אור ברסלב
שות ישועות יעקב חלק יורה דעה › סימן א

שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין

חלק יורה דעה · סימן א

חלק יורה דעה

שלומים אלף לכבוד אהוביי ידידיי הרבנים המופלגים בתורה ויראה. דייני צדק דק' ליסקא נ"י וביחוד להרב המופלג מ' דוד ראפפורט נ"י:

מכתבם לנכון הגיעני ואודות אשר נתעוררו לדבר מצוה להסיר המכשלה. ע"ד אשר נהגו בקהילתם מימים ימימה לסמוך על אמירת העכו"ם שהן בני שמנה ימים בצירוף קצת סימני' שנזכרו בדברי האחרונים דהיינו צמיחת קרנים וגם שיניים או הסתלקות הטבור ומעל' עמדו על המחקר וראו שאין ממש באלו סימנים. ודנו אם יש לסמוך על העכו"ם מסל"ת בזה וחכם א' האריך במגילה עפה בזה על גוף דברי הש"ע אשר יסודתם בהררי קודש הרשב"א זלה"ה. ועתה אבוא על סדר קונטרסו לבאר הענין כאשר יורני מן השמים:

א

הביא דברי הא"ח בשם הגאונים הובא בב"י דלא אמרו שמנה ימים אלא לקרבן וכבר הערו האחרונים דבש"ס מבואר להדיא דאף להדיוט בעינן שמנה ימים באינו ידוע אם כלו לו חדשיו והרב פר"ח כתב דהגאונים דברו בהיכא דידוע דכלו לו חדשיו ודבריו מופלאים דבכלו חדשיו מבואר בש"ס דלא בעי' שמנה ימים ומדוע תלה הדבר בהוראת הגאונים וע"כ דדעת הגאונים לפסוק כרבנן דרשב"ג ואף דהש"ס מסיק שם להלכה כרשב"ג ס"ל דהיינו רק לכתחלה ולא בדיעבד והיינו כמו דקיי"ל דאשת כהן אינה חולצת ובאמת שלכאורה יפלא על הפוסקים דאף בדיעבד הלכה כרשב"ג מנ"ל הך מילתא ואולם אחר העיון דבריהם מבוארים להדיא בש"ס דר"ה (דף יו"ד) דאמרי' בכור מאימתי מונין להם שנה חד אמר משעה שנולד וח"א משעה שנראה להרצאה ול"פ הא בתם הא בבע"מ ופריך שם בע"מ מי מצי אכיל לה ומשני דקים לן שכלו לו חדשיו ומדמקשה הש"ס בפשיטות מי מצי אכיל לה משמע דס"ל לסברא פשוטה דאף בדיעבד הלכה כרשב"ג ואסור באכילה בלא קים לן שכלו חדשיו עד שיהא בן ח' ימים ומכיון דסתמא דש"ס אזיל כרשב"ג מש"ה פסקו כותי' [ומה דקשה דהרי נראה בש"ס שם דאף מה"ת בעי' שמנה ימים דשנה של בכור מה"ת הוא וכל הפוסקים לא חשו לדרשב"ג רק מדרבנן צ"ל דשנה של בע"מ אינו רק מדרבנן כמ"ש בס' יראים ובירושלמי מלמד שאין השנה של בע"מ מתחוורת ועוד יתבאר לקמן בזה] ובדעת הגאונים דסברו דבדיעבד לא בעי' המתנת שמנה ימים דלא יסתרו ש"ס ערוכה הנ"ל בע"מ מי מצי אכיל נראה לי בדעתם דהנה הא דהתירו היינו משום דאזלי' בתר רובא ורוב יולדות ולד מעליא. ואמנם לכאורה יש לומר סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכמו בכל ספק הנולד מחיים דאמרינן אוקי בהמה בחזקת איסור עי' בסי' נו"ן ובנ"ד עדיפא דהוי כמו ספק בשחיטה דכיון דחשש נפל הוא הס' אי מהני שחיטה או לא נוקי על חזקת איסור ונימא דאין השחיטה מטהרתו מידי נבילה דחשיב כמו מת מאלי'. ונראה לכאורה שזה דעת האוסרים אפילו בדיעבד בזה. ונראה לי ביאור דעת המתירים על דרך זה דהרי מצד איסור אבמה"ח כל היוצא ממנה מותר כגון חלב של בהמה וכגון מי רגלים וכיוצא בזה ולענין איסור נפל הרי הכל באיסורו עומדת וא"כ אין איסור זה של אבמה"ח דומה לחשש איסור שמא נפל הוא וכיון שכן ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה והנה בבכור בע"מ קיי"ל עד שעת שחיטה אין בו שום היתר ואדרבה אפילו איסור הנאה יש בגיזה ועבודה וה"ה בחלב ומ"ר של בהמות קדשים דעד שעת זביחה אין לו בה שום היתר וא"כ כיון דמחיים היתה אסורה לכל דבר א"כ תו שפיר יש לומר דנוקי אחזקת איסור ולא אזלינן בתר רובא דסמוך מיעוטא לחזקה ושפיר אסור לאכלו מחשש שמא נפל הוא ושם דמיירי מבכור פריך שפיר בע"מ מי מצי אכיל לה וזה נכון. ואמנם אם כי דברינו נכונים בישוב ד' הגאוני' וכחובה עלינו לפרק דבריהם מ"מ לענין דינא לא נסור משיטת הקדמונים דסברי דאפי' בדיעבד בעינן שמנה ימים ואי לא"ה אסורה באכילה וכמ"ש דמסתימת לשון הש"ס משמע כותייהו. והנה ביבמה קיי"ל דאשת כהן שילדה ומת תוך שלשים יום אם אשת כהן היא דאם תחלוץ תיאסר על בעלה א"צ חליצה דחשיב כדיעבד וסמכינן ארוב נשים ולד מעליא ילדן וכבר דברו האחרוני' בזה דמדוע ביבמה סמכינן בדיעבד על רוב ובבהמה אף בדיעבד לא סמכינן ארובא ואסורה באכילה ורבים נדחקו לחלק בין דיעבד דאשה לדיעבד דבהמה והוא דוחק גדול כמו שכבר עמדו והאריכו מעלתם בדבריהם:

ב)

והדרך ששירתי לעצמי בזה הוא דהנה בכמה מקומות קיי"ל דחיישי' למיעוטא כמו דתקנו זמן בגיטין משום בת אחותו אף דזנות הוא מיעוטא אף לר"י אך דסובר דאינו נכנס בגדר ל"ש אבל ודאי דרובא איכא דמש"ה מוקמי' בחזקת כשרות שלא זינתה דהוי חזקה דאתי' מכח רובא דרוב נשים כשרות ואמרתי בטעם הדבר דלא אזלי' בתר רובא רק כשאנו דנין על דבר פרטי אמרי' דהך מילתא הוא מן הרוב אבל כשאנו באים לעשות תקנה כוללת צריכין אנו לתקן גם עבור המיעוט דהרי המיעוט גם הוא בעולם והמיעוט יבואו לכלל איסור ואיך יתוקן הדבר ומה לי אם המיעוט יבא לכלל איסור או הרוב ומה"ט תקנו זמן בגיטין כדי לתקן גם המיעוט. ובזה ישבתי לנכון קושי' בעה"ע שהקשה בהך דמצא גט אשה בשוק דהקשה הש"ס לרשב"ל ניחוש שמא כ' ליתן בניסן וכו' ואתי למיטרף לקוחות ולמה לא הקשה הש"ס לר"י משום חשש ב"א ובזה א"ש דכאן דאינו תקנה רק דאנן דנין על אשה זו שנתגרשה אמרינן דאשה זו היא מן הרוב והארכתי בכלל זה בדוכתי טובא והוא יסוד מוסד אצלי ומינה לא אזיע. ומעתה ה"ה בזה כיון דע"כ יש בעגלים מיעוט נפלים ואם נתיר כל העגלים קודם שמנה ימים בודאי גם המיעוט נפלים יבוא לאכילה קודם ח' ימים ולכך החמירו חז"ל לחוש למיעוט בזה ולא סמכינן ארובא משא"כ בזה דאנו דנין רק על אשה זו הזקוקה ליבם ונולד לה בן ואנו מסופקים אם הוא נפל או לא בזה אזלי' בתר רובא דרוב ולדות בני קיימא נינהו ומה דקשה נימא סמוך מיעוטא לחזקת זקוקה ליבם כבר ביארתי זה במק"א ועיין בחיבורי לטאהע"ז סי' קנ"ז ועי' היטב . כי היא ברירא דהאי מילתא:

ג

ועל פי דברינו אלה יסתור ג"כ הראי' גדולה אשר עלה ברעיוני בהשקפה ראשונה לדעת הסוברים דבדיעבד סמכי' ארובא דולד מעלי' ילדן מש"ס דביצה עגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו הואיל ומוכן אגב אמו ופריך וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב והקשו התוס' שם דמ"מ מוכן הוא דיכול להושיט ידו למעי אמו ולשחטו וכמו דאמרי' דבן פקיעה ניתר בארבע סימנים ותי' דמיירי בלא כלו חדשיו עד היום עיי"ש. ותמה מאור עיננו המהרש"א דא"כ תקשה לי' מעגל שנולד קודם יו"ט ולא כלו לו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט דהשתא ל"ה מוכן היום דביה"ש ל"ה חזי עיי"ש והנה הרב זלה"ה נקט לא כלו לו חדשיו ולשונו אינו בדקדוק דודאי בידוע דלא כלו לו חדשיו ל"מ שמנה ימים דעיקר הא דמהני שמנה ימים היינו דעי"ז נראה דכלו לו חדשיו אמנם היכא דבבירור לא כלו חדשיו ל"מ ח' ימים אך דעיקר הקושי' מסתם ולדות באינו ידוע אם כלו חדשיו דבעי' שמנה ימים ול"ה מוכן מאתמול ומזה הי' נראה להוכיח כדעת הסוברים דבדיעבד סמכי' ארובא ומותר באכילה ותו ל"ה מוקצה דמש"ה לא ניחא להתוס' בתי' דדמי לשוחט בלילה אלא כיון דדיעבד כשר ל"ה מוקצה וזה לכאורה ראי' נכונה. אמנם למה שביארנו הדבר נכון וקושי' מהרש"א מיושב היטב דהנה לכאורה דברי התוס' תמוהין במ"ש דמיירי בלא כלו חדשיו עד היום הרי השרישו לנו התוס' דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרי' ומש"ה למאן דס"ל הכנה דרבה ביצה שנולדה בשבת תאכל ביו"ט הסמוך לה ולא אמרי' מגו דאתקצאי לביה"ש כיון דהוי מוקצה מחמת יום שעבר ולא אמרי' וא"כ הכא ג"כ הוי מוקצה מחמת יום שעבר דאי ידעי' דביה"ש לילה הוא הרי כלו לו חדשיו וביארתי בחידושי שם דהא דלא אמרי' מוקצה מחמת יום שעבר היינו בהיכא דידוע שישתנה ביום מחר ויהי' מותר ביו"ט רק מחמת חשש ביה"ש זה לא אמרי' אבל בדבר שאין המתיר עתיד לבא בבירור אסור אפילו במוקצה מחמת יום שעבר ומש"ה הכא דביה"ש עדיין בספק דילמא לא כלו חדשיו אמרי' מוקצה אף מחמת יום שעבר ושם בחי' הארכתי בדבר זה וקבעתי בה מסמרות בראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו כי כנים אנחנו בדברנו אלה עיי"ש. ומעתה סרה קושית הרב מהר"ש אידלש זלה"ה דכבר ביארנו דמש"ה לא סמכינן ארובא דולד מעליא ילדן דבתקנה ל"מ רובא כיון דהמיעוט איכא בעולם ואנו צריכין להמיעוט כמו להרוב ומש"ה גזרו בזה דלא ניזל בתר רובא ואמנם אנן לדידן אם באנו לדון על בהמה זו אם תחי' שמנה ימים ודאי אזלי' בתר רובא דרוב ולד מעלי' ילדן ובודאי תחי' שמנה ימים והעגל זה מרוב הוא א"כ לדידן המתיר עתיד לבא בבירור ותו לא אמרי' מוקצה מחמת יום שעבר ומש"ה בכה"ג לא חשיב מוקצה אף בהיכא דח' ימים כלו ביו"ט ועיין היטב כי הוא דבר נחמד בס"ד. והנה בררנו ת"ל דעת הסוברים דאפילו בדיעבד לא אזלי' בתר רובא והיא השיטה המחוורת ואין לזוז ממנה. ונעתיק עצמינו לענין נאמנות עכו"ם מסל"ת והנה ביו"ד סי' ט"ו ס' ג' אין סומכין על העכו"ם בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים ומקורו מדברי תשובות הרשב"א הובאו בית יוסף וטעמו דמסל"ת אינו נאמן זולת בעדות אשה לבד ומש"ה ל"מ כאן אפילו במסל"ת וכך העלה הש"ך שם אלא דהדבר צריך ביאור דהא באיסור דרבנן קיי"ל דמסל"ת נאמן וא"כ כאן דבררנו דאינו רק איסור דרבנן א"כ מדוע לא יאומן במסל"ת וכבר הרגישו בדבר האחרונים והניחו בצ"ע. ובתחלה עלה ברעיוני לומר דכאן הוי דבריו נגד חזקה משום דסותר חזקת מעוברת דמגלה לן דהשתא היא דילדה והיא חזקה אלימתא כמ"ש התוס' בב"מ (דף ק') בסוגי' דהמחליף פרה בחמור וא"כ עדיין לא שהה הולד שמנה ימים מיום שנולד והיכי דסותר החזקה אף באיסור דרבנן עכו"ם מסל"ת אינו נאמן. שוב נתיישבתי בדבר דא"כ אף ע"א כשר מהראוי דאינו נאמן להעיד שהולד בן שמנה ימים להסוברים דבאתחזק איסורא אף באיסור דרבנן ע"א אינו נאמן וזה ודאי ליתא דפשיטא דמהימן וע"כ צריכין אנו לחלק דדוקא היכא שאנו דנין על ענין ידיעה שייך לומר אוקמי אחזקה משא"כ כאן שהובא לפנינו עגל אחד והדבר ידוע שיש בעולם עגלים שכבר עברו עליהם שמנה ימים והעכו"ם מסל"ת שעגל זה מן העגלים שכבר הגיעו לח' ימים בזה אינו סותר החזקה כיוצא בדבר העלה הר"ן לענין חזקת חי דל"ש כי אם כשאנו דנין על אדם ידוע מוקמי' האי גברא בחזקת חי משא"כ בספק ג' ימים ל"ש חזקת חי לומר דהשתא הוא דמת כיון דאין אנו דנין על אדם פרטי ובודאי יש בעולם אדם שמת זה כמה יותר משלשה ימים עיי"ש והארכתי בכלל זה במק"א וע"כ נראה לדעתי בזה דמש"ה ל"מ עדות העכו"ם מסל"ת דאף באסדר"ב דמהימן היינו בהיכי דל"ה דשיל"מ אבל בנ"ד הוי דשיל"מ דיכול להמתין שמנה ימים בזה אף באדר"ב עכו"ם מסל"ת אינו נאמן וכה"ג כ' הט"ז שם סק"ד דמש"ה ל"מ שם ס"ס ספק כלו לו חדשיו וס' שמנה ימים משום דהוי דשיל"מ ואינו מועיל ס"ס אלא דדברי הטו"ז אינם נכונים בעיני דהרי מקור הדבר נובע מתורתו של הרשב"א ודעת הרשב"א ז"ל דס"ס מהני בדשיל"מ וע"כ נראה לדעתי העיקר בזה דמש"ה ל"מ ס"ס דהוי שם אונס חד הוא וכמ"ש הט"ז שם בתי' בתרא ולפי שרבים שגו בהבנתו והקשו למה שלמדנו הרמ"ע מפאנו והש"ך דהיכא דס' אחד מתיר יותר מהשני לא אמרי' שם אונס חד הוא א"כ כאן הספק שמנה ימים מתיר יותר דכשר לקרבן משא"כ כלו לו חדשיו עדיין אינו מותר לקרבן ול"ש שם אונס חד הוא אמרתי לבאר כוונתו דכבר כ' לעיל דהא דמועיל שמנה ימים אינו היתר מצד עצמו אך דמזה אנו יודעין שבודאי כלו לו חדשיו דאל"ה א"י לחיות שמנה ימים ומש"ה אינו מועיל ס"ס דהרי עיקר ההיתר בס"ס הוא משום דאיכא שני צדדים להתיר וכמו הך דפ"פ ס' באונס ס' לאו תחתיו דבין כך ובין כך מותרת לבעלה משא"כ הכא עיקר הס"ס ספק אחד הוא כיון דשמנה ימים אינו מתיר רק מצד שמגלה שבודאי כלו לו חדשיו א"כ אין כאן רק צד אחד להתיר דכלו לו חדשיו ועי' תשובות מהרי"ט סי' נ"א בקטנה שנסתפקו במספר שנותי' דל"מ ס"ס ספק היא גדולה וס' הביאה שתי שערות דאין היתר השערות רק דמגלה דודאי משהביאה שערות היא גדולה א"כ ל"ה שני צדדים רק צד אחד אם היא גדולה או לא עיי"ש וה"ה בנ"ד כיון דאין הח' ימים היתר בפ"ע ל"מ ס"ס וזה ברור. אמנם בענין נאמנות העכו"ם יש לומר דכיון דהוי דשיל"מ אינו מועיל עדותו במסל"ת אף דאינו רק איסורא דרבנן כיון דהוא דשיל"מ אף דאינו רק אדר"נ משוי לי' כחומר אד"א כמו דס' בדשיל"מ לחומרא כמ"כ אין עכו"ם מסל"ת נאמן באדר"נ בדשיל"מ. ולכאורה מבואר להיפך מדברי הש"ע או"ח סי' תקי"ג בהגהת הרב שם סעי' וי"ו עכו"ם שהביא בצים ביו"ט ראשון ומסל"ת שנולדו מאתמול מותר לסמוך עליו והיינו משום דל"ה רק איסור דרבנן והרי ביצה שנולדה ביו"ט הוי דשיל"מ א"כ חזי' דבאדר"נ אף היכא דהוי דשיל"מ עכו"ם מסל"ת נאמן ודלא כדברינו. ואמנם כשתעיין היטב אין זו סתירה כלל דבאמת רוב בצים אשר מובא לפנינו המה אשר נולדו מאתמול אך דרובא ל"מ משום דהוי דשיל"מ ול"מ רוב וכמו שמבואר שם בדברי המג"א ס"ק י"ג עיי"ש ומש"ה מהני התם עדות העכו"ם מסל"ת אף דהוי דשיל"מ דל"ש להחמיר מחמת דהוא דשיל"מ כיון דכבר איצטריך חומרת דשיל"מ דאל"ה הי' מותר מחמת הרוב דלאו בני יומן נינהו וכבר עשתה פעולתה חומרת הדשיל"מ לגרע כח הרוב תו לא תעביד עוד חומרא מבלי להאמין עכו"ם מסל"ת מש"ה מהני שם עדותו אף דהוי דשיל"מ משא"כ בנ"ד דהא דל"מ רוב היינו משום דאנו צריכין לחוש להמיעוט וכמש"ל א"כ ל"מ עדות העכו"ם מסל"ת אף דהוא איסור דרבנן כיון דהוי דשיל"מ הוי כמו איסור דאורייתא וזה ברור:

שבתי וראיתי להרב בעל הש"ך בספרו נה"ך שדיבר בסתירת דברי הרב הגדול בעל טו"ז שכ' דזה הוי דבר שיל"מ למה שמבואר בסי' ק"ב בביצת ספק טריפה דלא חשיב דשיל"מ בשהיית י"ב חודש משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי וה"ה כאן ל"ה דשיל"מ עיי"ש. והנה לכבוד הרב בעל הש"ך פשיטא לי' טובא דהיכא דאין המתיר עתיד לבא בודאי ל"ה דשיל"מ ואזיל לשיטתי' שבסי' ק"ב הקשה על רבינו בית יוסף שכ' הדבר בשם י"א וכ' שלא מצא מי שחולק בדבר וגם דהדבר מוכרח מש"ס דפ"ק דביצה דלא מוקמינן הך דואם נתערבה באלף כולן אסורות בביצת ס' טריפה דהוי דשיל"מ בשהיית י"ב חודש וע"כ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי. ואני בחי' חזון הרביתי להרב בעכ"מ בה' עכו"ם פ"ז גבי ספק עכו"ם העלה בדעת הרמב"ם דאפילו היכא דאין המתיר עתיד לבא בודאי חשיב דבר שיל"מ וחולק על הרשב"א בזה ומש"ה הביא דעת הרשב"א בשם יש מי שאומר והדבר הי' בהעלם מדברי הרב הגדול הש"ך זלה"ה. והקושי' שעמד עלי' הרב בעל הש"ך דלא מוקמי' הך דואם נתערבה באלף בביצת ס' טריפה היינו שהתרנגולת ס' טריפה והוי דשיל"מ נראה ליישב באופן נעים דלכאורה קשה בהך דינא שכתב הרשב"א בביצת ס' טריפה דל"ה דשיל"מ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי והרי בלא"ה ל"ה דבר שיל"מ דהרי קיי"ל דדוקא בס' טריפה מהני שהיית י"ב חודש או לידה אבל בודאי טריפה ל"מ (וכ"כ כאן בש"ע ביצה של ס' טריפה דודאי טריפה לא מהני] וכ' הרב הגדול מהרש"ל ביש"ש לחולין הטעם דלא מהני בודאי טריפה משום דהך דאמרי' טריפה אינה חי' ואינה יולדת אינו בבירור רק דרוב נטרפין לא יוכלו לחיות י"ב חודש ולהוליד אבל מיעוטא איכא שמולידים וחיים י"ב חודש ומש"ה בס' טריפה אזלי' בתר רובא כמו בכל דוכתי דאזלי' בתר הרוב משא"כ בודאי טריפה וא"כ קשה כאן דבאמת נתבטל הדבר והוי רובא דאיתא קמן והאיסור נהפך להיתר ואפי' שני בני אדם א"צ לאכלו בהיכא דל"ה דשיל"מ ואפי' לשיטת הרא"ש דאדם אחד אין לאכול שניהם הוא רק חומרא בעלמא ואנו אומרים דהוי דשיל"מ דיוכל להשהותו עד י"ב חודש הרי גם לאחר י"ב חודש לא יהי' מותר בודאי ועדיין מיעוט יכולים לחיות רק דניזל בתר הרוב א"כ מוטב שנסמוך תיכף על הרוב דאי' קמן וא"ל דאח"ז יהי' שני צדדי רובא להתירא ז"א דאין נ"מ בין רוב אחד לתרי רובא דבין הכי והכי רחמנא שרי' וא"כ בלא"ה לא הוי דשיל"מ ומדוע הוצרך הרשב"א ליתן טעם דאין המתיר עתיד לבא בודאי והיא קושי' גדולה וצריכה לפנים. ונראה ליישב דידוע דעת הראב"ד דביצה תורת ברי' עלי' ותמה הרב הש"ך בספרו הארוך דא"כ מה הקשה הש"ס בפ"ק דביצה אהך דואם נתערבה באלף כולן אסורות אי אמרת ביצת טריפה דבר שאין לו מתירין היא ותבטל ברובא דילמא מש"ה אינה בטלה משום דהויא ברי' ובאמת שכבר עמד בס' שיטה מקובצת למס' ביצה וכ' ליישב דספיקא היא דשמא נטרפה אח"כ ולא נאסרה מתחלת ברייתה ול"ה ברי' אלא בדבר שאסור משעה שנוצרה עיי"ש והנה פשיטא לי' דס' ברי' בטיל משום דהא דברי' אפי' באלף אינו בטיל רק מדרבנן ומה"ת אפי' ברי' בטלה מש"ה בספיקא הו"ל ס' דרבנן אמנם לטעם הדבר דברי' אינה בטלה משום כיון דהחמירה תורה ללקות על ברי' אפי' באין בו כזית החמירו חז"ל לאסור תערובתה אפילו באלף כמו שמבואר בדברי הטו"ז בסי' ק' ס"ק א' עיי"ש. א"כ כיון דגוף הדבר אי הוי ברי' נוגע לד"ת אם ללקות עליו באין בו כזית ובזה הוי ס' דאורייתא [ואף דאין נ"מ בספק למלקות מ"מ נ"מ טובא לח"ש ע"י תערובות] ולחומרא והו"ל כמו נתגלגל לאיסור דרבנן דלא אמרי' ספק דרבנן לקולא כמו שמבואר בתשובות מהריב"ל והארכתי בכלל זה במק"א א"כ לא יספיק לנו תי' הש"ס והדק"ל ועיין בסי' פ"ו ובש"ך שם. ואמנם הדבר נכון דכיון דקיי"ל דטריפה אינה יולדת בע"כ שנטרפה אח"כ ולא נאסרה מתחילת ברייתה ולא חשיבא ברי' ומש"ה פריך שפיר ונכון. ומעתה דברי הרשב"א נכונים מאוד דהוצרך לבא דלא הוי דבר שיש לו מתירין משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי דיש לומר דהוא סובר ג"כ דביצת טריפה חשיבא ברי' וכמו שכן נראה מדבריו בחי' לפרק גיד הנשה רק דמ"מ בטלה משום דלא נאסרה מתחילת ברייתה והיינו משום דהרוב אינן יולדות אחר שנטרפה וכיון דעיקר הביטול הוא רק משום דאמרי' שהיא מהרוב א"כ תו מהראוי שלא יתבטל משום דהוי דשיל"מ בשהיית יב"ח ואף דאז אינו מותר רק משום דאמרי' שהיא מהרוב הרי גם הביטול אינו מועיל רק משום הרוב וב"כ וב"כ אתה צריך לסמוך על הרוב ועד שתאכלנה בביטול תאכלנה בהיתר ומש"ה העלה דלא הוי דבר שיל"מ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי עכ"פ וזה נכון מאוד:

והנה ידוע דעת הסוברים ומכללם הרשב"א זלה"ה דברי' בטלה בתתק"ס כמבואר דבריהם בב"י עי' עליו באורך וצ"ל דמ"מ נ"מ בהיכא דנתערבה בפחות מתתק"ס דבזה שפיר הוי דשיל"מ זולת משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי ואמנם בש"ס דמבואר ואם נתערבה באלף וכו' א"כ מחמת ברי' בלא"ה נתבטלה א"כ שפיר יש לומר דאף באין המתיר עתיד לבא בודאי מ"מ מיחשב דבר שיל"מ ואעפ"כ א"א לאוקמי בביצה שנולדה מתרנגולת ס' טריפה משום דל"ה דבר שיל"מ כיון דאף שתשהה י"ב חודש לא יבורר ההיתר זולת ע"י הרוב וגם עכשיו איכא רובא דאיתא קמן דעדיף טפי ואינו בגדר דבר שיל"מ והוא דבר חריף בישוב קושית הש"ך זלה"ה:

ועפ"י דברינו אלה נראה דעת הרמב"ם כדעת הסוברים דברי' בטלה בתתק"ס והרב ב"י בסי' ק' נסתפק בדבריהם וכתב דכיון דהרמב"ם כ' בסתמא משמע דאפילו באלף לא בטל ולפמ"ש מוכרח לדבריו שסובר דהיכא דאין המתיר עתיד לבוא בודאי מיחשב דשיל"מ כדעת הסוברים דברי' בטלה בתתק"ס ואמנם זה דרכי מאז מבלי להוציא דין חדש מתוך פירוק הקושי' כי כל קושי' יש לתרץ בכמה אופנים וגם אנכי בחי' תירצתי קושי' הש"ך באופנים שונים ונלאיתי להעתיקם שאין אנו עסוקים בו כעת וגם הדבר הזה לולא ראיתי בדבריהם שנפשם חשקה בדבר פלפול וסברא לא העתקתיו. כלל היוצא שאין דינו של הש"ך דאין המתיר עתיד לבא בודאי לא יחשב דבר שיל"מ מוכרח ומוסכם והרי לך רב גדול רבינו הרמב"ם שחולק בדבר ומי לנו גדול בהוראה ואב בחכמה יותר ממנו. ואמנם דינא דידן מקורו מדברי הרשב"א והרשב"א אהני לי' שיטתי' דלא מחשב דבר שיל"מ והדק"ל מדוע לא יאומן עכו"ם מסל"ת בזה כיון דאינו אלא איסורא דרבנן:

ואמנם אחר העיון היטב נראה דדברי הש"ך אינם נכונים בזה שהעלה דל"ה דבר שיל"מ הואיל שאין המתיר עתיד לבא בודאי ואומר אני דאין ראיתו ראי' דבשלמא התם ההיתר מטעם ביטול ברוב ובכל דוכתי נהפך האיסור להיות היתר וכמש"ל ואך בדשיל"מ אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובעינן שיהי' ההיתר ברור דאל"ה סמכינן אביטול דהרי נתבטל בפנינו משא"כ הכא דעיקר ההיתר מחמת דרוב ולדות בני קיימא נינהו והרי בפיהק ומת קיי"ל דחולצת דאיתרע הרוב דולדות בני קיימא כי אם באכלו ארי סמכינין ארובא ובמת הולד מחמת חולי נחלקו הפוסקים מקצתם מדמי לה לאכלו ארי ומקצת הפוסקים מדמין לה לפיהק ומת ואמנם בלא נתהוה חולי חדשה ומת ודאי דאיתרע הרוב וא"כ אנן לדידן דבעי' המתיר עתיד לבוא מ"מ לא חיישי' דילמא יתהוה ענין חדש ואף דקיי"ל שמא ימות חיישי' מ"מ בשביל זה ל"ה דבר דאין המתיר עתיד לבא דא"כ בכל דוכתי דהוי דבר שיל"מ ניחוש דילמא יאבד והוי אין המתיר עתיד לבא בודאי אלא דאין לנו לחוש שיתהוה ענין חדש וא"כ כאן הוי שפיר דבר שיל"מ אחר שמנה ימים מאי אמרת דילמא לא יחי' שמנה ימים הרי אל התחדשות החולי לא חיישי' וא"כ אם לא יקום שמנה ימים איתרע לי' רובא ותו אסורה מה"ד ואיך נסמוך על הרוב ול"ד להתם דאם לא יבא ההיתר בודאי סמכינן על ביטול ברוב משא"כ הכא דאם לא יתודע ההיתר אין לנו על מה לסמוך ומש"ה בזה דסמכי' העיקר על הרוב דולד בני קיימא א"כ שפיר יקום שמנה ימים והוי דבר שיל"מ מש"ה דעת הרב בעל טורי זהב דל"מ ס"ס דהיא מתורת רוב ול"מ בדבר שיל"מ. אלא דכבר ביררנו לעיל דבס"ס אנו אחראין לבא לתי' השני של הרב בט"ז אמנם לענין נאמנות העכו"ם שפיר איתא לסברתינו דלא סמכי' אעכו"ם דהוי דבר שיל"מ והיינו דהמתיר יבא בודאי כיון דלא חיישי' שיתהוה ענין חדש וכמ"ש וזה ברירא דהאי מילתא:

עוד זאת אדרוש דלכאורה לא הוי כאן דבר שיל"מ לפמ"ש האו"ה בשם אור זרוע וכ"כ היש"ש בחולין חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה אין שייך כאן לומר דהוי דבר שיל"מ דיבא אליהו ויתירנו דאם יבא אליהו ויתירנו איגלאי מילתא למפרע דלא נאסרה מעולם ול"ד לביצה דהשתא ודאי אסורה ולמחר תהא מותרת עכ"ד. וה"ה בנ"ד לא הוי דבר שיל"מ משום דאם יחי' שמנה ימים איגלאי מילתא דאין כאן איסור כלל הן אמת דלכאורה הרשב"א זלה"ה חולק על כלל זה דהוצרך לבא בביצת ס' טריפה משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי והרי בלא"ה יתברר הדבר דלא הי' כאן איסור מעולם אמנם לפמ"ש הצ"צ בתשובה דהא דכתב הרשב"א דל"ה דבר שיל"מ כיון דאין המתיר עתיד לבוא בודאי והרי בלא"ה מותר ממ"נ אם יחי' י"ב חדשים אין כאן איסור כלל ובלא"ה שפיר מהני ביטול וכתב דנ"מ בביצה ס' טריפה שנולדה ביו"ט דל"ה דבר שיל"מ כיון דעדיין איכא ספק מחמת טריפתה עיי"ש וא"כ גם קושי' הנ"ל ליתא דאין אנו דנין דשיל"מ מחמת איסור טריפה אלא דתגרע הדבר שיל"מ דאיסור יו"ט. ולכאורה עלה בדעתי דגם טעם או"ה בשם א"ז אינו רק משום דאם יבוא אליהו ויתירנו אין כאן איסור כלל ומותר ממ"נ אלא דמסתימת לשונו לא משמע כן גם דמלשון הירושלמי ואלו נדרים מאי עביד להון כדשיל"מ הא תני תמן שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אמרי אינו עוקר אלא מכאן ולהבא והיינו דאע"ג דהשתא אתברר דהי' מותר מעיקרא מ"מ לולא המעשה החדשה שנשאל על נדרו לא הותר בזה ול"ש לומר אגלאי מילתא למפרע משא"כ בספק איסור דהדבר עתיד להתברר בלי שום מעשה חדשה ודאי איתא לסברת או"ה כיון דיתברר דאין כאן איסור מעולם אינו נכנס בגדר דבר שיל"מ ומהירושלמי סיוע גדולה לשיטת או"ה והרב בעל מנחת יעקב לא ירד לעומק בזה עיין עליו ומבואר דל"ה דשיל"מ מצד עצמו ולא משום ממ"נ וכמו בהך דירושלמי דאין כאן ממ"נ לולא דעיקר עקירת חכם מכאן ולהבא לא הוי דבר שיל"מ וא"כ בנ"ד ג"כ דהדבר יתברר ממילא ל"ה בדין דשיל"מ ועי' בנה"ך סי' ק"ב ודבריו מעורבבים ואמנם הדבר נכון מאוד והוא דסברת או"ה אם כי ביררנו שיש לו מקום בירושלמי ח"מ צריכים ליתן טעם ותבלין לזה מדוע ישתנה ולא יחשב לדבר שיל"מ ואומר אני הרי ידוע דבהך דדשיל"מ אינו בטל יש לנו ב' טעמים או משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר או משום דכיון דיל"מ שם היתר עליו והוי מין במינו ואינו בטל כמו שכתב הר"ן בחי' לנדרים בטעם הדבר. והנה לטעם הדבר דעד שתאכלנו באיסור ודאי אינו מגרע מה דיתגלה דאין כאן איסור מעולם דמ"מ שייך לומר דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כיון דהדבר יהי' מותר בבירור משא"כ לטעם הר"ן דמחשב מין במינו יש לומר דאיך שייך לומר דהאיסור נחשב מינו כיון דהאיסור לא יהי' מותר ואם יהי' מותר היינו דאין כאן איסור אבל האיסור בעצמו אין שם היתר עליו ומש"ה לא הוי דשיל"מ וכבר ביארתי במק"א טעם הדבר דבחר לו דרך אחר בהך דשיל"מ דלא בטיל היינו דבתערובות חד בתרי דהאיסור נהפך להיתר ל"ש לומר דעד שתאכלנו באיסור דאין שם איסור עליו משא"כ היכא דעיקר ההיתר מחמת הרוב דספק זה רחמנא שרי' ודאי שייך בזה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומש"ה לא מהני רוב בדשיל"מ אף דאין שייך כאן מין במינו אלא דבזה יפה לנו בטעם רש"י זלה"ה דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומש"ה גם בנ"ד ל"מ נאמנות העכו"ם משום דהוי דשיל"מ ואף דמגלה דל"ה כאן איסור מעולם מ"מ שייך סברת עד שתאכלנו כו' ולא מהני נאמנות העכו"ם וכמ"ש וזה ברור ונכון:

עוד נראה בעיני דהך דבעינן שמנה ימים אינו מתורת ספק רק דרבנן גזרו בזה לחוש למיעוטא ועשאוהו ודאי איסור כמו דחששו לדמאי ודכותי' והוי ודאי דרבנן ול"ש בזה לומר אגלאי מילתא למפרע דאין כאן איסור כלל דכ"ז דלא ידעינן שכלו לו חדשיו או שהוא בן שמנה ימים אין כאן היתר מתקנות חז"ל אף דודאי אינו נפל ולא התירו כי אם בידיעת שכלו לו חדשיו או בשהיית ח' ימים ומש"ה הו"ל דבר שיל"מ ולא מהני אמירת העכו"ם ועדיין לא הבאתי הדברים בכור הבחינה גם בעיקר הדבר יש לומר דל"מ אמירת העכו"ם מסל"ת דסותר חזקת איסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכיון דכתבנו דנראה לנו דכל הולד דאתי לפנינו ואינו ידוע לנו דכלו לו חדשיו עשאוהו כודאי איסור דרבנן מהני לי' חזקת איסור שפיר ול"ש סברתינו בתחילת התשובה ויש לדון בזה בדברי הר"ש בס' מים שאובים ואין להאריך. עכ"פ בררנו שאין לנו לזוז מפסק בעל הש"ע ולא סמכינן על עכו"ם מסל"ת זולת ע"י סימנים וכיון שנתברר לכם בסימנים שאין בהם ממש התחזקו והיו לבני חיל לגדור גדר ולעמוד בפרץ. הלא כה דברי ידידם אוהבם נדבה. יעקב אורינשטיין חופ"ק לבוב:

תוכן העניינים

שות ישועות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה