אור ברסלב
שות ישועות יעקב חלק יורה דעה › סימן ב

שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין

חלק יורה דעה · סימן ב

סימן א

לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי כו' מו"ה מאיר צבי נ"י אבד"ק סאמבור:

מכתבו היקר קבלתי ע"ד השו"ב דקהילתו אשר קבלו על עצמן בשבועה ובאו עה"ח שלא ישחטו עד שיהי' להם קוויט מן הפאכטער וגם אמרו בביטוי שפתים קונם ידו לשחיטה אם יעבור ע"ז ועתה א' מהשו"ב שחט בלי קוויט והתנצל עצמו ששכח מלקבל הקויט ומע"כ צוה עליו שלא ישחוט עד אשר יעיין בדינו ולא השגיח ע"ז ושחט אח"כ וגם ע"ז התנצל עצמו והעבירו אותו כת"ר ומנהיגי ק' עד אשר אגיד דעתי בזה אם להעבירו מאומנתו:

והנה כת"ר פלפל בזה הרבה בדין שבועה בכתב ואני אגיד דעתי בדרך קצרה. בש"ס דגיטין (דע"א) אהא דקאמר רב כהנא דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. ובעי הש"ס לסייע מהא דתנן נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו הרי זה יכתבו ויתנו ודחה הש"ס אלם קאמרת אלם שאני כיון דחשיב כפקח לכל דבריו מהני הרכנת ראשו אבל חרש לא ידעי' וקאמר הש"ס אי קשיא הא קשי' דתני' אם לא יגיד האמור בקרבן שבועה פרט לאלם שא"י להגיד והא יכול להגיד מפי הכתב ומשני שאני עדות דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם והדבר תמוה מאוד דהרי באלם מבואר בהדי' דמהני דהרי להדי' תנינא בנשתתק דבודקין אותו ורב כהנא אשמעי' דאף בחרש מהני כתב ידו וא"כ הך קושי' מהך דפרט לאלם שאינו יכול להגיד לפי מה דלא ידע דעדות שאני משום דכתיב מפיהם א"כ קשה דהא בנשתתק מבואר להדי' דמהני בדיקה וכבר תמהו בזה רבותינו בעלי התוס' ותירצו דהו"מ למימר פרט לאלם לאו דוקא והאי אלם היינו חרש וזה דוחק. גלל כן נראה לי בפשיטות דבאמת לכאורה קשה אמאי לא משני הש"ס בפשיטות שאני עדות דכתיב אם לא יגיד ואמנם קושי' הש"ס מנ"ל דאם לא יגיד ממעט אלם נימא דאלם מהני כיון דיכול לדבר מתוך הכתב או בהרכנת הראש והוא ג"כ כפקח לכל דבריו ואם לא יגיד פרט לחרש שאינו יכול להגיד וזהו גזה"כ ובזה א"ש דהנה לכאורה קשה למה לי קרא למעט אלם או חרש מקרבן שבועה הא אי אפשר להשביע אותו רק כשיכתוב השבועה דהרי אינו יכול להגיד השבועה בביטוי שפתים ואיך ישביע אותו וצריך לומר דבשבועת העדות חייב קרבן אף במושבע מפי אחרים ואינו צריך ביטוי שפתים של הנשבע ויכול להשביע את האלם. ואמנם עדיין קשה מ"ש התוס' דנוכל לאוקמי הך דקאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד דאיירי בחרש קשה הא בחרש אף האחר שמשביע אותו אינו יכול להשביעו רק מתוך הכתב וא"כ אף שבועה מפי אחרים ליכא. והנה אף שכתבתי בתשובה הגדולה שהי' לי עם הרבנים הגאונים מו"ה פנחס זצוקלל"ה אבד"ק פראנקפורט דמיין ומו"ה עזריאל אבד"ק לובלין והרב החסיד מהר"י מ"מ דק' קאזעניץ ע"ד גט אחד בק' סטאשוב והגאון מהר"פ הנ"ל כתב ראי' דלא בעינן שמיעת קול באומר לסופר כתוב מהך דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וכו' והרי חרש הכותב הגט א"א לו לשמוע מפי הבעל רק שהבעל כותב לו בכת"י והאריך ואני כתבתי אז דכיון דהבעל יוכל לצוות להסופר בע"פ והעדים יכתבו בכתב שכן צוה לו הבעל שיכתוב גט לאשתו פשיטא דמועיל והפוסקים לא אמרו רק כשהבעל המצווה אינו יכול להגיד בפיו רק בכתיבת ידו אבל כשהבעל מצווה בפיו רק דמודיעין לחרש שכן הגיד הבעל בפיו פשיטא דמועיל וא"כ ה"ה בזה לענין קרבן שבועה דשבועת העדות דחרש כיון דמהני מושבע מפי אחרים א"כ חברו משביע את החרש בפה ומודיע לו בכתב שכן השביע אותו. ואמנם אח"ז נתיישבתי בדעתי דאף דבגט מועיל באופן זה היינו משום דחזינן דפקח הגורש רצונו לגרש את אשתו והוא אומר הדברים בפיו אף שנודע להחרש מפי הכתב מועיל אבל כאן בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ואינו מועיל כתיבה להיות חשוב כמו דיבור אלא שבשבועת העדות מהני מושבע מפי אחר היינו מדכתיב ושמעה קול אלה והוא עד מהני שמיעה מפי אחרים אבל עכ"פ בעינן שמיעת קול וכאן החרש לא שמע קול אלה מפי אחרים ואף שנודע לו מפי הכתב שכן השביעו אותו נראה לי דאינו מועיל כיון שהוא לא שמע הקול מדבר אליו שמפי כתב נודע לו אין זה בכלל ושמעה קול אלה וא"כ לא צריך קרא למעט מאם לא יגיד א"ו דקרא דאם לא יגיד קאי על אלם דמשכחת לה מושבע מפי אחרים כיון דהוא שומע מה שמדברים אבל רב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו ואף דבעי' אמירה בפה מ"מ כתיבה הוי כאמירה ואף בחרש וא"כ שפיר נוכל לאוקמי דממעט קרא מק"ש חרש דאף שיכול לדבר מתוך הכתב ובעל שבועה הוא דכתב הוא כדיבור ויכול לכתוב הריני נשבע שא"י לך עדות מ"מ גזה"כ שאינו חייב ק"ש ומנ"ל דקרא ממעט אלם דלמא אלם כיון דפקח גמור הוא ויכול לכתוב או להרכין בראשו חייב ק"ש ובזה נתיישב לנכון קושי' התוס' דבלי רב כהנא לק"מ כמ"ש ודו"ק היטב:

נחזור לעניננו דלכאורה מוכח מהך דממעט מקרבן שבועה של עדות מי שאינו בר הגדה ובר שמיעה לפמ"ש התוס' והרשב"א דהך ברייתא אם לא יגיד הוי מוקמי' בחרש ומ"מ משמע דאי הי' יכול להעיד הי' חייב ק"ש משמע דשבועה בכתב מהני. ואמנם נראה דיש ראי' דלא מהני שבועה ונדר בכתב דבתשובות הרשב"א הובא בב"י אהע"ז צ"ו באשה שנשתתקה ושאלו אותה אם קבלה כבר משל בעלה והיא רומזת שלא קיבלה משל בעלה וסיים הרשב"א מ"מ כיון שהיא צריכה שבועה קודם שתקבל כתובתה וא"א לה לישבע בפי' אין כאן מקום להשביע וסיים הרשב"א כיון דשבועה זו דרבנן די שישביעוה מפי אחרים והיא תקבל על עצמה ע"י הרכנה ומבואר מתוך לשון התשובה דכתב לא מהני לא בשבועה ולא בנדר ויש בידי אריכת דברים בזה:

עוד נראה לי ברור דאי נימא דשבועת ביטוי מועיל בכתב א"כ משכחת לה לאו דשבועה ביש בה מעשה כגון שכתב בכת"י שהוא נשבע לעשות דבר זה או שעשה דבר זה ונמצא שעבר על השבועה על לאו ועשה מעשה ובזה פשיטא דלוקה ובש"ס שבועות (דף כ"א) מבואר דאי אפשר להיות מעשה על השבועה שיהי' לאו שיש בו מעשה ש"מ שבועה בכתב לא מהני ובתשו' אחרת כתבתי דלדעת ר"ת דהא דממעטי' בעדות מפי כתבם היינו דוקא אלם שאינו יכול להגיד בפיו אבל פקח גמור שיודע לדבר בפיו אף בכתב מהני דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ה"ה בשבועה בכתב אם ראוי להגיד ולהוציא השבועה מפיו אף בכותב בכת"י מהני א"כ נוכל לומר כיון דעיקר הטעם דשבועה מהני משום דאפשר להגיד מפיו א"כ לא תוסיף שבועה בכתב תת כחה יותר מאלו נשבע בפה שאינו חייב עלי' מלקות משום שאין בו מעשה א"כ אינו ראוי בשום אופן להתחייב מלקות על שבועתו בין בכתב בין בע"פ וכמו כן צריך לומר הא דקאמר הש"ס דעדים זוממין לא משכחת בהו לאו שיש בו מעשה ולאו דלא תענה אין בו מעשה ולשיטת ר"ת דהיכי דיכול להגיד בפה אף במעיד מפי הכתב מועיל א"כ משכחת שעבר על לאו דלא תענה באופן שיש בו מעשה א"ו כיון דעיקר הטעם משום דכשמגיד בפה מהני עדותו ה"ה בכתב אם כן עדותו בכתב לא עדיף מכשמעיד בע"פ להתחייב עליו מלקות. שוב נזכרתי שהמ"ל הביא קושי' זו לשיטת ר"ת וכעת אין בידי לעיין בזה. ואמנם בשבועה בודאי אין קושי' לדעת האומרים דכתב דשבועה מהני היכי דיכול לישבע בפיו דכאן השבועה לשקר בעצמה אינה אסורה רק משום שיכול לאומרה בפה א"כ אינו חייב עליו מלקות אבל כאן לאו דלא תענה שייך בכתב כיון דמועיל עדותו בכתב דאנה כתיב בלאו דלא תענה דצריך להיות בפה אלא דממילא כיון דאין עדותו מועיל אין בזה לאו דלא תענה אבל אי נימא דהיכי דיכול להגיד בפיו גם בכתב מהני עדותו ממילא שייך לאו דלא תענה וא"כ מה שעבר על לא תענה אינו משום דאפשר להגיד בפה רק מה דמועיל עדותו הוא משום דיכול להגיד בפה אבל שבועת איסור שבועה בכתב אינו אסור דהרי כתיב לבטא בשפתים אלא משום דחייב בפה ה"ה בכתב היכי דיכול לישבע בפה וא"כ אין השבועה שעבר עדיף מאלו נשבע בפה ועבר שאין בו מלקות משום שאין בה מעשה וא"כ אף אותם שהקשו מלא תענה מודים דאין קושי' משבועה ודו"ק היטב כי הדברים ברורים מאוד:

והנה בשו"ת שב יעקב הביא ראי' מהא דקאמר הש"ס במס' מגילה אמתני' דהי' כותבה דורשה ומגי' אם כיוון לבו יצא וקאמר דאיירי במנח מגילה לפניו וקרי לי' פסוקא פסוקא וכתב לה ולמה לא קאמר דמנחה מגילה לפניו וכתב לה והכתיבה עצמה הוא כדיבור לענין מצות קריאה אלא ודאי דכתיבה איננה כדיבור. וע"ז כתב מעל' דאין בראי' זו ממש כיון דבעת שכתב רואה במה שלפניו לכתוב א"כ הדר הוי לי' קריאה בע"פ הנה מעל' סבר שראיית השב יעקב מהמסקנא ולא עיין בגוף התשובה וראיית הש"י מהא דקאמר הש"ס מתחלה אי נימא דקרי פסוקא פסוקא וכתב לה על פה הוא וקשה לפי מה דס"ד דאין פסול משום בע"פ למה לי' לאוקמי דקרי והדר כתב הרי הכתיבה עצמה הוא כדיבור בע"פ וזה ראי' נכונה. והנה לכאורה יש ראי' מהא דקאמר הש"ס אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד והיינו משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וקשה למה לי קרא פשיטא דהיכי דאין לחברו תועלת בעדותו ליכא חיוב קרבן שבועה וכאן דאינו מועיל עדות שבכתב קרבן שבועה מהיכי ואמנם באמת הדבר קשה כיון דבעדות שבשטר מהני מפי כתבם מטעם שכתבו הפוסקים דכיון דנכתב בצווי הלוה נתחייב עיין ברז"ה וכתב הש"ך בחו"מ סי' מ"ו ס"כ דלשיטה זו אף אלם יכול לחתום השטר א"כ קשה אמאי נקיט מילתא דפסיקא פרט לאלם משמע דבאלם ל"ש כלל קרבן שבועה והא משכחת בעדות שבשטר והשביע אותם אם הוא חתימת ידם. ואמנם ז"א ממ"נ אי נימא דאיירי בקיום שטרות שהוא מה"ת כגון בטוען מזויף לשיטת הר"א כהן הרי קיי"ל דל"מ מפי כתבם וכיון דקרא אתי למעט אלם א"א לאוקמי כן באלם שהשביעו על השטר ואמנם זה אינו דהרי א"א להעיד מפי כתבו על חתימת ידו. ואמנם עדיין קשה לפמ"ש במק"א דהא דכתב הש"ע חתם על השטר כשהי' בריא ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו ודקדק הש"ך למה נקיט בריא ונשתתק הרי לשיטת הרז"ה והרי"ף אף בשנשתתק יכול לחתום על השטר וכתבתי דבאמת לשיטת הרז"ה השטר נעשה בצווי הלוה ומעתה כשמעיד על תח"י יכול להעיד גם על מנה שבשטר דהוי כאומר נאמן עלי קרוב או פסול כיון דבצווי הלוה חתם אבל בחתם כשהוא בריא ונשתתק א"כ לא קבל על עצמו עדות מפי כתבן דהרי הי' בריא וע"כ אינו יכול להעיד על כת"י כיון דאמנה שבשטר קמסהיד לא מהני וכ"כ בס' כנסת יחזקאל בתשובה סי' ולפ"ז הדק"ל איך סתם פרט לאלם שא"י להגיד הרי משכחת בעדות שבשטר והשביעו שיגיד מפי הכתב אם זה הוא חת"י ואמנם הדבר נכון עפמ"ש הרשב"א במס' שבועות בהא דשבועות העדות אינו רק בראוי להעיד דהיינו אף שיש לחברו תועלת בעדותו כגון שקבלו עליהם קרוב או פסול מ"מ כיון שבלי קבלה אינו ראוי להעיד אין כאן חיוב קרבן שבועה דק"ש ליכא אלא באותן שראוים להעיד מצד עצמם לא מחמת קבלה ובזה שפיר קאמר אם לא יגיד פרט לאלם דאף בעדות שבשטר לא משכחת ק"ש דאינו נאמן להעיד על כתב ידו כיון שהוא אלם ואף דבעת החתימה הי' ג"כ אלם ומהני עדותו כיון שאינו רק מטעם שקבל על עצמו ולכך נאמן להעיד על כתב ידו אבל עכ"פ ליכא ק"ש כיון דמצד עצמו אינו ראוי להעיד ממילא ליכא ק"ש ולכך אשמעי' רבותא גדולה דאף דיש לחברו תועלת בעדותו דהיינו בשטר מ"מ ליכא קרבן שבועה ודו"ק היטב:

עכ"פ הסכימו הפוסקים הרבה דשבועה בכתב אינו מועיל ואף שיכול לישבע בפיו אין זה ענין להך מילתא דמחלק ר"ת בין יכול להגיד בפיו לאלם שאינו בר הגדה דדבריו אלו לא אמורים רק לענין עדות דתלוי בראוי לבילה אבל מה ענין זה לענין שבועה. ואמנם נראה דאף אי נימא דאף שבועה בכתב שם שבועה עלה היינו כשכותב לשון השבועה (חסר סיום התשובה וחבל כו'):

תוכן העניינים

שות ישועות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה