אור ברסלב
שות ישועות יעקב חלק יורה דעה › סימן כ

שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין

חלק יורה דעה · סימן כ

סימן יט

ב"ה לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מו"ה משה נ"י אבד"ק רימלוב:

ע"ד שאלתו בדיני נדה הנה צריך אני לבאר גוף הדבר בהא דקיי"ל נמצא בפרוזדר ספיקו טמא לפי שחזקתו מן המקור והטעם אף דעלי' קרובה מ"מ כיון דרוב דמים מן המקור ומזה דייק הש"ס במס' ב"ב דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וקשה תינח באשה שיש לה וסת והדם נמצא בפרוזדר סמוך או בשעת וסתה ואף באשה שאין לה וסת כיון דעלולה לראות אפשר לומר דחשיב דמי המקור מרובה ואזלינן אחר הרוב אבל באשה שיש לה וסת ומצאה הדם שלא בשעת וסתה בפרוזדר מהכ"ת נימא דדם המקור הוא אדרבה בעת ההוא שלא בזמן שרגילה לראות היא בחזקת מסולקת דמים ולמה לא נימא דדמי עלי' הוא כיון דעלי' קרובה היא ודמי החדר אינן מוחזקין כיון דהוא שלא בעת וסתה ואמנם בש"ס דנדה מבואר דהא דתני' במתני' ספיקו טמא היינו בנמצא מן הלול ולפנים דאז יש ראי' דמן החדר בא דאי מן העלי' מן החוץ איבעי' לאשתכוחי והקשו התוס' דבמס' ב"ב דייק מזה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וכאן משמע דעיקר הטעם משום דדרך מציאתו מורה דמחדר קאתו עיין מ"ש בזה והנה התוס' במס' ב"ב הקשו דאיך דייק מזה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אף בקורבא דמוכח דהרי בדם הפרוזדר אין כאן שום הוכחה דאתי ממקום קרוב ונ"ל דבאמת ע"כ איירי כאן שלא הרגישה דבהרגישה ידוע שהוא מן המקור לא מיבעי' לדעת הפוסקים דבעינן הרגשה שנפתח מקורה אף לדעת הפוסקים דדי בהרגשת שדבר לח זב ממנה היינו במרגשת במקור הרגשת זיבת דבר לח אבל אם במקור לא הרגישה פשיטא דאינו מועיל לטמא אותה דבר תורה דמאין יבא הטומאה בפרוזדר אם קודם ביאתו לפרוזדר שהוא עת שהאשה טמאה בירידתו משם לא הי' לה שום הרגשה וא"כ קשה למה קתני שחזקתו מן המקור הא אינה טמאה מה"ת בלי הרגשה וצ"ל דכאן איירי לענין טומאה דרבנן או דאיירי לענין לטמא את האשה טומאת ערב דלענין זה אף בלי הרגשה טמאה דקיי"ל מקור מקומו טמא והנה רבינו ז"ל כתב דסתם דם בא בהרגשה ומה"ט מחייבין קרבן ותלינן שהרגישה וסברה הרגשת מ"ר הוא ולמה לא נימא שלא הרגישה כלל א"ו משום דסתם דם בא בהרגשה והיינו דם המקור בא בהרגשה וא"כ קשה כאן אמאי לא נימא מדלא הרגישה ע"כ דם עלי' הוא וצ"ל משום דרוב דמים מן המקור ע"כ בא בהרגשה וסבורה דהרגשה אחרת היא וקשה דהא דמי עלי' קרובה הוא וגם מוכח מדלא הרגישה שאינו דמי המקור ומזה מוכח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אף בקורבא דמוכח דאין לך מוכח יותר מזה דלא הרגישה וזה ברור מאוד:

ואמנם דעת רבינו הגדול ז"ל דבקורבא דמוכח באמת לא אזלינן בתר רובא וכמו שיבואר לקמן אי"ה והיינו משום דחשיב הך דרוב דמים מן המקור דחשבינן לי' כודאי לענין דלא אזלי' בתר קורבא דדמי עלי' קרובים הם לקורבא דלא מוכח וצריך לומר אף דלכאורה חשיב קורבא דמוכח דמדלא הרגישה פתיחת המקור ולא דבר לח זב במקור ע"כ יש ראי' דדמי עלי' הוא צ"ל דבאמת איירי בהרגישה ואי דע"כ דמי המקור הוא ובהרגשה לחוד טמאה כמו שהוכיח בתה"ד אש"ם דנדה דהקשה לשמואל דסובר דבלי הרגשה אינה טמאה מש"ס דנמצא על שלה אותו יום טמאה וחייבת בקרבן ולאחר זמן פטורה מן הקרבן אי דארגשה לאח"ז נמי חייבת בקרבן ומזה ראי' דהרגשה חשובה ודאי טמאה וכן הביא רמ"א בהג"ה סי' ק"צ דברי תה"ד להלכה נ"ל דלכאורה קשה מה הקשה הש"ס במס' נדה אי דארגשה אף לאח"ז חייבת בקרבן והיינו משום דהרגשה לחוד מחייבת קרבן דהרי בנמצא מראות טהורות תלינן הרגשה במראות טהורות וא"כ דילמא איירי דארגשה אלא שמצאה גם מראות טהורות וא"כ משום הרגשה איננה טמאה רק משום מציאות מראות טמאות ותלי' אי מצאה אותו יום או לאח"ז וכתבתי בחיבורי להלכות נדה דלכאורה קשה מה מייתי התה"ד ראי' דהרגשה לבד די להחשיבה כודאי מהא דהקשה הש"ס לאח"ז אמאי טמאה מספק דילמא באמת הרגשה לחוד חשובה רק ספיקא משום דנגד חזקת הרגשה יש כנגדה חזקת טהרה של האשה אבל אם מרגשת בעת וסתה או סמוך לה דאז איתרע חזקת טהרה כיון דעכ"פ וסת חשיב ספק ראתה מה"ת כמו שיבואר א"כ אזיל לה חזקת טהרה של האשה א"כ הרגשה משוי כודאי וכיוצא בדבר כתב הנקודת הכסף ביו"ד סי' שצ"ז ליישב קושי' הטו"ז שם על מהר"מ מינץ דסובר דחזקה דמעיקרא דוחה חזקה דהשתא ומשוי כודאי מהך דאונן ומפקח הגל לענין חיוב פסח שני דאמרי' דחזקה דהשתא משוי כודאי וכ' הנקה"כ דכיון דבשעה שנפל הגל נולד ספק אם חי או מת הוא אזיל לה חזקת חי עכ"פ וכיון שנמצא אח"כ מת אזלינן בתר חזקה דהשתא עייש"ה וה"ה בזה כיון דסמוך לוסת חשיב ספק מן התורה והא דקיי"ל וסתות דרבנן היינו משום חזקת טהרה שלה אבל ספק משוי לה ובבדקה עצמה ומצאה טהורה הותר הספק וא"כ מה ראי' מייתי התה"ד להחשיב הרגשה כודאי שלא בעת וסתה אמנם הדבר נכון דהא דהוצרך הש"ס לאוקמי דהך דנמצא על שלה חייבת בקרבן איירי בשעת ווסתה משום דקשי' לי' אמאי חייב בקרבן אנוס הוא עיין בש"ס דשבועות והיינו לפי האמת דאיירי בלא הרגישה אבל לפי דעת המקשה דאיירי בהרגישה וכיון דספק הוא שלא גרע הרגשה מוסת דע"ז לא נסתפק התה"ד כלל וא"כ עכ"פ לא הי' לו לשמש עמה כיון שהרגישה ואמרה לו כן א"כ אין הכרח לאוקמי בשעת וסת וא"כ מה הקשה הש"ס אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורה נוקי בארגשה והרגשה אינו מחייב קרבן כמו וסת דבמצאה טהורה טהור ומ"מ לא חשיב אנוס דכיון דהרגישה לא הי' לה לשמש מטתה והנה זה לי זמן רב הקשיתי לדעת הפוסקים דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש א"כ מה הקשה הש"ס אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא אמאי חשיב אנוס באשה שאין לה וסת הי' לה לבדוק עצמה וגם הוא הי' לו לשאול אותה אם בדקה אי דאיירי שידע שלא בדקה ואז לא חשיב אנוס לא הבעל ולא האשה ואמנם הדבר נכון דבאמת אף היכי דהי' לו לעשות דבר אשר הי' נשמר מלעבור על חטא זה אינו חייב קרבן עד שיהי' הדבר ברור שאילו הי' עושה כן הי' נשמר מן החטא והיינו בסמוך לוסת שהי' לו לקיים דברי חז"ל שלא לבא עלי' בעת וסתה וכמו כן בהרגישה שבודאי אילו הי' נותן לב לקיים דברי חכמים מבלי לבא עלי' לא בא לידי עבירה ואף אם היתה בודקת עצמה בודאי היתה מוצאת דאורח בזמנו בא והרגשת פתיחת המקור או זיבת דבר לח הי' מצילו מן החטא ואם בדק בודאי מצא אבל בדיקת אשה שאין לה וסת הוא מחשש שמא תראה אף דמהכ"ת נימא שתראה כעת ואשה בחזקת טהרה היא רק משום כיון דע"כ פעם אחת תראה א"כ אי נימא שלא תבדוק עצמה כלל ע"כ פעם אחת תגיע לידי קלקול אבל אין הדבר ברור שאם היתה בודקת עצמה היתה טמאה והיתה ניצלת מן החטא ואפשר שהיתה מצאה עצמה טהורה ואח"כ בא הדם באמצע תשמיש ומעתה ה"ה בהרגישה ומצאה מראות טהורות כיון דאין הרגשה ראי' שהיתה מוצאת עצמה טמאה בעת הרגשה כיון דיש מראות טהורות וא"כ אנוס הוא ואינו חייב קרבן וצריך לאוקמי בשעת וסתה ואם הרגישה בשעת וסתה ומצאה מראות טהורות וטמאות בודאי תלינן הרגשה במראות טמאות כיון דעת וסתה היא שרגילה לראות בעת ההוא מראות טמאות ושפיר קשה לאח"ז אמאי פטורה מן הקרבן ודו"ק היטב:

ומעתה מיושב קושיתנו דשפיר נוכל לומר דמשנתינו איירי בהרגישה רק דמצאה מראות טהורות ומראות טמאות וא"כ מצד הרגשה הי' אפשר לומר דהרגשה היא מכח מראות טהורות דבאים מן המקור ומראות טמאות באים מן העלי' וע"כ קאמר שחזקתן מן המקור דהיינו דשניהם באים מן המקור כיון דהמקור מרובה בדמים טמאים אמרינן דדמים טמאים באים מן המקור אף דעלי' מקרבא טפי והוי לן למימר שמא דם טמא בא ממקום הקרוב ועכ"פ מידי ספיקא לא נפיק מחמת דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אבל קורבא דמוכח לא חשיב כאן דבאמת רואה בהרגשה אלא דהספק אם הרגשה בא לסיבת דמים טמאים או שבא מחמת מראות טהורות. אמנם עדיין קשה דהרי תני ר"ח דם הנמצא בפרוזדר ספיקו טמא משום דחזקתו מן המקור ושורפין עליו התרומה וחייבין על ביאת מקדש וקשה אי מיירי בהרגשה פשיטא דהרגשה חשיב כודאי ועוד איך פליג רב קטינא ואמר אין שורפין עליו את התרומה ואין חייבין על ביאת מקדש הא הרגישה ואין לומר כמ"ש דאיירי שנמצא מראות טהורות ג"כ מה בכך שנמצא מראות טהורות הרי אנן קיי"ל מקור מקומו טמא ומקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמא ואף כל מראות טהורות שיש במקור מטמאין את התרומה וכיון שהרגישה פתיחת המקור או דמים זבים במקור אף שהי' מראות טהורות או מראות טמאות טמאו את האשה טומאת ערב והדם פשיטא דטמא ומטמא את התרומה ואיך קאמר רב קטינא אין שורפין את התרומה אלא ודאי דאיירי שלא הרגישה כלל מפתיחת המקור או זיבת דבר לח במקורה וקשה ניהו דמטמא אף בלי הרגשה לענין טומאת ערב מ"מ הי' לן לומר דמן העלי' בא מדלא הרגישה ועכ"פ חשיב קורבא דמוכח ולשיטת הרמב"ם לא אזלינן בתר רובא היכא שיש כנגדו קורבא דמוכח אמנם אחר העיון אין כאן ראי' לסתור דעת הרמב"ם דבס"ד דש"ס דדייק דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ממתני' דפרוזדר אין ראי' דשם איירי בהרגשה ומצאה מראות טהורות ומראות טמאות ואינו מוכח דבא מן העלי' ולא ידע עדיין מהך דר"ח ולפי המסקנא קאמר הש"ס טעם אחר בהך דפרוזדר משום דמלבד הרוב דדמי המקור מרובים יש ג"כ מצוי דשם מצוי לזוב דמי המקור עיין בש"ס דב"ב וא"כ אף בקורבא דמוכח המתנגד אזלינן בתר רוב ומצוי. ובזה ישבתי על נכון סוגית הש"ס דב"ב בהא דדייק הש"ס דרוב וקרוב הלך אחה"ר ממתני' דתנן חזקתו מן המקור ודחה הש"ס רוב ומצוי קאמרת בהא ליכא למ"ד דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדר שורפין עליו את התרומה וכל העובר משתומם דילמא גם טעמו דר"ח משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וכבר הרגישו בזה רבותינו בעלי התוס' ובזה א"ש דבדר"ח דאיירי לענין שריפת התרומה ע"כ דאיירי בלא הרגישה וא"כ יש כאן קורבא דמוכח מדלא הרגישה ובקורבא דמוכח לא אזלינן בתר רובא אלא ודאי דאין הטעם משום רוב לחוד אלא משום רוב ומצוי דמהני אף נגד קורבא דמוכח ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח:

והנה בהא דקאמר הש"ס בפ"ק דנדה דטעמי' דשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן משום דאשה מרגשת בעצמה והלל כסבורה הרגשת מ"ר הוא כתבתי דהא דלא אמרי' הרגישה ולאו אדעתה דהרי לרש"י עיקר הטעם דקאמר הש"ס דשמואל מודה שהיא טמאה מדרבנן אף בלי הרגשה משום דאמרי' דהרגישה ולאו אדעתה ואמנם באמת לפי דברי התה"ד דהרגשה בעצמה אף שלא ראתה ואף בבדקה עצמה ומצאה טהורה מ"מ טמאה א"כ איך נימא הרגישה ולאו אדעתה כיון דבזה תלוי טהרת וטומאת האשה הרי מילתא רמי' עלה וביותר קשה מ"ש התוס' דבכתמים שיש בבגדי האשה אף בס"ד אמרינן ארגשה ולאו אדעתה ואיך נימא כן אם נימא דהרגשה לבד מטמא אותה ואמנם הדבר נכון דבאמת הא דהרגשה לבד מטמא היינו באשה שאין לה וסת וכ"ש באשה שיש לה וסת והרגישה בעת וסתה דאז אף שבדקה עצמה ומצאה טהורה מ"מ כיון שהרגישה טמאה אבל באשה שיש לה וסת ושלא בעת וסתה הרגישה ולא ראתה דם תלינן הרגשה בדבר אחר וכמו כן כל אותן הנשים שהן בחזקת מסולקת דמים אף שהרגישו אינן טמאין וכ"כ הרב בס' מנחת יעקב ויבואר לקמן הרבה ראיות לזה ומעתה הא דמחמירין לומר ארגשה ולאו אדעתה היינו באותן נשים שאין הרגשה לחוד מטמא אותן דהיינו באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה וכדומה וממילא החמירו חז"ל אף בשאר נשים אף שלא הרגישו דלא פלוג ועוד דמיחזי מילתא דרבנן כחוכא להקל בנשים שעלולות לראות דם כגון אשה שאין לה וסת ולהחמיר בנשים שאינן עלולות לראות דם כגון אשה שיש לה וסת ושלא בעת וסתה או בשאר נשים שהן מסולקת דמים אבל לענין הך דכל הנשים דיין שעתן דבאותן ד' נשים שהן בחזקת מסולקת דמים אף לב"ה דיין שעתן כמו דקאמר הש"ס לקמן ובשאר נשים דמחמירין ב"ה לטמא למפרע סוברים ב"ה דדיין שעתן משום דאמרינן אשה מרגשת בעצמה ואי שמא ארגשה ולאו אדעתה זה אינו דבאשה שאין לה וסת קבוע דטמאה בהרגשה לחוד איך נימא דארגשה ולאו אדעתה הא כיון שטמאה בהרגשה לחוד אף שלא מצאה דם היא מילתא דרמיא עלה למידק אם הרגישה:

ובזה ישבתי על נכון מה דמקשי' כיון דר"א שמותי הוא וכתבו התוס' דהוא מתלמידי ב"ש למה הוצרך להשמיענו דינא דארבעה נשים דיין שעתן הא בכל הנשים לב"ש דיין שעתן ונדחקו לומר דאשמעינן דאף הלל מודה בזה ולפמ"ש אי לאו דהלל מודה בארבעה נשים הי' בדין להחמיר בד' נשים האלו יותר כיון דהרגשה לחוד אינו מטמא באותן נשים שהן בחזקת מסולקת דמים דלא שייך טעמא דשמאי שכן אשה מרגשת בעצמה דאימור ארגשה ולאו אדעתה וכמ"ש ודו"ק היטב:

נחזור לעניננו דבאמת הי' לנו להחמיר אף בלי טעם דקאמר הש"ס דמצוי המקור לזוב דמים תדיר ובלא"ה מהכ"ת לא נחמיר מספיקא ודם המקור אף שלא בעת וסתה עלול בדם כמו שיבואר אך העיקר משום דדמי המקור באים בהרגשה ודמי עלי' שלא בהרגשה ומאחר שלא הרגישה הי' לנו לתלות בדם העלי' משום קורבא דמוכח כמש"ל ואמנם מה דלא אמרינן דבאמת הרגישה ולאו אדעתה משום כיון דהרגשה אף בלא נמצא דם מטמא א"כ מוטל עלי' לדקדק אם תרגיש דם יוצא מגופה או פתיחת המקור ומאחר שלא הרגישה מהראוי לתלות דדם עלי' הוא והיינו באשה שאין לה וסת כלל או שראתה הדם סמוך לוסתה אבל באשה שיש לה וסת והדם נמצא שלא בעת וסתה דבזה כיון שהיא בחזקת מסולקת דמים אין הרגשה בלי ראיי' מטמא אותה א"כ אינו מוטל עלי' לדקדק על הרגשה ונוכל לומר ארגשה ולאו אדעתה וא"צ לרוב ומצוי של דמי המקור דבלא"ה מהכ"ת נימא דדם עלי' הוא ובפרט בנמצא מן הלול ולפנים דא"א לתלות בדמי עלי' אם לא נימא דשחתה ואזדקרה. ומעתה א"ש כל מה שהרגישו הפוסקים בזה וכל הדברים איש על מקומו יבא בשלום ושתי הסוגיות עולים יפה והבן כי זה ברור מאוד:

והנה נסתפקתי זה זמן רב בהא דדבר תורה אין האשה טמאה אח"כ הרגישה בבשרה כיון דאנן קיי"ל כל הנשים מטמאין בבית החיצון אף שכותלי בית הרחם העמידו את הדם ואח"ז יצא הדם מבית החיצון אם לא הרגישה בעת שיצא הדם לבית החיצון ואח"ז בעת שיצא מכותלי בית הרחם לחוץ הרגישה אם טמאה מה"ת וכתבתי דהדבר פשוט מאוד כיון דיצא לבית החיצון דהוא זמן הגורם טומאה דמה"ט מטמא למפרע ומפקידה לפקידה או מעל"ע כשלא הרגישה בעת ההוא לא נטמאת מה"ת ומאין יבא הטומאה בעת יציאת הדם מכותלי בה"ר אף שהרגישה כעת דבר לח זב בבשרה ובעיני הדבר פשוט מאוד רק שא' מגדולי הדור בדור שלפנינו טעה בזה הוצרכתי לכתבו. ובזה ישבתי לנכון קושית התוס' בנדה (דף ג') בהא דקאמר הש"ס טעמי' דשמאי דסבר כל הנשים דיין שעתן שכן אשה מרגשת בעצמה ומדלא הרגישה בודאי לא יצא הדם והקשו רבותינו בעלי התוס' תינח היכי דהרגישה כעת אבל כשגם עכשיו לא הרגישה אין ראי' מדלא הרגישה מקודם ואמאי מטהר שמאי עייש"ה ולדעתי הדבר נכון מאוד דבאמת טעמי' דשמאי משום חזקת טהרה של האשה ואמרי' דעד עכשיו היתה טהורה כמו דקאמר הש"ס בתחלה רק דעדיין קשה כיון דבעת יציאתו לבית החיצון לא הרגישה אין כאן איסור תורה ורק לטהרות טמאה מה"ת ומטעם דמקור מקומו טמא אבל לבעלה אין כאן טומאה כלל מה"ת רק מדרבנן אמנם אי נימא שלא יצא הדם לבית החיצון רק דעכשיו ממש יצא הדם לבה"ח ולא נתעכב כלל בבית הרחם רק יצא תיכף א"כ כיון שכעת ראתה בהרגשה הרי היא טמאה מה"ת אף לבעלה מהכ"ת ניזל בתר חזקת טהרה ונימא דעכשיו ראתה ולא נתעכב כלל בבית החיצון שמא להיפך דניזל בתר חזקת טהרה של האשה לבעלה ונימא דזה זמן רב שיצא הדם וכותלי בית הרחם עכבו אותו וא"כ בשעת יציאת הדם ובעת שהתחיל טומאתו לא הרגישה אף שכעת הרגישה אינה טמאה לבעלה מן התורה ולכך הוצרך הש"ס לומר שיש לזה צירוף לומר דעכשיו יצא הדם דאי יצא בזמן קודם היתה מרגשת בעצמה והיינו כשעכשיו ראתה בהרגשה דאז שייך לומר חזקת טהרה שיצא מכבר בלי הרגשה אבל אם גם עכשיו ראתה שלא בהרגשה א"כ אף אי נימא דבזו הרגע יצא לבית החיצון ג"כ אינה טמאה לבעלה מן התורה מוקמינן אותה אחזקת טהרה ואמרינן שלא יצא הדם מקודם ואין צריך לסברת שכן אשה מרגשת בעצמה כלל ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח:

תוכן העניינים

שות ישועות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה