שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק יורה דעה · סימן יד
ב"ה יום ועש"ק ה' חשון תקצ"ד לפ"ק. לכבוד אהובי הרב המאוה"ג המופלג מו"ה שמרי' שמעריל האבד"ק הורימלוב.
מכתבו קבלתי והנה נפשו בשאלתו ע"ד כי בק' יש שם הוט' שעושין שם זכוכית וההוט' היא נשכרת לישראלים והמאטריאל ג"כ שייך לישראלים אך אומנין נכרים שם שעושין הזכוכית ונסתפק מעל' אם הכלים צריכים טבילה ואף אי נימא דיטבלו אותם מטעם דהא מיא בנהרא ומה איכפת אם יטבלו הכלים לחומרא בעלמא אמנם פשיטא דאין רשאי לברך על כלים האלו והדבר מוטל על גדול הדור להשגיח ע"ז אלה הם תוכן דבריו. והנה בגוף הדבר לכאורה תלוי בשני דעות המבוארים בש"ע יו"ד סי' ק"כ והדבר תלוי אי אומן קונה בשבח כלי דאז כיון דהשבח הוא של העכו"ם צריך טבילה בעת שיוצא מרשותו לרשות ישראל והנה ברשב"א בחי' לב"ק כתב דאף מאן דסובר שם (ד' צ"ח) דאם נתן לו עצים לעשות שידה ושברה אחר שנעשה שידה תיבה דאין האומן משלם רק דמי עצים כיון דקונה בשבח כלי היינו בזה דסתמא דמילתא אין דעתו להקנות השבח לבעלים כדי שאם יתקלקל יתחייב לשלם וכמו כן בעד שכירת המלאכה רצונו לקנות בשבח החפץ אבל פשיטא שעושה השבח העולה יותר מדמי המלאכה בשביל הבעלים ומה"ט בשכבר נתן לו שכר המלאכה פשיטא דאין להאומן בשבחו של כלי כלום. וכ"כ הובא בש"ך חו"מ סי' ש"ו דאם כבר פרע לו דמי מלאכתו ואח"ז נשברה צריך לשלם לו בעד כל השידה עייש"ה. והנה זה לי זמן רב הקשיתי בהא דקאמר הש"ס שם מהך דאומן כל זמן שהדבר בידו אינו עובר בבל תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר בב"ת ואי אמרת אומן קונה בש"כ אמאי עובר על בל תלין מה קושי' דילמא הא דאומן קונה היינו כל זמן שלא נתנה מידו אמרי' דהי' דעתו לקנותו בשב"כ עד שיפרע לו שכרו דחושש שמא לא יפרע לו ואם אין לו קנין בגוף הדבר אף שהוא תח"י מחויב לישבע ולכך דעתו לקנות בשב"כ דאז אינו צריך לישבע כמ"ש הרמב"ן עיין בסי' פ"ט בסוף הסי' ובדברי הפוסקים שם אבל כשחזינן שנתנה לו לבעלים ומאמין להם מהכ"ת נימא דהי' דעת האומן לקנות בגוף הדבר בשב"כ אדרבה יותר מהראוי לומר שלא קנה בגוף הדבר כדי שלא יעכבו הבעלים השכירות שמגיע לו כדי שלא יעברו על בל תלין דאם יהי' לו קנין בגוף השבח אינם עוברים על בל תלין. ואמרתי בתי' דמשמעות הלשון דנתנה לו עובר אף שנתנה לו בעדים ובאופן שאין בידו לומר פרעתי ולא האמין לבעלים ובזה אמרי' שפיר דבעת העשי' פשיטא שהי' בדעתו לקנות בגוף השבח למען יהי' בטוח על שכירתו בעת שהוא ת"י ואח"ז ג"כ נתן לו החפץ למען יהי' גמר וסוף לדבר שישלם לו ובאמת גם כעת לא האמין לו ונתנה בעדים. ואמנם היותר קשה בעיני מה שהקשה הש"ס מהך דעובר בב"ת אהך דא"צ לשלם דמי שידה דילמא באמת ספיקא הוא אם עשה השבח לצורך הבעלים והי' בדעתו להיות קונה בשבח כלי לעצמו ולכך אינו צריך לשלם מספק אבל מ"מ אין הבעה"ב רשאי להשהות שכרו דשמא לא קנה לעצמו שבח הכלי אלא עשה השבח לצורך הבעלים ואמנם הדבר נכון מאוד דבאמת למ"ד אומן קונה בשבח כלי אלא דאנן אמרי' שנעשה מתחלה על דעת שיזכו הבעלים בשבח אין בידו לחייב הבעלים בעונש בל תלין כיון שמתחלה היתה השכירות בקבלנות באופן שאין בו משום בל תלין ואף שהוא הקנה השבח לבעל החפץ לא בשביל זה נתחייבו הבעלים בעונש בל תלין. ואמנם אי נימא דאין אומן קונה בשב"כ א"כ ענין השכירות נעשה באופן שיש בו משום בל תלין או אפשר לומר דמשמע לי' דיש כאן איסור ודאי ולאו דבל תלין וע"ז קשה דילמא כיוון האומן לקנות השבח עיין היטב בש"ס. ובזה ישבתי לנכון בחידושי הא דקשה לשיטת הרמב"ן דכתב ליישב דברי הגאונים שכתבו דבמשכון שת"י כשטוען כדי דמיו צריך שבועה והקשו הקדמונים מהך ברייתא דמס' ב"ב גבי נותן טליתו לאומן כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל אח"ז המע"ה חזינן דכשהטלית ביד האומן אף שבועה אינו צריך וכתב הרמב"ן דאומן עדיף ממלוה על המשכון כיון דאומן קונה בשב"כ הרי הוא כטוען על גוף הדבר שהוא שלו ותמהו עליו דא"כ תקשה בסיפא עבר זמנו המע"ה וטעם הדבר דחזקה אין בעה"ב עובר משום בל תלין וקשה כיון דלשיטת הרמב"ן הך ברייתא אתי' כמ"ד אומן קונה בשב"כ א"כ אינו עובר על בל תלין כמבואר כאן להדיא ובזה א"ש דבאמת ברישא כשהטלית בידו אמרינן דיכול לטעון דנתכוין לזכות בגוף השבח לעצמו ולא כיוון לשם הבעלים וטוען על גוף הדבר אבל בסיפא כשנתנה לו וחזינן דמהימן לי' ועכ"פ מידי ספיקא לא נפיק שמא כיוון להקנות השבח לבעלים ויש כאן איסור בל תלין וכמו דאמרי' חזקה אין בעה"ב עובר על איסור ודאי דבל תלין כמו כן אינו עובר על ספק דבל תלין ובודאי כבר פרע לי' או דרמי אנפשי' ומידכר ודו"ק:
והנה בהא דקאמר הש"ס האומרת עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך ופליגי ר"מ ורבנן אי מקודשת וקאמר דרבנן סברי דאין אומן קונה בשב"כ ולכך אינה מקודשת ור"מ סובר אומן קונה בשב"כ ומקודשת וקשה למה לא נימא דאף ר"מ סובר בעלמא אין אומן קונה בשב"כ והכא סובר דכיון שאמרה לו עשה עמי שירים ונזמים ואקדש אני לך ורצונו לקדשה אין דעתו להקנות השבח לבעלים דאז הוי לי' שכר מלאכתו כמלוה ואדם יודע שהמקדש במלוה אינה מקודשת ולכך לא הקנה השבח לבעלים אבל בעלמא נוכל לומר שהי' בדעתו להקנות השבח לבעלים ולא הי' בדעתו שיתקלקל השידה ואמנם הרשב"א כתב דכיון שלא הי' דעתו שיתקלקל באמת לא זכו הבעלים כי ע"ד כן לא הקנה השבח לבעלים שיתחייב לשלם וכיון דאמרי' דמ"מ מחויב לשלם ש"מ דאין לו בשבח הכלי כלום וא"כ ה"ה בקידושי אשה דאינו יכול לקדש בשבח הכלי והנה קשה לכאורה בהא דהקשה הש"ס לימא כתנאי והיינו דחכמים סברו אינה מקודשת ש"מ דאין אומן קונה בשב"כ ור"מ סובר דמקודשת דקונה בשב"כ ולכאורה אפשר לומר דבעושה אומנתו בשכירות ממון דאז כיון שבדעתו מבלי להשהות שכרו אצל בעה"ב ואם לא יהי' לו קנין בגוף החפץ בודאי ישלם לו הבעה"ב תיכף דחזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין אבל אי ירצה לזכות בשב"כ וליכא בל תלין וחושש שמא יעכב בעה"ב שכירתו אבל באומר שתתקדש בדמי שכירתו דאז ליכא בל תלין אמרי' שדעתו לזכות בשב"כ וצריך לומר דהא, דקאמר כתנאי היינו דחכמים דסברי דאינה מקודשת ע"כ סוברים דאומן אינו קונה בשב"כ ובזה אפשר ליישב דעת הפוסקים דבאומרת עשה לי שירים מקודשת להצריכה גט משום דאומן קונה בשב"כ ובקלקל השידה צריך לשלם דמי שידה משום דאין אומן קונה בשב"כ ומוציאין ממנו ממון ש"מ דליכא ספיקא שמא אומן קונה בשב"כ ובזה א"ש דבאומן אמרי' שלא הי' דעתו לקנות בשב"כ דאז יהי' דמי הלואה ולא דמי שכירות ויתעכב שכירתו ביד הבעלים כיון דליכא בל תלין אבל בקידושין דליכא בל תלין ואדרבה כיון דיקנה בגוף השב"כ תתקדש האשה אמרי' דהי' דעתו לקנות בשב"כ וע"כ באומנין עכו"ם דעשו לישראל מלאכתו בקבלנות כיון דלא שייך בל תלין אמרי' דדעת העכו"ם להיות להם קנין גמור בשב"כ עד אשר ישולם להם השכירות ואז בעת התשלומין הדבר יוצא מרשותם לרשות ישראל וחשיב ככלי עכו"ם הנמכרים לישראל דצריכין טבילה מדינא וזהו דעת המובא בב"י סי' קכ"א ודו"ק היטב:
והנה מה שעלה על דעת מעל' דאף אי נימא אומן קונה בשב"כ היינו בעושה מלאכה בביתו אבל כשעושה המלאכה בבית הבעלים אינו קונה אף שאין מן הצורך להביא ראי' לסתור דבריו כיון שלא נזכר לחלק בזה בשום פוסק קדמון מהכ"ת לחלק אך עכ"ז אביא ראי' לסתור סברתו דבש"ס גבי הך פלוגתא דעשה לי שירים ונזמים דקאמר הש"ס דחשיב מלוה הקשה הרשב"א בקידושין דהרי המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת והביא בשם הראשונים שכתבו דכאן איירי בעושה המלאכה בבית האשה דאין משכון ת"י והרי בזה הי' דעת הש"ס לומר דפליגי אם אומן קונה בשב"כ מבואר להדיא דאף בעושה מלאכה בבית הבעלים קונה בשב"כ להך מ"ד וזה ראי' שאין עלי' תשובה:
והנה אף אי נימא דאומן קונה בשב"כ יש מקום עיון אי נימא דכיון דיש לו קנין בשבח יש לו בגוף החפץ חלק שיעור השכירות שלו או דאין לו קנין רק בשבח עצמו ואם עשה שידה מעצים בזה פשיטא דכל הכלי הוא שבחא אבל בנותן לאומן טלית לתקנו או כלי וגם בלי תיקון הי' עלה שם כלי אלא שניתקן ע"י פעולת האומן אפשר לומר שאין לו בגוף הטלית כלום אלא במקום שניתקן והשביח ובמקום השבח יש לו קנין ולא בכל הטלית. והנה בהא דכתב הרמב"ן בהך דנותן טליתו לאומן כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראי' ומשמע דאומן א"צ שבועה דהרי בסיפא בנתנו לו קתני דנשבע ונוטל ובמלוה על המשכון אף דנאמן בכדי דמיו במגו דלקוח מ"מ צריך שבועה דהטעם דאומן א"צ לישבע משום דחשיב כטוען על גופו של הטלית כיון דאומן קונה בשב"כ ומה בכך הא משמעות הענין דליכא שבחא יותר מכדי סלע שהודה בעה"ב שקצץ לו דביש שבח מרובה אף אם לא קצץ כלל נותן לו שכר מלאכתו וא"כ מה בכך דאומן קונה בשב"כ כיון שאינו קונה רק שיעור שבח וכאן אומר שקצץ לו יותר ואף אי נימא דהשבח שוה שני סלעים אלא שהוא אומר שנתפשר עמו בעד סלע עכ"פ הו"ל למיתני כן בהדיא וכיון דאין לו קנין בגוף החפץ רק שיעור שבח למה לא ישבע. ואמנם לפמ"ש התוס' דכאן איירי באומר שתים קצצת לי ופרע לי אחת ועוד אחת מגיע לי וזה אומר לא קצצתי לך אלא אחת והאחת כבר פרעתי לך א"כ כיון דאינו תובע רק שיעור השבח וע"ז יש לו קנין בגוף הדבר א"צ שבועה. ובזה מיושב הא דמבואר בסיפא נתנה לו עבר זמנו המע"ה משום דיש חזקה דאין בעה"ב עובר משום בל תלין והקשיתי לעיל הא למ"ד דאומן קונה בשב"כ ליכא בל תלין רק במקום דליכא שבחא ובזה א"ש דאם האמת דקצץ לו שנים והשבח אינו שוה רק אחת תיכף כשפרע לו שיעור שבח א"כ אין להאומן קנין ביותר ולכך עובר משום בל תלין על הסלע השני שהבטיח לו. ואמנם לפי דברי הפוסקים דשם איירי בלא פרע לו כלל א"כ ליתנהו לדברי הרמב"ן ובסוגית הש"ס דהקשה מהך דאומן אין לו חזקה והך דאומן אומר שתים קצצת לי ולא קאמר דבהך דכל זמן שהטלית ביד האומן מטעם אומן קונה בשב"כ נאמן אמנם באומר שלא פרע לו האחת לא שייך אומן קונה כיון דאינו קונה רק כשיעור השבח ושפיר הקשה והא דלא קאמר דאיירי באמת שכבר פרע לו משום דקשה כיון דאיירי בליכא עדים דאל"ה ניחזי עדים מה קאמרו כמו דקאמר הש"ס א"כ יש כאן מגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם וצריך לומר דאיירי כאן בלא פרע לו וא"כ הוי מגו דמודה במקצת וכופר הכל כמ"ש התוס' וע"כ דאיירי שהודה לו שמגיע לו אחד והיינו שיעור שבח וא"כ לא שייך בזה אומן קונה בשב"כ ובזה מיושב קו' התוס' ד"ה אי דאיכא עדים עיי"ש ודו"ק היטב:
עכ"פ הוכחנו דדעה זו שסובר דאף, דאומן קונה בשב"כ אין לו קנין בגוף הכלי רק שיעור שבחא רק בשידה שנעשה ע"י עכו"ם והעצים של ישראל אין נ"מ בזה דפשיטא דכל הכלי נקרא שבחא וכמבואר בש"ס דב"ק הנ"ל ובזה יש מקום להשוות קצת דעת הפוסקים גלל כן בענין שאלתו הדבר נכון כמ"ש המהרש"ל ביש"ש לב"ק להטביל בלי ברכה ועלה על לבי עוד כיון דביום השבת וימים טובים מוכרים הכל לעכו"ם העובדים שם כדי שלא יעבור על איסור שבת וביום א' חוזרים וקונים ממנו א"כ הוי כאלו הכסף של עכו"ם ואמנם לדעתי גם זה אינו מועיל לענין ברכת הטבילה כיון דנעשה רק לענין הפקעת איסורא ועיין במה שהביא הט"ז סי' רמ"ו לענין מכירת המשכון להפקיע איסור רבית והתב"ש בענין מכירות הבהמות להאכיל אותם חמץ בפסח גלל כן ידבר כ"ת מזה עם כבוד שארי הגאון אבד"ק טארניפאל רב דגליל שלכם ואח"ז יצוה להכריז בבהכ"נ שהכלים צריכים טבילה וחלילה לברך על הטבילה שלא יכשלו באיסור לא תשא וספק ברכות להקל. דברי ידידו: