שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק יורה דעה · סימן יט
ב"ה יום ועש"ק כ"ח אייר תקצ"ג לפ"ק ברך אשיב. לשואל בענין ומשיב. בתוונא דלבי יתיב מפרק ומותיב. כבוד הרב המאוה"ג החו"ב מופלג בתורה ויראת ד' כבוד מ' נתן נ"י אבד"ק ומ"ץ דק' ראווא.
יום אתמול הגיע לידי שאלתו בדיני נדה ע"ד אשה אחת שאיננה יכולה לטהר עצמה לבעלה ובכל עת שבודקת עצמה מוצאת על עד הבדיקה קרטין אדומים ופעמים שחורים אך כשהיא מחככת עצמה במקום השער אשר סמוך לבית ערותה מוצאת ג"כ קרטין כאלו וכפי הנראה שקרטין אלו באים מן כנים המבואר בש"ע יו"ד סי' קצ"ח לענין חציצה וכיון דבעת שבודקת עצמה ומוציאה את העד נוגעת ג"כ במקום השער תלינן הקרטין בזה כמו בבדקה בעד הבדוק והניחתו תחת הכר דקיי"ל דתלינן במאכלת העגול ואמנם בקרטין האלו לקטנותם אין בידינו להבחין אם הוא עגול או משוך זהו תורף השאלה:
והנה מע"כ התחיל לפלפל בדבר כיון דעיקר הטעם דתולין במאכלת בכתמים הוא משום דאינו רק מדרבנן דמה"ת דם שבא שלא בהרגשה אינו מטמא כמ"ש הרב"י בסי' ק"צ ובעד קאמר הש"ס דהוא חשש איסור תורה דאימר סבורה הרגשת עד הוא א"כ למה נתלי בדם מאכלת בעד שאינו בדוק. הנה כבר הרגשתי בדבר זה לשיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים דהא דקאמר הש"ס כסבורה הרגשת עד או הרגשת שמש הוא היינו דטמא מן התורה אף שלא הרגישה משום דתלי' דבאמת הרגישה רק שהי' בדעתה שהיא הרגשת עד או הרגשת שמש וא"כ בראתה כתם אחר הבדיקה או אחר תשמיש תהא טמאה מספק תורה ואף בפחות מגריס או אף שיכולה לתלות בדבר שממנו בא הדם לא יהי' מועיל וכתבתי ליישב דבאמת עיקר הטעם דתלינן שהרגישה וסברה הרגשת שמש או עד הוא אף שהדבר רחוק היינו כמ"ש רבינו דחזקת דמים שבאים מן האשה חזקתן בא בהרגשה לכך ע"כ שהרגישה וסברה הרגשת עד או שמש הוא אבל בספק אם בא מגופה אמרינן מאחר שלא הרגישה ע"כ שהדם אינו בא מגופה ולא אמרי' שהרגישה וסברה הרגשת עד וכו' או כיון דמ"מ יש מיעוט השכיח שאף דמים שיוצאין מגופה יוצא שלא בהרגשה דהרי חזינן דלמדין מקרא בבשרה דדמים שיוצאין שלא בהרגשה אף שיוצא מגופה אינו מטמא מה"ת וע"כ דיש לזה מציאות שלא תרגיש בדם היוצא מגופה אלא כיון דאיכא רובא דמרגישין בדם היוצא מן הגוף מטמאין אותה טומאה ודאית אבל בספק אם בא מגופה אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא והוי לי' רובא שלא לטמא את האשה מה"ת והנה באמת מלשון הפוסקים דכתם אינו מטמא בפחות מכגריס משום דלא גזרו על הכתמים רק כשיש בהם גריס ולא מטעם דיותר ראוי לומר שדם מאכלת הוא אלא דתחלת גזירת כתמים לא הי' רק על כתם שיש בו כגריס ואמנם כבר כתבתי בזה במקום אחר דהא דבעינן הרגשה היינו לטמא האשה טומאת שבעה משום רואה אבל פשיטא דמטמא האשה והנוגע טומאת ערב למאי דקיי"ל מקור מקומו טמא וטמאה האשה משום נוגע ודם הנדה חשוב אב הטומאה ומקור ג"כ אב הטומאה ומטמא את האשה אף בלי הרגשה וניהו דהאשה אינה טמאה בעת שהדם בפנים דהיינו בבית החיצון משום טומאה בלועה ובעת שבא על העד אפשר שלא נגע בבשר ומעתה כשמוצאת הדם על העד אין לנו לומר כיון שהאשה טמאה עכ"פ טומאת ערב מה"ת אם הדם הוא מן המקור אף שלא הרגישה ממילא טמאה גם היא מדרבנן טומאת שבעה ולא אמרי' דלא גזרו עלי' טומאת שבעה דרבנן דתלינן בדם מאכלת דהרי הספק נוגע לדבר תורה ג"כ לענין טומאת ערב אמנם כבר כתבתי דברואה בלי הרגשה האשה טהורה לגמרי ואף טומאת ערב ליכא ואמנם הר"ן בחידושיו לנדה פרק הרואה כתם כ' כיון דהבגד טמא אף האשה גזרו עלי' משום טומאת הבגד והיינו כיון דהבגד טמא אף בלי הרגשה גם על האשה גזרו עלי' לטמא אף בלי הרגשה אבל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם עכ"ל הר"ן בטעמא דר"נ. ואמנם בהך דינא דמבואר (בדף י"ד) בבדקה עצמה בעד הבדוק וטחתו בירכה ולמחר מצאה דם על הירך ואנו מסופקין אם מן העד בא על הירך בזה כיון שראתה בלי הרגשה ואין לנו לדון על העד דממ"נ אם יש עליו דם פשיטא דטמא כיון שהי' בדוק מתחלה וכעת נמצא עליו דם ואם העד נקי פשיטא דאין לתלות הדם שבירך שבא מן העד כמ"ש התוס' וע"כ שהעד נאבד ואין אנו יודעין מה הי' לו א"כ אין לנו לדון רק על טומאת האשה טומאת שבעה דאף אם בא מן העד על הירך אם בא מן האשה שלא בהרגשה אינו מטמא רק משום דקיי"ל מקור מקומו טמא והיינו כמו מראות טהורות שיוצאין מן המקור שמטמאין את האשה טומאת ערב או את הבגד כמ"ש והיינו במקומו אבל אחר שפירשו מן המקור אינו מטמא עוד כיון שהמה מראות טהורות ומקור מקומו טמא אמרו דהיינו כשהוא במקומו ומה"ט במקור שנפל לארץ הי' מטהרין כיון שאינו במקומו לולא דיש לנו לימוד דאף בעת שירד לחוץ מקור מקומו מיקרי כמו שיבואר לקמן באריכות א"כ בזה נוכל לומר כיון דאין כאן רק גזירה דרבנן שגזרו אף על דם שבא שלא בהרגשה אף אי נימא דהוא קרוב לודאי שמן העד בא על הירך מ"מ באין בו כגריס ועוד לא גזרו טומאה על פחות מגריס ואמנם בסיפא שם בבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה דם על העד הא דתלינן בזה להקל בפחו' מגריס ע"כ דאין הטעם משום שרואית בלי הרגשה ולא גזרו ע"ז טומאה דרבנן רק על גריס דהרי אנו דנין גם על הבגד והבגד טמא אף בלי הרגשה כיון שקבל מן הדם של המקור בעודו במקומו במקור לא יהא אלא מראות טהורות כשהם במקור מטמאין טומאות הבגד ועכצ"ל דאף שגזרו טומאה משום הבגד על האשה ג"כ מ"מ תולה במאכלת כמו שתולה בכל דבר שיכולה לתלות אבל אי נימא דמטמא נדה היינו טומאת ודאי א"כ למה בעינן גריס ועוד. ובזה א"ש בש"ס דנדה (דף י"ד) דבבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה דם דקאמר הש"ס טמאה נדה ואמר לו ר"ח אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד אמר לו אבל א"כ עשית אותו כתם וברישא שם בעד הבדוק וטחתו בירכה דקאמר הש"ס טמאה נדה וכ' התוס' דבעינן כגריס ועוד והדבר תמוה דא"כ אף בזה קשה כיון דאמרת דבעי' כגריס א"כ עשיתו כתם ובזה א"ש דברישא כיון דאין לנו לדון על העד אין כאן רק גזירת חז"ל שגזרו על הדם אף שבא שלא בהרגשה ונוכל לומר דלא גזרו רק על גריס אבל בסיפא שיש לנו לדון על העד ומ"מ בעינן גריס ועוד שפיר הקשה ודו"ק היטב ונתיישב בזה קושי' הר"ש שם בתוס' שהביא מעלתו:
ועתה נבא על סדר דבריו. כ"מ הקשה דאי נימא דהא דקאמר הש"ס ארגשה וכסבורה הרגשת עד היינו דאף שלא הרגישה אמרינן שבודאי הרגישה אלא שהי' בדעתה שהיא הרגשת עד א"כ מה הקשה הש"ס מהך דנמצא על שלה אי דארגשה נימא דסבורה הרגשת עד הוא אין כאן קושי' כלל דהרי בדיקת העד הוא אחר תשמיש והרגשה צריך להיות בעת תשמיש דאל"כ למה חייבים להביא קרבן מלבד שלא אמרו הרגשת העד דומה להרגשת ירידת דם מן המקור רק כשמכנסת העד עד אותו מקום אבל לא בקינוח ובדיקה מבחוץ וכמו שיבואר ואני תמה על מעלתו למה נדחק בזה והדבר פשוט כמ"ש:
והנה בש"ס דנדה (דף ס') תמן תנינן אמר בר פדא כל שבעלה בחטאת טהרות טמאות כל שבעלה באשם תלוי טהרות תלויות ור"א אומר אף כשבעלה בחטאת טהרות תלויות בשלמא התם שמש עכבן אבל הכא אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי ונפל והיינו משום דאיירי בלא תשמיש וקשה דהרי בש"ס אקשינן על הך דסובר שמואל דבעינן הרגשה ממתני' דתנן אותו יום חייבים בקרבן ולאחר זמן פטורין מן הקרבן אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין מן הקרבן ואי דלא ארגשה אמאי חייבים ומשני דהרגישה וסברה הרגשת שמש הוא וא"כ קשה כאן דאיירי בלא שמשה א"כ לא שייך לומר הרגשת שמש הוא ואמאי טהרות טמאות ואי דהרגישה אף לאח"ז טהרות טמאות כיון דהרגישה וצ"ל כמש"ל דמ"מ האשה טמאה טומאת ערב אף בלי הרגשה ואמנם עדיין יש ספק אולי לא נגע הדם בבשר והוי לי' טומאה בלועה ואמאי נימא דטהרות טמאות טומאת ודאי וביותר קשה אף אי נימא דאפי' בלי הרגשה יש טומאת מגע עדיין קשה דהרי רבינו כתב דדם הבא מן המקור בודאי בא ע"י הרגשה ומה"ט אף שלא הרגישה אנו אומרים שהרגישה וסבורה הרגשת שמש הוא וא"כ כאן שלא שמשה מטתה וע"כ דלא הרגישה או דהרגישה והי' בדעתה דהרגשת עד הוא וכיון דסתם רואה דם מן המקור מסתמא בא הדם בהרגשה וע"כ הרגשת עד הוא וא"כ זהו עד נאמן שהדם בא בשעת בדיקה מדנימא שבא לאחר הבדיקה ובאמת ראתה שלא בהרגשה ומזה הי' נראה דהא דקאמר הש"ס לעולם דארגשה וסברה הרגשת עד היינו דיודעת בעצמה שהרגישה אלא דזה שאנו מסופקין שמא מה שהרגישה הי' הרגשת עד או הרגשת שמש ובאמת נחלקו בזה הקדמונים בביאור לשון הסוגיא דשם בהא דקאמר לעולם דארגשה וסברה הרגשת עד או הרגשת שמש הוא אי דהפירוש הוא דבאמת איירי שהרגישה אלא דמ"מ ספק חשיב לי' דשמא מה שהרגישה הי' הרגשת שמש או עד או דהפירוש דאיירי שבאמת לא הרגישה ואנן חיישי' שמא באמת הרגישה אך שלא הכירה להבחין בין הרגשת דם המקור שיוצא ממנה להרגשת עד ושמש. ונראה מדברי התה"ד שתופס לעיקר פי' השני עיין בפסקי מהרא"י סי' מ"ז דכתב דרואה מחמת תשמיש איירי שאינה מרגשת אלא דמ"מ חשיב ספק תורה כי אמרי' הרגשת שמש הוא ולפמ"ש קשה למה נימא טהרות תלויות הא יש לנו עד נאמן דבשעת בדיקה בא הדם דאל"כ למה לא הרגישה הא סתם דם בא בהרגשה ואמנם לפמ"ש א"ש דשם איירי בקינוח וכמו דקאמר הש"ס ווסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה ולכך אין תולין בזה דמה שלא הרגישה הוא משום שהי' בדעתה דהרגשת עד הוא דהרי לא בדקה עצמה רק קינוח קל ומ"מ הטהרות אסורות כיון דאשה טמאה טומאת ערב ואף דלעיל כתבתי דבלי הרגשה אין לטמא האשה טומאת ערב בודאי דשמא לא נגע הדם בעת יציאתו בגופה מבחוץ ובפנים הוי טומאה בלועה או מגע בית הסתרים אמנם אין זה מוכרח כ"כ דדעת התוס' במס' נדה דטומאת המקור גזה"כ הוא לטמא אף במגע בה"ס ויש לי בכל זה אריכות דברים בחידושי להלכות נדה וכאן לקצר אני צריך:
נחזור לעניננו דלכאורה קשה במצאה כתם אחר הבדיקה או על עד הבדיקה אמאי תוכל לתלות בכל מה דאפשר לתלות מטעם דכתמים דרבנן הא עיקר הטעם דכתמים דרבנן משום שרואות בלי הרגשה הא כאן יש לומר כסבורה הרגשת עד הוא וע"כ צ"ל כמשכ"ל כיון דספיקא הוא אי בא מגופה מצרפינן הך מיעוט דרואות בלי הרגשה לפלגא וקשה לי ע"ז דבש"ס דנדה (דף י"ח) בדם הנמצא בפרוזדר דפליגי ר"ח ורב קטינא אי חייבים עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה והקשו רבותינו בעלי התוס' כיון דלרב קטינא ספיקא הוא אמאי לא נימא אוקמה אחזקתה ותי' כיון דאיכא רובא דמן המקור אין קורבא וחזקה חשובים נגד הרוב רק כמו פלגא ופלגא וקשה נימא לצרף גם מיעוט שרואות שלא בהרגשה והוי רואות מן המקור ובהרגשה מיעוטא כמו בכתם וצריך לומר כיון דשם איירי לענין ביאת מקדש ושריפת תרומה דזה אף בלי הרגשה טמא טומאת ערב כמש"ל וגם כיון דכבר טמאה האשה טומאת ערב אזיל חזקת טהרה שלה וז"ב:
ואמנם עדיין קשה לפ"ז קושיא אחת גדולה ונפלאה היא באמת דבש"ס דנדה שם אהך דתני נמצא לאח"ז טמאין מספק ופטורין מן הקרבן וקאמר הש"ס עלה תני וחייבים באשם תלוי ותנא דידן בעינן חתיכה אחת משני חתיכות ולמה לא קאמר דהטעם דאינו מביא אשם תלוי משום שלא הרגישה ואי דסברה הרגשת שמש הוא מאן מפיס אפשר דלא הי' הרגשה כלל ואי דרוב דמים באים בהרגשה כיון דאיכא מיעוטא מצרפין לפלגא כמו בכתמים שנמצאים לאחר הבדיקה כמש"ל ולכך אינו מביא א"ת על בעולתה אבל טמאים מספק ושורפין עליו את התרומה דלזה לא בעינן הרגשה אבל הך ברייתא דתני דחייבים בא"ת איירי באמת בהרגישה והיא אומרת שהרגישה אלא דאנן מסופקין שמא הרגשה זו היתה הרגשת עד או שמש אמנם מידי ספיקא לא נפיק ומביא אשם תלוי והיא קו' נפלאה ואמרתי בחידושי דבש"ס דשבועות אהך דהי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דחייב קרבן אקשינן עלה הרי הוא, אנוס ומשני דאיירי בסמוך לוסתה דאסור לשמש עמה סמוך לוסתה וה"ה הך דנמצא על שלה אותו יום דחייבין בקרבן איירי ג"כ בסמוך לוסתה והנה לכאורה קשה בהא דהקשה הש"ס במס' כריתות למאן דסובר דאינו חייב אשם תלוי רק בחתיכה אחת משני חתיכות והא דתני חייבים בא"ת דהרי עיקר הטעם דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות דבחתיכה אחת לא איתחזק איסורא וכאן למ"ד וסתות דאורייתא הרי נתחזקה האשה הזאת לרואית ביום זה ופשיטא דהך חזקה דוסתות למ"ד שהוא מה"ת עדיף מאיתחזק דשתי חתיכות דהרי למ"ד דסובר וסתות דאורייתא טמאה בעברה שעת וסת ואמנם באמת זה אינו דהוסת אינו מעיד על שעת ראיי' אם הוא באותו רגע ששימש עמה או אחר זמן שתרד מן המטה ותדיח פני' והוסת הוא שיעור עונה ומהיכן נדע ע"י יום הוסת רגע שראתה דם ואין לומר שעבר זמן שיעור עונה שלימה מן התשמיש עד הבדיקה דלזה מסייע לומר שלא ראתה עכשיו רק ביום וסתה דא"כ אמאי קאמר טמאה מספק וא"ש והיינו לענין הספק בזמן הראי' אימת הי' אבל לענין הספק שמא לא הרגישה כלל לזה מהני וסת כיון דרגילה לראות בזמן הזה ראי' בהרגשה והוחזקה לזה ג' פעמים כמו דחזינן דאף בבדקה עצמה ומצאה טהורה אמרינן מחמת החזקה דבודאי ראתה וכ"ש בזה שבאמת ראתה ואנו מסופקין אם ראתה בהרגשה וסתם אשה שרואה דם מגופה רואה בהרגשה אלא לדחות המיעוט דרואות שלא בהרגשה לזה פשיטא דמועיל החזקה שהוחזקה לראות בהרגשה דבודאי גם עכשיו ראתה בהרגשה ובתשובה שכתבתי זה ימים רבים הוכחתי דאף למ"ד וסתות דרבנן היינו לענין אם ראתה אבל אם כבר ראתה ואנו מסופקין אם הרגישה לזה מהני וסת שלה שהוחזקה לראות ע"י הרגשה ולק"מ והארכתי בזה בחי' בישוב הקושי' התוס' לר"ע אמאי אינו מחייב א"ת והמשכיל יבין ודו"ק היטב:
עוד ראיתי למע"כ הביא דקרטין הללו א"א לבודקם לראות אם נימוחו וע"ז כתב מעלתו דיש כאן ס"ס שמא לא נימוחו ושמא אינן באין בהרגשה וכתב דזה ל"ה משם א' דספק א' מתיר יותר דאף מדרבנן טהור ובלי הרגשה עכ"פ מדרבנן טמא כמו כן כתבתי בתשובתי לק' פרעשבורג להגאב"ד דשם והארכתי בזה מאוד דזה חשוב מתיר יותר אף שאנו דנין לענין דבר תורה דהרי לענין דרבנן אין לנו רק ספק אחד והוי ספק א' בדרבנן ושתי ספיקות לענין דאורייתא ודומה למ"ש הסמ"ק הובא בש"ך יו"ד סי' פ"ג לענין ציר דגים ואני הבאתי לו סמוכין מש"ס דפסחים מעיקרא אימור לא טבילי דתנן מערים אדם על תבואתו והקשה התוס' הא מדרבנן עכ"פ אסור אכילת קבע אף שלא ראה פני הבית עיי"ש מה שתירצו והיינו כשיטת הסמ"ק ואמנם עדיין אין הדבר מבואר לענין אם זה חשוב מתיר יותר כיון דאנו דנין לענין מילתא דאורייתא ואמנם אני הוכחתי זה מהא דקיי"ל סתם כלים של נכרים אינן בני יומין והטעם משום דחשוב ס"ס שמא לא נשתמש בו היום דבר איסור ואת"ל נשתמש שמא דבר הנשתמש פוגם בעין עם מה שיבשל בו הישראל ותמה הרב הש"ך סי' ק"י דהרי מה שמותר באינה בת יומא הוא ג"כ משום פגם א"כ הוי שם אחד עם הספק שמא פוגם בעין התבשיל שמבשל בו כעת ובזה א"ש דלכאורה קשה אף שנשתמש בו באותו יום דבר היתר הרי כיון שהוא בן יומא לבליעת איסור הראשון דהרי מה"ט נקט שמא נשתמש בו דבר היתר ולא נקט לא נשתמש כלל דדרך הכלי להשתמש בו תדיר אלא דלפעמים משתמשין בו דברים המותרים ולפעמים דברים האסורים וא"כ קשה שאף דבר ההיתר נעשה איסור דחענ"נ ואמנם ז"א דלענין הך דחענ"נ די בספק השני לחוד שמא פוגם בתבשיל זה שמבשל בו ישראל כעת כיון דהך מילתא דאמרינן חענ"נ בשאר איסורין הוא מדרבנן ובדרבנן די בספק אחד ועכ"פ לא חשוב כספק א' כמו שם אונס חד הוא דהכא הספק השני מתיר יותר להתיר אפי' מדרבנן וע"י ספק הראשון נשאר עכ"פ איסור דרבנן:
ובזה ישבתי קו' המגן אברהם סי' תמ"ז שנדחק אמאי לא אמרינן בחמץ קודם פסח סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן ובזה א"ש דשם ליכא ס"ס דשם א' הוא ואף אם נשתמש בו דבר שאינו חמץ קודם הפסח אינו אסור מדרבנן כיון דכלו היתר לא אמרי' בי' חתיכה ענ"נ ודו"ק כן כתבתי בתשובה זמן רב:
אמנם עדיין יש לפקפק בהך ס"ס שכתב מעל כיון דרוב רואות בהרגשה לא חשוב ספק השקול ובזה אין לומר סמוך מיעוט לפלגא כיון דאין המיעוט ממעט החצי מן הספק דבשלמא מ"ש לעיל לענין כתמים דספק דמעלמא מצרף עם מיעוט הרואות שלא בהרגשה דס' הראשון שמא לא ראתה כלל מצרף עם המיעוט דראתה שלא בהרגשה דשני הצדדין מעידין על ענין אחד שעכ"פ לא ראתה בהרגשה דאם לא ראתה כלל פשיטא דראתה שלא בהרגשה אבל כאן הך ספיקא דשמא דם יבש הוא והך מיעוטא דראתה שלא בהרגשה דאטו דם יבש בא שלא בהרגשה יותר מדם לח וזה ברור והבן. ועיין בריב"ש בהך דסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות דסותר להך כללא שכתבו הפוסקים דהיכי דספק א' קרוב לאסור יותר מלהתיר לא יצטרף לספק השקול ועיין בשיטה מקובצת כתובות בהך דספק אונס שדחה דברי הריב"ש וכ' ליישב באופן שכתבתי עייש"ה והבן.
ובגוף הדבר בדם יבש ואם יש חילוק בין יבש מעיקרו ללח ונעשה יבש ואם יש חילוק בין נימוחו אח"כ ויש לחלק בין לטמא האשה או הבגד שנגע בו הדם או לטמא האשה טומאת שבעה לבעלה כל אלו הדברים באו מעורבים בדברי הפוסקים ואם להלכה מקור מקומו טמא או טהור ואני אברר הדברים בדרך קצרה בכל האפשרי ובחידושי להלכות נדה באו הדברים באריכות וכאן אבאר בקצרה. בש"ס דנדה (דף בעי' הוא דם יבש מהו שתטמא מי אמרינן כי יזוב זוב דמה עד דמידב דייב ובעי למיפשט מהא דתני' דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין וקאמר לח נעשה יבש לא קמבעי' לי' כי מבעי' ביבש מעיקרו ואח"ז הביא הש"ס מהך דהמפלת כמין עפר וכו' אם נימוחו טמאה ש"מ דאף ביבש מטמא א"ה בלא נימוחו נמי ומשני כשלא נימוחו ברי' ומייתי עלה הך עובדא שהעלה ר"א ב"צ באשה שהיתה מפלת כמין קליפות ושאלה לחכמים ושאלו לרופאים ואמרו אשה זו יש לה מכה במעי' וכו' והנה לכאורה תמוה לשון אי הכי כיון דהש"ס לא ידע הך סברא דברי' וכבר הרגישו בזה הפוסקים ונראה דבאמת לכאורה יש לומר דאף דיבש מעיקרו טהור מ"מ במפלת כמין קליפות ועפר לח הי' בעת ביאתו לבית החיצון ונתיבש שם וכמו שכתב הרא"ה בבדק הבית דאם נשתהה הרבה קודם שהטילו אותו למים ואח"ז כשהטילו אותו למים לא נימוח טמא דהא דלא נימוח הוא מחמת שנשתהה הרבה ואילו הי' מטילין אותו למים מקודם הי' נימוח והקשה עליו הרשב"א במשמרת הבית דקשה אמאי מטהרין אותן בלא נימוח אף שהטילו אותו תיכף למים מי יודע כמה נשתהה ברחם עד שנתיבש וקשה הי' כעץ א"ו דאם לא נימוחו אמרינן ברי' הוא דצורתן מוכחת עליהן והיינו לפי מה דמסיק דכי לא נימוחו אמרינן ברי' הוא אבל לפי הס"ד קשה וצריך לומר כיון דכעת יבש הוא עד שלא נימוח אמרי' גם מתחלה הי' יבש כמות שבא לפנינו וזה כלל גדול בדין לומר בכל ענין כמות שהוא כעת כן הי' מקודם ואמנם בנימוח כשהטיל אותו למים הרי הוא חשיב לח דהרי כל אותן שמטמאין לחין ואינן מטמאין יבשין קיי"ל דאם הטיל אותן למים ונימוחו חשובין לחין רק לענין אשה בטומאת נדתה דכתיב כי יזוב זוב דמה אף שהוא לח מ"מ לא קרינן בי' כי יזוב בזה שפיר נוכל לומר שמא בעת שבא לבית החיצון הי' לח ונתקשה אח"כ וקרינן בי' כי יזוב ואין לומר כמו שהוא עכשיו יבש כן הי' מעיקרא הרי הדם חשיב לח כעת כיון שאם מטילין אותו למים נימוח וזהו החילוק בין רישא לסיפא אבל עכשיו דמסיק הש"ס דדם יבש מעיקרו מטמא ג"כ דמשמע לי' שאם נימוח טמא טומאת ודאי שפיר הקשה אי הכי בלא נימוחו נמי והדבר ברור כשמש:
והנה בש"ס בהך עובדא דאשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות כמין קליפות ושאלו חכמים לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה במעי' שממנה מפלת תטיל למים אם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה ובירושלמי אמרו מפני שמכה הי' במעי' הא לאו הכי אף שלא נימוח טמאה ש"מ דדם יבש טמא והש"ך בסי' קפ"ח הביא דברי הירושלמי הנ"ל ולי נראה דבאמת כבר כתבתי דאף אי נימא דדם יבש טהור משום דתלינן דהוא חתיכת בשר וכמו דתלינן בברי' ולכאורה קשה מהכ"ת נימא להקל מספיקא ואי דדרך הדם להיות נימוח דילמא שהה הרבה בבית החיצון עד כי יבש הי' כעץ וצריך לומר דמוקמי' אשה אחזקתה חזקת טהרה ואף דהש"ס קאמר לעיל גבי טומאת מעל"ע דאשה כיון דמגופה חזי' לא שייך גבה לומר אוקמה אחזקה היינו דמועדת ועלולה היא לראות דמים והוי כמו חזקה הפוסקת ומשתנית והיינו אם ראתה דם ממש וא"י אימת ראתה כיון דעלולה לראות איתרע חזקתה אבל כאן אשה זו בחזקת טהרה שלא בעת רגילות לראות דהיינו שלא בעת וסתה או שלא בשעת עונה בינונית וע"כ דדם זה שאנו רואין כמין קליפות ושערות ברי' הוא וזה ברור:
והנה לענין לטהר הדם בעצמו אני מסתפק אי נימא דדם יבש אינו טמא אפשר לומר כיון דעיקר הטעם משום דכתיב כי יזוב זוב דמה דהיינו דוקא זיבה שהיא לח היינו לענין טומאת האשה אבל הדם עצמו אפשר שהוא מטמא או אפשר כיון דדם יבש אינו בכלל דם נדות אינו מטמא כלל כמו כל הדברים שאינן מטמאין באשה ונראה לי דאי נימא מקור מקומו טמא ואף דם ירוק ולבן מטמא למה לא נימא דם יבש מטמא טומאת ערב עכ"פ ואף שכתבתי לעיל דמקור מקומו דוקא במקומו מטמא ולא אחר שפירש ממנה מ"מ לפי דברי התוס' האשה טמאה טומאת ערב והיינו היכא שנימוח דאז חשיב לח לכל הדברים דכל אלו הטומאות שמטמאין לחין ואינם מטמאין יבשין אם שרה אותם במים ונימוחו חשיבי לחין ואף דלענין טומאת האשה לבעלה טומאת שבעה לא מהני מה שנימוחו אח"כ כיון דלא קרינן בי' כי יזוב זוב דמה אבל מ"מ מקור מקומו טמא והוי כמו מעינות דמטמא טומאת ערב אבל בלא נימוחו באופן שחשיב יבש גמור ואינו בכלל מעינות כלל אף האשה אינה טמאה טומאת ערב כמו חתיכה הנוגעת בה במקורה א"כ לכאורה קשה מה מייתי הש"ס ראי' דדם יבש מטמא את האשה מהך דאם נימוחו טמאה דילמא הכי קאמר אם נימוחו טמאה טומאת ערב וצריך לומר דמשמע לי' דאם נימוחו טמאה לגמרי משמע דהיינו טומאת שבעה והאשה לבעלה ואמנם כשנימא דדם יבש אינו מטמא את האשה רק שאנו מסופקין אולי הוא לח ונעשה יבש מחמת שנשתהה בבית החיצון בזה שפיר נוכל לומר דתלי' בזה אי מקור מקומו טהור דאז שייך לומר דמוקמי' האשה בחזקת טהרה אבל למ"ד מקור מקומו טמא דכתבתי דעכ"פ טמאה האשה טומאת ערב וכמ"ש התוס' דטומאה זו גזה"כ הוא אף שאין בה רביעית ואף בטומאת בית הסתרים א"כ אזיל לה חזקת טהרה של האשה ואז יש ספק שמא לח הי' ונעשה יבש ואז אף לענין טומאת שבעה מטמאין אותה וא"כ הא דמייתי הש"ס ראי' לטמא דם יבש מהך דאם נימוחו טמאה לכאורה יש לומר דהחילוק הוא לענין החשש שמא לח הי' ונעשה יבש ומכאן יצא לו לרבינו לפסוק הלכה כמאן דאמר מקור מקומו טהור דלא כרשב"ג כיון דחזינן דהש"ס פשיט מזה דיבש מעיקרו נמי טמא ולא קאמר דהך מתני' כרשב"ג דמקור מקומו טמא ולענין טומאת ערב יש חילוק בין נימוחו וממילא אף לענין ספק טומאת שבעה אלא ודאי דהלכה כמ"ד מקור מקומו טהור ולכך לא רצה הש"ס לאוקמי מתני' דלא כהילכתא ובזה נתיישב ג"כ לשון אי הכי בלא נימוחו נמי ודו"ק:
עתה נבא לבאר סיומא דפסקא דהך אשה הנה מבואר בשו"ת ש"י סי' שדעתו להתיר אם יש לתלות בדבר הכנים הנמצאים באשה והרב מהרשש"ך שם כתב ג"כ שכמה נשים שאירע להם דבר כזה והותרו בק' פראנקפורט דמיין ע"י זה שאלו הדם והקרטין בסיבת הכנים הללו ואף דבקרטין הללו אי אפשר להבחין אם הם משוכים או עגולים כיון שרואות בלי הרגשה מהכ"ת לומר שבא מן מקום שאין רואות בלי הרגשה יותר נכון לומר שהקרטין הללו באים מן מקום שמהראוי שלא תרגיש בראייתה עוד ראיתי בשו"ת שב יעקב תשובה אחת להגאון החסיד מו"ה גבריאל שכתב דהך מילתא דכתב רבינו דסתם רואות בהרגשה היינו בדם גמור ולא בקרטין כאלו: