שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק יורה דעה · סימן יא
שנית על הנ"ל. אשיב ואומר שלום לכבוד מחו' ידיד נפשי הרב החריף ובקי המפורסם בתורתו ויראתו ובחוץ תרונה חכמתו כש"ת מו"ה יעקב מאיר נ"י:
ימים רבים כי הגיע לידי מכתבו היקר ולהיות כי טרדות רבות עלי בעיר גדולה לאלקים בשגם מוטל עלי להשיב דבר ה' זו הלכה למעשה למקומות אחרים ואמנם נוסף לזה כי בא לידי גמר חיבורי על טוש"ע או"ח הי' עלי טירדת השגחה להיות מסודר כהוגן שמתי מכתבו בין שאר מכתבי קודש ויצא הדבר מלבי וכעת בחזרי על לימודי הגעתי לפרק זה והנני להשיב על דבריו דבר דבור על אופניו:
הנה ראשית דברי במכתבי הקודם הי' דקשה על דברי הרשב"א דמחלק בענין דם שבישלו בין דם חולין לדם קדשים דבדם חולין עובר ובדם קדשים אינו עובר והקשיתי מהא דמייתי הש"ס סייעתא לרבה דמתיר מולייתא משום דאמרי' כבולעו כך פולטו מפסח דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו ומאי ראי' דילמא קדשים שאני דדם שבשלו אינו אסור רק מדרבנן אבל בחולין דהוא דאורייתא לא סמכינן אהאי סברא והנה בחידושי הקשיתי עוד קושי' אחת גדולה ונפלאה היא אלי לפמ"ש במק"א דאף דדם שבישלו או צלאו אינו רק איסור דרבנן מ"מ בתחלת צלייתו אף שבולע ופולט מ"מ איסורו מה"ת ומה"ט כשנולד הספק תיכף בתחלת צלייתו אף שאח"ז גמר צלייתו ונצלה כהוגן ל"ש בזה לומר ספיקא דרבנן לקולא כיון דבעת לידת הספק הי' איסור תורה ונתגלגל אח"כ שנעשה דרבנן וכן מצאתי אח"כ בשו"ת בית יעקב סי' שכ"ב השיג על הטו"ז בזה ואמנם היינו בדבר שראוי ומותר בתחילתו לאכילה דאז נולד הספק בעת שהי' איסור תורה אבל לא בדבר שאינו מותר לאכילה עד שיהי' נצלה כהלכתו ומעתה קשה מנ"ל להתיר מולייתא מהך דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו הא במולייתא נולד הספק בתחילת צלייתו ואף שגמר אח"כ הצלי' באופן שנעשה דרבנן לא סמכינין על סברא דכבכ"פ כיון דבעת לידת הספק הי' איסור תורה אבל בפסח דאסור לאכלו מן התורה עד שיהי' נגמר צלייתו משום איסור דאל תאכלו ממנו נא א"כ לידת הספק אם יהי' מותר באכילה או אסור נולד אחר שכבר נצלה כהלכתו ואז אין כאן רק איסורא דרבנן ולכך סמכינן אטעמא דכבכ"פ והיא קושי' נפלאה באמת:
ונראה לי ליישב דבאמת זה הטעם דאמרי' כבכ"פ זה פשוט מאוד וכמ"ש המרדכי דבשניהם אינם מלוחים פשיטא דבאמת מעשים בכל יום שמולחין הרבה חתיכות ולא אמרי' דמה שפולט זה בולע זה אמנם מה דאשמעי' רבה דלא נימא אחר שפולט החיצון דם דידי' ול"ש לומר אגב דיפלוט דם דידי' פולט ג"כ מה שבולע ממקום אחר קמ"ל דבצלאו לא אמרי' כן ואמרינן דברגע שבולע פולט והיינו כבולעו כך פולטו וכיון דעיקר החשש דאחר שיהי' נצלה כהלכתו אז החיצון יבלע מדם הפנימי וכיון שהחיצון כבר נצלה גם הפנימי נצלה עכ"פ שלא יהי' שוב בגדר איסור תורה וכיון דאין כאן רק איסור דרבנן שפיר דייק מהך דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו להתיר איסור דרבנן מטעם כבכ"פ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשו הרבנים האחרונים הפ"ח ומ"י על דעת הש"ך דאם נמלח הפנימי ולא החיצון ואח"כ נצלו כאחת דהפנימי כיון שאין לו דם של עצמו בולע מן החיצון ואסור והקשו עליו דהרי התוס' הקשו מהך דנותן כרעיו למאן דאוסר כבדא עלוי בישרא ותי' דמיירי שמלח בני מעיו מליחה גמורה לקדרה והחיצון לא נמלח וקשה נימא דהכבד ובני מעיו כיון דלא פליט דם דידי' בולע מן הפסח עצמו ובאמת לא על הש"ך תלונתם רק על המרדכי עצמו כמו שיראה המעיין ובזה א"ש דטעם שאסור הפנימי כיון שכבר נמלח ואין לו דם של עצמו א"כ בולע בתחילת צלייתו מדם החיצון וכיון שהחיצון לא נמלח א"כ דם החיצון בתחילת צלייתו אסור מן התורה ונולד הספק בדאורייתא ולא סמכינן אסברא דכבכ"פ והיינו בשאר בשר אבל בפסח כיון דאסור לאכלו עד שיהי' נצלה כהלכתו א"כ נולד הספק בדרבנן אף בנמלח הפנימי ולא החיצון מותר ודו"ק היטב. ובזה נ"ל ליישב הא דהקשו התוס' למאן דאוסר כבדא עלוי בישרא איך יפרש הך דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו הא הכבד הוא על הבשר ובזה א"ש דבכבדא עלוי בישרא דאנו דנין להתיר משום דדם מישרק שריק והיינו בעת שהתחיל הדם לצאת קודם שנצלה בעת שהוא איסור תורה והיינו דקאמר הש"ס שם במס' חולין דם דאורייתא היינו בתחילת צלייתו אבל בפסח דא"א לדון בתחלת צלייתו אם הוא מותר באכילה דבלא"ה אסור משום א"ת ממנו נא ובעת לידת הספק אם הוא מותר באכילה כבר נצלה ואינו רק איסור דרבנן והבן זה:
ואמנם עדיין קשה לשיטת ר"ת ז"ל דפירש דדם כבד הוא דרבנן ולשיטתו צריך לפרש דהא דקאמר הש"ס דם דאורייתא היינו דעיקר איסור דם הוא מה"ת דהיינו בשאר אברים אבל בבשר בחלב כיון דחלב שחיטה הוא דרבנן לא חשיב עיקרו מן התורה ובזה שפיר הקשו התוס' מהך דכבדא עלוי בישרא דאסור אף שאין איסורו רק מדרבנן וא"כ פסח דומה לשאר דברים וע"כ מוקי לה בשכבר נמלח והיינו לשיטת ר"ת ז"ל ובזה מיושב מה דקשה לשיטת רש"י דסובר דם שבישלו בחולין הוא מה"ת ובקדשים הוא דרבנן כמ"ש כיון דאיירי בנמלח הכבד ובני מעיו מליחה גמורה לקדרה א"כ הוי צלי מחמת דבר אחר אלא דמ"מ ל"ה כרותח רק הדם חשיב רותח והדם אינו נבלע בבשר משום דאמרי' כבכ"פ ש"מ דאף באיסור תורה אמרי' כן ולק"מ מה שהק' כת"ר דלפי שיטת רש"י ז"ל אין הכרח לסברת התוס' דאיירי בנמלח דלשיטת רש"י ע"כ איירי בנמלח דהרי לשיטתו כיון דדם הכבד אינו אסור רק מדרבנן ומ"מ אסור בכבדא עלוי בישרא א"כ אף בפסח ראוי לאסור צליות כבד על בשר וע"כ דאיירי בנמלח עוד והנה במה שתי' שם התוס' אהך קושי' דכבדא עלוי בישרא דגבי פסח הקילו תמה הרב מהר"ש דא"כ מה מביא הש"ס סייעתא לרבה דאמרי' כבלעו כך פולטו מהך דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו נימא דבפסח הקילו ונראה לי ליישב דלכאורה קשה כיון דבנמלח הכבד שרי למלוח כבדא עלוי בישרא לא מיבעי' לשיטת ר"ת דכבד שמלחו הרי הוא כשאר בשר ואף לשיטת החולקים מודים דאחר מליחתו לא גרע משאר בשר אלא דהתוס' הי' ס"ל בקושייתם דכיון דמתני' לא הזכירו דבעי' שהכבד יהי' נמלח כהלכתו כמליחתו לקדרה משמע דלא בעי מליחה א"כ מה זה שתירצו דבפסח הקילו הוא גופא קשה למה הקילו בפסח הא אפשר לעשותו באופן שיהי' כשר אף בחולין דהיינו למלוח להכבד כעין מליחתו לקדרה דאז אין בו ריבוי דם ומותר לצלותו על הבשר וצריך לומר דהתוס' סברי דאם נמלח הכבד והחיצון ע"כ לא נמלח להוציא כל הדם כמו שיבואר הרי הכבד בולע מן גוף הפסח וכמו שכתב הט"ז בסי' ע"ג דבזה הפסח עצמו מבליע בכבד שהיא למטה ממנו ובפסח הכבד מונח באופן שיש מבשר הפסח למעלה ממנו ולמטה ממנו ועיין בש"ך שם סי' ע"ג:
ואמנם המרדכי כתב דהא דאשמעינן רבה גבי מולייתא דמותר היינו בנמלחו שניהם ולא שהו עדיין שיעור מליחה דבלא נמלחו כלל פשיטא דשרי דפולט דם דידי' פולט דם דאחריני אלא דאשמעי' דאף בנמלחו ולא שהה שיעור מליחה ולא הודחו דהו"א דבזה אמרי' שמא אחר שהחיצון יפלוט דמו יבלע מן הפנימי וצ"ל דהא דפשיט ממתני' דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו ולא מוקי לה בלא נמלחו שניהם כלל משום דמשמע לי' דאיירי אף שנמלחו הפנימי והחיצון ולא שהו שיעור מליחה לקדרה שכן הי' דרכם למלוח הצלי שיעור מליחתו ואמנם הש"ס שפיר דייק דאמרי' כבולעו כך פולטו דאי לא נימא כן רק דבפסח דוקא מותר קשה למה יתירו בפסח לא ימלחו הפסח כלל כיון דצלי אין צריך למלחו ובזה פשיטא דמותר והדבר ברור מאוד:
ובזה ישבתי על נכון מה שהקשיתי בחידושי בהא דהוכיחו התוס' דאף בשכבר נמלח באופן שיצא דמו וצלאו אח"כ כ"א עם בשר אמרי' בצלי כבכ"פ למה לא הוכיחו בפשיטות מהך דנותן כרעיו ובני מעיו וב"מ אין מחזיקין בהם דם ול"ש לומר אגב דפולט דם דידי' יפלוט גם מה שבלע ומ"מ מותר. ובזה א"ש דבני מעים שאין מחזיקין בהן דם אף שלא נמלחו לא הפנימי ולא החיצון ל"ש בזה כבכ"פ ואגב דיפלוט דם דידי' וא"כ לא יועיל אף אם לא ימלח אותן ולכך אמרי' בפסח הקילו ודו"ק:
והנה בחידושי אמרתי עוד בישוב קושי' זו על הרשב"א ז"ל שחילק בענין דם שבישלו בין דם חולין לדם קדשים מהא דדייק הש"ס מהך דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו דאמרי' כבולעו כך פולטו ומה ראי' מייתי דילמא פסח שאני דהוא דם קדשים דאינו רק מדרבנן אחר שנצלה ונראה מכאן יש ראי' לדברי הרשב"א דהנה לכאורה קשה בהא דאמרי' כבלעו כך פולטו אף בצלי אמאי לא נימא כיון דכבר נבלע ע"י צלי' נימא חתיכה עצמה נ"נ ואף שפולט אח"כ הדם אבל השמנונית כבר נאסר ומנ"ל לומר דנסחט הכל עד שאפילו משהו מן הדם לא נשאר וראיתי בס' פליתי שהרגיש בזה וצ"ל דבאמת לא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ רק בבשר בחלב ואף אי נימא דבשאר איסורין ג"כ אמרי' חתיכה עצמה נ"נ מ"מ בצלי לא אמרי' כן וטעמא דידי משום דלא גזרו בזה לומר חנ"נ אטו בב"ח דדעת הרבה מן הקדמונים דצלי בבשר בחלב אינו אסור מה"ת ודמי' למליחה דלא אמרי' חנ"נ ואמנם עדיין קשה דהרי הרשב"א במס' חולין כתב דבקדשים לכ"ע אמרי' חתיכה ענ"נ מן התורה כיון דקיי"ל בקדשים היתר מצטרף לאיסור והאוכל חצי כזית מבשר פסול וחצי כזית מבשר כשר לוקה מן התורה א"כ חזי' דהיתר עצמו נעשה איסור לכך בעינן ששים נגד ההיתר ג"כ מן התורה וא"כ עדיין קשה בהך דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו הא כיון שנבלע הדם בתוך הבשר נעשה הבשר נבילה מה"ת ולכאורה עלה על לבי דדוקא קרבן פסול שפסולו בקודש כגון פגול נותר וכדומה אמרי' בי' היתר מל"א אבל דבר שאין פסולו לסיבת הקודש רק פסול מחמת איסור שנוהג אף בחולין כגון שנבלע בתוך בשר הקדש חלב ודם וכדומה לא אמרי' בי' המל"א. ואמנם כיון שלשון הש"ס במס' חולין דקאמר לא צריכא אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור [כן הוא גירסתו שם בש"ס דצ"ט] משמע דבכל הקדשים אסור וגם דהש"ס קאמר שם במס' פסחים בהא דבעי לומר דיקדש אתי להמל"א ומכאן אתה דן כו' וקאמר אח"כ דחולין מקדשים לא גמרינן והיינו דבקדשים יש להחמיר יותר מבחולין א"כ אין חילוק בין פסול דשייך גם בחולין והרי הרשב"א לענין איסור דם דנוהג בקדשים ובחולין כתב דיש חילוק בין קדשים. לחולין לענין דם שבישלו דחולין מקדשי' לא גמרינן אף להחמיר ובאמת שדבריו צריכין עיון דהרי הש"ס כאן במס' פסחים קאמר להדי' דקדשים מחולין ילפינן להחמיר ואכ"מ] עכ"פ מבואר מדברי הרשב"א דאף בפסול הנוהג בקדשים וחולין אמרי' דחולין מקדשים לא ילפינן וא"כ הדק"ל:
ואמנם לשיטת הרשב"א ז"ל דדם שבשלו בקדשים אינו רק איסור דרבנן ניחא דבאמת הא דאסרו רבנן דם שבשלו בקדשים משום דלא חילקו בין חולין לקדשים וכיון דבחולין אסור מה"ת אף דבקדשים אינו אסור מה"ת מ"מ חז"ל אסרוהו וכיון שאינו רק גזרת חז"ל לא גרע מדם חולין דלא אמרי' בי' היתר מל"א וחתיכה ענ"נ ולכך מותר אי אמרי' כבכ"פ אף בקדשים ואמנם אי נימא דבחולין לא אמרי' כבכ"פ רק בקדשים מטעם דדם שבשלו בקדשים הוא רק דרבנן הרי לעומת זה מהראוי שבקדשים אף שיפלוט הדם שבלע אסור עכ"פ מדרבנן משום דאמרי' בי' חתיכה ענ"נ באיסור תורה מה"ת וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כמו של תורה וע"כ צ"ל משום דמותר בחולין לא החמירו בקדשים יותר אבל אם אסור בחולין ממילא גם בקדשים אסור דל"ש בו כבכ"פ לפי שחתיכה עצמה נעשה נבילה ודו"ק היטב כי זה ברור מאוד: