולא אמרי' הואיל ואי בעי מיתשל עלה דהרי בש"ס דעירובין מחלקינן בין נזיר דיוצא ידי עירוב ביין וישראל אינו יוצא בתרומה משום דנזיר מצוה לאתשולי ותרומה אין מצוה לאתשולי עלה וה"ה בזה בתרומה טמאה אין מצוה בשאלה עלי' לכך לא אמרי' הואיל משא"כ במודר הנאה מן האתרוג והשואל פלפל שם בזה אי מצוה לישאל על התרומה משום מצות אתרוג וחשוב כמו נדר דמה לי מצוה שבגוף הדבר או מצוה הבא ממקום אחר עייש"ה ואני הארכתי בזה במק"א וכתבתי לפמ"ש הט"ז ה' חלה סי' שכ"ג בהא דמחלק הש"ס בין נזיר לתרומה דנזירות מצוה לישאל ותרומה ליכא מצוה בשאלה דלכאורה קשה מאי בכך דליכא מצוה בשאלה מ"מ בידו לישאל וכתב הרב כיון דבעי' פתח א"כ אין זה בידו לישאל דבשלמא בנדרים דחשוב מצוה לישאל עליו ע"כ זה גופא פתח הוא אבל בתרומה דליכא מצוה למיתשל עלה א"כ ממילא אין זה בידו דשמא לא יהי' לו פתח וא"כ בזה כשאין לו אתרוג אחר לצאת בו רק של תרומה טמאה יש לו פתח מצד מצות אתרוג ובידו לישאל עליו אמנם מצד מה שנטמאת התרומה לא חשיב פתח כמ"ש הטו"ז סי' שכ"ג דהרי בעת הפרשת התרומה היתה תרומה טהורה וזה ל"ה הכרח שתטמא התרומה וגם לא היתה עומדת לכך שהרי אסור לגרום לה טומאה וא"כ אין זה פתח הראוי אמנם כיון דגם בתרומה טהורה לכתחלה לא יטול יש לו להתיר ע"י שאלה דכיון דרצונו ליטול אתרוג זה לצאת בו ידי מצוה ואין נוטלין של תרומה טהורה הרי יש לו חרטה אגוף הדבר שעשה אתרוג זה תרומה ושייך אי בעי מיתשל עלה ושפיר קאמר הש"ס למ"ד דל"ב היתר אכילה ויוצאין בשל טבל גם בתרומה יוצאין משום דאי בעי מיתשל עלה. אמנם עדיין קשה כיון דהיא תרומה טמאה וע"כ מכבר הוכשרה דאל"ה האיך קיבלה טומאה א"כ דכבר הוכשרה יכול ליטלה לכתחלה דל"ש מפני שמכשירה כיון שכבר הוכשרה א"כ אי ל"ה נטמאת הי' בידו ליטול לכתחלה וא"כ אין לו פתח וע"כ דסוגי' זו אזלא למ"ד מפני שמפסידה. ואמנם רבינו פסק דהך מתני' דאין יוצאין בשל תרומה טמאה וערלה היינו אף ביו"ט שני ולקמן יבואר באריכות וקשה אמאי אינו יוצא ביו"ט שני כיון דבטבל יוצאין ביו"ט שני א"כ נימא הואיל וא"ב מיתשל עלה וע"כ צ"ל כיון דיוצאין לכתחלה בתרומה טהורה בשכבר הוכשרה אין כאן פתח לישאל על התרומה וע"כ מטעם שמכשירה קאתינן עלה ומ"ד מפני שמפסידה לית לי' הואיל ואנן דקיי"ל דאמרי' הואיל ע"כ ס"ל כמ"ד מפני שמכשירה וע"כ פסק רבינו כמותו והארכתי בזה בחידושי וכאן קצרתי ודו"ק היטב כי הוא דבר נחמד:
סימן ו
שנית על הנ"ל.
מה שהקשה לשיטת הפוסקים דיוצאין בשל טבל והא דצריך הש"ס לומר הטעם גבי דמאי משום דאי בעי מפקיר נכסי' ת"ל דבלא"ה יוצאין בשל טבל ודאי כבר הרגישו בזה רבותינו בעלי תוס' וכ' דאין יוצאין בשל טבל ביו"ט ראשון משום כיון דיש לכהן חלק בו הוי כמו אתרוג השותפין והרמב"ן כתב ליישב דהא דקאמר הש"ס דבדמאי פליגי ב"ש ארישא קאי דקאמר דאין יוצאין בתרומה טמאה ובתרומה טמאה של דמאי פליגי ב"ש וב"ה משום דלמאן דסובר דמאכילין העניים דמאי כמו כן מאכילין אותן תרומה טמאה של דמאי. ונראה לי דהא דלא ניחא להו לרבותינו בעלי התוס' בתירוצו של הרמב"ן משום דסוברים דאמרי' במודר הנאה מאתרוג דחשיב לכם משום הואיל ואי בעי מיתשל עלה וא"כ קשה בתרומה טמאה נימא הואיל וא"ב מיתשל עלה וצ"ל כמ"ש זקיני בעל שערי אפרים דאי מיתשל עלה הדר לטיבלא וא"כ אי נימא דיוצאין בשל טבל אף בתרומה טמאה יוצאין. ואמנם לפ"ז ל"ה צריכים התוס' לדייק מהך דדמאי דאין יוצאין בשל טבל והא יש ראי' מהך דאין יוצאין בתרומה טמאה ולא אמרי' הואיל ואי בעי מיתשל עלה:
ונלע"ד מילתא חדתא דהנה הרשב"א בתשובה חלק רביעי כתב דלכך ל"ש הואיל באתרוג דאינו בידו לאתשולי עלה ביו"ט דאין נשאלין על ההקדשות ביו"ט והדבר תמוה מאוד דמה בכך דאין נשאלין ביו"ט מ"מ כיון דשייך הואיל ואי בעי מיתשל עלה לענין דיהי' נחשב כשלו מטעם זכות זה אף אם אין בידו לישאל היום הרי יש בידו לישאל למחר והרי חלה ביו"ט חשיב כשלו הואיל ואי בעי מיתשל עלה כמבואר בש"ס פסחים (ד' מ"ה). ונ"ל ליישב דהנה זקיני הגאון בשערי אפרים תמה על הרשב"א בלא"ה איך מדמי' נודר הנאה לתרומה הרי בש"ס קאמר להדיא דאינו דומה דתרומה לא חשיב דשיל"מ משום דאין מצוה לישאל עליו ונדרים חשיב דשיל"מ משום דיש מצוה בשאלה על הנדר א"כ ה"ה לענין הואיל נימא הך חילוקא וניחא לי' ליישב דגם כאן יש מצוה בשאלה משום קיום מצות אתרוג דמה לי מצוה בגוף הדבר או מצוה אחרת לכך שייך הואיל וא"ב מיתשל עלה בתרומה כמו בנדר. ומעתה שפיר כתב הרשב"א כיון דא"א לישאל ביו"ט על התרומה ואחר שיעבור היום אז אין מצוה בשאלה זו ע"כ לא שייך בתרומה הואיל וא"ב מיתשל עלה בשום אופן שיהי' מצוה בשאלה זו והבן היטב כי זה דבר ברור ורבים מגדולי ישראל לא עמדו על עומק כוונת רבינו בזה. ואמנם לשיטת רבינו דכתב דפסול לפי שאין בה דין ממון אף ביו"ט שני פסול א"כ אתרוג של תרומה טמאה פסול ביו"ט שני וכשישאל עלה ביו"ט שני כשר לצאת בו א"כ יש מקום שיהי' מותר בשאלה ומ"מ יהי' מצוה בדבר דהיינו בחוה"מ וא"כ כיון שיש לו זכות בדבר שייך לומר הואיל וא"ב מיתשל עלה וא"כ קשה אמאי לא נימא הואיל וצ"ל דאי מיתשל עלה הדר לטיבלא ושפיר קשה הא יוצאין בשל טבל וע"כ דמוכח מכאן דאין יוצאין בשל טבל והיינו משום שותפות. ולפ"ז נראה לי ברור ליישב מה דקשה לי אמאי סברי ב"ש דאין יוצאין בשל דמאי מי גרע מטבל גמור כיון דעיקר הטעם דאין יוצאין בשל טבל משום שותפות דהיינו שיש לכהן חלק בו ובדמאי קיי"ל דמפריש והוא שלו א"כ אין לכהן חלק בו ובזה אתי שפיר עמוד והתבונן בזה דלפמ"ש יש מקום לומר דדמאי גרע מודאי עפ"י מ"ש במק"א ליישב דברי הראב"ד שכתב דהא דאין מזמנין על הטבל היינו משום דאכילת איסור אין מברכין עליו ולאו דוקא אין מזמנין דה"ה דאין מברכין משום שעשה איסור באכילתו ותמהו עליו א"כ אמאי מזמנין על הדמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסי' הא מ"מ אכל איסור בשלמא אי נימא דעיקר הטעם דאין מזמנין משום דאין כאן אכילה חשובה שפיר קאמר דבאיסור שיש לו היתר ע"י הואיל חשובה אכילתו אבל אי נימא דאין מברכין על אכילת איסור א"כ אף דמאי יש חשש איסור באכילתו. ואמרתי ליישב דבאמת רוב ע"ה מעשרין הן ומ"מ אסרו חז"ל ליקח מע"ה כדי לתקן המיעוט דאם יאכלו פירות של ע"ה יבא לכלל אכילת טבל אבל כשאנו דנין על חתיכה זו אם הוא מעושר או לא אמרינן דבודאי הוא מהרוב שמעשרין פירותיהן לכך כיון שכבר אכל מחזקי' הדבר שהוא מעושר והבן זה. ומעתה אמינא לענין יו"ט שני דאף דאסור אתרוג של דמאי באכילה ואין בו היתר אכילה היינו ביו"ט ראשון דאף אי נימא דאתרוג זה הוא מעושר מטעם רוב ע"ה מעשרין הן מ"מ כיון דהוא אין בידו לאכלו לא חשיב לכם אבל לענין יו"ט שני דאדם יוצא באתרוג שאינו שלו רק דכיון דהוא אסור באכילה בעצמו לא חשיב פרי אבל כאן אנו מחזיקין שאתרוג זה הוא מותר באכילה באמת דרוב ע"ה מעשרין הן ומה שהוא אין בידו לאכלו אינו מזיק לענין יו"ט שני והדבר ברור כשמש:
ומעתה אמינא דבתרומה טמאה של דמאי אסור לבית שמאי דל"ש לומר הואיל וא"ב מיתשל עלה דאין נשאלין עלי' ביו"ט ובחול אין מצוה לישאל עלה ואי דיכול לישאל עלה בחוה"מ הרי בחוה"מ בודאי יוצאין בשל תרומה טמאה של דמאי כמשכ"ל דאנו מחזיקין מצד הרוב דאין כאן תרומה וכיון דאי אפשר לישאל עלה לכך אין יוצאין ביו"ט ראשון אבל מתרומה טמאה של דמאי שפיר דייק הרשב"א דלא אמרי' הואיל וא"ב מיתשל עלה אף במקום שיש מצוה דהרי יש מצוה לישאל עלה ביו"ט שני ולמאן דסובר דאמרי' הואיל צריך לומר דאי מיתשל עלה הדר לטיבלא ומוכח דאין יוצאין בשל טבל: