אור ברסלב
שות ישועות יעקב חלק חושן משפט › סימן יב

שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין

חלק חושן משפט · סימן יב

סימן יא

החיים והשלום וכ"ט לכבוד אהובי ש"ב ידידי הרב הגאון המופלג המפו' מהר"י אשר נ"י אבד"ק פרעמישלא.

מכתבו הרמה הגיעני בעסק פס"ד שיצא מפי מעכ"ת וב"ד הצדק ועמד חכם אחד ודבר סרה על דבר הפס"ד ולדעתו בטעות נעשה ומעכ"ת שלח לידי גוף הפס"ד ודברי חכם המתנגד. והנה אמת שאני איני כדאי ששלח אלי מעכ"ת כי עמו החכמה והמדע ושמו נודע בשערים שערי ציון המצוינים בהלכה ושערי בתי דינים והי' מהראוי להחזיר הדבר למקומו אך מחמת שמעכ"ת הפציר בי לחוות דעתי בזה רצון יראי ה' אעשה כאשר גזר אומר ויקום:

א) אשר התחיל החכם המתנגד להביא דברי הגאונים הובא בר"מ פ"ב ממלוה ולוה דאם לא נשאר רק כדי כתובה אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים תמי' לי על החכם הנ"ל למה לא תמה על בעל הש"ע שלא הביא דעת הגאונים ואם יאמר שהש"ע מיירי בנשאר הרבה זה אינו דברי טעם הגאונים דפסקו דמש"ה נזקקין משום מזוני ולדבריהם בגרושה אין נזקקין ולדידן הרי קיי"ל דגם בגרושה נזקקין ובאמת שהראב"ד תמה בזה דדבריהם נגד הש"ס דמסיק הטעם משום חינא ואפשר דדעתם דדוקא בגרושה שייך חינא דהי' בזוי' כמ"ש התוס' כתובות (דף צ"ו) יעיי"ש בש"מ וס"ל דה"ה בזה דקאמר הש"ס משום חינא הוא רק בגרושה ובאלמנה הטעם משום מזוני אבל פשיטא דלדינא אין לזוז מדברי הקדמונים וא"ל בזה קים לי נגד סתימת בעל הש"ע וכמ"ש בתשובות חות יאיר דאין לטעון קים לי נגד סתימת הש"ע ועיין בספר או"ת קת"כ שהסכים כן ואני תמה על החכם אשר נתן בקולו קול עוז ושוברו עמו. העבודה שאילו בא מעשה כזה לידי הייתי מורה כן ואימת הגאונים לא תבעתני:

ב) כתב החכם דבנדוניא לא שייך חינא ואין נזקקין והנה לא הביא ראי' לדבריו וגם מעכ"ת לא הביא ראי' כנגדו רק מדברי הרב באו"ת וצריך אני להאריך בזה. דומה לנידון זה מצינו במוכרת שלא בב"ד משום חינא וכתב הריטב"א שם דזה דוקא בגוף הכתובה ולא בנדוניא דלא שייך חינא וכ"כ הרמ"א סי' ק"ב.

והנה מדברי הריטב"א נראה דל"ש בתו"כ ל"ש חינא וא"כ ה"ה בזה אף בתו"כ אין נזקקין ועלה בלבי לומר למ"ש התוס' ר"פ אלמנה ניזונית דהיכא שבע"כ ניזונית מע"י ליתומים אבל היכא דהיתומים יכולים לסלקה אין מעשה ידי' שלהן עיי"ש והסכימו בזה הב"ח והב"ש והנה הרא"ש כתב דהיכא שכבר גבתה מקצת כתובה אף דלענין מזונות מקצת כסף ככל כסף מ"מ הברירה ביד היתומים לסלק לה הכתובה עיי"ש ולפ"ז יש לכאורה תיוהא בהא דפריך הש"ס ממתני' דשום היתומים וממתני' דאין נפרעין לר"ל דסובר דלכתובת אשה אין נזקקין ומאי קושיא הא הטעם דל"ל לר"ל דנזקקין משום מזוני דס"ל דאיכא מע"י עיי"ש וא"כ דילמא מיירי הני מתני' בגבתה מקצת כתובה דאז יש לה מזונות ומע"י שלה וע"כ נזקקין וצ"ל כיון דלר"א אין נזקקין בודאי לא גבתה מקצת כתובה ודוחק לאוקמי בתפסה או דהש"ס רוצה לאוקמי מתני' כר"ש דס"ל מקצת כסף לאו ככל כסף וא"ש ואמנם לפי האמת משכחת דנזקקין לה עבור מזונות ובכה"ג ומעתה א"ש דנזקקין לגבות גם התוס' כיון דנזקקין לגבות העיקר משום חינא מגבינן גם התוס' משום מזוני וכמ"ש ואמנם בגרושה דאין לה מזונות אין גובין גם התוס' לדעת הריטב"א ואמנם לענין נדוניא לדעת הריטב"א אין נזקקין ולדעת הה"מ נזקקין והי' אפשר לטעון קים לי כדעת הריטב"א אמנם אחר העיון זה אינו דבאמת מבואר בטוש"ע דלכתובה נזקקין בלי שום חולק ולכאורה קשה לי כיון דהטעם משום חינא ונראה דדמי להך דמוכרת שלא בב"ד ולענין מוכרת שלא בב"ד קיי"ל דבניסת אינה מוכרת דל"ש חינא ולמה לענין נזקקין לא מחלקינן בין ניסת ללא ניסת ובאמת שהדבר נכון כיון דר"א פי' דעיקר טעמא דחינא כדי שתהי' האשה רוצית להנשא והתוס' כתבו דהפירוש שתהא האשה לחן בעיני בעלי' דלתקנת אנשים ל"צ לתקוני והיינו משום דלא תמנע האשה להנשא בשביל זה עיי"ש והיינו במקום שאינה מפסדת לגמרי אבל ביתומים קטנים שייך חינא כמו דפירש"י ולכך לא חילקו בין ניסת ללא ניסת ומעתה ה"ה בנדוניא אף דלענין מוכרת שלא בב"ד נדוניא אינה ככתובה לענין יתומים קטנים נזקקין שוב עיינתי בתשובות מהרשד"ם חלק אהע"ז סי' קל"ד ושם הוי ממש כנ"ד וכבר ניסת והורה דנזקקין אף לנדוניא ונהניתי שכוונתי לדעתו שוב נזכרתי שהר"ן חילק בין חינא דמוכרת שלא בב"ד לחינא דיזדקקו לנכסי קטנים והדבר ברור כמ"ש:

ובאמת שזה לי זמן רב תמהתי לשיטת הריטב"א דבתו"כ ל"ש חינא א"כ ארוסה דל"ל כתובה כ"א בכתב לה ל"ש חינא ומה טעם אלמנה מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד וצ"ל דנשואה דיש לה בתנאי ב"ד סמיכתה על מה שיש לה מתנאי ב"ד אבל בארוסה עיקר סמיכתה על מ"ש לה ושייך בזה ג"כ חינא כי עיקר מה שתכניס אשה לבעלה אינו רק מ"ש לה וא"כ בנשי דידן דעיקר סמיכתה על הנדוניא ודאי שייך חינא וז"ב. עוד האריך מעכ"ת ונתן טעם לדבריו משום דבמת פתאום לא שייך צררי דהוי תו"ז אלא דלפי זה לא הי' צריך שבועה ובאמת שלדעתי נראה דהא דכתבו התוס' דבתנאי בית דין מתפיס צררי היינו רק לענין שבועה ואם האמת אתה תשבע אבל לענין להפסידה לגמרי לא ועיין סמ"ע סי' רצ"ו דאל"כ יוקשה סוגי' דב"מ בהא דעודה תחת בעלה לאם נתגרשה ועיין ש"ך חו"מ סי' מ"א ובודאי לא נעלם ממנו לשון התוס' ופוסקים אלא שדעתם לחלק כמ"ש ואף לענין נזקקין לנכסי יתומים כיון דתגבה אח"ז לא חששו בזה לכתובה. אבל זאת נראה בעיני ברור דמ"מ היא נקראת מוחזקת כיון דאנן אמרינן דודאי לא נפרעת מחמת חזקה דא"א פורע תו"ז א"כ השטר עומד לגבות דאין ס' בשטר מחמת החזקה והיכי דאין ס' בשטר אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכיוצא בדבר כתב מהרי"ט בתשובה לענין מגו להוציא במקום שטר עיי"ש וה"ה בזה והבן. ובענין שבועה על האפוטרופס שהאריכו בענין מגו להכחיש קרובים כ"כ במ"א שהתוס' כ' בב"ב בעובדא דרבה בר שמשום דמגו נגד הקול לא אמרינן דאינו רוצה לומר דבר שסותר הקול ופשיטא דעדים קרובים עדיף מקלא כמבואר בב"י אהע"ז סי' מ"ו וכ"מ בגיטין (דף פ"ט) לענין קלא ואמנם הא דנסתפקו התוס' במגו נגד עדים פסולים נלע"ד דהם מחלקים דשם הי' המגו לפטרו משבועה וזה לא אמרינן נגד הקול וכ"כ בכנה"ג דמגו נגד הקול לאפטורי משבועה לא אמרינן וכמו שחילקו הקדמונים במגו דהעזה לאפטורי משבועה וכיון שענין לפנינו לפטור אפוטרופס משבועה וז"ב:

ועוד נלפע"ד דאפילו לענין הפסד ממון לא אמרינן מגו נגד הקול דהרי הראב"ד תמה שם להר"מ דסובר דל"א מגו לאפטורי משבועה א"כ בלא"ה לא הוי מגו אמנם הדבר נכון כיון דיש נ"מ לענין ממון אמרינן מגו אף לאפטורי משבועה כמ"ש הב"ח והנה התוס' שם הקשו דלמה לי' למימר דבעי אישתבע הא אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ותירצו דע"ז לא איכפת לי' לרבה רק שלא רצה לאישתבע וידוע מ"ש בעה"ת דאם אחד תובע לחברו ואומר שכבר הגיע זמן פרעון וזה אומר שלא הגיע חייב לישבע דחשיב תביעת ממון עיי"ש וא"כ אף דלא הי' נ"מ לרב"ש בהמתנת המעות מ"מ כשאנו דנין אם נזדקק לנכסי' חשיב תביעת ממון ותו אמרי' מגו לאפטורי משבועה וא"ש וממילא מוכח דמגו להכחיש הקול אף לענין ממון לא אמרינן ודו"ק:

עוד האריך מעכ"ת בענין ששייך לגופה וכ' כיון שידוע בבירור שהי' של האשה אף שיצא מתח"י אבי הבעל ל"ש לה והחכם המתנגדו כתב כיון דאבי הבעל הי' מהימן בטענת לקוח במגו טענינן ליורשים וכתב מעכ"ת דהוי טענה דל"ש דאין טוענין ליתמי והאריך בזה ולכאורה אין דבריו נכונים לפי מ"ש בתשובות הרא"ש דאף דהב"ד אין טוענין ליתמי טענה דל"ש מ"מ טענת אפוטרופס מעליא הוא אף במילתא דל"ש עיין ברמ"א סי' רצ"ו עיי"ש אמנם אחר העיון הדבר נכון דבהא שטוענין ליתומים יש שני דברים האחד מה שהם טוענים שמא כן נעשה הענין ואנו מאמינים לדבריהם שאין יודעין דאם יודעין ומשקרין היו טוענים ברי ונאמנים במגו ועוד נוסף ביורשים אף במקום דל"מ שמא כגון בא"י אם פרעתיך דל"מ אף אם אמת הדבר שא"י משום חזקת חיוב מ"מ כשיורשים אומרים שמא מהני והטעם דב"ד טוענין ליתומים והוי טענת ברי וזה מבואר למאן דידע בדיני ממונות. ומעתה בטענה דל"ש אין הב"ד טוענים והיינו שאין לב"ד להחזיק טענתם כמו טענת ברי אלא במידי דשכיח ואמנם היורשים או אפוטרופס טוען עבורם טענת שמא מהני במקום שמועיל טענת שמא אבל היכא דטענת שא"י לאו טענה הוא כלל נראה לפע"ד ברור דטענת אפוטרופס לאו כלום הוא דאטו משום דהוא אפוטרופס כיפי תלוי לי' והנה באומר א"י אם לקוח הוא אף היכי דנאמן לומר שא"י פשיטא דלא מהני דמהכ"ת נימא שנתהוה ענין חדש ואפילו חזקת ג' שנים בעי טענה א"כ הא דטעני' ליתמי לקוח במגו דהחזרתי היינו משום דחשובה טענת ברי וזהו דוקא במידי דשכיח אבל במילתא דל"ש ל"מ גם טענת אפוטרופס וכמ"ש גם גוף דין זה הוציא הרא"ש מהא דכתובות ושם בתוס' חלקו על זה ויש לתמוה על הרמ"א שהביא דעת הרא"ש בסתמא ויש בזה הענין אריכות ואכמ"ל:

והנה בחידושי אמרתי דדעת רש"י נראה כשיטת הרא"ש דבש"ס דכתובות גבי רב מיאשי' שכיב ולא פקיד ואמרינן שם חדא דידעינן דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ופירש"י דטענו היתומים שמא לקחו והדבר תמוה הא קיי"ל טוענין ליתמי ולאיזה צורך ביאר רש"י שהיתומים בעצמם טוענים ולפמ"ש הדבר מבואר דקשה לרש"י למ"ל תרי טעמי דלא אמיד ויהיב סימנא בלא"ה כיון דלא אמיד הוי מילתא דל"ש כמ"ש התוס' אין טוענים מש"ה ביאר רש"י ז"ל דהיתומים טוענים וא"כ מהני אף מילתא דל"ש כמ"ש הרא"ש ואמנם הא דמהני דיהיב סימנא היינו כמ"ש כיון דהב"ד אין טוענים משום דהוא מילתא דל"ש אלא שהיתומים טוענין הוי כמו בע"ד עצמו דטוען טענת שמא דבס' שהתחיל החיוב פטור ובס' שנשתנה הענין מחיוב לפטור חייב וכיון דיהיב סימנא ע"כ שהי' בחזקתו רק דנימא שמא קנה בזה ל"מ דהוי כמו א"י אם פרעתיך ואחר דלא אמיד הוי טענה דל"ש ואין הב"ד טוענים בהצטרפות שניהם ל"מ טענת יתומים וזה נכון מאוד בכוונת רש"י ובהבנת לשון הש"ס עכ"פ מבואר דבנ"ד אין טוענים הב"ד כיון דהוא ל"ש וטענת האפוטרופס ל"מ מידי לומר דנתהוה ענין חדש וכמ"ש ובירושלמי דכתובות אמתני' דהיא אומרת בתולה נשאתני אקשינן ניחא נתגרשה נתארמלה מי טוען היורשים טוענים והראב"ד כתב דהב"ד טוענים עיין בש"מ ונ"ל דהירושלמי לשיטתו דרוב נשים בתולות נשאות רק דאין הולכין בממון אחר הרוב עיין בירושלמי א"כ עכ"פ מילתא דל"ש הוא וע"כ היורשים טוענים ומהני טענתם אף במילתא דל"ש אבל לפי שיטת תלמודא דידן דמסיק דרוב נשים הנשאת בתולה יש לה קול מגרע רוב דנשים בתולות נשאות א"כ יפה כתב הראב"ד דהב"ד טוענים וז"ב ונכון ורש"י פירש ובאלמנה היורשים טוענים היינו משום דס"ל דלפי מה דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"צ להא דקאמר הש"ס רוב נשים הנשאת בתולה יש לה קול עיי"ש היטב. סוף דבר דברי מעכת"ר נכונים בהוראה זו והלכה כמותו ובחנם האריך החכם המנגדו ואחז בחבלי בוז כל חכמי הדור באמרו שהדיינים שמורין כדעת הש"ע בזה המה דייני בור ואדרבה כן ראוי להורות ומליצתו אל חיקו תשוב ודי בזו דברי ידידו מחו' דו"ש יעקב אורינשטיין:

תוכן העניינים

שות ישועות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה