אור ברסלב
שות ישועות יעקב חלק חושן משפט

שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

סימן א

ב"ה יום ד' לסדר ושכנתי בתוכם שנת תקב"ץ לפ"ק לכבוד יד"נ הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מו"ה משה יוסף נ"י אבד"ק זאלישטשיק. מכתבו ה' קבלתי ע"ד מה שמבואר בש"ע חו"מ סי' ל"ה דבמקום שאין מצוי אנשים להעיד על הענין גם עדות נשים מועיל אם ידוע שנשים הללו המה שונאות זו לזו וחשידי להעיד שקר מחמת שנאתן איך הדין בזה הנה מהרש"ל כתב להדי' דאף דעשו תקנה להאמין לנשים במקום שא"א לברר ע"י אנשים מ"מ כשהנשים שונאין לא עשו תקנה וכוונתו דאף דשונא בכל מקום כשר לעדות היינו במקום שנאמן עפ"י הדין תורה אלא שהוא שונא בזה אינו נפסל בשביל שנאתו אבל כאן שהוא פסול לעדות אלא שמצד התקנה הכשירו והיכי שהמה שונאי' זה את זה העדות בטל:

והנה הגם כי הגאון זצ"ל כתב כן מסברא אני יגעתי ומצאתי ראי' לדבריו אלה מהא דקיי"ל בחמש נשים שאינן מעידות זו לזו בזכרים הדומין לאלו הנשים כשרים להעיד ולכאורה אפשר דהוא מהאי טעמא דמה דאשה כשרה בעדות עגונה הוא תקנת חכמים כמו דקאמר הש"ס משום עגונה הקילו והיינו במקום שלא חששו למשקר כגון נשים וקרובים אבל פסולי עדות בעבירה דחשדינן להו דמשקרי אינם נאמנים וכיון דנאמנות אשה משום תקנת עגונות נגעו בה לכך לא האמינו לאותן נשים ששונאות זו את זו אבל עד כשר שנאמן מצד הדין משום דהוא מילתא דעל"ג ולדעת הריטב"א והרשב"ץ ואתם כמה פוסקים דע"א נאמן בעדות אשה מן התורה בזה לא שייך לומר לומר דשונאות זו את זו דהרי שונא כשר לעדות ואמנם באמת הני נשים דאינן מעידות זו לזו לאו מטעם שנאה לבד פסלו אותן לעדות ויש בהן דמשום חשש שלא תהי' צרתה ויגיע לה היזק רצונה להפרד אותה ממנו או שלא תאכל יגיע כפה כמבואר בש"ס ואמנם בת חמותה מבואר בש"ס הטעם דאינה מעידה משום דאיכא אמה דסניא לה אף היא סניא לה בזה בודאי יש חילוק בין זכרים לנקבות כיון דע"א נאמן מדינא בעדות אשה עגונה אף שונא כשר להעידה ושאר זכרים הדומי' לנשים אלו עדיין אין לנו ראי' לומר שכשרים לעדות אי לאו דנימא מצד הסברא דזכרים אינם דומין לנקבות בזה ולפ"ז יש לי קושי' נפלאה דבירושלמי מס' יבמות מהו לעשות זכרים הדומי' לחמשה נשים כנקבות מתני' אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות דתנינן תמן ואין האיש נאמן לומר מת אחי שתתיבם אשתו מפני שאין לו בנים הא יש לו בנים מעיד ביאור הדבר דאי נימא דאף זכרים הדומין לאלו הנשים פסולים א"כ איך יהי' נאמן אחי בעלה שהוא בן חמותה להעיד לה שמת בעלה שהוא בגדר בת חמותה ולפ"ז מאי ראי' הרי בת חמותה פסולה רק משום שנאה והיינו אם אין עדותה מועיל רק משום תקנה כמו עדות אשה אבל עדות הזכרים שמועיל מדינא אף שונא כשר ולכך בן חמי' מעיד אבל מה דמות תערכו זה עם שאר זכרים הדומי' לאלו הנשים דאין הטעם משום שנאה לבד רק משום שאין רצונה שתהי' עם בעלה משום שסופה להיות צרתה או שלא תאכל יגיע כפיו וכדומה ולכאורה עלה על לבי כיון דהוא קרוב לה מצד שהוא אשת אחיו א"כ מן התורה לא מהני עדותו כמו אשה ואין עדותו מועיל רק משום תקנת עגונות מדרבנן וא"כ בזה שונא פסול להעיד כמו באשה ואחר שנתישבתי ראיתי שזה אינו דהדין סתמא אמרו מילתא דעל"ג לא משקרי אינשי אלא דמ"מ להתיר א"א לא מהני דיליף דבר דבר מממון אבל להעיד שכבר נתרחק מן הקורבא פשיטא דנאמן וכיון דלפי דבריו אין כאן קורבא הדר נאמן להתירה לעלמא אף שהוא שונא דהרי שונא כשר לעדות במקום שעדותו מועיל מן התורה ואמנם בס' ישועות יעקב סי' י"ז הוכחתי במישור כדעת הריב"ש דאף ע"א כשר בעדות אשה אינו מה"ת רק דחכמים האמינו אותו וא"כ עד כשר ואשה שוין הם ובספרי פליגי בזה ר' יהודה ור' יוסי דר"י דרש לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא בעדות אשה להשיאה ור"י דרש וכו' וכתבו הפוסקים דבזה פליגי ר"י ור"י וא"כ עדיין קשה מנ"ל להוכיח דלפסק הלכה עשו זכרים כנקבות בכל החמש נשים שאינן מעידות דילמא מתני' אשמעינן דאף לר' יהודה דסובר ע"א נאמן בעדות אשה מה"ת מ"מ אין האדם נאמן לומר מת אחיו שייבם את אשתו אבל אי לאו מטעם דהוא נוגע שייבם את אשתו רק משום שהוא בן חמותה ושונא הי' כשר דכיון דנאמן מה"ת אינו מזיק מה שהוא שונא:

ונראה לי ליישב גם את זאת ויהי' מכאן סייעתא לדעת מהרש"ל ונקדים דלכאורה קשה דבירושלמי נקט לשון זה ואין האיש וכו' מפני שאין לה בנים הא יש לה בנים נאמן הרי דלא עשו זכרים כנקבות וזה לי ימים הי' קשה לי אמאי לא דייק בפשיטות דמדנקט כדי שייבם את אשתו משמע אבל לחלוץ לה נאמן שאינו נוגע וקשה הא אף לחלוץ לה אסור משום שהוא בן חמותה ורוצה לקלקלה וראיתי להמפרש בעל קרבן העדה שהקשה כן לקמן על הירושלמי (כי דברי ירושלמי דזכרים אינם כנקבות נאמרו שני פעמים בירושלמי] ונ' דהירושלמי דייק מפני שאין לה בנים ותתיבם לו אבל אם יש לה בנים באופן שאינה מתיבמת נאמן והא הוא בן חמותה דשונא אותה ואין לומר דמתני' כר"י דע"א נאמן בעדות אשה מה"ת קשה דמ"מ אין כאן עדות גמור מה"ת דהרי הוא קרוב לה מצד שהיא אשת אחיו ואין לומר כיון דנאמן לומר שמת הרי נתרחק קורבתו דהרי ר"י סובר במס' סנהדרין (דף כ"ח) דכל קרוב הנתרחק ויש לו בנים מן הקרוב פסול לעדות הנתרחק וכמו באשת מר עוקבא שמתה והי' לו בנים ממנה ואמר מר עוקבא דפסול לדין לאחי' אף שנתרחק ואמרו לו מה דעתך כר' יהודה וה"ה בזה דקדק הירושלמי דקתני שתתיבם אשתו מפני שאין לה בנים הא ביש לה בנים מעיד וביש לה בנים לר"י לא מיקרי נתרחק ואינו כשר בעגונה רק משום תקנת עגונות ומהראוי ששונא יהי' פסול ומ"מ התירו בזכרים ה"ה בשאר זכרים הדומין לאלו הנשים יכשרו להעיד בעגונה דמה לי נשים ומה לי קרובים ולכך נקט הירושלמי דוקא יש לה בנים ולא נקט אין לה בנים במקום שרצונו לחלוץ דבאין לה בנים באמת נאמן מן התורה לפי שנתרחק ודו"ק היטב כי זה כפתור ופרח בפירוש הירושלמי ויש ראי' למהרש"ל:

סימן ב

להרבנים המופלגים דיינים מצויינים דק' בראד.

מכתבם הגיעני ותורף דבריהם ששני שותפים הי' להם חוב אצל אדון א' מקופת השותפות והוא נכתב על שם שניהם והלך א' מהשותפים ומסר השטר ליד האדון וקיבל ממנו כתב על שמו לבד וכאשר תבעו חברו מדוע עשה כן השיב שהי' היזק בשותפות ולאשר אין לו בכיס השותפות רק כפי ההיזק א"כ זכה הוא בחוב של האדון ע"כ תוכן הטענות שבין הצדדים. נראה לי דאם הי' הכתב הזה דבר הידוע לשותפות אין ממש בתפיסה דכיון דאין להשותף מגו ותפיסת השטר לא מהני כיון דלא כתב ולא מסר וגם ביד השותף השני לתבוע את האדון כיון שנכתב על שם שניהם וגם אין ביד האדון לשלם לאחד נגד תורת השטר עד שיהי' נכתב על השטר פרעון בחתימת יד שניהם ואטו בחזרת השטר בלי פרעון זכה זה ואין לו מגו דלקוח הוא בידי משני טעמים האחד דבדבר הידוע להשותפות אין בידו לומר לקוח הוא בידי וגם שאין כאן לא כתיבה ולא מסירה בתורת קנין. ומ"ש מעלתם דבשותפים אינו צריך כומ"ס עיין בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק י"ח שכתב להדיא דבשותפים שחולקין בשטרות צריך כמו"ס ואף אי נימא דלא בעי כתיבה אבל מסירה מדעת בעינן כדי שיהיה דעת אחרת מקנה וכאן שמדעתו זכה בו פשיטא דאף מסירה לא חשיב וז"ב:

והנה דברי מהרמא"י סי' ס"ד שכתב דאף דליכא מגו מהני באמת הם דבריו תמוהין וכמו שתמהו בזה הרבנים האחרונים ועיין ט"ז מ"ש בזה ואמנם העיקר כמ"ש לענין שבועה בנק"ח שכתבו הגאונים לחלק בין כשרוצה לגבות החוב וטוען כמה מגיע לו דצריך שבועה בנק"ח וכשבעל המשכון תובע יתן לי משכוני והוא אומר כך וכך מגיע לי דבזה לא מיקרי נוטל וה"ה בזה כיון שאומר למשכון ניתן לי נאמן ומעתה כאן איירי רמ"א בליכא עדי פקדון ואיכא עדי ראי' דיש לו מגו דלמשכון ניתן לו וכיון שאינו תובע ללוה רק שהוא תובע ממנו השטרות ע"ז הוא מוחזק גמור כשבא לידו השטרות בתורת משכון בתחלה וזה לי זמן רב הקשיתי על זה שכתבתי דהיכי דחשיב כמוחזק גמור לענין שא"צ שבועה אף בלי מגו נאמן דחשיב כמוחזק גמור וכמו שנראה מדברי רמ"א כאן מהא דהקשה הש"ס במס' ב"ב (דף מ"ה) לאביי דס"ל דלא מהני מגו באומן ממתני' דנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת וכו' כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' ומה קושי' דהרי דעת הרמב"ן דלכך באומן א"צ שבועה בנק"ח לפי דאומן קונה בשבח כלי והוי מוחזק גמור וא"כ מה"ט אף בלי מגו דלקוח נאמן וכדעת רמ"א כאן ואמרתי בחידושי שם דבאמת תמה בספ"י בלא"ה על הרמב"ן דהרי קאמר בש"ס שם עבר זמנו המע"ה ומשום דחזקה אין בעה"ב עובר על בל תלין ולמאן דסובר אומן קונה בשבח כלי ליכא בל תלין רק היכי דליכא שבחא וצריך לומר דהך ברייתא סוברת אין אומן קונה בשבח כלי ושפיר הקשה הש"ס לאביי ודברי הרמב"ן אולי קאי על הך דתני' בברייתא בשבועות במחולקים בקציצה המע"ה משום דקציצה מידכר דכירי ומשמע דאם האומן מוחזק על בעה"ב להביא ראי' וע"ז קשה שבועה מיהת לבעי וע"ז תירץ דהך ברייתא סוברת אומן קונה והך ברייתא דמס' ב"ב באמת סוברת אין אומן קונה ומ"מ א"צ שבועה מטעם שכתב הר"ן כיון דכל השבועה אינו רק בשביל להפיס דעת כשהוא מוחזק בלא"ה דעתו של בעה"ב מפויס כיון דהך ברייתא דמס' ב"ב אתי' כר"י דקציצה לא דכירי א"כ השבועה אינו רק בשביל הפסת דעת והבן. ובעל ש"ך במח"כ עצמותיו הקדושים טעה בזה שם במה שהקשה על תירוצו של הר"ן וכבר השיגו בתומים. דרך כלל טעמו של הרמ"א שם כיון שאינו תובע רק תופס השטרות אצלו ע"ז בבא לידו תחלה במשכון יוכל לתפסו ולא צריך להחזירו עד שיפרע לו את שלו ואם כן אין דברי רמ"א ענין לנידון שלפנינו ואין להתופס מגו דלקוח עד כדי דמיו דבדבר הידוע להשותפים אינו נאמן לומר שלו ובפרט שיש ביד השותף לתבוע להאדון חלקו כיון שלא נכתב על השטר פטורי' בחת"י שניהם כפי נימוסיהם וגם כיון שכבר תבעו עצמן קודם שבאו לב"ד ולא טען שלי הוא רק טען שהי' היזק בשותפות הוי מגו למפרע כמ"ש התוס' שם בהך עובדא דמלוגמא דשטרי ודע שאני מסתפק היכי שתפסו למשכון את השטר וחזר הראשון ומחלו אי חייב לשלם מה שהפסידו דאף דבמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו א"צ ליתן רק דמים שקיבל היינו כמ"ש בס' בעה"ת דהוא פשע מתחלה דהי' לכתוב השטר על שמו וזה לא שייך בתפסו למשכון ואם הדבר כן הי' מקום ליישב קושי' התוס' דנאמין לה במגו דלקוח ודו"ק. והנה בשותפים שחלקו בשטרות אי בעינן כתיבה ומסירה נחלקו בדבר האחרונים והעיקר כדעת הסוברים דבעינן כתיבה ומסירה כמ"ש. ואמנם אין זה נוגע לנ"ד דכאן לא נמסר מיד השותף האחד להשני על אופן שיהי' שייך להשני ומסירה ודעת אחרת מקנה ודאי בעינן לכ"ע. גם במה שמסר הכתב להאדון עדן לא יצא מחזקת הראשון כן נ"ל:

סימן ג

לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מ' משה נ"י אבד"ק סאדיגערא בעהמ"ס "פני משה":

מכתבו ה' קבלתי ע"י כבוד חתנו המופלג נ"י בעסק אחד ששלח שלוחו לקנות סחורה במדינת וואלחיי ולהוליך למדינת קיר"ה ויש בזה ריוח גדול למי שיש לו דרך לשם והמשלח הי' לו דרך לשם שהוליך לשם יין ועל אלו העגלות ובהוצאה מועטת הי' בידו להוליך הסחורה והי' לו ריוח ידוע לכל והשליח פשע ואחר שקנה הסחורה במדינת וואלחיי עמד ומכרה שם במקומו וגרם מניעת ריוח ידוע הרבה והנה בראשית ההשקפה הי' נראה שהשליח פטור דאינו רק מבטל כיסו של חברו ומניעת הריוח שאינו חייב לשלם אמנם הראב"ד במס' ב"מ (דף ע"ג) כתב בהא דקאמר הש"ס ההוא מאן דיהיב זוזי לחברי' למיזבן לי' חמרא ופשע ולא זבן לי' משלם לי' כדאזיל אפרוותא דזולשפט והקשה הראב"ד אמאי ישלם לו הא אינו רק מניעת הריוח ומבטל כיסו של חברו דפטור ותירץ דשאני שליח בשכר כיון דקיבל עליו לעשות הדבר ובעה"ב סמך עליו בזה מחויב לשלם ומה"ט פועלים שחזרו בהן או בעה"ב שחזר בפועלים מחויבים לשלם אף שאינו רק מבטל כיסו של חברו כיון דסמך ע"ז הוי כאלו התנה עמו שישלם לו היזקו ומניעת הריוח עיין בשיטה מקובצת שם שהביא דברי הראב"ד הנ"ל. ואמנם בשם ר"י כתב דאיירי כשהתנה עמו בפירוש שאם לא יקנה ישלם לו מה שהי' בידו להרויח דאל"כ אין זה רק מבטל כיסו של חבירו הרי דבר זה במחלוקת שנוי' בין הראשונים והראב"ד שם כתב להדיא דהך עובדא דש"ס שם איירי ממש כי הך עובדא דמעכ"ת דאיירי שנתן לו מעות לקנות יין ויוליך היין לזולשפט דשם היין ביוקר והוא פשע בזה דמשלם לו כשער של זולשפט עייש"ה בש"ס והנה באמת דלכאורה יש ראי' לפירוש ר"י דאי נימא דכיון דחברו סומך עליו מחייב אף במבטל כיסו של חברו א"כ בהך דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא מחייב מדינא כיון שחברו סומך עליו שיעבוד עבודת הקרקע ואף לא התנה מחויב הוא מדינא א"כ הא דקאמר הש"ס במס' ב"מ (דף ק"ד) ר"מ דורש לשון הדיוט בהך דאם אוביר והא התם מדינא חייב כיון דקבל על עצמו עבודת הקרקע וחברו סמך עליו מחויב א"ו כדעת הר"י דגם בזה צריך תנאי וקבלת חיוב על עצמו והא דמהני בהך דאם אוביר אף שלא התנה וחייב בפירוש משום דכיון שכן המנהג של מקבלי שדות אף אם לא נכתב כמאן דכתיבי דמי והבן:

והנה זה לי זמן רב הייתי מסתפק בהא דקיי"ל דלא מחייב בהיזק שאינו ניכר או בגרמא בניזקין איך הדין בשומר ושליח ושותף אי מחייבו בהני דברים ולכאורה כל חיובי שומר הוא גרמא בניזקין שלא שמר כראוי והרי שומר חנם שהי' לו לקדם ברועים ומקלות ולא קידם חייב ואף שאין כאן שום מעשה ואמנם יש לחלק דשם ההיזק ניכר שהרי על ידי שלא קידם נעשה מעשה ההיזק וההיזק הוא ניכר משא"כ באם גם כעת ההיזק בלתי ניכר רק גרם היזק וראיתי בשו"ת מהר"א ששון סי' ק"ח על ענין פאטור ששלחו בעה"ב שיבטיח את סחורה והבטיחם ואח"כ בהגעת הזמן שהי' לו לגבות לא גבה והרויח הזמן וביני ביני נשבר המבטיח אם נקרא פושע וז"ל נראה דפאטור הזה חייב כיון שמנהג פשוט שהשכר שנותן בעה"ב לפאטור בו נכלל בעד המכירה שמוכר הסחורה וגם בעד גביית המעות א"כ לא כלתה שמירתו וחייב משום פשיעה ודמי לשומר שהי' לקדם וכו' נראה שדעת הרב כמ"ש מתחלה ששומר חייב אף בהיזק שא"נ ובאמת אם לדין יש תשובה כמו שדחיתי לעיל. והנה לכאורה יש להביא ראי' שגם שומר פטור בהיזק שאינו ניכר דהרי הש"ס במס' ב"ק (דף צ"ח) מדמי שומר לגזלן לענין שיכול לומר הרי שלך לפניך והרי בש"ס דגיטין (דף נ"ג) מבואר דאם אמרי' היזק שאינו ניכר שמי' היזק אינו יכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ בשומר שאמרי' בי' היזק שא"נ שמי' היזק אינו יכול לומר הרי שלך לפניך:

סימן ד

אשיב ואומר שלום לכבוד מחו' יד"נ הרב המאוה"ג המפורסם בעולם החריף ובקי כש"ת מו"ה אשר ענזיל נ"י צויזמער אבד"ק פרעמישלא

מכתב כבודו קבלתי בשבוע העברה ומחמת רוב טרדותי נוסף עלי חולשת כחי לא הי' בכחי לקרות איגרת הנקרא ספר וביום אתמול יום ש"ק מנוחה קראתי לשבת עונג ועיינתי בדבריו ותוכן הדברים בהא דקיי"ל אם בנה בית על קרקע חברו ודר בו שלא מדעת בעלים שנוטל הוצאות הבנין ומנכה דמי דירה שהדבר זר בעיני כ"מ שאם הוציא אלף זהו' על הבנין ושכר דירת הבנין עולה מאה זהו' לשנה שאם ידור בבית זה עשרה שנים שיצא פלוני נקי ולא יקבל שום הוצאה שהוציא ומדויל ידיו ישתלם וחברו יזכה בכל הבנין גלל כן דעת מעכת"ר שכשאמרו חז"ל לנכות לו בעד הדירה היינו כמה האדם רוצה ליתן בעד הדירה אם ירצה ליתן אלף זהו' קודם די צורך הבנין בעד כמה יתן לו חברו הדירה עכת"ד והנה באמת בהא דקאמר הש"ס במס' ב"ק בהאי גברא דבני אקלקלתא דיתמי אפדנא ואגבי' ר"נ לאפדנא מיני' ואקשינן עלה לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר אף היכי דלא חסרי' כגון בחצר דלא קיימא לאגרא ומשני ההוא קרמונאי הוה דרי בה מקודם שהיו נותנים איזה סך שכר בעד הקרקע ואח"ז כשבנה חברו אפדני' אמר לי' ר"נ שיפייס את היתומים וכשלא רצה לפייס אותם גבה ר"נ אפדני' מיני' והנה ע"כ הך עובדא הוי קודם שנתנו לו הוצאות הבנין דאחר שנתנו לו הוצאות אין האפדנא של הבונה והיא אפדנא של יתומים כמו שיבואר לקמן וא"כ מה טעם אמר ר"נ שישלם ליתומים הא היתומים חייבים לו שכר הוצאות הבנין העולה יותר על דמי שכר הדירה וא"כ בעת שיבאו לחשבון ינכה להיתומים מן הוצאות הבנין כמה שיעלה שכר דירתו ולמה גבה ר"נ אפדני' וצ"ל כיון שאין הדבר ברור שיצטרכו היתומים לשלם לו הוצאות הבנין כיון שיוכל בעל הקרקע לו' להבונה טול עצים ואבנים שלך ולכך כיון דאינו ברור שיש לו אצל היתומים נגד שכר דירתם לכך א"ל ר"נ שישלם להיתומים ויפייס אותם בשכר דירה:

ואמנם בזה הדבר פשוט דאין צריך ליתן להם כעת רק כמה שקבלו מן הקרמונאי בשכר דירת הקרקע דבעד דירת כל הבנין פשיטא דא"צ לשלם להם כעת ממ"נ אם ישלמו לו הוצאות הבנין דאז יקנה להם אפדני' למפרע א"כ בעת ההוא ינכו לו כמה. שעולה שכר הדירה ואם יאמרו לו טול עצים ואבנים שלך א"כ אין להם במה שבנה שום זכות ומדוע ישלם להם שכר דירת כל האפדנא הרי לא חיסר אותם כלום ולא נהנה משלהם כלום דהרי משלם להם שכר דירה בעד הקרקע ובבנין שבנה אין להם שום חלק ונחלה. ובזה נתיישב מה שקשה לכאורה למה צריך הש"ס לומר דמשום קרמונאי שהיו יושבים בה מקודם הא בלא"ה צריך לשלם דהרי מבואר בש"ס שם וכן קיי"ל להלכה דהיכי דצריך לשלם מה שהפסידו בשחרורית דאישותי' מגלגלין עליו הכל ודוקא בבית ועליי' א"צ לשלם דבית משתעבד לעליי' אבל בעלמא מחייב לשלם ובזה א"ש כיון שהדבר ספק אם ישלמו היתומים או יאמרו טול עצים ואבנים שלך א"כ ממ"נ אם ירצו אח"כ בבנין האפדני' יבאו לחשבון וינכה להם שכר דירתו ואם יאמרו טול עצים ואבנים א"כ מה להם בקלקול הכתלים הרי עומד לסתור ואין להם רק קרקע פנוי וז"ב מאד:

והנה לכאורה קשה עוד אי נימא דזכו היתומים באפדני' וצריכים לשלם בעד הוצאות הבנין א"כ אף שדר בחצר חברו אינו צריך לשלם הרי בהלוהו ודר בחצרו צריך לשלם משום שהוא כרבית כמבואר בש"ס דב"מ וביו"ד סי' קס"ו ואיך דייק הש"ס דר"נ סובר הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך לשלם דילמא משום דמגיע לו מעות דמי הוצאות אי לא ישלם להם שכר יהי' מחזי כרבית אמנם כיון דאינו רק אבק רבית לכ"ע אינה יוצאת בדיינים וא"כ שפיר דייק דהרי ר"נ גבה לאפדני' מיני' ולמה הוציאו מאפדנו כיון דאינו רק אבק רבית ואמנם לפ"ז קשה הא דאמר ר"נ זיל פייסינהו דמשמע בדבר מיעוט מכפי הדין כמו שדייק רש"י במס' ב"ב בהך אקפי' רבינא והיינו משום דאם יסכים דעתו לפחות מכפי שנתחייב עפ"י הדין ש"ד והרי בהלוהו קיי"ל דלא ישכור ממנו בפחות ואף שכבר דר בפחות צריך לצאת י"ש באבק רבית ואיך נתן ר"נ עצה שישכור ממנו בפחות ומחזי כרבית וכ"ש שאם ירצו אח"כ היתומים לחזור מזה ולנכות לו מן הוצאות כדי שכר דירת כל הבנין אינו מועיל כיון דא"ר אינה יוצאה בדיינים כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ואינה יוצאת בדיינים ועלה על לבי לומר דמעשה דר"נ איירי אחרי שדר בה הבונה וא"ל ר"נ שיתן להם דבר מיעוט ויתפשר עמהם כיון שכבר דר בה וגם זה אינו נכון כיון דמחויב לצאת י"ש בא"ר וגם לפי מה דמסיק דהדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך לשלם לו אלא דכבר מוחלין לו ומהני הרי כיון דהלוהו ודר בחצרו חשיב רבית למ"ד צריך לשלם א"כ אף אם מחל לו לא מהני דהרי קיי"ל דברבית לא מהני מחילה וע"כ נ"ל דבאמת הא דא"ל ר"נ שיפייס ליתומים היינו שיתן להם מה שקיבלו שכר דירת הקרמונאי ולא יותר וכשירצו היתומים אח"כ לומר לו טול עצים ואבנים שלך הרי לא שכר מהם בפחות וגם הם אינם חייבים לו באופן שאין כאן חשש דמחזי כרבית ואם ירצו להחזיר לו הוצאות והאפדנא יהי' שלהם באמת ינכו לו דירת האפדני':

ואמנם עדיין קשה איך אמר ר"נ שיפייס ליתומים במה דמפייסי שמא יסכימו היתומים אח"כ לשלם בעד הוצאות הבנין א"כ למפרע הי' השדה שלהם ומגיע להם שכר דירה והוא יאמר כיון שכבר קיבלו דבר מיעוט בעד הדירה כבר מחלו על השאר וא"כ הוי שוכר בפחות ואחרי שכבר סילק להם שכר דירתם והם ירצו לנכות בעד הדירה הוי סלוקי בלא זוזי וא"ר אינה יוצאת בדיינים ואי דיתומים אומרים זה בפירוש אם נרצה להחזיר לך דמי הוצאות ינוכה לך דמי שכר דירה זה לא נזכר בש"ס אמנם לפי דברי הנמק"י דהא דמגבה ר"נ אפדני' מיני' היינו עד שישלם ליתומים כמה שהיו נותנים להם קרמונאי וא"ש הכל דבאמת אין מגיע להם יותר כיון דבנה משלו ולא הפסיד אותם ומה שדר בבנינו כדין עשה כשמחזיר להם שכר דירת קרמונאי וכיון שהברירה ביד היתומים לומר לו טול עצים ואבנים וגם הוא יכול לומר עצים ואבנים אני נוטל א"כ עד שישלמו לו שכר הוצאות הבנין הרי הוא שלו עכ"פ עד שיקבלו עליהם בחיוב גמור דמי הוצאות הבנין דמשעה זו נעשה הבנין שלהם והחוב עליהם לפרוע דמי הוצאות ואז יוכלו להשכיר הבית לאיש אחר וממילא כשדר בה הבונה שלא מדעתו צריך לנכות להם דמי הדירה בשלימות. ובזה נראה הא דאמר ר"נ לאיש הבונה זיל פייס ליתומים במאי דמפייסי משום שהיתומים עדיין לא קיבלו עליהם דמי הוצאות הבנין וא"כ אין הבנין שלהם וא"צ ליתן להם רק מה שחסרם כמה שעולה שכר דירת הקרמונאי וכשלא פייס את היתומים ובא לדין אז קבלו היתומים על עצמם לשלם דמי הוצאות הבנין אלא שלא הי' להם לשלם וכיון שלא אמר ליתומים שדעתו שלא יזכו היתומים בבנין ושיטול עציו ואבניו גם היתומים לא אמרו לו טול עצים ואבנים שלך הרי נקנית הקרקע ליתומים ואז גבה ר"נ אפדנא מיני' בעד תשלומי שכר דירה כמה ששוה דירת האפדני' בשלימות:

ובזה א"ש מה שהקשיתי לפמ"ש להוכיח דהא דאמרי' הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו חייב להעלות לו שכר אין הטעם משום מחילה דהרי עובדא דאפדנא דר"נ הי' ביתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו וקשה כיון דהך עובדא ביתומים קטנים מיירי א"כ הא דאמר ר"נ זיל פייס ליתומים מה מהני שמחלו לו הא אין מחילת קטן כלום ובזה א"ש דהא דאין מחילת קטן כלום היינו בדבר שמגיע לו עפ"י דין והוא מוחל שיכול לחזור בו אח"כ אבל כאן כ"ז שלא קבלו היתומים ע"ע לשלם אין הבנין שלהם ואם לא היו באים לר"נ לטעון טענותיהם ויניחו הדבר כמו שהוא אין להם שום זכות חלק ונחלה בהבנין שבנה זה וא"צ לשלם להם שכר דירה רק כמו ששלמו להם קרמונאי א"כ אף שהיו קטנים א"צ לשלם להם שכר דירה והדבר ברור כשמש ומעתה לדינא אם כבר הסכימו יחד שהבנין יהי' שייך לבעל הקרקע והוא יתן דמי הוצאות הבנין ואח"ז דר בה בעל הבנין צריך הדר ליתן שכר דירה בשלימות ואם לא נגמר הדבר ביניהם עדיין כיון שביד שניהם לומר שהבנין לא יהי' של בעל הקרקע אז די מה שנותן בעד הקרקע כשיטת הרא"ש או מה שחסרו בענין הבנין כשיטת הנימוק"י וא"צ לשלם רק מה שמחסרו כמו ששלמו הקרמונאי:

סימן ה

לכבוד אהו' יד"נ הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם כ"ש מ' שלמה נ"י מ"ץ דק' בראד מכתב כבודו הגיע עדי ותגל נפשי בשמעי משלומו הטוב וע"ד השאלה שדברתי עם כת"ר בעת היותי בק' בראד הנה כבר הסכמתי עמו בגוף הדין בטענה דלא שכיחא דאם הספק בפרעון והחיוב ודאי לא טענינן ליתמי וזה הוא הכרעה טובה בין הדיעות אם היות שדעת הרב הש"ך נראה דאינו מחלק בדבר אמנם הדין דין אמת וכן נראה מדברי הש"ע בעצמו שם שכתב דאם הוא תוך זמנו אין טוענין ליתומים שמא פרע אביהם והקשה הרב הש"ך הא כיון דיש לו מגו אף בתוך זמנו נאמן דמגו במקום חזקה הוא בעי' דלא איפשטא וקולא לנתבע וכתב דמ"מ טענה דלא שכיחא היא וקשה הרי בטענת נאנסו דהיא טענה דלא שכיחא הביא הש"ע שני דיעות אי טענינן בשביל היתומים א"ו דבנאנסו כיון דקיי"ל כלישנא בתרא דרב פפא בפרק אלו נערות דמשעת אונסין התחיל החיוב א"כ הוי אינו יודע אם נתחייבתי כמ"ש הנימוקי יוסף בסוגי' דשאלה חצי יום לכך אף טענה דלא שכיחא טענינן לדעת קצת פוסקים אבל בפרעון תוך זמנו כיון דהחיוב ודאי יש כאן רוב וחזקה דהיינו חזקת חיוב לא טענינן ליתמי כמו שכתב הבעה"מ בפרק האשה שנתארמלה דאם נימא רוב נשים בתולות נשאות מהני להוציא ממון אף דבעלמא אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאיכא רוב וחזקה מהני אף להוציא ממון וכן בהך דפרעון ביומא דמישלם זמני' תפס הרב בסי' ע"ח בפשיטות דלא טענינן ליתמי ובנאנסו הביא שני דיעות א"ו כמ"ש והרב הש"ך שם נדחק בזה ולפמ"ש הדבר נכון:

והנה כבר כתבתי דרש"י פירש בהך דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך ובאלמנה היורשים אומרים לה אלמנה נשאך אבינו והראב"ד הקשה ע"ז דא"צ דהרי הב"ד טוענין עבור היתומים ואמנם בירושלמי קאמר להדי' דבאלמנה איירי שהיורשין טוענין ולא פירש שהב"ד טוענין ואמרתי בחידושי דהירושלמי לשיטתו דסובר דרוב נשים בתולות נשאות ואינו סובר דרוב הנשאת בתולה יש לה קול והא דלא מהני הרוב משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ כיון דיש רוב הסותר דנשאת כשהיא אלמנה אין הב"ד טוענין עבור היתומים רק היתומים בעצמן צריכין לטעון ולדידן דקאמר הש"ס רוב הנשאת בתולה יש לה קול לכך כתב הראב"ד דב"ד טוענין עבור היתומים דאין לומר דהוי מילתא דלא שכיחא דכמו דיש רוב נשים בתולות נשאות כמו כן יש כנגדו לומר כיון דאין קול ע"כ אלמנה נשאת והנה בזה נראה מדברי התוס' דכתבו לרב פריך דאית לי' הולכין בממון אחר הרוב ולא פירשו דאף לשמואל פריך משום דקשי' איך נטעון ליתמי שמא אלמנה נשאת הרי הוא סותר הרוב ודמי' לנאנסו דכתבו התוס' דלא טענינן ליתמי משום דלא שכיח ומילתא דפשיטא דהך דרוב נשים בתולות נשאות עדיף מהך דנאנסו דלא שכיח דהרי אף לרב דסובר הולכין בממון אחר הרוב מ"מ כשטוען נאנסו נאמן ואמנם אפשר דהתוס' סוברים כשיטת הרמב"ם דמשעת משיכה נתחייב באונסין וע"כ אין טוענין עבורם נאנסו כיון דהב"ד אין טוענין והיתומים אינן יודעין הוי כמו א"י אם פרעתיך וכמ"ש הנימוקי יוסף בסוגי' דשאלה חצי יום אבל לטעון עבורם שמא אלמנה נשאת דהוי א"י אם נתחייבתי טוענין אף טענה דלא שכיחא. ובתשובה שכתבתי בענין זה לכבוד הרב החסיד הגדול מו"ה אשר אבד"ק פרעמישלא הבאתי עוד ראי' לחילוק זה:

והנה בגוף הדבר אם לא התנה המשלח עם העקספעדיטער שיקבל עליו כל אחריות אף מה שיהי' מחמת הפעקטארע כתב כת"ר שהמנהג פשוט אצל אנשי קהילתם שמחויבים אנשי הקאנטאהר או הסוחרים לשלם כל הזיקות שימצא מחמת טעות שבפאקטארע ואמנם מעכ"ת כמסתפק מחמת שכבר נתנו הסחורה באדעס לאנשי הקאנטאהר והמה מסרו הסחורה לסוחרי רוסיא הנה בגוף הדבר אם העלילו על הנפקד מחמת פקדון והציל הפקדון בממון שלו נחלקו הפוסקים כאשר הובאו דבריהם ביתה יוסף בחו"מ סי' קכ"ו ובד"מ שם ובש"ע שם כתב דאם הציל הפקדון בממון שלו נוטל מה שהוציא מן הפקדון והרב הש"ך כתב כיון דנחלקו הפוסקים בדבר יוכל המוחזק לומר קים לי ואמנם הרב הנ"ל בעצמו כ' בס"ק דהיכי דיד העכו"ם שולטת בפקדון וידע היכן הוא אלא שזה נתן את שלו להציל הפקדון אף החולקים מודים דנוטל את שלו מן הפקדון וכיון דאין בזה מחלוקת אף שכבר נתן הפקדון מידו יוכל לתבוע את כל מה שהוציא כמבואר מלשון הרב הש"ך דרק מטעם קים לי בא לחלק בין כשהוא תח"י או שכבר הוציאו מתח"י ועוד נראה לי דדוקא כשהעכו"ם בא כבר לקבל הפקדון והוא נתן מעות שלו בזה אפשר לפטור את בעל הפקדון דכיון שלא גבה ממנו בעת שהפקדון תח"י אולי כבר מחל לו אבל באם לא הי' הדבר ברור עדיין אם יצטרך לשלם וכמה יצטרך לשלם וכיון שהי' בידו לעכב הפקדון עד אשר יצא דינו לאור אלא שמסר הסחורה לאנשי הקאנטאהר שלא יפסידו יום השוק ולא מחלו העקספאדיטערס את שלהם וגם לא ידע דמחל לא ידעתי למה לא ישלמו אנשי הקאנטאהר דמי הקנס מאחר שכן המנהג בין הסוחרים ועל דעת כן קבלו הסחורה ואין מקום לומר בפטור אנשי הקאנטאהר רק אם לא ידעו מזה שנמצא ריעותא בפאקטארע וע"כ מסרו הסחורה לאנשי רוסיא ולא עכבו בידם דבר ובזה העקספאדיטער גרם לעצמו מה שפשע ולא הודיע אבל אם הודיע הדבר לאנשי הקאנטאהר והמה לא השגיחו ע"ז ומסרו הסחורה לאנשי רוסיא אינהו הפסידו לעצמן והנה בהיותי בק' בראד ומסר לידי כת"ר השאלה במכתב הי' נראה שאין שכנגדו חלוק עליו רק בזה שדעתו שטוענין עבור היתומים שמא הי' להמנוח תנאי מפורש לחייב העקספאדיטער וע"כ השבתי בקצרה ע"ז ואח"ז קודם נסיעתי משם הי' במחוצתי הרב מהר"י לנדא ודיבר עמי מעסק זה והי' נראה בעיני דמטעם אחר בא לפטור את אנשי הקאנטאהר וכפי העולה על זכרונו הגיד לי שאין בזה מנהג לחייב את המשלח בטעות שבפאקטארע וכהנה דברים הסוחרים דברי מעכת"ר בגוף הענין לזאת ישבו יחד ויעיינו במה שכתבתי והאלקים הנצב בעדתם יתן בשכלם להוציא הדין לאמיתו ואם יישר בעיני מעכת"ר דברי יצרפו גם דעתי:

דברי ידידו נצח יעקב אורינשטיין:

סימן ו

בעז"ה מוצאי שבת ג' כסלו תקצ"ג לפ"ק

לק' סלוצק.

לכבוד אהובי נכדי ידיד נפשי הרב החריף המפורסם מו"ה צבי הירש נ"י.

הגיעני דבריך מגילה עפה כתובה פנים ואחור ומצאתי דבריך ואוכלם ותהי בפי כדבש למתוק קראתי לשבת עונג. ועתה אבאר לך מה שנראה בעיני לבא אחרי דבריו פעם כעוזר פעם כנלחם ואת והב בסופה. הנה מה שכתבת בביאור לשון הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מעילה הנה גם אני בספרי ישועות יעקב סי' תמ"ח ובסוף ה' פסח עלה על לבי שהרמב"ם סובר דאף לענין איסור להקל סובר רבינו דמעות אינו קונה ואמנם ברמב"ם פ"ט מהלכות תרומות כתב דישראל שקנה מן הכהן פרה ונתן את הכסף אינה אוכלת בתרומה אף דתיקנו חז"ל דבעינן משיכה וא"כ עדיין ברשות הכהן היא כיון דדבר תורה מעות קונות הרי היא ברשות ישראל מה"ת ולחומרא דאינה אוכלת בתרומה ואמנם נראה לי דבמעילה הטעם דלא מעל במידי דבעי משיכה כיון דבנותן פרוטה של הקדש ולא פגם אינו מועל עד שיהנה ובזה אין כאן הנאה כלל מה שנותן הפרוטה לאיש אחר רק מה דבזה נתקיים המקח והיינו אם אין המוכר יכול לחזור בו אז חשיב הנאה אבל אם אין כאן מקח כלל והמוכר יכול לחזור אין זה חשיב הנאה כלל וממילא אין כאן מעילה כלל ואמנם הא דקאמר הש"ס ראי' לר"ל מהך דנתנה לבלן ולא קאמר דלכך בשאר דברים לא מעל עד דמשך משום דאין כאן הנאה נראה לי דהש"ס סובר דמ"מ חשיב הנאה כיון דאם המוכר חוזר בו מחויב לקבל עליו מי שפרע סומכת דעת הלוקח שלא יחזור בו המוכר ולא יקבל עליו לטותא דמ"ש והנה בפועל כמו ספר וכדומה דקיי"ל דיכול לחזור בחצי היום והקשה ר"ת מה מהני משיכה או מעות ותירץ דאף דיכול לחזור בו מ"מ עושה קנין גמור כל כמה דלא חזר בו וכבר יצא מרשותו ועכ"פ יכול לעכב המספרים בידו ולעשות מלאכתו ע"י אחר עייש"ה בס' א"ז לב"מ ואמנם אי נימא דאין כסף קונה כלל ולענין קבלת מי שפרע פשיטא דפועל יכול לחזור וא"צ לקבל מי שפרע וא"כ אין כאן הנאה כלל וצריך לומר הא דקאמר הש"ס דוקא בלן דלא מחסר משיכה אבל מילי אחריני היינו דבר קנין שקנה בעד הפרוטה של הקדש דבר דשייך בה משיכה לא מעל אף שנהנה ואמנם לפ"ז קשה הא דהקשה הש"ס לר"ל מברייתא דנתנה לספר מעל הא אף לר"י קשה כיון דלא קנה מדרבנן עכ"פ וגם מי שפרע לא שייך בפועל כיון דיכול לחזור אף בחצי היום אין כאן הנאה כלל ולמה מעל ונראה לי ליישב דלר"י מצינן לאוקמי כגון שהתנה שיקנה בכסף לחודא וכמבואר בש"ע סי' דאם התנה שיקנה בכסף מהני והרב הש"ך השיג ע"ז ובאמת דברי הש"ע אמורים רק לענין כסף דדבר תורה מעות קונות רק דחז"ל עשו תקנה ויכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו אבל פשיטא דאינו יכול לעשות בדיבורו קנין במקום שאינו קנין מה"ת ובזה נדחה ראיית הש"ך שם וע"כ לא הקשה הש"ס מהך דספר לר"י דהוי מוקמי' בהתנה לקנות בכסף אבל לר"ל דכסף אינו קונה מה"ת שפיר הקשה דבזה לא מהני תנאי וא"ש:

והנה הא דמהני תנאי היינו כשהדבר נוגע לשניהם שלא יוכלו לחזור בהם דאז אף שאינו רק דיבור בעלמא ויוכל להיות שלא סמכה דעתו שיתיקר אח"כ כיון דאין כאן קנין רק מה שעושה עפ"י דיבורו אמנם כיון דהתנאי מועיל גם לענין שאם יוזל המקח לא יהי' ביד הלוקח לחזור בו דומה למה שאמרו בענין אסמכתא אגב דבעי למיקני גמר ומקנה אבל לר' שמעון דסובר בלא"ה דמוכר יכול לחזור בו ולא לוקח א"כ עיקר התנאי היינו לטובת הלוקח ואין המוכר מרויח בתנאי מידי נראה לי ברור דגם הפוסקים דסוברים דמהני תנאי מודים ובזה נתיישב לנכון קושית התוס' שהקשו אהא דפריך הש"ס לר"ל מהך דספר למה לא מוקי כר"ש דלדידי' בודאי מעות קונות מה"ת כמו דקאמר הש"ס שם דאמר ר"ל אליבא דר"ש לא קאמינא ובזה א"ש דלר"ש קשה מ"מ כיון דמדרבנן המוכר חוזר אין כאן הנאה כלל ואין לומר דאיירי בהתנה כיון דלדידי' לא מהני תנאי ובהך דנתנה לסיטון מעל שפיר מוקי לה כר"ש כיון דנהנה דצריך לקבל מי שפרע אבל בספר דהוא פועל דיכול לחזור בחצי היום היכי דליכא קנין לא צריך לקבל מי שפרע וא"ש ודו"ק היטב:

והנה כבר כתבתי בחיבורי שם והבאתי דעת הר"ן דבשכירות מטלטלין כסף קונה דאוקמי על דאורייתא ושאר קדמונים חולקים ע"ז וכתבתי דבאמת לא שייך בשכירות מטלטלין חשש נשרפו המטלטלין בעלי' כיון דהם חוזרין בעין ואמנם אף דל"ש בזה הטעם מ"מ נוכל לומר משום לא פלוג אף בשכירות תיקנו חז"ל כיון דהוא בכלל מכר דשכירות ליומא ממכר הוא. ואמנם באמת יש חשש שמא יאמר המוכר ללוקח נשרפו מעותיך כמ"ש התוס' ב"מ (דף מ"ג) אלא דלא שייך כ"כ אונס במעות כמו בחפץ כמ"ש התוס' שם ולכך עשו תקנה בזה יותר אבל בשכירות מטלטלין דלא שייך כלל חשש נשרפו מטלטלין לא העמידו חז"ל תקנתם משום חשש שמא יאמר המוכר אחר שיקבל המעות לידו נשרפו מעותך בעלי' כיון דעכ"פ במעות יש חשש קצת ובמטלטלין ליכא חשש כלל רק לטעם לא פלוג והנה טעמא דר' שמעון דסובר מוכר חוזר ולא לוקח הדבר פשוט דכיון דלענין הלוקח נגמר המקח לגמרי ויכול המוכר להשתמש במעות דהרי הוי מקח גמור ברצונו של מוכר חייב באונסין על דמי המקח ובזה פשיטא דשייך סברת התוס' דלענין המעות חשיב מקח גמור והמעות ברשות המוכר קיימי ולפ"ז כיון דלא שייך סברת נשרפו מעות בעלי' אף בשכירות אמרו חז"ל דהשוכר יכול לחזור משום לא פלוג ולדעתי זה ברור דזהו טעמו של ר"ש דסובר דמוכר חוזר ולא לוקח דחושש לשמא יאמר נשרפו חיטך בעלי' וחושש ג"כ לשמא יאמר נשרפו מעות בעלי' לכך העמידו חז"ל דבריהם דמוכר חוזר ולא הלוקח וע"כ המעות קיימי ברשות המוכר והחפצים ברשותו ג"כ וע"כ המוכר חוזר ולא הלוקח ולא שייך שני החששות כמ"ש התוס' כיון דהוא יכול לחזור טרח ומציל החטים ובזה נתיישב הסוגי' דהא דלא קאמר הש"ס משום דלא נהנה הלוקח כיון דרבנן בטלו הקנין זה אינו כיון דדבר תורה מעות קונות בשכירות דלא שייך נשרפו חטי' כמ"ש העמידו חז"ל דבריהם על דין תורה דמעות קונות ולכך אף בספר מעל דמעות קונות ונהנה אבל לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה ובמעות לא זכה במקח כלל אמאי מעל:

ובזה מיושב קושית התוס' דילמא ר"ל סובר דהך ברייתא דספר מעל אתי' כר"ש דסובר דבר תורה מעות קונות דא"כ יקשה מה בכך דמעות קונות מן התורה מ"מ כיון דרבנן תיקנו שלא יקנה והמוכר יכול לחזור הרי לא נהנה כלל כמ"ש מאי אמרת דאף מדרבנן מעות קונות כיון דלא שייך בזה חשש נשרפו חטי' בעלי' כיון דאינו רק שכירות מטלטלין מ"מ נימא בזה לא פלוג ואין לומר דלכך העמידו חז"ל בשכירות דבריהם על דין תורה שלא יאמר השוכר נשרפו מעותיו בעלי' כבר כתבתי דלר"ש דסובר דלוקח אינו יכול לחזור בו המעות קיימי ברשות מוכר ול"ש בזה לומר שמא יאמר השוכר נשרפו מעותיו בעלי' והא דמוקי הש"ס דסיטון כר"ש וקשה הרי לא נהנה כבר כתבתי דבמכר חשיב נהנה דאם יחזור המוכר יקבל עליו מי שפרע אבל בספר ל"ש חשש מ"ש ודו"ק היטב:

סימן ז

ב"ה יום א' ח' טבת תקצ"ג לפ"ק.

לכבוד נכדי ידידי כנפשי הרב החריף ובקי המפורסם מו"ה צבי הירש נ"י.

מכתבך הגיעני ועל דברי תורה באת והנה ראיתי להשיב על דבריך ראשון ראשון. הנה במה שעלה על דעתו דכסף קונה בעכו"ם במילתא דאין איסורו רק מדרבנן ומה"ט כתב בס' משאת בנימין דגבי חמץ מהני מה שקונה בדיניהם והמ"א סי' תמ"ח השיג עליו מש"ס דבכורות דקאמר בדיניהם שפסקה תורה משמע דהיכי דאין קנין רק בדיניהם לא מהני ועל זה כתבת דחמץ אחר הפסח אינו רק מדרבנן וגם בימי הפסח דבר תורה בביטול בעלמא סגי והא דקאמר הש"ס במס' ע"ז דיהיב רב עצה למוכרי יין לנכרים דיקבלו המעות מן העכו"ם מקודם והקשו התוס' שם דאי נימא דמשיכה בנכרי קונה א"כ מעות אינן קונות ומאי מהני שיקבלו המעות מקודם היינו דשם באיסור תורה לא מהני מה שקונה בכסף לחוד והנה לדעתי אין כאן איסור תורה כלל דהרי אין שם חשש יין נסך כלל רק סתם יינם דאינו אסור רק מדברי סופרים וגם מה שברור בעיניו דבחמץ אינו רק מדרבנן כיון שבטלו לדעתי היכא שמכרו בדרכי הקני' אף אי נימא דהמכירה לא מהני לענין איסור אבל מ"מ אינו בכלל הביטול וכמ"ש בס' ישועות יעקב לדחות דברי הת"ש דדעתו דמכירת חמץ שנהגו בו היינו רק להפקיע איסור דרבנן דמה"ת די בביטול ואני כתבתי שם דחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול אף היכי שאין המכירה מועלת והבאתי דברי הר"ן במס' נדרים (דף עייש"ה ואמנם מ"ש עוד דמהני היכי דרמי לכליו של לוקח ברשות המוכר היכי דבלא"ה יש כאן קנין דרבנן להחשיבו קנין של תורה עפ"י דברי הש"מ במס' ב"ב דכתב שם גבי הא דמוקי לה כגון שהי' בעלה מוכר קלתות שהק' בכל דין כלים של לוקח ברשות מוכר נימא דהמוכר הקנה לו מקום בחצרו ותירץ דאין רצונו של מוכר להקנות לו כדי שיהי' בידו לחזור מן המכר והיכי שכבר קנה מדרבנן אין ביד המוכר לחזור וגמר בלבו להקנות לו מקום להצילו מן האיסור דבריך אלו מתוקים ונחמדים. אמנם כבר כתבתי דאי כסף אינו קונה בנכרי אפילו קנין דרבנן ליכא ואף בדיניהם כמ"ש וגם הרי הש"ס הוכיח תחילה דמשיכה בנכרי קונה מהני פרסאי דמשדרי פרדשני ולמה לא נימא דהוא באמת קנין שנהגו בדיניהם אבל אינו דבר תורה שיהי' מועיל לענין איסור ואמנם לדעתי נ"ל דבאמת הא דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"מ אף דנוכל לומר דהקנה לו מקום להנחת הכלי היינו דמספק אין מוציאין מחזקת מ"ק אבל כשעשה מתחלה קנין דרבנן דעכ"פ נפיק מחזקתו הראשונה חזקת מ"ק אז מהני קנין כליו אף ברשות המוכר מטעם דהקנה לו מקום ברשותו דבודאי כיון שרוצה למכור עושה הדבר באופן הראוי רק בשאר קנין יש לנו חזקת מ"ק המתנגד אבל בזה כיון דבלא"ה יצא מחזקת מ"ק מהני אף לענין איסור מטעם דתלינן שהקנה לו המוכר מקום ברשותו להניח שם כליו כ"כ בחידושי:

והנה לכאורה קשה אף אי נימא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה היינו משום דאמרי' שהמוכר לא הקנה לו מקום ברשותו משום שרצונו שלא יגמור המקח אבל בזה דכייל ורמי למנא דעכו"ם דנאסר משום יין נסך ואם לא יקנה להלוקחים מקום ברשותו יפסיד הכל דגם לאחר לא מצי למכרו משום דיי"נ אסור בהנאה ולא יוכל לקבל דמים מאת הלוקח לכך מקנה לו מקום ברשותו ואף אי נימא ליישב זה כמו שכתבתי במקום אחר לפ"מ שהקשה הריטב"א אמאי לא נתן להם עצה שיכיילו למנא דעכו"ם שאין בה יי"נ ותירץ דחשש רב שלא ידקדקו בזה ולא ידעו שיש חילוק בין כלי שיש בה יין של נכרי לבין כלי שאין בה יין של נכרי וא"כ כיון שלא ידקדקו בזה ויהיו סבורים שאין בה לא יקנה המקום ברשותו וזה ברור [ומה דעדיין קשה כיון דעיקר הטעם דחיישינן שמא לא הקנה לו מקום ברשות משום חזקת מרא קמא וכן כיון שנאסר בהנאה אזיל חזקת מ"ק דהרי איסורי הנאה אינו שלו ואין לו זכות בזה עוד ובעת שנולד הספק אם יוכל לקבל דמים בעד היין כבר נאסר היין בהנאה ואין לנו לדון עוד על היין אם הוא ברשות ישראל המוכר או ברשות נכרי הקונה אין בזה חזקת מ"ק אמנם כיון דבעת שבא לאויר הכלי עדיין לא נתנסך ולא נאסר בהנאה שייך חזקת מ"ק והרי בלא"ה הי' קנין משיכה אחר כן ויצא מחזקתו ואמנם בעת שבא לאויר הכלי נולד הספק שייך חזקת מ"ק וזה נכון]:

והעיקר נלפע"ד דבש"ס לקמן בהא דמיבעי' לי' גבי ההוא גברא דאמר אי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא והביא הש"ס ראי' ממתני' דתנן גבי יי"נ מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ומשני משום חומרא דיי"נ שאני ופירש"י דמשום חומר יי"נ אמרי' דלא קנה כדי שיהי' דמיו אסורים ולפ"ז קשה הא דדייק הש"ס דמשיכה לא קנה או דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה למה לא נימא דמשום חומרא דיי"נ החמירו חז"ל דאף שמשך תחילה לא יהי' מועיל קנין משיכה לענין שיקבל דמים אחר שנגע בו הנכרי וראיתי להרב מהר"ש אלגזי בס' לחם סתרים שהרגיש בזה ואמנם הדבר נכון דלענין קנין הנוהג בכל הדברים אינו שייך להחמיר ביי"נ כיון שהוא קנין שלם הנוהג בכל דבר הנקנה אבל בענין סמיכת דעת מחמת שלא פסק ויש ספק אי סמכה דעתו ליקח אף בלי פסיקת דמים בזה אף דבעלמא אמרי' דסמכה דעתו לחומרא דיי"נ אמרי' דלא סמכה דעתו וזה ברור ולקמן יבואר עוד דרך אחר בישוב קושי' זו דרך פלפול אמנם מ"ש כאן הוא העיקר:

ומעתה א"ש דבאמת הו"מ למימר דאף דבעלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח כאן החמירו משום חומרא דיי"נ וכמ"ש אלא דאי נימא דהוי קנין בכל מקום לא שייך להחמיר כאן ביי"נ אבל אי נימא דלא קנה בכל מקום רק דכאן אמדינן דעתי' דבודאי נתן לו רשות להניח שם כליו למען יקנה את היין ויקבל דמים בעדו משום דאי אפשר למכרו לאחר דיי"נ אסור בהנאה בזה שייך לומר משום חומרא דיי"נ החמירו חז"ל לומר שמא לא הקנה לו המקום כמו בהך דמדד עד שלא פסק. ובזה נראה לי ברור דהיכי דמדד לכליו של נכרי ובא לחזור אח"כ והנכרי רוצה להחזיק המקח אין ביד הישראל לחזור בו משום דאמרי' בודאי הקנה לו מקום ברשותו ונהי דמשום חומרא דיי"נ מחמירין לומר דדמיו אסורים אבל מ"מ לענין אם רוצה לחזור בו אין בידו לחזור מן המקח ובזה א"ש הא דכתבו התוס' שהיו הנכרים נותנים להם המעות שיהי' שלהם תיכף והיו מאמינים אותם בטוב שלא יגזלו המקח והוא דוחק קצת ואני אומר שהמעות יהי' שלהם בעת שיתנו לתוך הכלי שלהם כיון דאז אין ביד הישראל לחזור בו ואף דלענין שיקבלו המעות עבור היין אנו מחמירין משום חומרת יי"נ אבל הנכרי מקנה להם מעות בשעה זו הן אם יהי' קנין או לא לענין חומרת יי"נ מ"מ ביד הנכרי לקבל היין ביד חזקה מן הישראל כיון דאמדי' דעתי' דבודאי הקנה לו מקום ברשותו וא"ש מה דנתן להם עצה שיקבלו המעות קודם ובזה נתיישב ג"כ מה שמקשים מנ"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דילמא כאן איירי שלא נתן לתוך כליו של לוקח דבודאי לא קנה ובזה אתי שפיר דאי לא הוי שום קנין אף לענין זה שיכול לחזור בו א"כ לא הקנה לו הנכרי המעות וא"כ לא מהני מה שנתנו הנכרים המעות כיון דלא קנה עד שעת משיכה וכבר נעשה יין נסך ודו"ק היטב:

והנה הבאתי דברי הרשב"א בת"ה שדקדק דאף אם משיכה בנכרי קונה מעות ג"כ קונה דאל"כ מה מהני הא דהקדימו להם מעות הא מעות אינו קונה ואין לומר דמעות הוי הלואה אף אם אין המקח קיים ולא הוי דמי יי"נ דהרי קיי"ל כור בשלשים זוז יכול לחזור אף בסאה אחרונה ואי יהי' נאבד מן העולם בודאי יחזור בו הנכרי וא"כ הרי הוא רוצה בקיומו של איסור והרשב"א דחה דהך דינא דכור בשלשים' היינו בלא נתן מעות מקודם אבל בנתן מעות נקנה המקח וא"י לחזור בו וע"ז תמהת בני יקירי דא"כ מה הקשה הש"ס וניקני להו כליו דהא אי מתורת כליו קאתינא עלה הרי יכול לחזור עד סאה אחרונה וא"כ הוי רוצה בקיומו יפה הרגשת כראוי לחכם לבב כמותך ואמנם הרשב"א לא נעלם ממנו דבר זה וקושי' הש"ס אהא דקאמר להו רב וכי שקילי דמי יי"נ שקילי ובאמת אין זה דמי יי"נ דהרי כבר קנה הנכרי קודם שנעשה יי"נ אלא דיש בזה איסור לכתחלה משום רוצה בקיומו אבל אין זה דמי יי"נ ובזה נתיישב הא דהקשה הרב מהר"ש אלגזי נימא דמשום חומרא דיי"נ קאתינן עלה וכמש"ל כיון דעיקר הקושי' דלמה לי' לרב לומר הך לישנא דדמי יי"נ מה שבאמת אין הדבר כן דהרי משיכה או כליו קונין והו"ל לומר הך טעמא דרוצה בקיומו וזה ברור מאוד:

ובחידושי אמרתי בישוב קושי' הנ"ל שהקשיתי וגם הרב מהר"ש אלגזי דנימא דמשום חומרא דיי"נ לא מהני משיכה דהנה הטור כתב בהך דינא דיקבלו הדמים מקודם דאי יקבל הנכרי לא יוכלו לקבל הדמים אח"כ מחשש שמא נגע הנכרי ביי"נ ונמצא הישראל שקיל דמי יי"נ ולכאורה בפשיטות הו"ל למימר שמא יגע הנכרי לפנינו ביין הזה ואז לא יוכל הישראל לקבל דמי יי"נ ולמה קאמר מחשש שמא נגע וכמדומה. לי שהאחרונים הרגישו בזה על הטור ונראה לי ליישב דהנה בש"ס דע"ז קאמר ר"א דנכרי שניסך יינו של ישראל אע"ג דאסור לישראל לזבוני ליין הזה מ"מ למישקל דמי חמרא מהאי נכרי דנסכי' מותר מ"ט שכר היזקו שקיל ולאו דמי יי"נ הוא אלא שנוטל שכר מה שהזיקו וא"כ בזה אמאי לא יוכלו המוכרים לקחת מהנכרים דמי היין ואף דדמי יי"נ אסור מ"מ נוטל הוא דמים על מה שנגעו הנכרים בהיין ועשו אותו נסך ואמנם אם אנו מסופקין אם נגעו הנכרים בהיין ואנו אוסרים אותו מספק כמו יין שברשותו של נכרי אבל פשיטא דאין הנכרי מחויב לשלם מה שהזיקו דהרי הנכרי יכול לומר לא נגעתי וכמו בכל ספק שאף שאנו מחמירין לאסרו אין חברו חייב לשלם עיין בש"ע יו"ד סי' י"ח לענין אם לא בדק לאחר שחיטה] והדבר פשוט דע"כ נקט הטור ספק נגיעה דאם בודאי נגע הנכרי יכול הישראל לקבל ממנו שכר יין עבור ההיזק. ואמנם לכאורה קשה אף בספק אם נגע הנכרי למה לא יקבל הישראל הדמים ממ"נ אם נגע הרי מחויב לשלם בעד מה שהזיקו ואם לא נגע הרי הוא יין כשר ומותר לקבל דמים בעדו ואמנם הדבר נכון דאי נימא דיקבל המעות מן הנכרי מתורת ממ"נ א"כ אם יאבד היין מן העולם לא יצטרך הנכרי לשלם בעד היזקו דיכול לומר לא נגעתי רק שאם היין קיים רצון הנכרי לקבלו ואז שייך תורת ממ"נ וא"כ הרי הישראל רוצה בקיומו של איסור למען יקבל המעות מן הנכרי אבל אם יאבד לא יקבל המעות ממנו ושמא באמת נגע והוא רוצה בקיומו ואמנם אי נימא משיכה בנכרי קונה א"כ אף אם יאבד היין מן העולם יקבל הישראל המעות מתורת ממ"נ דאם נגע הרי הזיקו ונוטל בעד ההיזק ואם לא נגע כיון דליכא חומרא דיי"נ דהרי באמת לא נגע א"כ ברשותו נאבד היין דהרי משיכה קונה בכ"מ היכי דליכא חשש יי"נ וא"כ אינו רוצה בקיומו ודו"ק כי בזה נתיישב קושית הרב מהר"ש אלגזי. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשיתי זה רבות בשנים בהא דמבואר בסי' קל"ב דעת הר"ר אלחנן דאף בע"א עצמה או ביי"נ כשמכר באופן זה שימשוך הנכרי היין או האליל ואח"ז יתן הדמים אין חשש בזה כיון דמשיכה קונה והדמים שנתן אח"כ אינו דמי יי"נ וכמו בא עלי' ואח"כ נתן אתנן דמותר וא"כ כאן מה משני דכייל לכלי דנכרי ונתערב ביי"נ מקודם משיכה מה בכך נימא מכי משך נכרי קני' וכשיקבל הדמים אח"כ אין זה דמי יי"נ וכמו בא עלי' ואח"כ נתן לה וגם בתחלה מה הוצרך הש"ס לומר ויין נסך לא הוי עד דנגע אמנם בזה א"ש דבאמת הטעם משום חומרא דיי"נ גזרו חז"ל שלא יקנה משיכה וכיון דנגע בו הנכרי דמי יי"נ שקיל וחיישינן שמא יגע בו הנכרי ואי דמחויב לשלם בעד היזקו זה אינו כיון דהישראל עצמו כייל ורמי לכליו דנכרי ונאסר היין א"כ לא הפסידו הנכרי רק שהוא בעצמו הפסיד לעצמו ושפיר שייך חומרא דיי"נ לענין דנימא דמשיכה אינו קונה ואין בידו לקבל דמים עבור זה דדמי יי"נ שקיל וע"ז קאמר ותיקני לי' כליו ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה והקשיתי דכאן בודאי מקנה לו רשות בחצרו לקנות הכלים למען יהי' בידו לקבל המעות ולא יהי' דמי יי"נ ובזה אתי שפיר דבלא"ה אי נימא דמשיכה קונה א"כ אחר שימשוך הנכרי וכבר נעשה יי"נ מ"מ לאו דמי יי"נ הוא כיון שקנה קודם קבלת המעות ואי דנימא משום חומרא דיי"נ דמשיכה אינו קונה ה"ה כליו דמטעם חצר וחצר דנכרי פשיטא דאינו רק מטעם יד אינו קונה ולכך אינו מקנה הרשות כי סובר דמשיכה שאח"כ קונה ואף אחר שנעשה יי"נ ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח. והנה נכדי יקירי גם על זה לא פקחת עיניך דלדבריך הא דמהני נתינת מעות תחלה משום צירוף קנין כליו של לוקח כמו שכתבת א"כ יקשה הא דקאמר הש"ס דאיירי שיש עכבת יין אפומא דכוזנתא דנעשה יי"נ קודם שבא לתוך הכלי א"כ קשה מה מהני הא דנתנו הדמים קודם ואמנם זה קשה גם על מה שכתבתי בפתח דברי בדרך הראשון ואמנם לדעתי לפי מה דמסיק הש"ס דאין חשש רק משום טיפת יין ובאמת בטל בששים לדעת ר"ת דסתם יין בטל בס' וגם מה שתירצו דרב סובר מין במינו במשהו עיין בש"ס חולין (דף צ"ט) דבדרבנן אף לר"י בטל עייש"ה בתוס' ד"ה שאני ציר ואמנם כיון דאפשר ליתן הדמים קודם החמירו מבלי לסמוך על הביטול דהוי כמבטל איסור אבל כיון שנתנו הדמים מקודם יצאו ידי חובתם וגם אחר שקבלו הדמים המדידה לצורך הנכרי והבן ועיין בריטב"א ע"ז:

עוד אמרתי בזה בישוב דברי רב האי שהביא הך מילתא דרב ותמה הר"ן דזהו רק לרב דלא פסק כרשב"ג ואנן קיי"ל כרשב"ג ונראה לי דבאמת דעת הטור דהך דרשב"ג הוא רק בדיעבד ותמהו עליו מדברי הש"ס ונראה לי דהקושיא כיון דכבר נתבטל אלא דהוי כמבטל איסור ולרשב"ג אין זה מבטל איסור כיון דאפשר להפרידו ע"י שימסור לנכרי ואמנם אי נימא דאחר הביטול יהי' מותר לגמרי אף שדעתו מבלי ליהנות ממנו מ"מ כיון דאפשר ליהנות ממנו אח"כ אם ירצה חשיב כמבטל איסור אך רב סובר מב"מ לא בטל ולדידן דקיי"ל דבטל שפיר הביא רב האי הך דינא וז"ב מאד ודו"ק כי קצרתי:

סימן ח

ראשון תחלה הביא דברי הה"מ פט"ו מה' מכירה הלכה ג' שהביא בשם יש מי שאומר דהיכי דאפשר לנסות ולבדוק אם יש מום במקח ולא עשה כן אמרינן דהמקח קיים לפי שמחל ובעל משנה למלך שם כתב דהרי"ף והרמב"ם חולקין גם בשו"ת פני משה כ"כ והרב מ"ל הביא דבריו שם ואני אומר דבש"ס דבכורות (דף י"ג) בהך דגורטאות קאמר אביי דאף דהוי מקח טעות מ"מ כיון דיהיב דמי איבעי' לי' לעיוני אבל היכי דמשך ולא יהיב דמי לא אמרי' דהוי לי' לעיוני כיון דהמעות בידו והרב משנה למלך מחלק ג"כ בין כבר נתן המעות ללא נתן לענין הך מילתא דהי' לנסותו והביא עצות מרחוק מהא דטענו חטין והודה בשעורים דאמרינן דמחל דמי שעורים מדלא תבעו וכתב בעה"ת דהיכי דמוחזק בדמי שעורים אין לנו ראי' על המחילה וע"ז יש להשיב הרבה כמו שיבואר ואני תמה למה לא הביא ראי' זו מש"ס בכורות הנ"ל דמחלק אביי בין אם המעות ביד מוכר או ביד לוקח וראיתי להתוס' שם נראה מדבריהם שהם חולקין ג"כ על דברי הה"מ הנ"ל שכתבו שם בד"ה כיון דיהיב וכו' איבעי' לעיוני אע"ג דבשאר טעות לא אמרי' כן כאן סתמא דמילתא יש בו ע"ז איבעי' לעיוני מבואר מדבריהם דבשאר דברים אף דאפשר לנסות מ"מ הוי מקח טעות והנה רבא קאמר שם להדי' סיפא מקח טעות רישא לאו מקח טעות ולא סבר הך מילתא דקאמר אביי הוי לי' לעיוני ולכאורה יש לנו לפסוק הלכה כרבא לגבי דאביי וא"כ ליתא להך דינא שהביא הרב המגיד אמנם אחר העיון אין ראי' מדברי רבא לסתור דעת יש מי שאומר דבש"ס דע"ז קאמר הש"ס אהא דפליגי שם (דף נ"ג) במשנה רבי ורבנן במכרה אי הוי ביטול או לא וקאמר רב ל"ש אלא לצורף נכרי אבל לצורף ישראל ודאי הוי ביטול וקאמר הש"ס מיתיבי הלוקח גורטאות וכו' יוליך הנאה לים המלח וקשה נימא דביטלה וקאמר הש"ס דעל דעת גורטאות מכר לו על דעת ע"ז לא מכר לו ופירש"י דגם המוכר לא ידע שיש בתוכם ע"ז וע"כ מכר ולא הי' דעתו לבטל והנה לכאורה קשה לדעת הפוסקים דהא דע"ז של ישראל אינה בטילה יש חילוק בדבר דאם הישראל בעצמו עבדה אינה בטילה מה"ת אבל אם ישראל קנה אליל של עכו"ם אינה אסורה רק מדרבנן א"כ למה נחוש מספק שמא לא ידע הנכרי שיש כאן ע"ז נימא דסתמא דמילתא ידע בה כיון דאין כאן רק איסור דרבנן וצריך לומר דיש כאן חזקה דע"כ לא ידע הישראל שיש כאן ע"ז דאין דרך הנכרי לבטל הע"ז ויותר מזה קאמר הש"ס דאי פלח לה לא מזבן לה וע"כ שלא ידע הנכרי שיש כאן ע"ז וע"כ נראה לי טעמא דרבא דלא סבר הך מילתא דאיבעי' לי' לעיוני דסמך ע"ז דאי הוי הנכרי יודע שיש כאן ע"ז לא הוי מזבין נהלי' וסמך ע"ז דסתמא דמילתא ידע המוכר אם יש בתוכו ע"ז ואף אם לא ידע המוכר מ"מ כשיתודע לו יחזור מן המקח למען לא יתבטל הע"ז אצל הקונה ולמ"ד בצורף ישראל הוי ביטול ואביי אפשר דסובר דאף בצורף ישראל אינה בטלה וכמ"ש הראב"ד בטעם הדבר דמכר לו לישראל וסובר שהישראל לא יבטלה דשמא יזדמן לו קונה עכו"ם וימכרנה בדמים יקרים וע"כ שייך לומר הי' לו לעיוני וכיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן אמרינן דגם רבא מודה להך מילתא שכתב הה"מ בשם יש מי שאומר:

עוד עלה על לבי לומר דהך מילתא שכתב הה"מ בשם יש מי שאומר דאיירי בכבר נתן המעות ליד המוכר וכיון דספיקא הוא דאף דיש חזקה שבודאי מחל מדלא נחית לנסותו מ"מ לעומת זה אמרינן דמסתמא אין דרך בני אדם למחול על המום וכמו דקאמר הש"ס במס' כתובות דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו והאי ראה ונפייס וחזקה כנגדה דאין אדם מתפייס במומין וע"כ חשיב ספק ואי אפשר להוציא מעות מיד המוחזק דאמרי' דנתפייס אבל לענין אי יהי' מועיל ביטול אמרינן דחשיב מקח טעות כיון דהא דלא מהני ביטול אינו רק מדרבנן הוי ספיקא במידי דרבנן ואמנם עדיין קשה כיון דבעת לידת הספק עדיין לא נתבטל וע"י שמבטל נעשה ספיקא דרבנן אין לגרום זה וכמ"ש הפוסקים גבי ספק טריפה שנתבטל והיא חתיכה הראוי' להתכבד דאף דחתיכה הר"ל דאינה בטלה הוא רק מדרבנן לא חשיב ספיקא במידי דרבנן וכ"כ לענין הכלי שאב"י מחמת ספק איסור וכאשר הארכתי בזה הרבה בדיני ספיקות אמנם בש"ס דע"ז הנ"ל שהבאתי אהא דקאמר הש"ס ל"ש אלא צורף נכרי אבל צורף ישראל בטולי בטלי' ואקשי' עלה מהך דגורטאות והקשה הרמב"ן לשיטת הראב"ד דכתב דוקא צורף שכן דרכו להתיך כלים ישנים אבל בסתם בני אדם לא הוי ביטול א"כ מה הקשה הש"ס מהך דגורטאות הא שם לאו בצורף איירי וכתב הרמב"ן דהיכי דקונה ע"ז לבדה אמרינן דדוקא בצורף דרכו להתיכה אבל סתם בני אדם אין דרכן להתיך אבל בקונה גורטאות דהיינו חתיכת כסף יודע הנכרי שאין דרך גורטאות רק להתיכן ועל דעת זה קונה אותן וכיון שכן מה שהתיך אותן ומבטלה מתורת ע"ז אין זה מתורת ביטול ואח"כ נולד הספק כנ"ל ברור דזה מיקרי לידת הספק במילתא דרבנן. ויותר יש לי לומר דלכך הוי ספיקא דרבנן אף שגוף האיסור הוא תורה וע"י הביטול נעשה דרבנן ועמוד והתבונן בזה כי נראה לי דהדבר נכון מאוד דהנה זה לי זמן רב הקשיתי בהא דקאמר רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות דלכאורה יש מקום לחלק בין רישא לסיפא דהרי מבואר בטוש"ע חו"מ סי' רל"ב גבי מקח טעות דאם נגנב או נאבד אינו מחזיר הדמים וא"כ הוי רוצה בקיומו של איסור דאם יהי' נגנב יפסיד מעותיו ואמנם זה אינו דהרי הא דנתחייב הלוקח בגניבה ואבידה הוא מתורת שומר ואין דין שמירה לעכו"ם וכ"ש לדעת רוב הפוסקים דאם נגנב ונאבד קודם שהודיע להמוכר אין הלוקח חייב פשיטא דלק"מ] אמנם עדיין קשה לפי מ"ש במקום אחר דהא דנתחייב בגניבה ואבידה כתב הרשב"א הטעם משום דתפס לי' על המעות שנתן בעד המקח כי אם לא יהי' החפץ בידו בקשוי יקבל המעות מה שנתן ולכך הוי שומר שכר והארכתי בזה דזהו טעם שכתבו הפוסקים דאם נגנב ונאבד א"צ המוכר להחזיר המעות דדוקא אם כבר נתן מעות דבזה מחמת דתפס אזוזי' חשיב שומר שכר אבל אם עדן לא נתן המעות לא חשיב שומר שכר וא"כ נוכל לומר דהיינו טעמא לחלק בין רישא לסיפא דבסיפא שכבר נתן המעות א"כ מהאי טעמא רוצה בקיומו של איסור למען יהי' מוחזק בדבר עד שיחזיר לו עכו"ם המוכר מעותיו דאצל העכו"ם גם האליל שוה מעות אבל ברישא שלא נתן לו המעות עדיין וכיון דהוא מקח טעות אין הישראל מחויב לשלם לו ואף אם נגנב או נאבד ואינו רוצה בקיומו של איסור והיא קושיא נפלאה באמת ואמנם הדבר נכון מאוד דבאמת קשה הא דקאמר בסיפא יוליך הנאה לים המלח אמאי לא יבטל העכו"ם וצריך לומר דע"ז של ישראל אין לה ביטול וכן פירש"י במס' בכורות אבל אי נימא דהוי מקח טעות והוי כע"ז של עכו"ם דאפשר לבטלה א"כ למה לא יבטלנה ע"י עכו"ם אחר ואח"ז אין כאן איסור כלל ולמה קתני יוליך הנאה לים המלח ובזה מדוקדק דברי רש"י ז"ל שם עייש"ה. ומעתה אתי שפיר הא דקאמר הש"ס רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות ואין לומר דמשום דהי' לו לעיוני מחל כיון דספיקא הוא אי מחל ואחר שמבטל העכו"ם אף שהוא של ישראל כיון דישראל לא עבדה אינו רק מדרבנן הוי ספיקא במידי דרבנן דאזלינן לקולא ואין לומר דהספק נולד במידי דאורייתא הרי אם לא יבטלנה אף אי נימא דהוי מקח טעות מ"מ אסור דהוי רוצה בקיומו של איסור עד שיקבל מעותיו מן הנכרי ואין הספק אי הוה מקח טעות או לא רק אחר שיבטלנה א"כ הוי ספיקא בדרבנן דהיינו לידת הספק הוא רק אחר שיבטלנה והוי כמו נולד הספק בדרבנן ולכך לא אמרינן דמחל לענין זה דנימא דהוי של ישראל שלא יועיל הביטול כיון דספיקא הוא במידי דרבנן אזלינן לקולא ודו"ק היטב:

ואמנם בחידושי לטור יו"ד כתבתי דהך מילתא דישראל שקנה ע"ז של עכו"ם דלא מהני בי' ביטול אם הוא מה"ת או רק מדברי סופרים תליא בפלוגתא דבהא דקיי"ל דישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם הקשה הש"ס במס' ע"ז ליהוי כנשתברה מאלי' וקאמר אביי דאיירי שלא ביטלה ביטול גמור רק בפחסה בפני' ורבא קאמר הטעם דגזרינן שמא מגבה לה והדר מבטל לה וכתבתי שם דאי נימא דאף בקנה ישראל אליל של נכרי ולא עבדה אין כאן. רק איסור דרבנן לא שייך לגזור שמא יגבי' והדר יבטלנה כיון דאף אם יגבי' תחלה ליכא רק איסור דרבנן הוי גזירה במידי דרבנן וע"כ דבאליל של ישראל יש כאן איסור תורה אבל לאביי נוכל לומר דבאמת אין כאן רק איסור דרבנן א"כ ליתא למ"ש דלכך חשיב לרבא מקח טעות משום דספיקא דרבנן לקולא דהרי לרבא הוא באמת איסור תורה וגלל כן נראה לי דרך אחר בזה דאף דאמרינן בעלמא מדלא הבחינו בודאי מחל על מום שיש בו כאן בע"ז לא אמרינן כן דהרי מי שקונה אליל עובר משום לא תביא תועבה וכמ"ש הרמב"ם הלכות עכו"ם וכשלא ידע בע"ז בעת הקני' אמרינן חזקה דלא מחל עלה וכמו דקיי"ל דאמרינן חזקה אין אדם עושה בב"ז משום דמוקמינן לי' בחזקת כשרות ה"ה בזה אמרינן דבודאי לא נעשה המקח והמחילה באיסור ואמנם אי נימא דכשביטלה יצא מכלל ע"ז אף דרבנן גזרו בע"ז שקנה ישראל היינו אם רוצה ליהנות ממנה אבל אם אין רוצה ליהנות פשיטא דאינו עובר משום לא תביא תועבה וכיון שכן שפיר נוכל לומר דהוי לי' לעיוני ומדלא עיין בזה ע"כ שמחל וכיון שקנה על דעת להתיכו ה"ז ביטול אליל ואמנם לרבא דס"ל דע"ז של ישראל אף שלא נעבדה אין לה ביטול מה"ת ע"כ דלא מחל וזה תורף מחלוקת אביי ורבא ודו"ק היטב:

סימן ט

שנית על ענין הנ"ל.

ע"ד אשר כתבתי שדברי הה"מ מבוארים בש"ס דבכורות הנ"ל בהא דקאמר הש"ס הוי לי' לעיוני וכמו שפירש"י דכיון דאפשר לנסותו ומדלא עיין ע"כ מחל ואמנם התוס' כתבו דאע"ג דבשאר מקח טעות לא אמרינן כן בקונה מיד נכרי הוי לי' לעיין אם אין בתוך הגורטאות ע"ז ומעתה אין מן הש"ס הנ"ל ראי' לדעת היש מי שאומר וכ"ש שאין זה קושי' על הרי"ף והרמב"ם שלפי דעת המשנה למלך חולקים המה על דברי יש מי שאומר ואמנם דברי התוס' בעצמו אינם מוכרחים ואין הטעם מספיק:

ונראה לי ליישב באופן אחר דהנה הר"ן במס' חולין נסתפק במוכר ספק טריפה בחזקת כשר ואח"ז נתודע שהוא ספק טריפה וכבר קבל המוכר הדמים אי צריך להחזיר דאפשר דהמוכר יכול לומר אייתי ראי' דטריפה הוא ושקיל ומסקנת דעתו שם דאף בספק טריפה צריך להחזיר הדמים ומ"מ אין הדבר ברור בעיניו ואני כחבתי לחלק הענינים דהיכי דאף המוכר בעצמו אינו יודע אם היא טריפה או כשרה בודאי צריך להחזיר הדמים דמה לי אם הוא ספק טריפה או ודאי טריפה כיון דמ"מ אסור באכילה מספק הוי מקח טעות אבל אם המוכר בעצמו אומר שהיא כשרה אלא שאינו נאמן ואסרינן להלוקח לאכול מספיקא בזה נראה דהיכי שכבר קבל הדמים אין מוציאין מידו כיון שהמוכר אומר שברור בעיניו שלא הטעהו כלל מה בכך שלענין איסור אינו נאמן אבל להחזיק מה שבידו נאמן ואמנם לפ"ז הא דהקשה הש"ס רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות הרי בש"ס שם (דף נ"ג) אקשינן למאן דסובר דבמכרה לצורף ישראל בטולי בטלי' מהך דגורטאות דאמאי יוליך הנאה ליה"מ נימא דבטלי' ומשני על דעת גורטאות מכר על דעת ע"ז לא מכר ופירש"י שלא ידע שהוא ע"ז ואמנם באמת אם הנכרי אומר שידע שהוא ע"ז כי כן דרך באמת שהנכרי ידע מה הוא מוכר באמת הע"ז מותרת דמכירה הוי כביטול אלא דלענין איסור אין הנכרי נאמן אבל איך מוציא מידו המעות אם יאמר שבאמת לא הטעהו כלל וידע שיש בתוך הגורטאות ע"ז וכיון שכן (חסר תיבה) כע"ז ביד ישראל אבל ברישא שלא קיבל הנכרי הדמים (חסר איזה תיבות) חייב לשלם לו הדמים ולכך יחזור וכבר כתבתי בזה במקום אחר ואמנם באמת הדבר נכון כיון דכמו שהדבר לפנינו הדבר נראה כמו מקח טעות אף שלא נוכל להוציא המעות מיד העכו"ם משום דהנכרי יכול לומר שלא הי' מקח טעות לענין זה אינו חשיב ממון של ישראל דהגורטאות אינן של ישראל והמה ברשות הנכרי וזה ברור ואמנם לענין הך מילתא דנימא כיון דאפשר לעיוני בודאי מחל יש לדעתי מקום לחלק דבשאר מקח טעות מהכ"ת נימא דמחל דהרי יש חזקה גדולה דאין אדם מפייס במומין ומדלא הבחין אין כאן חזקה גדולה דמאי נ"מ בנסיון הדבר כיון דגם אחרי עבור הזמן כשמוצא מום במקח חוזר למה יבחין כעת ומהכ"ת נידון הך מילתא מדלא הבחינו מחל מה שהוא נגד החזקה גדולה דאין אדם מוחל על המום ואמנם בזה הענין דהיינו בגורטאות דאם יאמר הנכרי שידע שיש ע"ז בתוך הגורטאות לא יצטרך להחזיר המעות והישראל אין בידו ליהנות מע"ז מחמת שאין העכו"ם נאמן בזה אמרינן דהי' לו לעיוני ומדלא עיין בודאי מחל ודו"ק היטב. והנה אי נימא דהא דקאמר הש"ס מדלא עיין בעת המשיכה מחל על המקח טעות ספיקא הוא ומספיקא אסור וע"כ דע"ז של ישראל אף שלא נעבדה ע"י ישראל אסורה מן התורה אף שנתבטלה או משום דלידת הספק הוא בשל תורה לא מהני מה שנעשית ע"י הביטול ספיקא דרבנן מ"מ קשה לי כיון דמכרה לצורף ישראל הוי ביטול ברשות הנכרי אלא דאנן אמרינן דהנכרי לא ידע שיש בתוך הגורטאות ע"ז ופשיטא דאין זה הך ספק ודבר רחוק שהעכו"ם המוכר לא יתבונן מה הוא מוכר ורק דגם זה נגד השכל שהעכו"ם יבטל הע"ז שלו ועכ"פ מידי ספיקא לא נפיק והרי יש לנו שני צדדי היתר שמא ידע בה הנכרי וממילא מכירתו הוי ביטול אליל ואף אם העכו"ם לא ידע שמא לא מחל הישראל על המקח טעות וממילא נתבטל המקח והיא הערה גדולה בזה דבשני צדדי היתר הי' לנו להקל:

סימן י

ואשר שאלתני נכדי יקירי על דברי המרדכי שכתב במקנה בק"ס מטלטלין ומעות כאחד דמהני אף דמטבע אינו נקנה בחליפין כאן מהני משום מגו דקנה מטלטלין קנה מעות והקשה מעלתך מהך דמס' ב"ב (דף) בהך דאיסור גיורא דהוי לי' תריסר אלפי זוזי בי רבא וקאמר היכי לקנינהו רב מרי ברי' להני זוזי אי במתנת שכ"מ כל היכא דליתא בירושה ליתא במתנת שכ"מ אי בקנין סודר מטבע אינו נקנה בחליפין אי במטלטלין אגב קרקע הא לית לי' קרקע ולשיטת המרדכי קשה לקנינהו בק"ס מטלטלין עם מעות דמהני ק"ס למעות מגו דמהני למטלטלין והיא קושי' גדולה באמת והנה גם אני הקשיתי על המרדכי הנ"ל מש"ס ב"מ (דף מ"ו) דדייק דאין מטבע נעשה חליפין מהא דתנן הי' עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וכו' ואם איתא ניקנינהו בק"ס א"ו דאין מטבע נקנה בחליפין וקשה דהרי בשיטה מקובצת הקשה בשם הר"מ אמאי לא נתן לו פרי אחת מפירות הללו והוא יחזיר לו הפרי בחליפין נגד המעות ומה משני הש"ס דלית לי' סודר הא אף באין לו סודר יכול לעשות חליפין בדרך זה אי נימא דמטבע נעשה חליפין ותירץ משום דפרי לא עבדי חליפין לחד מ"ד ואף למאן דסובר פרי עבדי חליפין פירות של מעשר שני פשיטא דלא עבדי חליפין דאין קונין בעד פרי של מעשר שני דבר כמו דאין מקדשין בהן את האשה וקשה לפי דעת הס"ד דהי' לו סודר אלא דאין מטבע נעשה חליפין אמאי לא זכה לו אחת מן הפירות והוא יקנהו בסודר פרי זו עם המעות ומתוך שקנה בק"ס את הפרי קנה גם המעות והיא קושיא גדולה ונפלאה (חסר השאר):

סימן יא

כבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי מו"ה יצחק שמשון נ"י אבד"ק זאלקווא וטשערנאוויץ.

מכתבו ה' קבלתי וכו' וע"ד השאלה מי שיש לו בקהילתכם חלק חצי בית וא' יש לו ג"כ חצי בית ושכר חצי בית שותפו שדר בעיר אחרת וכעת השותף שבעיר אחרת מכר חצי בית המשותף לאיש א' וכעת אשר נתודע המכירה רוצה השותף לסלק את הלוקח משום דינא דבר מצרא והנה מעל' האריך בזה והנה לאשר ביקש מאד מבלי לאחר הדבר רק להשיב תיכף אבא בדרך קצרה:

והנה בש"ע סי' קע"ה מבואר דבמוכר שדה רעה לקנות יפה אין בו משום דינא דב"מ והוא מש"ס ב"מ (דף ק"ח) למכור ברע לקנות ביפה ברחוק לקנות בקרוב אין בו משום דינא דב"מ ובסי' ק"ץ לענין הך דעייל ונפיק אזוזי קנה ומבואר ג"כ דבמוכר שדהו מפני רעתה אף בעייל ונפיק אזוזי קנה ומבואר בש"ע שם דאם דר בעיר אחת וביתו בעיר אחרת הוי כמוכר שדהו מפני רעתה ומזה הוליד הרב הש"ך דלענין דינא דב"מ ג"כ לא שייך במי שמכר ביתו שיש לו בעיר אחרת דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה עכ"ל הש"ך וזה לי ימים רבים כתבתי על דבריו אלה שאינן מוכרחין דהרי בהך דעייל ונפיק אזוזי המבואר בסי' ק"צ כ' הפוסקים הטעם משום כיון דמוכר שדהו מפני רעתה הא דעייל ונפיק אזוזי משום דנחפז על המכירה ופן יתודע ללוקח ויחזור מן המקח וכאן בהך דסי' קע"ה לענין דינא דב"מ כתבו הטעם דנחפז למכור כדי לקנות היפה ופן עד שיודיע למצרן להביא המעות ימכרו הבית או השדה היפה שרצונו לקנות ולא כתבו שיש טובה למוכר שימכור שדה זו הרעה וע"כ הוא נחפז על המכירה וטעם הדבר לחילוק הטעמים דבאמת אין לבטל דין מצרנות משום טובת המוכר שאף אם רצונו נוטה יותר למכור לאיש אחר מ"מ המצרן קודם ועיין בתה"ד וכאן אף שמוכר שדה רעה וטובה הוא למוכר שימכרנה בחפזון עד אשר לא ירגיש הלוקח ברעתה מ"מ הוא רעה להלוקח ולמה יחושו לטובת המוכר ולא יחושו לטובת הלוקח ועוד איך יתכן שהלוקח והמצרן יהיו מדיינים על שדה רעה שהמוכר מצפה למכרה וגם. מה סברא הוא זו שהלוקח יחוש שמא יבא המצרן ויקחנה ממנו ומה תקנה הוא זה הא הלוקח לא הרגיש ברעת הקרקע לא יקחנה מכח מצרנות. אמנם באמת אין הטעם משום כיון שמוכר שדהו מפני רעתה עבדינן לי' תקנתא כדי שיקחנה הלוקח כמות שהיא רעה בעיני אדוני' אלא כדי שיהי' למוכר המעות בזמן הראוי לקנות בעדה שדה יפה אבל גבי עייל ונפיק אזוזי עיקר הטעם משום דאמדינן דעת המוכר דהא דעייל אזוזי הוא כדי שלא יחזור הלוקח מן המקח תלי' בריוח המוכר והיזקו לכך אינו תלוי בקניית קרקע יפה רק במכירת קרקע רעה ומעתה אף שכתב הרמ"ה גבי הך דעייל ונפיק אזוזי דאם דר במדינה אחרת חשיב כמוכר שדהו מפני רעתה היינו לענין הך דעייל אזוזי דתלוי במכירת השדה אם רעה היא או יפה אבל לענין דינא דב"מ תלוי בקניית השדה היפה א"כ אם לא קנה שדה אחרת במקום דירתו מה בכך שמקום הבית הוא במדינה אחרת:

עוד נראה לי לפמ"ש בס' שיטה מקובצת לב"מ (ד' ק"ח) בהך דלמכור ברעה או ברחוק דריב"ם פירש דהיינו שהלוקח נותן לו שדה יפה ונוטל ממנו שדה רעה או להיפך בזה לא שייך דינא דב"מ אבל במכירה רעה לקנות יפה שייך דינא דב"מ ומוהר"ר בצלאל אשכנזי הסכים לפירוש זה וישר בעיניו א"כ אף שהפוסקים לא כתבו כן מ"מ יש לנו צירוף דעת הריב"ם עכ"פ לדחות דברי הש"ך עכ"ל בתשובה שכתבתי זה ימים רבים וכעת ראיתי בתשובתו הביא קצת מדברים אלו בשם ס' נודע ביהודה ומע"כ משכו לספיקא דדינא אם שייך בזה דינא דב"מ והביא מעל' מה שכתבו הפוסקים דבספק דינא דב"מ משיב הלוקח מוחזק ואני אומר אף אם הי' ספיקא דדינא לא חשיב הלוקח מוחזק ותחילה אני אומר מ"ש בשו"ת בית יעקב ושאר אחרונים בתשובות דאם הי' בית מושכר לאחד ובתוך זמן השכירות מכרו לאיש אחר אם חל המכירה ודעת הרב דלא חל המכירה דכיון דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ אין בידו למכרו לאחר ומי איכא מידי דהשתא לא חייל וכמו מוכר דבר שאינו ברשותו יחשב ותמהו ע"ז מש"ס דכתובות (דף נ"ט) דבאומר שדה זו שמשכנתי תיקדש דקדושה והקדש ומכר שוין הם וכבר כתבתי בזה ליישב דברי בעל ב"י והעומדים בשיטתו דבש"ס קידושין (דף ס"ג) בהא דקאמר הש"ס אף דבידו לגרש אין בידו לקדש כתב הרשב"א דאף דרצון האשה להתקדש כיון דדעת האדם משתנה לא חשיב בידו דשמא אחר זמן לא תתרצה בקידושין וה"ה בזה אף שביד האדם להפקיע המשכונא וכ"ש בשכירות דזמן ממילא קאתי' מ"מ לא חשיב בידו להחזיק המכירה דשמא לא ירצה הלוקח לאח"ז לעמוד במקומו ואמנם הנראה בעיני עוד הטעם שכתבו במשכון ושכירות דחשיב אין בידו להחזיק המכירה כיון דדעת רוב פוסקים דאם בית שהשכיר או משכן לאחרים נמכר השוכר והממשכן יכולים לסלק להלוקח מעותיו ומטעם דחשיבי מצרנים באותו בית או שדה שכבר דרו בו וא"כ לא הוי בידו לקיים המכירה לפלוני הלוקח דשמא לא יתרצה השוכר או הממשכן במכירה זו ויתן בעדו הדמים דמי המכירה ויהי' השדה או הבית של השוכר או הממשכן וכיון שאינו בידו וגם כעת אינו ברשותו השתמשות הבית חשיב לכ"ע דבר שאינו ברשותו:

ועתה נבא לבאר הטעם דאף דבכל ספק במצרנות חשיב הלוקח כמוחזק והמצרן כבא להוציא מידו אבל בהך דינא אי שוכר או ממשכן חשיב כמצרן כל זמן שכירתו ומשכנותו נראה ברור כיון דהוא מוחזק כעת בבית הנמכר ובעת שמכר לאחר אין בכח האחר להשתמש בבית כל משך זמן שכירות והשוכר יוכל להשתמש בבית דעכ"פ עד עבור זמן השכירות שייך להשוכר כל השתמשות וכמו שכתבתי דהמוכר יכול לחזור עד כלות זמן השכירות א"כ השוכר הוא מוחזק ולא הלוקח וזהו כוונת הדרכי משה שכתב בהך ספיקא אי שכירות ומשכונא שייך בהם דין מצרנות דהשוכר חשיב מוחזק ותמה ע"ז הב"ח בתשובה (דף מ"ד) דהרי בכל דינא דב"מ קיי"ל דהלוקח חשיב מוחזק והמצרן חשיב כמוציא ממנו ובמח"כ לא דק בהבנת דברי מהרמא"י בד"מ דיש חילוק בין שאר ספק במצרנות ובין שוכר וממשכון דיש להם זכי' בגוף הקרקע ומוחזקים בגוף הקרקע בעת לידת הספק ובזה אתי שפיר דלענין אם שכר או משכן בית אחד ורוצים למכור בית הסמוך דלמאן דסובר דשייך בשכירות ומשכונא דין מצרנות ה"ה בזה מ"מ כיון דספיקא הוא ומחלוקת הפוסקים חשיב הלוקח כמוחזק כיון דאין מוחזק בבית הסמוך והמכירה חלה תיכף א"כ דומה ממש לשאר ספק מצרנות דהמצרן חשיב כמוציא מיד הלוקח ודו"ק היטב:

סימן יב

החיים והשלום וכ"ט לכבוד אהובי ש"ב ידידי הרב הגאון המופלג המפו' מהר"י אשר נ"י אבד"ק פרעמישלא.

מכתבו הרמה הגיעני בעסק פס"ד שיצא מפי מעכ"ת וב"ד הצדק ועמד חכם אחד ודבר סרה על דבר הפס"ד ולדעתו בטעות נעשה ומעכ"ת שלח לידי גוף הפס"ד ודברי חכם המתנגד. והנה אמת שאני איני כדאי ששלח אלי מעכ"ת כי עמו החכמה והמדע ושמו נודע בשערים שערי ציון המצוינים בהלכה ושערי בתי דינים והי' מהראוי להחזיר הדבר למקומו אך מחמת שמעכ"ת הפציר בי לחוות דעתי בזה רצון יראי ה' אעשה כאשר גזר אומר ויקום:

א) אשר התחיל החכם המתנגד להביא דברי הגאונים הובא בר"מ פ"ב ממלוה ולוה דאם לא נשאר רק כדי כתובה אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים תמי' לי על החכם הנ"ל למה לא תמה על בעל הש"ע שלא הביא דעת הגאונים ואם יאמר שהש"ע מיירי בנשאר הרבה זה אינו דברי טעם הגאונים דפסקו דמש"ה נזקקין משום מזוני ולדבריהם בגרושה אין נזקקין ולדידן הרי קיי"ל דגם בגרושה נזקקין ובאמת שהראב"ד תמה בזה דדבריהם נגד הש"ס דמסיק הטעם משום חינא ואפשר דדעתם דדוקא בגרושה שייך חינא דהי' בזוי' כמ"ש התוס' כתובות (דף צ"ו) יעיי"ש בש"מ וס"ל דה"ה בזה דקאמר הש"ס משום חינא הוא רק בגרושה ובאלמנה הטעם משום מזוני אבל פשיטא דלדינא אין לזוז מדברי הקדמונים וא"ל בזה קים לי נגד סתימת בעל הש"ע וכמ"ש בתשובות חות יאיר דאין לטעון קים לי נגד סתימת הש"ע ועיין בספר או"ת קת"כ שהסכים כן ואני תמה על החכם אשר נתן בקולו קול עוז ושוברו עמו. העבודה שאילו בא מעשה כזה לידי הייתי מורה כן ואימת הגאונים לא תבעתני:

ב) כתב החכם דבנדוניא לא שייך חינא ואין נזקקין והנה לא הביא ראי' לדבריו וגם מעכ"ת לא הביא ראי' כנגדו רק מדברי הרב באו"ת וצריך אני להאריך בזה. דומה לנידון זה מצינו במוכרת שלא בב"ד משום חינא וכתב הריטב"א שם דזה דוקא בגוף הכתובה ולא בנדוניא דלא שייך חינא וכ"כ הרמ"א סי' ק"ב.

והנה מדברי הריטב"א נראה דל"ש בתו"כ ל"ש חינא וא"כ ה"ה בזה אף בתו"כ אין נזקקין ועלה בלבי לומר למ"ש התוס' ר"פ אלמנה ניזונית דהיכא שבע"כ ניזונית מע"י ליתומים אבל היכא דהיתומים יכולים לסלקה אין מעשה ידי' שלהן עיי"ש והסכימו בזה הב"ח והב"ש והנה הרא"ש כתב דהיכא שכבר גבתה מקצת כתובה אף דלענין מזונות מקצת כסף ככל כסף מ"מ הברירה ביד היתומים לסלק לה הכתובה עיי"ש ולפ"ז יש לכאורה תיוהא בהא דפריך הש"ס ממתני' דשום היתומים וממתני' דאין נפרעין לר"ל דסובר דלכתובת אשה אין נזקקין ומאי קושיא הא הטעם דל"ל לר"ל דנזקקין משום מזוני דס"ל דאיכא מע"י עיי"ש וא"כ דילמא מיירי הני מתני' בגבתה מקצת כתובה דאז יש לה מזונות ומע"י שלה וע"כ נזקקין וצ"ל כיון דלר"א אין נזקקין בודאי לא גבתה מקצת כתובה ודוחק לאוקמי בתפסה או דהש"ס רוצה לאוקמי מתני' כר"ש דס"ל מקצת כסף לאו ככל כסף וא"ש ואמנם לפי האמת משכחת דנזקקין לה עבור מזונות ובכה"ג ומעתה א"ש דנזקקין לגבות גם התוס' כיון דנזקקין לגבות העיקר משום חינא מגבינן גם התוס' משום מזוני וכמ"ש ואמנם בגרושה דאין לה מזונות אין גובין גם התוס' לדעת הריטב"א ואמנם לענין נדוניא לדעת הריטב"א אין נזקקין ולדעת הה"מ נזקקין והי' אפשר לטעון קים לי כדעת הריטב"א אמנם אחר העיון זה אינו דבאמת מבואר בטוש"ע דלכתובה נזקקין בלי שום חולק ולכאורה קשה לי כיון דהטעם משום חינא ונראה דדמי להך דמוכרת שלא בב"ד ולענין מוכרת שלא בב"ד קיי"ל דבניסת אינה מוכרת דל"ש חינא ולמה לענין נזקקין לא מחלקינן בין ניסת ללא ניסת ובאמת שהדבר נכון כיון דר"א פי' דעיקר טעמא דחינא כדי שתהי' האשה רוצית להנשא והתוס' כתבו דהפירוש שתהא האשה לחן בעיני בעלי' דלתקנת אנשים ל"צ לתקוני והיינו משום דלא תמנע האשה להנשא בשביל זה עיי"ש והיינו במקום שאינה מפסדת לגמרי אבל ביתומים קטנים שייך חינא כמו דפירש"י ולכך לא חילקו בין ניסת ללא ניסת ומעתה ה"ה בנדוניא אף דלענין מוכרת שלא בב"ד נדוניא אינה ככתובה לענין יתומים קטנים נזקקין שוב עיינתי בתשובות מהרשד"ם חלק אהע"ז סי' קל"ד ושם הוי ממש כנ"ד וכבר ניסת והורה דנזקקין אף לנדוניא ונהניתי שכוונתי לדעתו שוב נזכרתי שהר"ן חילק בין חינא דמוכרת שלא בב"ד לחינא דיזדקקו לנכסי קטנים והדבר ברור כמ"ש:

תוכן העניינים

שות ישועות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה