שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק אבן העזר
סימן א
ב"ה כבוד ידיד נפשי ש"ב.
מכתב מעכת"ה קבלתי ותוכו רצוף אהבה שאלה אחת באחד שמתה אשתו והניחה בנים ורצונו לישא אשת חמיו שהיא מרחמת על בני' מאשתו הראשונה וכמה תקלות אשר יצאו מזה אם לא ישא אשה זו ומעל' הרחיב הדיבור בזה וסיים שדעתו להתיר הנה יש בזה מקום היתר והנה בש"ס דילן יבמות (דף כ"א) אמרינן דאשת חמיו מותרת אך התוס' הביאו דברי הירושלמי שאמרו אשת חמיו אסורה משום מראית העין והנה מה ענין מראית העין כתבו הפוסקים דנראית כחמותו ובזה אפשר דלאחר מיתת אשתו לדעת הפוסקים כר"ע דאינה בשריפה רק איסורא בעלמא אפשר דלא גזרו רק שמעל' הביא דעת קצת האחרונים דגזרו באשת חמיו משום אשת אביו ואמנם לדעתי טעם האוסר בירושלמי לא מטעם שנראה כאשת אביו ולא מטעם שנראה כחמותו אלא הטעם עפמ"ש הרשב"א בחידושיו בהא דקאמר הש"ס דאשת חמיו ואשת חורגו מותרין מאי קמ"ל כיון דלא נזכר לאיסור מהכ"ת נימא דאסור אטו כל המותרים איצטרך לאשמעינן וכתב דהו"א כיון דבתה אסורה לזה משום אחות אשה אף היא אסורה כמו דקאמר הש"ס לקמן אשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה אי הכי אשת חמיו נמי וכו' עייש"ה וא"כ הירושלמי דאוסר טעמו משום דבתה אסורה היא נמי גזרינן עלי':
ובזה נראה לי פירוש הירושלמי אשת חמיו אסורה משום מראית עין אם תאמר תורה הרי דוד נשא רצפה בת אי' והקשיתי בספרי ישועות יעקב הא הנמק"י כתב כמו דקיי"ל נושא אדם אנוסת אביו וה"ה באנס אשה מותר לישא בתה ה"ה בפלגש כיון דהמה בלי קידושין הוי כאנוסה ומפותה א"כ איך מביא ראי' דאשת חמיו מותרת מהא דדוד נשא רצפה שהיתה אשת שאול חותן המלך דוד הרי מבואר בקרא דרצפה היתה פלגש לשאול וא"כ מה איסור יש בזה הרי אנוסת אביו מותרת לן וכ"ש אנוסת חמיו ועיין מ"ש שם ובזה אתי שפיר דבאמת קצת פוסקים חילקו בזה בין אונס ומפתה לפלגש ועי' בס' כנה"ג ואמנם דברי הנמק"י נכונים מאוד דכיון דהטעם דאונס מותר משום דאינו דרך לקיחה ה"ה פלגש שהיא בלא קידושין ואמנם מ"מ אפשר לומר] דהרי כמו דקאמר הש"ס דניגזר כיון דהבת אסורה גם האם מהראוי לאסור שלא נימא היא מותרת ובתה אסורה א"כ באנוסת ומפותת אביו נימא ג"כ כיון דבתה אסורה משום אחותו ה"ה אמה אסורה ואמנם באונס ומפתה דקיי"ל דאינה צריכה להמתין שלשה חדשים משום דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר א"כ לא חיישינן לשמא ישא בתה שיהי' לה מן הזנות ובנשואין אסורה אבל בפלגש שאינה מתהפכת אמרינן כיון שאסור בבתה אסור באמה ג"כ ואמנם באמת אנן קיי"ל דמותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו אף שאסור בבתה א"כ אף בפלגש מותר כמ"ש הנמק"י אבל הירושלמי שפיר הוכיח דאשת חמיו מותרת מצד הדין דאי נימא דאסורה ע"כ משום דאסור בבתה כמ"ש הרשב"א וא"כ איך נשא דוד רצפה בת אי' וכיון דרק משום דאסור בבתה קאתינן עלה א"כ לאחר מיתת אשתו אין חשש דהרי אף אחות אשה מותרת לאחר מיתת אשתו ודו"ק היטב. וגם אי נימא משום חשש חמותו אסרו אשת חמיו כבר כתב מע"כ דתלי' במחלוקת ר"ע ור"י ואמנם גם בזה דעת הרמב"ם דאף לר"י לא נתמעט רק משריפה ולא מכרת וא"כ כמו דגזרו בזה אטו חמותו דיגיע לכלל איסור שריפה כמו כן אם יגיע לידי כרת יש חשש ואף דלענין גרים יש חילוק בין לאחר מיתת אשתו או בחיי מיתתה אבל לענין הך גזירה אפשר דאין חילוק ואמנם כבר כתבתי דדעת הרמב"ן דאף איסור כרת ואפי' איסור לאו אין בו רק מסתי' דליקו באיסור שוכב עם חותנתו וכבר כתבתי בזה בספרי ישועות יעקב סי' קע"ג דכן העיקר וגם בזה נחלקו הלכה כמאן דאף שדעת הרבה פוסקים דהלכה כר' עקיבא לעומת זה דעת ר"ח דהלכה כר"י ואמנם לענין איסור אשת חמיו דאין בזה רק חשש מראית העין מצרפינן דעת הפוסקים להקל אחר מיתת אשתו ובפרט שלדעתי עיקר הטעם דאשת חמיו אסורה משום בתה ולאחר מיתת אשתו גם אחות אשתו מותרת לא גזרו באשת אחיו והנה הפוסקים כתבו דכמו באיסור אבלות התירו היכי שיש לו בנים קטנים ובאחות אשתו שמרחמת על בני אחותה ה"ה באיסור מינקת לפי שהוא רק דרבנן התירו בזה ואף שאני דחיתי דבריהם מ"מ יש לצרף דבריהם לענין כזה שמצד תלמוד בבלי מותר לגמרי וכן הרי"ף והרמב"ם גדולי הוראה הקילו לגמרי וגם כי לפמ"ש אחר מיתת אשתו גם הירושלמי מודה הסומך ע"ז להקל מי ימחה בידו הנה פתחתי שערי היתר לפניו ומעכ"ת מורה לעדתו ברוחב בינתו וכיון שבדיעבד אם כנס אינו מוציא לכ"ע אף בחיי אשתו:
דברי ידידו.
סימן ב
שנית על ענין הנ"ל לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם מ' משה נ"י אבד"ק פרעשבורג
מכתבו הרמה לנכון הגיעני ע"י הפאסט והנה ע"ד זה שרוצה לקחת את אשת חמיו השני' אחר מות אשתו הנה על מקומי אני עומד שאם ירצה החכם להתיר אין למחות בידו והנה אודיע למעל' כ"ת טעמי בזה. הנה בגוף הטעם הנאמר בירושלמי לאסור אשת חמיו מפני מראית עין על כרחך דיטעו שהיא חמותו אבל רחוק הדבר שידמו הדבר לאשת אביו דמה ענין חמיו לאביו וכיון שכן לאחר מיתת אשתו דלדברי ר"ע אינה בשריפה ולדעת הרמב"ן והרשב"א אינה לא בכרת ולא בלאו רק בארור שוכב עם חותנתו לא גזרו בזה ודעת רוב הפוסקים דהלכה כר"ע ולא נעלם ממני דדעת הרמב"ם דלא נתמעט רק משריפה אבל לא נתמעט מכרת מלבד דחזינן דמ"מ לענין גרים לא גזרו משום דקליש איסורא אפשר דגם לענין מראית עין לא חשו בזה וגם דסתמא דסוגיא בהך דגרים נראה דאפילו איסור כרת לית בי' וכמ"ש הרמב"ן שם:
והנה בהא דקאמר הש"ס כאן במס' יבמות (דף כ"א) דמותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת ובתי אסורה א"ה אשת חמיו נמי תימא כן שהיא מותרת ובתה אסורה ומשני הא פסיקא לי' דאף אחר מיתה אסורה והא לא פסיקא לי' דאחות אשתו מותרת לאחר מיתת אשתו והקשו התוס' ד"ה א"ה אשת חמיו נמי מאם אם חמיו לא פריך דלא פסיקא לי' משום דבעי לקמן אי שניות דר"ח יש להם הפסק וכו' והנה יהי' כוונת התוס' איך שיהי' כי נחלקו בדבר מהרש"ל ומהרש"א וכפי הנראה דברי מהרש"ל נכונים בביאור לשון התוס' אמנם קו' מהרש"א נצבה כחומה דמה בעי הש"ס אי שניות דר"ח יש להם הפסק איך אפשר לומר כן א"כ אמאי לא נקיט באם אם חמיו דתימא לי' אני מותרת ובתי אסורה ואמנם הדבר נכון דדעת התוס' כאן כדעת הרמב"ן דחמותו לאחר מיתת אשתו אף בכרת ליתא וא"כ דחי' לאשת חמיו דלא פסיקא לי' דאחר מיתת אשתו אין כאן ערוה דאיסור ערוה היינו רק חייבי מיתות ב"ד או חייבי כריתות אבל אחר מיתה אין כאן ערוה דהיינו חייבי כריתות ופשיטא דלא שייך איסור שניות רק בחייבי כריתות וא"כ עדיין לא פסיקא לי' לומר אע"ג דבתי אסורה ולכך נקט אשת חורגו דפסיקא לי' דאף אחר מיתת אשתו היא חייבת מיתה וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א וחלקו על הרמב"ם ז"ל דהשוה איסור בת אשתו לאיסור חמותה וכ"ש דחיוב כרת יש בבת אשתו ובת בנה אף אחר מיתת אשתו ואף שנראה מדברי התוס' בפרק נושאין ובפרק האשה רבה דדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל דאף חמותו לאחר מיתת אשתו לר"ע לא נתמעט רק משריפה ולא מכרת אמנם כבר ידוע כי בעלי תוס' רבים המה ואין לדון מדברי תוס' אלו ע"ד תוס' שבמקום אחר ואמנם קושית התוס' על המקשה שהקשה א"ה אשת חמיו נמי ולא אסיק עדיין תירוצא דזה פסיקא לי' הו"ל להקשות מאם אם חמיו ותירצו דאפשר דהוא סובר דבאמת שניות דר"ח אין להם הפסק אבל לפי המסקנא בלא"ה לק"מ דלא פסיקא לי' ולכך לא מצי הש"ס לפשוט רק בעי' דשניות דר"ח אי יש להם הפסק וא"ש וגם דעת רש"י כדעת הרמב"ן והרשב"א דלר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו אינה בכרת כמבואר מלשונו פרק הנשרפין ומה"ט פירש"י בריש מס' יבמות בד"ה חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו ועיין בריב"ש סימן שע"ד ושע"ה ומזה מבואר דרש"י סובר כדעת הרמב"ן דלא נתמעט לר"ע רק חמותו אבל בת אשתו אף לאחר מיתת אשתו ישנה בכרת ובשריפה מהא דנדחק רש"י לפרש בתו מאנוסתו פירוש דאל"כ בלא"ה הוי לי' בת אשתו ולמה לא פירש דאיירו לאחר מיתת אשתו א"ו דבבת אשתו אין חילוק רק בחמותו נחלקו ר"י ור"ע ובחידושי הארכתי בענין זה מאוד בישוב קו' התוס' שם ואכ"מ:
עכ"פ נראה דדעת הרבה פוסקים דלר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו אף בכרת ובלאו ליתא וא"כ אין לאסור אשת חמיו משום מראית עין רק בחיי אשתו ולא לאחר מיתת אשתו ובספר ישועות יעקב כתבתי בהא דקאמר בש"ס פרק נושאין אמתני' דנושאין על האנוסה ועל המפותה עייש"ה מה שכתבתי שם דרך כלל לפי הנראה דעת הפוסקים עיקר דלר"ע אין חיוב כרת בחמותו לא גזרו באשת חמיו אחר מיתת אשתו ובמס' דרך ארץ שהביא כת"ר דתנינן אשת חמיו אסורה משום מראית עין ובתה מותרת וכוונתו בתה שיש לה מאיש אחר דהוי אמינא כיון דשייך מראית עין שיאמרו שהיא חמותו ממילא שייך מ"ע על בתה גם כן שיאמרו שהיא אחות אשתו מן האם קמ"ל דלא גזרו בזה דנהי דאשת חמיו קרי לה חמותו אבל בתה לא קרי לה אחות אשתו כיון שאינה אחותה לא מן האב ולא מן האם לא גרע משני חורגין אבל אם הי' דעת האוסר באשת חמיו משום גזירת אשת אביו הרי באשת אביו עצמה מותרין חורגין לישא זה את זו ואיך יתכן לאסור בתה ודברי כת"ר מ"ש בזה לא ידעתי כוונתם:
עתה נבא לבאר דברי ירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מראית עין אי תימא תורה הרי דוד נשא רצפה שנאמר ואתנה לך נשי אדונך וכו' וביארתי כוונתו דאי תימא תורה היינו דמדינא אסורה משום כיון דבתה אסורה מה"ת בדידה גזרו רבנן וכמו דקאמר הש"ס במס' יבמות גבי אשת חמיו עצמה ומה שהשיג כת"ר דשניות גזירת שלמה הם ובימי דוד לא נגזרו הי' דעת מעכ"ת שדבר זה נעלמה ממני לא כן אחי ודבר זה דשניות שלמה גזר הירושלמי בעצמו לא סבר לה דהוא סובר כדעת רבא בש"ס דרמז לשניות מן התורה מדכתיב את כל התועבות האלו וכל מקום שאמרו רמז מן התורה הרי הי' מקובל דור מפי דור עד משה רע"ה כמו יחוד דא"א ומה לי להאריך בזה הרי הרמב"ם פ"א מה' אישות כתב באיסור שניות שהן מדברי קבלה וכתב הכ"מ דהיינו שהי' מקובל דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה ואף שהוא הקשה שם דתלמודא דידן סבר דאין רמז לשניות מה"ת רק גזירת שלמה ובית דינו אבל אנן בדברי הירושלמי עסקינן דכתב דרמז לשניות מדברי תורה ועיין ברמב"ם פרק ג' מהלכות נערה בתולה דכתב דדוחין מצות עשה דולו תהי' לאשה ואין להאריך יותר כי הדבר פשוט מאד ובחנם טרח כת"ר בזה:
והנה בהא דנראה מדברי רבינו דבשניות לא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת דחז"ל העמידו דבריהם כאלו הי' ערוה דאורייתא והא מדקאמר הש"ס בהך דיבמות דהוי אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת אי לאו משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' והקשיתי באחות זקוקתו דאסורה לו מדרבנן נימא אתי עשה ודחי לחשש דרבנן ואי משום גזירה אטו ביאה שני' הרי כשנבעלה ביאה ראשונה פקע זיקה ומותרת והארכתי בזה בתשובה א' שכתבתי בימי ילדותי להגאבד"ק פוזנן מהר"ש ז"ל בפלפול רב ועצום אמנם האמת כי בשניות לא שייך בזה עשה דוחה ואכ"מ:
נחזור לעניננו כיון דבש"ס דידן נזכר להדיא היתר אשת חמיו ומ"ש התוס' דבדורות אחרונים נאסר ע"כ שבדורות הגאונים אחר חתימת התלמוד אסרו כי הבבלי אחר הירושלמי סידרו וכ"כ מהרש"ל ביש"ש וכיון דגזירתן לא נזכר נראה שלא גזרו רק משום חשש כיון דבתה אסורה וכמו שהי' דעת הס"ד לאסור אשת חמיו משום האי טעמא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א וכמ"ש בתשובתי הראשונה שהשבתי להרב אבד"ק מאשציסק ואחר מיתת אשתו לא גזרו וגם אי נימא משום דנראית כחמותו אפשר לסמוך על דברי הרמב"ן והרשב"א ומרן דכולא תלמודא רש"י ז"ל דחמותו לאחר מימת אשתו אינה בכרת ולא בלאו והמעיין בלשון היש"ש שכתב איסור אשת חמיו משום דנראית כחמותו וסיים ובחמותו לאחר מיתת אשתו כתבתי בפרק הנשרפין דאינו בכרת עייש"ה נראה שכוון לזה דבזה אין לאסור אשת חמיו והנה צירוף לזה מה שיש בדבר תועלת היתומים וכמעט אי אפשר לו לישא אחרת עיין בשו"ת שבות יעקב חלק ראשון סי' צ"ה שדעתו להתיר איסור מינקת חבירו מטעם תועלת יתומים וכתב לדמות הדבר לאיסור אבלות ולמה דמבואר בשו"ת מהר"י מינץ בענין מופקרת לזנות ואמנם אני דחיתי דבריו אלו בתשובה שאין לדמות גזירת חכמים ובאבלות עיקר הטעם דאסור לישא אשה משום שנראה שאין המת חשוב בעיניו וכשעושה הדבר לטובת היתומים אין כאן זלזול לענין אבלות וכמו כן מה שדימה לענין שחרור עבד ג"כ הטעם משום דלא נחשב חנינה להעבד כיון שעושה הדבר לטובת היורשים וכמ"ש הר"ן במס' גיטין דהאי טעמא דשרי לצורך מצוה אף למצוה דרבנן כגון תפלה משום דעיקר הטעם משום חנינה שעושה לעבד וכתיב לא תחנם אבל כיון שעושה לצורך מצוה לא חשיב חנינה ועיין במ"א סי' מה שהקשה ע"ז מש"ס דברכות דקאמר מצוה הבאה בעבירה היא ועיין בס' ישועות יעקב או"ח סי' הנ"ל שישבתי קושית המ"א באופן נאות אבל באיסור מינקת אף שהוא רק איסור דרבנן לא דחינן משום טובת היורשין ומ"מ באיסור זה יש לצרף סברת הרב ש"י כיון שרוב הפוסקים מתירין ע"כ אף שאני איני מתיר להדיא אבל מילתא דפשיטא שאם ירצה חכם בעירו להתיר הרשות בידו ואין מזיחין אותו.
דברי ידידו:
סימן ג
ב"ה לכבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי כ"ש מ' פישל נ"י אבד"ק פרעמישלאן.
מכתבו קבלתי ע"ד אשה א' מאנשי ק' אשר בעלה הגיד שראה ממנה דברים מכוערים שנעשה עם א' מאנשי צבא שהי' בביתו וכאשר התקוטט עמה הודית שזינתה עם האיש הזה וגם האיש הודה שזנה עמה וגירשה בעלה וכעת החזירה אצלו ונותן טעם לדבריו. והנה האשה זאת אסורה לבעלה אשר לקחה באיסור כמו שאבאר והנה בדין אשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך דחיישינן למשנה אחרונה שמא נתנה עיני' באחר מבואר בירושלמי דסוטה על מתני' דאלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ואקשינן בירושלמי למאן דסבר האומרת טמאה אני לך אינה מותרת לאכול בתרומה ומשני משום דאיכא רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך. והנה מדברי הירושלמי האלו יש לי קושי' לדעת התוס' במס' כתובות (דף ס"ג) בד"ה אבל אמרה מאיס עלי שבדבריהם מבואר דדוקא באומרת טמאה אני באונס שאינה מפסדת כתובתה ובמקום שהאונס אסור דהיינו באשת כהן אבל באומרת טמאה אני ברצון שמפסדת כתובתה נאמנת לומר טמאה אני כמו שנאמנת לומר מאיס עלי לדעת האומרים דבמאיס עלי היא נאמנת וכופין אותו לגרשה והטעם דלא חיישינן לשמא עיני' נתנה באחר כיון דאינה נוטלת כתובתה א"כ ה"ה באומרת טמאה אני ברצון וא"כ מה הקשה הש"ס אמתני' דהא במתני' איירי באומרת שזינתה ברצון דמפסדת כתובתה וגם יש רגלים לדבר בזה בודאי נאמנת אבל באונס אפשר לומר דאינה נאמנת אף במקום רגל"ד ויש בידי אריכות דברים בזה:
והנה עד שמעיד עלי' שזינתה פשיטא דאף דאין אוסרין על פיו מ"מ חשיב כמו רגל"ד וכ"כ א"ז הגאון חכם צבי בסי' ק"ן ואני הבאתי ראי' לדבר מש"ס דקידושין אשתו זינתה בע"א והוא שותק וקאמר אביי דנאמן ורבא סובר שאין דבר שבערוה פחות משנים והקשו התוס' לשיטת ר"ת דסובר דדוקא באומר נטמאו טהרות בפניך וא"כ הך דאשתו זינתה בע"א והוא שותק איירי ג"כ באופן זה דקאמר העד אתה ידעת שאשתך זינתה וא"כ קשה הא דהביא הש"ס ראי' מהאי סמיא דמסדר מתניתא דאמר לו השליח אשתו זינתה וקאמר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה מאי לאו אי מהימן דלאו גזלן הוא ש"מ דעד כשר נאמן בשותק והא שם לא ידע הבעל שזינתה דהרי הי' בביתו של שמואל עייש"ה ואמנם הרשב"א כתב דגרסי' והיא שותקת דכיון דהאשה שותקת נאמן העד וכן הי' עובדא דהאי סמיא והדבר קשה מה מהני שתיקתה הא אף באומרת להדי' שזינתה אינה נאמנת דחיישינן דעיני' נתנה באחר א"ו דע"א נאמן אם מודית האשה דהא דאמרי' עיני' נתנה באחר היינו דמוקמינן לה שלא נטמאת וכמו שהיתה מותרת לבעלה קודם כן היא כעת אבל ביש ע"א בצירוף דברי' אסורה ועוד דדברי העד לא גרע מרגלים לדבר:
והנה דברי העד אף דאין אדם משים עצמו רשע ואי דפלגינן דיבורי' הרי כתב הרשב"א בתשובה הובא בסמ"ע דדוקא באומר אשתך זינתה עמי אז פלגינן דיבורי' דהא דקאמר אשתך זינתה נאמן והא דקאמר עמי אינו נאמן אבל באומר אני זניתי עם אשתך א"א למיפלג דיבורי' דתיכף כשאומר אני זניתי משים עצמו רשע ואינו נאמן על דבר זה ואשתך זינתה לא קאמר ואמנם אף דלא חשיב עדות גמורה בדבר שצריך עדות אבל לענין לחשבו רגל"ד מהני וזה ברור מאוד וגם כבר רבו החולקים בזה על הרשב"א והאמת כי זה זמן רב הקשיתי, על הך דפלגינן דיבורי' בפלוני רבעני דהיינו שרבע לאיש אחר כיון דהעד השני שמעיד ג"כ שפלוני רבע אותו הוא נאמן בעדותו אבל איך יצרף עד השני עמו כיון דאין שניהם מעידין על דבר אחד ועדות מיוחדת פסול בדיני נפשות ובשלמא בד"מ כיון דיש שנים שלוה מפלוני מנה קיי"ל הלואה אחר הלואה מצטרפין כיון דשנים מעידין שחייב לפלוני מנה אף שאינן מעידין על הלואה אחת מצטרפין אבל בדיני נפשות איך יצטרפו הא מידי עדות מיוחדת לא יצא ואמנם עיקרן של דברים כך הוא דאנן לא משגיחינן על דברי העד רק מה שצורך לגוף העדות אבל דברים שאינן נוגעים לגוף העדות אין מגרעין את העדות יהי' אמת או שקר דרך משל באומר פלוני רבעני עיקרו של עדות לחייב מיתה את הרובע אבל את מי רבע אין נ"מ לגופו של עדות כלל לכך אף אם אינו נאמן לומר שהוא נרבע מפלוני מהני העדות וגם השני שאמר שרבע אותו אין עיקר העדות שרבע אותו רק שרבע וע"ז מצרפין דברי שניהם:
ובזה כתבתי זה רבות בשנים ליישב דברי הרמב"ם בענין שכתב באומרים הזוממים את העדים אתם הייתם עמנו וגם ההורג לא הרג פלוני אין זה הזמה רק הכחשה וברישא באינו אומר על העדים שהיו עמו רק ההורג או הנהרג ובסיפא לא נקט הנהרג עיין היטב בדבריו פרק מה"ע ואמרתי דכיון דהוזמו העדים חשיב הזמה רק דכיון דכל העדות נתבטל שהרי אי אפשר למעשה להיות קיים חשבינן לי' הכחשה בגוף העדות עצמו ולא בדברי העדים והיינו כשאומרים המזימים שההורג הי' עמם שזהו גוף העדות לומר שפלוני הרג הנפש וזה אינו אמת אבל באומרים שהנהרג הי' עמהם אף שחשיב הכחשה אבל עיקר של עדות אינו מוכחש שהרי אף אם לא היינו יודעין מי הוא הנהרג רק שהרג את הישראל יהי' מי שיהי' חייב מיתה לכך בעיקר הכחשת העדים היא הזמה שאומרים המזימין שהעדים היו עמם ולא ראו שפלוני הרג הנפש ובזה מיושב מה שמקשים בשם הגאון מהרח"י על דברי הרמב"ם הנ"ל מהך דפלוני רבעני לאונסי דהוי עדות שאי אתה י"ל דאם יוזמו העדים הרי לא רבע אותו כיון דהנרבע הוא העד ובאמת זה אינו דדוקא באומרים המזימים אתם הייתם עמנו וגם ההורג לא באומרים אתם הייתם עמנו וגם הנהרג והדבר ברור כשמש בצהרים. ובגוף ראית הרשב"א מדנקט רבא בפלוני רבעני ולא נקט באומר אני רבעתי את פלוני והיא ראי' נכונה לכאורה. ומה שכתב חכם אחד דלא הוי מצי למינקט אני רבעתי את פלוני דלאונסו לא משכחת באני רבעתי כיון דאין קישוי אלא לדעת וא"כ לא משכחת דברי ר"י דאמר פלוני רבעני לאונסי נאמן לרצוני רשע ובאני רבעתי לא הו"מ למימר הך חילוקא כבר כתבתי בספרי ישועות יעקב דמשכחת באומר התקשה ואי לא קטלינא לך ואין לומר דיהרג ואל יעבור דהרי מ"מ אם עבר ולא נהרג אינו פסול לעדות דלא עבר רק על עשה ונקדשתי בתוך בני ישראל וא"כ שפיר קאמר ר"י דלרצוני פסול לעדות ולאונסי דהיינו שאם לא יתקשה יקטלנו כשר לעדות אבל לענין הך דאין אדם נאמן על עצמו לעשות עצמו רשע לאו דוקא רשע שפסול לעדות אלא אפי' לומר על עצמו שעבר על איסור עשה אינו נאמן וכמבואר בש"ס דכתובות (דף י"ח) קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר וגלל כן באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אמרי' אין אדם מע"ר וכתב הרשב"א ובס' שיטה מקובצת כתובות הביאו דהא דמחויב למסור עצמו רק ממדת חסידות הוא שימסור נפשו ואין אדם מע"ר לומר עליו שאינו חסיד וכ"ש שעבר עבירה אף שאינו חייב עלי' ולפ"ז א"ש דברי הרשב"א ובמח"כ של החכם הנ"ל טעה בזה:
ואמנם אני כתבתי במקום אחר דלכאורה קשה בהך דפלוני רבעני דאמרי' הוא ואחר מצטרפין להרגו דאין אדם משים עצמו רשע לפי דעת הר"ן דאף בעד ועד המכחישין זה את זה אין שניהם מצטרפין לעדות אחד והטעם משום דלדברי העד רשע הוא ואיך יצטרף עם עד רשע עיין בש"ך חו"מ סימן ל"א בדבר מחלוקת בין חכמי בריסק א"כ הוא הדין בזה כיון דלפי דברי העד השני הוא נרבע לרצונו והוא עד פסול איך יצטרפו שניהם להרוג את הרובע והיא תימא גדולה וצריך לומר דבאמת איירי שהעד השני אינו יודע אם נרבע לרצונו או לאונסו אלא שהוא אומר פלוני רבעני לרצוני והשני מצטרף עמו להעיד שפלוני רבעו אבל אינו יודע אם לרצונו או לאונסו ולפ"ז נוכל לומר דלכך נקט פלוני רבעני ולא נקט אני רבעתי את פלוני דכיון דאין קישוי אלא לדעת א"כ העד השני שמעיד שהוא רבע את פלוני לפי דבריו רשע הוא ופסול לעדות וא"כ איך יצטרף עמו ואחר שכתבתי זה מצאתי בראב"ן שדרך בדרך זה אם אמנם לשונו מגומגם מאוד אבל אפשר לכוין דעתו לדברינו אלה ואף דמשכחת לה שהעד השני אינו יודע שמא אמר לו הנרבע התקשה ואי לא קטלינא לך מלבד דדעת הרמב"ם ז"ל באמת דאף בהתקשה ואי לא קטלינא לך פסול לעדות גם פשיטא דאם העד ראה שזנה פסול לעדות ולא תלינן להכשירו שמא אמר לו התקשה ואי לא קטלינא לך וא"כ ראית הרשב"א אינה מכרעת וגם ראינו שהראב"ן חולק עליו ופשיטא דאזלי' להחמיר כיון דהוא איסור תורה וכבר כתבתי דאף היכא דמשים עצמו רשע מ"מ מכלל רגל"ד לא נפיק דמהכ"ת יאמר אדם על עצמו שעשה תועבה לזנות והוא אסור לישא אותה דשוי' אנפשי' חד"א דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל וא"כ אין לו שום תועלת בהגדה זו ואדרבה הוא אסר אותה על עצמו ע"י הגדה זו וכיון דבאומרת טמאה אני ויש רגל"ד אסורה כש"כ כשהבועל מעיד עדות זה ועוד דגם הבעל האמין את העד והאמין לדבריו וגירשה ופקע לי' השיעבוד שהיתה משועבדת וממילא נאמנת לומר טמאה אני דעיקר הטעם דאינה נאמנת משום דמשועבדת לו כמ"ש הר"ן אבל כשהבעל מאמין לדברי' פשיטא דמועיל ועיין סימן קע"ח בהגה"ה ומ"ש בספרי ישועות יעקב:
סימן ד
ב"ה יום ג' ט"ו אלול תקצ"ה לפ"ק:
לכבוד הרבנים המופלגים בתורה ויראת ה' חכמים השלמים דייני צדק בק' רומנאב. מכתבם קבלתי ע"ד שני אנשים שהתחתנו עצמם וכל א' נתן לנדן בנו ובתו כפי כחו ואבי האשה התחייב עצמו ונתן כתב בערכאות על הסך שהתחייב בכאוהיו"מ וגם עשה אינטבלאציע על הבית שיש לו והאיש והאשה דרו יחדיו ערך חמשה עשר שנה והולידו בנים ובנות וכעת מתה האשה וטוען אביו שלא התחייב רק ע"מ שתהנה בתו כדין כתב פירות כסות וכלים המבואר בש"ס דכתובות ובטוש"ע אהע"ז סי' י"ג ותובע החותן לחתנו שיעשה לו עקסטבלאציע ונפל מחלוקת ביניכם בזה:
והנה בגוף הדבר שהוא מחלוקת רש"י ור"ת אם זכה הבעל אחר הנשואין וגם לשיטת ר"ת דלא זכה נחלקו הפוסקים בזקף עליו במלוה אי מוציאין ממון בס"ס זה ימים הארכתי בענין זה דלדעתי גם התוס' מודים דאין מוציאין ממון בס"ס דאינו רק מטעם רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב רק בשטר הדבר תלוי כמ"ש הרמב"ן דמגו להוציא במקום שטר אמרי' משום דשטר העומד לגבות כגבוי ותמהו כולם דאנן קיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי וכ' בס' כנה"ג בשם מהרי"ט דדוקא בספק שקול אין מוציאין מיד המוחזק אף שיש לשכנגדו עליו שטר דנהי דעומד לגבות כגבוי מ"מ במה כחנו יפה להוציא ממון מספק דאף שאינו מוחזק מחמת שיש לשכנגדו שטר מ"מ ש שכנגדו לא חשיב מוחזק אבל ביש מגו דמגו מהני בס אלא שאינו מועיל להוציא משום דחזקת ממון עיקד אבל במקום שטר עכ"פ ליכא לשכנגדו חזקת ממון וקש לענין ס"ס אף שאין מוציאין ממון בס"ס אבל כשי שטר מהני הס"ס דליכא חזקת ממון לשכנגדו מח דשטר מהני ובזה א"ש דברי התוס' כתובות (דף ע"ב) ד"ה אי למיתב ומה"ט כתבתי היכי דאף מודי דשטר העומד לגבות לאו כגבוי כגון דיש בענין השטר עצמו אי הי' התחלת חיוב ע"ד הזה כל בנשא ולא מצא בתולי' דאמרי' על דעת כן לא תן השטר בזה לא מהני מגו ולא ס"ס כמ"ש התוס' במס' סוא ד"ה שטר העומד לגבות עייש"ה ויש בזה מקום אב בהך דנדונית חתנים אי חשיב שטר או כיון שנתין שע"ד כן לא התחייב אפשר דחשיב כמו כנסה בח בתולה ויותר נראה כיון דבעת הנשואין הי' חיוב ג לבתו עכ"פ אלא דלענין ירושת הבעל הדברים אמ אי יורשה א"כ חשיב שטר גמור והוי כגבוי עכ"פ ל זה דמהני ס"ס ואמנם בזקפן במלוה על הבעי לומר דאין כאן תורת גבוי כיון דלא התחייב ב רק באופן שתהנה בתו ממנו וע"כ נחלקו על הרב, בזה ואמנם כיון שהי' בידו לגבות הסך קודם שאו אשתו הרי יש לשטר חיוב ואינו דומה לנשא אשה מצא בתולים דשם אמרינן כיון דסתם נשואה לבעלה עומדת ומחמת חיבת ביאה התחייב ובעת הביש נתברר שהי' טעות אין כאן התחלת חיוב ודברי נכונים. הטעם השני נראה לי לחלק בין ירושת הבעל דאינו רק מדרבנן לדעת הרבה פוסקים לבד כשמתה לא זכה הבעל בדברים הללו אבל כאן שהבעל רוצה בירושה זו רק שהבנים ירשו אפשר דכ"ע מודו דמהני וכן נראה מהך דנדוניא לברת ומהא דמבואר בש"ע סי' רנ"ג כמו שהאריכו כן בזה הרבנים האחרונים וגם אני הארכתי בזה במ"א ואין הפנאי מסכים עמדי כעת:
ועיקר נראה לי אף דאין להוציא מיד המוחזק אבל פשיטא דאין לכוף השני לעשות עקסטבלאציע כיון דעיקר הטעם דאין מוציאין ממון משום דאומר קים לי כר"ת וכדעת האומרים בזקף עליו במלוה שייך אומדנא אבל פשיטא דקק יכול לומר להיפך מאחר שקים לי כדעת הפוסקים האומרים דהבעל או הבנים יורשים אין רצוני לעשות עקסטבלאציע עד שיתן לי מה שמגיע לי וכמ"ש האע הביאו הרב הש"ך בחו"מ סי' ע"ב ס"ק ע"א דהמלוה על המשכון חשיב כנוטל ואף שנאמן ב דמי המשכון מ"מ צריך לישבע בנק"ח היינו כשן המלוה ותובע את הלוה שיפרע לו דמיו ויטול המשכון מידו אז חשיב כנוטל אבל אם הלוה תובע את ה שיחזור לו המשכון אף שמודה שאין המשכון שלו א דטוען דחייב לו דמים א"צ המלוה להחזיר המשכון עד שיפרע לו וא"צ לישבע כדין נוטל וחשיב כנ והסמ"ע הבין דברי הר"ן דיכול לגבות חובו מהמ והש"ך השיג עליו בזה אבל כשאינו רוצה להחזיר עד שיפרע לו גם הש"ך מודה לו בזה ואילו בא מעשה כזו לידי הייתי עושה פשר דבר שיוותרו לאבי האשה איזה סך והמותר ישלם ויהי' ליתומים כנ"ל:
סימן ה
ב"ה כבוד ידיד נפשי הרבני המופלג החריף ובקי יקר רוח מ' זוסמאן הכהן נ"י בעיר ווארשא
ע"ד שאלתו בא' שצוה לעדים לחתום שטר ח"ז באופן היותר מועיל שיהי' לבתו ויו"ח חלק חמישית מהנכסים שישארו ממנו וקבל ע"ז בקנין סודר והעדים לא ידעו דרכי התורה וכתבו באופן שאינו מועיל כי לא הבינו שק"ס אינו מועיל במטבע וכ"ש דל"מ על מה שירויח אח"כ ונסתפק מעל' אם יכולים העדים לכתוב שטר אחר מבלי המלכת הבע"ד וגם באיזה אופן יכתבו השטר הנ"ל:
תשובה בש"ס כתובות (דף נ"ה) אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לי' קנו מיני' ל"צ אימלוכי בי' לא קנו מיני' פומבדיתא אמרי לא צריך אימלוכי בי' בני מתא מחסיא אמרי צריך אימלוכי בי' והילכתא צריך. וכיון דקיי"ל דצריך לימלך בי' בלא קנו מיני' מעתה נראה ברור דה"ה בקנו מיני' במקום שהקנין אינו מועיל צריך המלכת בעלים אמנם אין הדבר מוכרח לפ"מ שכתב הרא"ש הטעם דצריך המלכה אע"ג שאם אמר אדם לשלוחו תן חפץ זה לפלוני א"צ לישאל עוד את פיו אמנם כאן יש ראי' מדלא הקנה לו בק"ס שרצונו הי' שימלכו בו עוד אבל במקום שהי' באמת קנין אלא שאינו מועיל אין כאן ראי' שדעתו הי' שימלכו בו כיון שנעשה הקנין אלא שאינו מועיל אך אי אפשר להעמיד יסוד ע"ז כיון דטעמו של הרא"ש לא נזכר בדברי הפוסקים וגם דאי נימא כן יתחדש דין חדש דאם הזוכה אינו לפנינו לא יהי' צריך המלכה כיון דלדעת הרבה פוסקים לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד כשאין הזוכה לפנינו וזה דבר שאינו נכון אך מטעם אחר יש לי לומר בנ"ד דאינו צריך המלכה דהנה רש"י ז"ל פי' אהא דקאמר צריך אימלוכי בי' דאיירי במתנת קרקע ולא פי' בשטר הלואה כשיטת הרמב"ם ז"ל וכתב הר"ן ז"ל דדוקא בדבר שבלי הכתיבה הענין בטל לגמרי בזה צריך המלכת דעת בעלים אבל במקום שאף בלי הכתיבה לא נתבטל הדבר רק השטר בזה אין צריך המלכה עייש"ה בדברי הר"ן ואני הוספתי בזה טעם נכון דבאמת מהראוי להעמיד דעת האדם על חזקתו לומר שלא נשתנה דעתו רק דבמכר ומתנה יש להיפך חזקת מרא קמא לומר שהקרקע בחזקת בעלי' עומדת אבל בהלואה דאף במלוה ע"פ נשתעבדו נכסי הלוה והשטר הוא רק לענין טריפות לקוחות ובזה אין חזקת מ"ק מתנגדת לכך א"צ המלכת בעלים ומעתה אפשר לומר דבנ"ד כיון שזכות בתו הוא רק במה שיהי' נשאר אחר העדרו ובעודו בחיים רשות בידו ליתן מתנה לכל מי שירצה ואף שנזכר בנוסח שטר ח"ז שלא יתן מתנה כבר כתב בשו"ת ש"י דאינו רק שלא יערים להפקיע השטח"ז אבל מתנה גמורה רשאי ליתן עיי"ש סי' י"ב] א"כ אינו סותר חזקת מרא קמא ועוד נראה לי כיון דרשאי ליתן מתנה בודאי לא יחזור כיון שיש בידו להפקיע כח השטח"ז ע"י שיתן מתנה לאחד מבניו, כן אפשר לומר והנה הרב בית יוסף בסי' ל"ט בחו"מ כתב שדעת הרא"ש כהרמב"ם דאף בשטר הלואה צריך (חסר הסיום):
סימן ו
ב"ה יום ב' לסדר "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה" תק"ץ לפ"ק
לכבוד ש"ב וידי"נ הרב המאוה"ג הגאון המפו' בתורתו וחסידתו ב"ש מ' אשר נ"י אבד"ק פרעמישלא והגליל. הגיעני כפול אמרותיו הנעימים בעסק עגונה והנה על אשר לא השבתי לו עלי דבריו כי הי' עלי כמה טירדות ושאלות נחוצות וכעת שמתי לנגד עיני דבריו הטהורים וחורף הגב"ע שאחד העיד שמת בעל האשה בקומארין ביום ב' משפטים שנת תקפ"ז והשני העיד שמת וא"י באיזה יום מת רק שיודע שמת בעת שהי' יריד שם ואנחנו יודעים בבירור שלא הי' היריד ביום הנ"ל והיריד הי' בפרשת תרומה ביום א' ומעל' הרמה פלפל בדין ע"א אומר מת ואחד אומר נהרג דפסקינן כר"י ור"ש בש"ס דיבמות (דף הואיל וזו וזו מודים שאינו קיים תנשא אשתו כמ"ש הרא"ש וטור ובש"ע סי' י"ז ואמנם הש"ג כתב דדוקא בצרות נאמרו הדברים אבל בע"א וע"א שמכחישים בדבר שנוגע לגוף העדות אף בד"מ חשיב עדות מוכחשת כמו חבית של שמן המבואר בטור חו"מ סי'. עייש"ה והנה כבודו כתב דבירושלמי מבואר כדעת הש"ג וז"ל הירושלמי מודה ר"ש בעדים מה בינייהו צרתה לא עשו דברי' לגבי חברתה כלום וכבר נזכרו דברי הירושלמי הללו בדברי האחרונים:
ואני אומר חלילה לומר שהרא"ש והטור נעלמו מהם דברי הירושלמי והדבר נכון מאוד הנה אנן קיי"ל דע"א נאמן בעדות אשה או משום מילתא דעל"ג או משום דאשה דייקא ומינסבה והטעם משום חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלת עלי' בתחילתה והנה ר"ש סובר דאם ניסת עפ"י שני עדים לא דייקא כיון דיש שנים למה תבקש עוד וגם סובר דניסת עפ"י שני עדים מותרת לחזור לבעלה דמה הי' לה למיעבד וא"כ הא דמועיל עדותן אף דליכא למימר דייקא ומינסבה משום דשני עדים נאמנים בכל מקום והנה כאן דא' אומר מת וא' אומר נהרג לר"מ אמרינן דיש כאן שני עדים דהרי שניהם אומרים שאינו קיים ור"י ור"ש אומרים כיון שמכחישין עצמן באופן מיתתו הוי הכחשה וכבר כתבתי דאף לר"י ור"ש דחשיב הכחשה מ"מ יש עד אחד כשר וכ"כ הב"ש אך אי נימא דטעם נאמנות ע"א משום דאשה דייקא ומינסבה כאן דיש שני עדים ושניהם מעידין שאינו קיים האשה לא דייקא דחושבת בלבה שבודאי כבר מת כיון ששמעה כן מפי שני עדים ואף דאנן אמרינן דשני עדים שהוכחשו אינן חשובים רק כע' מ"מ האשה חושבת אותן כשני עדים והרי לר"מ חשיבי כשני עדים הואיל ושניהם אומרים שאינו קיים כ"ש דאצלה חשיבי כתרי והיינו לר"ש דסובר דבשני עדים לא דייקא כמבואר בש"ס (דף צ"ב) אבל אנן קיי"ל דאף בשני עדים כשרים האשה דייקא ואם ניסת ובא בעלה תצא מזה ומזה שהי' לה למידק אף ששמעה משני עדים א"כ כ"ש בזה דמכחישין וכיון דדייקא ומנסבה אף שאין כאן באמת רק ע"א מותרת להנשא ואין כאן סתירה מן הירושלמי דהוא קאמר דמודה בעדים היינו ר"ש ור"י ג"כ סובר כן לפסק הלכה ודו"ק היטב:
והנה זה לי ימים הקשיתי לדעת הרמב"ן שהשיב לרבני רעגינשפורג והובא בבעה"ת דבדיני ממונות דלא בעינן דרישה וחקירה אף אם אירע שהב"ד חקרו ומכחישין בחקירות עדותן כשרה איך יפרש הך מתני' דר"מ אמר הואיל ומכחישין זה את זה הרי זו לא תנשא ומה בכך שמכחישין את עצמן בבדיקות הא כיון דדיני נשים כד"מ דמיא אף הכחשה בחקירות אינו מבטל העדות וכ"ש בדיקות שוב ראיתי דלכאורה קשה על הרמב"ן ג"כ מהך ש"ס דסנהדרין דתבע חבית של יין ובא ע"א והעיד על של יין וע"א העיד על של שמן וחייבי' ר"א לשלם הפחות שבשניהם ואקשינן עלה דהרי העדים מכחישין ומה קושיא הא לשיטת הרמב"ן בד"מ דלא בעינן דרישה וחקירה אף שמכחישין עצמן בחקירות עדותן כשרה וצריך לומר דאף דאם הכחישו עצמן בחקירות עדותן קיימת היינו דמ"מ יש שני עדים על הלואה אלא דזה אומר ביום פלוני וזה אומר ביום פלוני אבל כאן דנחלקו אם הלוהו יין או שמן וכיון דמכחישין זה את זה א"כ אין כאן רק ע"א וכ"כ בס' שב יעקב חלק אהע"ז סי' י"ד אבל מ"מ קשה כאן מה דאמר ר"מ הואיל ומכחישין זה את זה לא תנשא הא הכחשת חקירות ובדיקות אינו מבטל העדות בד"מ ובזה לא שייך תירוצו של הרב בעל שב יעקב דהרי בעדות אשה אף עד א' נאמן:
והנראה לי דבאמת עדים המכחישין זה את זה בחקירות מידי דין מרומה לא יצא כיון דחזינן ריעותא כזאת שזה אומר ביום פלוני וזה אומר ביום פלוני וכמו כן בזאת אומרת מת וזאת נהרג עכ"פ דבר זה הוא בכלל דין מרומה וכיון דקיי"ל דהיכי דהוא דין מרומה צריך דרישה וחקירה וכיון דצריך דו"ח פשיטא דאם מכחישין זא"ז עדותן בטלה וצריך לומר כמ"ש הריב"ש דהא דדין מרומה צריך דו"ח היינו שמוטל על הב"ד לחקור ולדרוש היטב אבל אם חקרו אותם הב"ד והם הגידו על א' מהחקירות שאינן יודעין העדות קיימת והטעם כיון דכבר נתקיים העדות שפלוני לוה מפלוני מנה מה שאמרו אח"כ בענין החקירות אינו מבטל את גוף העדות והיינו כשהעדות מועיל מן התורה אבל שני נשים המעידין בעדות אשה שמת בעלה מה"ת אין כאן עדות כלל אלא דחז"ל האמינו אותן מטעם עגונה ומשום דייקא ומנסבה ובדין מרומה דהיינו שהן מכחישין את עצמן בחקירות לא ראו חז"ל להאמין אותם וזה דברי ר"מ אבל ר"י ור"ש אומרים הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים ה"ז תנשא ביאור דבריהם וטעמם משום שכ"א מהעדים אומר שמת ודי בעדות עד א' אין השני מקלקל את העדות והנה בשני עדים המכחישים זה את זה בחקירות מדוע לא נימא דקושטא קמסהדי דהרי יש להם מגו דאי בעי היו אומרים שניהם דהלואה היתה ביום פלוני ויכוונו עדותן ליום אחד או לענין אחד והי' מועיל עדותן אמנם זה אינו דדעת אלו הפוסקים דאם מכחישין זה את זה בחקירות אין כאן תורת עדות וכיון דאין כאן עדות כשר רק דנאמין להם מחמת המגו כבר נודע מ"ש הרמב"ן ליישב קושית התוס' שהקשו בשתי כתי עדים המכחישין זה את זה דנאמין לבתראי במגו דאי בעי פסלו לקמאי בגזלנותא וכתב הרמב"ן דדוקא בבע"ד מהני מגו אבל לא בעדים דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר שיהיו. נאמנים בדיבורם לא מתורת מגו אבל הרמב"ן דסובר דאף דמכחישין בחקירות כשר לא קשה דהוי דין מרומה דלענין דין מרומה שייך שפיר מגו דאי בעי היו מכוונים עדותן. ואמנם לכאורה הוי מגו בשנים אך ז"א דכיון דליכא דו"ח בד"מ א"כ יש לו להאחד מגו דאי בעי שתק ולא הגיד יום ההלואה וא"ש:
ובזה אתי שפיר מה שהקשו על דעת הפוסקים דבעד אומר מת ועד אומר נהרג העדות כשר דהרי בד"מ קיי"ל דפסול במכחישין בדרישות ובזה א"ש דכבר כתבתי בזה דדוקא דבר שצריך עדות גמור וקרובים פסולים אף היכי דלא חשידי לשקר כמו משה ואהרן וכיון דבעינן עדות גמורה לא מהני מגו דבעי' שיהי' עליהם תורת עדות אבל בעגונה דכל הקרובים כשרים רק פסולים בעבירה משום דחשדינן להו דמשקרי אף דליכא דרישה וחקירה כיון דאיכא מגו מועיל דהמגו מהני לענין שלא יהי' אצלינו בחשש חשידי לשקר וא"כ בעגונה כ"ע מודים דאף דמכחישין באיזה יום וכ"ש בדרישות לא חשדינן להו שהכל שקר כיון דיש להם מגו והדבר ברור כשמש בצהרים:
סימן ז
ב"ה יום ג' לסדר "ולקחת מראשית'" תק"ץ לפ"ק.
החיים והשלום לכבוד ידידי כנפשי הרב הגאון המפורסם בתורתו וחסידתו בכל העולם כ"ש מ' אשר נ"י אבד"ק פרעמישלא מכתבו שנית קבלתי בעסק האשה העגונה ומעכ"ת לרוב חסידתו מיראי הוראה מאד הנה מ"ש דמהא דקיי"ל דבדין מרומה בעי דו"ח ע"כ הטעם דשמא יכחישו את עצמן ואי נימא דאף הכחשה בחקירות אינו מבטל העדות א"כ אף בדין מרומה למה יחקרו את העדים ומה בצע בדבר כיון דאף אם יהיו מוכחשים עדותן קיימת הנה אין מזה קושיא על דברי ר דבאמת בדין מרומה אם מכחישין עצמן בחקירות בטלה אבל בדין שאינו מרומה סובר הגאון דאף ב בחקירות אינו מבטל העדות. ומ"ש דאיך יתכן שאנו מדמין שהדין מרומה יתבטל העדות אם הדין שאף הכחשה דחקירות אינו מבטל לא ידעתי מאי קשי' למעכ"ת בזה כיון דדבר תורה גם דיני ממונות בעי דו"ח ורבנן אמרו דבד"מ במידי דשכיח מצד תקנה לא בעי דו"ח ובדין מרומה העמידו על דין תורה והנה בהא דהקשה הש"ס שם למאי דס"ד דבעי דרישה וחקירה מהא דשטר שכתב בו ביום פלוני ובאו עדים והזימו אותן דאמרי' שטר כשר ועדיו כשרים דשמא אחרוהו וכתבוהו ואי אמרת דבעינן דו"ח אמאי תלינן להכשיר השטר משום דאחרוהו הא בעלמא דורשין וחוקרין שמא יכחישו עצמן וכשמכחישין אנו תולין לקיים עדותן ולכאורה אין כאן קושיא דלכתחלה דורשין וחוקרין שמא יכחישו עצמן בדבר שאי אפשר לתרץ דבריהם שלא יהיו מוכחשים ואז יתבטל העדות ואם מכחישין עצמן בדבר שאפשר לתרץ דבריהם כמו בזה דיכולים לתלות דאחרוהו וכתבוהו מתרצין דבריהם והרי אף בד"נ מתרצין דברי עדים כמו בזה דא' אומר בשתים בחודש וא' אומר בשלש וכמ"כ במכחישין עצמן בענין השעות דמתרצין דבריהם שלא יהיו מוכחשים והרי לפי דעת רוב הפוסקים (זולת הרמב"ן הנ"ל שהבאתי) אף לפי האמת דד"מ א"צ דו"ח מ"מ במכחישין עצמן בחקירות עדותן בטלה ומ"מ תולין לומר אחרוהו וכתבוהו כדי שלא נאמר דהעדים מוכחשים וא"כ אף לפי ההו"א דבעי דו"ח מ"מ נוכל לומר דמתרצין דבריהם וגם קשה ביותר בהא דקאמר הש"ס אמאי לא מקשינן ממתני' דשטרי חוב המאוחרין כשרים אמאי כשרים הא בעינן דו"ח ופירש"י מאוחרין שבאו העדים ואמרו שהלואה זו נעשה מקודם ואמאי כשרים נימא דשטרא זייפא הוא כיון דבעינן דו"ח ומאי קושי' הא כאן ליכא הזמה כלל ומהכ"ת נימא דעדי השטר המה פסולים ורשעים והיותר קשה מה הקשה הש"ס אמאי לא הקשה ממתני' דמאוחרין כשרים הא רש"י ז"ל הקשה דהרי בלא"ה מחויב לשלם מכח העדים שהעידו על הלואה ותירץ דא"כ אינו גובה ממשעבדי דאינו חשיב רק כמלוה ע"פ וקשה כיון דאנן קיי"ל שיעבודא דאורייתא ודבר תורה א' מלוה ע"פ וא' מלוה בשטר גובה ממשעבדי ורק משום פסידא דלקוחות מלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי לכך מועיל שטר מאוחר אף שאין בו דרישה וחקירה אבל בהך דזמנו כתוב בשטר והוזמו העדים אין כאן בלי דברי העדים אף מלוה ע"פ שפיר הקשה אמאי ניתלי באיחור הזמן כיון דבעינן דרישה וחקירה (חסר הסיום):
סימן ח
לק' בריגל
ע"ד איש א' שנסע ביום ז' אדר שנת תקפ"ז מק' טארני לשם ולא בא וחפשו במקומות שבין טארני ובין בריגל ולא מצאו ובקשו מערלים שבכפרים אולי ימצאו אותו ובחה"מ פסח באו ערלים והודיעו לק' בריגל איך שמצאו הרוג א' בנהר וויסליק והעלוהו על שפת המים והלכו אנשים לראות והכיר א' פרצוף פנים הגם עס איז גיוועזין נקבים מן מכת חרב בלחיים והעד השני העיד ג"כ שהכירו בפרצוף פנים וגם הכיר הטילעפ שהי' לבוש בו וגם הטלית קטן ומכנסים וגם הי' בצוארו בצד שמאל שני שומות:
וזאת אשר השבתי ע"ד השאלה שהביא לפני מוכ"ז עם הגב"ע שבידו הגם שאני יושב כאן בכפר לאבין לבקש רפואה לגופי ואני בעו"ה תש כח וספרי דבי רב אינן פה עמדי עכ"ז לריבוי הפצרת מוכ"ז והוא דבר מצוה ובמחוז ההוא לא נמצא שם מי שירצה להורות בזה ובעוה"ר נתקיים בנו ישטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו אמרתי לפתוח קצת שערי היתר. הנה מצד הכרת פניו שהעידו שהכירו אותו בפרצוף פנים הגם שהי' נקבים בלחיים ובש"ס אמרו אין מעידין אלא על פרצוף פנים ומבואר בטוש"ע אהע"ז סי' י"ז דפרצוף פנים היינו הלחיים וחוטם ופדחת ואם חסר א' משלשתן אין מעידין מ"מ כיון שמעידין שהכירו פרצוף פנים בלי ספק שהנקבים לא קלקלו צורת הפנים אמנם כיון שלא נזכר שראו אותו תיכף בעת שהעלוהו מן המים וגם כיון דיש מכה בהאיש הנמצא מיא מרזו מכה כמבואר כ"ז בש"ס יבמות (דף קכ"א) ובטור וש"ע סי' י"ז סעיף כ"ו ומצד הכרת הכלים בטב"ע וסימנים אין להתיר דהרי אנן קיי"ל דלא מהני סימני כלים משום דחיישינן לשאלה אם אמנם הגאון בעל עבודת הגרשוני כתב דמצטרפים טב"ע שבגוף לאחר ג' ימים וסימני כלים דלא חיישינן שמא השאיל כליו לאיש שנדמה לו לאחר ג' ימים כבר סתרתי דבריו אלה בספרי ישועות יעקב והבאתי שם שהרבה מן האחרונים חולקים עליו אמנם לאשר שקדו חז"ל על תקנת עגונות ראיתי לצדד קצת עפמ"ש המבי"ט בתשובה הובא בקונטרס עגונות דאם א' הלך לדרכו ממקום למקום וידוע שבדרך הזה הלך ונמצא הרוג בדרך הזה מן התורה אמרינן היינו הך שנאבד היינו הך שנמצא ועדיף מן מים שאין להם סוף דכאן יש לומר אילו הי' הנאבד חי הי' נודע מקומו אי' אבל במים שאין להם סוף אפשר המים פלטוהו למרחוק מאוד ומעתה כיון שאין כאן איסור תורה ראוי לצדד כפי קוצר דעתינו:
הנה מבואר בגב"ע שהי' לו בצד צוארו ב' שומות אם אמנם שבגב"ע לא כתבו ביאור הדבר בשלימות אם הי' ידוע להם שהי' לו השומות הללו וצמצמו המקום ומצאו גם עתה במקום הצמצום השומות הללו אמנם זאת נראה בודאי שהדבר ידוע להם שהי' לו שומות הללו ומעתה אף שידוע מחלוקת הפוסקים בזה אי חשיב סימן מובהק עכ"פ מידי סימן אמצעי לא יצא וידוע דעת מהר"ל מפראג הובא בב"ש ס"ק ס"ט דמצטרפין סימנים אמצעים בגוף עם טב"ע דכלים בתורת ממ"נ עיי"ש גם זקיני הגאון חכם צבי סי' קל"ד כתב ג"כ כדעת מהר"ל מפראג ולא מטעמו רק דלא אמרינן ששאל הכלים לאיש אחר שיש לו סימנים אמצעים בגוף דזה חשיב שאלה דיחיד והארכתי בזה בס' ישועות יעקב גם אם יש להם טב"ע בטלית קטן ידוע מ"ש בס' צמח צדק הובא בק"ע דציצית חשיב כלים דלא מושלי אינשי ואף שדעת מהרי"ט ותשו' ב"י דכיון דאנן קיי"ל להלכה דסימנים דרבנן משום דאפשר שיזדמן עוד א' בסי' כאלו אף שהדבר רחוק א"כ ה"ה בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה אף שהדבר רחוק והא דקאמר בש"ס לא שאילי אינשי היינו לפי הס"ד שם דסימנים דאורייתא הנה האחרונים השיגו עליו מהא דקאמר הש"ס חמור בסימני אוכף ש"מ סימנים דאורייתא ומשני בעדי אוכף ואח"ז קאמר הש"ס ניחוש לשאלה ומשני לא שאילי אינשי אוכפא ולשיטת הרב"י עדיין קשה דמוכח מזה דסימנים דאורייתא דאל"כ אף בעדי אוכף לא מהני משום חשש שאלה ואמנם הדבר פשוט דלכאורה אף דליכא חשש שאלה שייך חשש נפילה ואמנם בס' ש"מ כתב דלא חיישינן לנפילה משום חזקת מרא קמא ועוד דנפילה לא שכיח ואי סימנים דרבנן חיישי' ג"כ לנפילה אף דלא שכיח ונגד חזקת מרא קמא שייך חזקת א"א והיינו בעגונה אבל באבידה שייך חזקת מרא קמא ולא חיישינן לנפילה רק לשאלה כן כתבתי לתרץ קו' הב"ש דהנה סברת החולקים על מהר"ל מפראג וזקיני החכם צבי שכתבו דחיישינן אף לשאלה דיחיד אף דבש"ס מבואר להדיא דלא חיישינן לנפילה דיחיד היינו כמו שכתב זקיני בעצמו דשאלה הוא ברצון האדם ובדעתו נפילה היא במקרה והזדמן וע"כ לא חיישינן למקרה שנפל מיוסף ב"ש זה ומצאו יוסף ב"ש אחר אבל במשאיל בכוונה אין שייך לחלק בין שאלה דרבים לשאלה דיחיד וא"כ בכלים דלא מושלי דרק מחשש נפילה קאתינן עלה פשיטא דכיון דיש סימנים אמצעים בגוף לא חיישינן שמא מצאו איש אחד שהי' לו ג"כ סי' אמצעים כמו האדם שממנו נופלים הבגדים דבדבר הבא במקרה פשיטא דלא חיישינן לנפילה דיחיד. וגם הקאלטיניס אם כי אינו סימן מובהק מ"מ אחר שצמצמו המקום ושיש סביביו שערות שאינם מסובכות ובתוכם הקאלטיניס ורק בצד שמאל נראה לי דחשיב סימן אמצעי שיזדמן רק בצד שמאל ובתוך הפיאה וסביביו נשערה בשערות שאינם מסובכות וכיון שיש כאן שני סימנים אמצעים הנה כבר הובא בח"מ בשם פסקי מהרא"י דיש מחלוקת בזה אי מצטרפין:
ועתה נבא לגבב כל צדדי היתר. הראשון מה שנמצא בדרך הזה שלדעת המבי"ט אינו רק איסור דרבנן (ובאיסד"ר מהני סי' אמצעים לדעת קצת פוסקים אף שבחיבורי ישועות יעקב כתבתי דאף במים שאל"ס לא מהני סימנים אמצעים מ"מ נוכל לצרף זה לסניף). השנית דעת עבוה"ג דטב"ע אחר ג' ימים בצירוף טב"ע דכלים מהני. השלישית מה שראו שני שומות בצמצום הצד וידוע שהי' לו שומות האלו ואפי' אי לא הוי רק סימן אמצעי מכל מקום כיון שיש טב"ע בכלים מהני כדעת מהר"ל מפראג וחכם צבי. הרביעית שהי' טב"ע בטלית קטן והוא כלים דלא מושלי אינשי ובלבד שידוע שלא הי' בידו שנים דאל"כ אדרבה ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו ואף שדעת הריטב"א ותשו' ב"י להחמיר כבר הקשיתי על דברי הב"י ועכ"פ יש לסמוך על היתר זה על ידי צירוף. החמישית שני סימנים אמצעים וזהו כתבתי ברגע זו:
סימן ט
שנית על ענין העגונה מבריגל מה שהשבתי לו.
לכבוד ידידי מנוער כבוד הרב המאוה"ג הגאון המפורסם מו"ה יהודה ליבוש נ"י אבד"ק ווישניצא וקרייז. מכתב כבודו הגיע עדי שבוע זו ע"ד העגונה מק' בריגל אשר יצא מפי בהיתר ואח"ז נכתב אלי מק' הנ"ל כי הגב"ע שהי' ביד המביא השאלה לידי המה בדוים גלל כן גזרתי אומר שלא תנשא האשה עד אשר כת"ר יגבה עדות בהיות כי הקהלה שייך לקרייז ווישניצא וכ"ז שלא יהי' הגב"ע בחת"י כת"ר אין ממש בהתרה שיצא מפי וגזרתי כי שום חכם בעולם לא יזדקק להתירה עד אשר יגבה עדות בב"ד של מעכ"ת ומע"כ קיים כדברי וכתב מעכ"ת שהגב"ע המה אמתים רק קצת דברים שיש ביניהם נראה כמכחישין ובאמת יש להשוות דברי העדים:
ועתה נבא לעמק יהושפט להתווכח בגוף דבריו ותחילה אומר אני מה שנראה מדברי כת"ר שאם יש מכת חרב בפניו אין יכול להעיד עליו כיון שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ולדעתי אין הדבר כן ולדבריו איך יפרש דברי הפוסקים דסוברים דהא דאין מעידין אחר ג' ימים הוא רק בנחבל בפניו ויותר מזה כתבו הפוסקים דהך דאין מעידין אחר ג' ימים הוא בנשחת צורתו ומ"מ בתוך ג' ימים מעידין הרי דזה לא חשיב נשחת עד דנימא דאין מעידין רק על פרצוף פנים דהנה הרשב"א הקשה על שיטת ר"ת דסובר דהך דאין מעידין אחר ג"י הוא רק בנחבל בפניו דא"כ קשה בהא דדייק הש"ס יבמות (דף קכ"א ע"א) מהך עובדא דדיגלת ובס' עבודת הגרשוני סי' קי"ב כתב דאדרבה מהך דדיגלת סייעתא לשיטת ר"ת מהא דהקשה הש"ס והא אמרת מיא מרזי מכה וקשה מכה מאן דכר שמי' וע"כ דכוונת הש"ס דאי ליכא מכה בלא"ה מעידין אחר ג"י ועיין בס' שב יעקב חלק אהע"ז סי' י"ב מה שכתב עליו עכ"פ מדברי כולם נלמוד דהך עובדא דדיגלת הי' בנשחת צורת פנים דגם הרב ש"י הנ"ל כתב דאיירי באכלו כוורי בצורת פניו או בנשחת הפנים ע"י מכה וכדומה ומ"מ אם העד מכירו בפרצוף פנים מועיל ובמתני' אינו ממעט רק בניטל הפנים או החוטם והעד אומר שלא הכירו בפרצוף פנים רק שאר טב"ע באברים אחרים דזה לא מהני והדבר פשוט מאוד:
שנית כתב כת"ר דמחשש אשתהי אין לחוש בזה כיון דראו בשעה ראשונה שהעלוהו מן המים הנה לשון הגב"ע מורה שבתחילה לא הכירו אותו רק אחר כן כשרחצו אותו וזה הי' אחר זמן וגם גוף דבר זה אינו ברור אי די אם הכירו אותו תוך שעה והריב"ש בתשובה סי' ש"כ כתב דדעת קצת הקדמונים דבעינן דוקא דראו אותו לאלתר אבל אם לא ראו אותו לאלתר כשעלה מן המים אף שראו אותו תוך שעה לא מהני ועיקר מה שהי' לבי נוקפי לפי שדעת הרי"ף דדוקא כששהה במים חמשה ימים אמרינן דמים צומתים המכה ולא יותר ואף שהפוסקים דחו דבריו מחמת דברי ירושלמי מ"מ כשבא מעשה לידי בנשי הנטבעים אני מונע עצמי מלהקל נגד מרן דכולא תלמודא ובפרט שבירושלמי עצמו פליגי בזה וז"ל הירושלמי אהך מתני' דריב"ב אומר לא כל האדם ולא כל המקומות שוין ר' זעירא ור"ח בשם ר"ב הלכה כריב"ב מילהון דרבנן פליגי מעשה באחד שנפל לירדן ויצא לאחר י"ז ימים והכירו שצפדתו צינה והשיאו את אשתו עייש"ה וגם בגוף הקושיא מהך דירושלמי אי בעינא אמינא דהך מעשה הי' שראו בעת שנפל לירדן וידעו מי הוא שנטבע וגם עמדו עליו עד כדי שתצא נפשו ואין כאן רק איסור דרבנן אף אי לא הי' נמצא כלל גלל כן באיסור דרבנן סמכינן על הך שצפדתו צינה אבל בהך דדיגלת דע"כ איירי באופן שיש כאן איסור תורה כמו שמבואר שפיר כתב הרי"ף דעד חמשה ימים דוקא דאז ידעינן בודאי דמים צומתים:
עוד נראה לומר דיש חילוק בין עד אחד המכיר אותו ובין שני עדים דבע"א כיון דאינו נאמן בעדות אשה רק מדרבנן חיישינן אחר חמשה ימים לשמא נתפח אף במים וכאן דפומא דשושבנא אינו רק עד אחד וכמו דדייק מזה הרי"ף דע"א נאמן בעדות אשה אף היכי דלא שייך דייקא לכך לא האמינו אחר חמשה ימים משום שמא נתפח והוא אומר בדדמי שמכירו אבל בשני עדים דנאמנים מן התורה אף אחר י"ז ימים מעידין כשנמצא במים והיינו דנקיט בירושלמי והכירו דהיינו דרבים הכירו אותו דכיון דעדותן מועיל מן התורה לא חיישינן לנתפח אמנם הדרך היותר קרוב דהיכי דלא חזינן שום חבלה בפניו וכמו שהי' בעת שנפל למים ולית בי' השחתה מותר אף לזמן מרובה דזה מעיד שהמים צמת אף אחר חמשה ימים והרי דעת הרבה פוסקים דמעידין אחר ג' ימים בלא נחבל בפניו ואף דאנן לא קיי"ל כן היינו משום דהדבר ברור שנשתנה צורתו אחר ג' ימים וע"כ דאחר הוא אבל במים אף אחר ה' ימים כיון שאין צורתו משתנה ע"כ שצפדתו צינה אבל בנשחת הפנים או שיש חבלה ומכה בפניו אין מעידין אחר חמשה ימים אף במים וע"כ קאמר בירושלמי והכירו שצפדתו צינה דהיינו שידעו שבודאי צפדתו שהרי לא נשתנה צורתו וחבלה לית בי':
עתה נבא לבאר בענין הך דמיא מרזי מכה ונשתנה צורתו אף בתוך המים כשיש מכה בפניו והנה לאחד קראתי נועם מ"ש כת"ר דהך דמיא מרזי מכה היינו כשנופל למים עם המכה הי' עדיין נשמת רוח חיים באפיו דאז מחמת הכאב נשתנה צורתו אבל אחר מיתה אין המים מרזי המכה ולפ"ז כאן יש ספק כיון דמכת חרב הי' בפניו אולי בעת שהשליכו לתוך המים כבר יצאה נשמתו והרי זה כספק ג' ימים דתלי' אי חשש נתפח הוא דאורייתא או דרבנן. ידע כת"ר שבעת כותבי תשובה ראשונה עלה סברא זו על לבבי ועלה ספק בלבי כיון דיש כאן חזקת א"א וחזקת חי לומר שאחר זמן מת דהיינו בעת היותו במים ומיא מרזי מכה ובספק ג' ימים חזקת א"א וחזקת חי מתנגדים הם זה לזה דמצד חזקת אשת איש יש לנו לומר דכבר מת ונשתנה צורתו ואשה זו בחזקת אשת איש קיימה ומצד חזקת חי יש לנו לתלות מיתת הנמצא באיחור הזמן אבל לענין אי מת קודם שנפל לים חיברה לה יחד חזקת חי וחזקת א"א לתלות המיתה באיחור הזמן ואף אי נימא דהטעם דמחמירין בספק ג' ימים ולא אזלינן בתר חזקת חי משום דנמצא מת לפנינו ואזלינן בתר שעת מציאתן וכמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' שצ"ו אבל אין מחזיקין ממקום למקום כיון שחזקת חי הוא בעת היותו ביבשה ושעת מציאתו מת הוא בים וכדומה אמרינן דשניהם אמת דשעת מציאתו במים גם מקודם מת במקום זה וכמו שביבשה הי' בחיים כן כ"ז היותו ביבשה הי' חי והדבר ברור מאוד וכבר כתבתי בס' ישועות יעקב בהא דהחמיר רח"א בספק נשתהה אחר שיצא מן המים ובספק ג' ימים הביא מחלוקת הפוסקים שהוא מה"ט כיון דאין חזקת חי מתנגד לחזקת א"א אזלינן בתר חזקת א"א עייש"ה בפי' הקצר וכ"ש בזה דחזקת א"א וחזקת חי שניהם כאחד עולים דבמים מת:
ועתה נבא לבאר אם יש מקום להחמיר מצד סימני הגוף דהיינו שומא שהעיד העד וגם האשה אמרה שהי' לו שני שומות על הצואר א' גדולה ואחת קטנה זו סמוך לזו הנה בש"ס דב"מ שני לשונות דלחד לישנא שומא מצוי' בב"ג או נשתנית לאחר מיתה לכך אפילו מאן דסובר סימנים דאורייתא אין מעידין ולחד לישנא דוקא לפי שסימנים דרבנן אין מעידין ומאן דסובר מעידין משום דשומא סימן מובהק הוא עיין בש"ס דיבמות והנה אי נימא דאף סימן אמצעי לא נחשב ה"ה ביש שני שומות לא מהני דסימנים גרועים אינן מצטרפין וכמו בצמצום המקום לא מהני אבל אי נימא דהטעם משום דחשיב סי' אמצעי א"כ ביש שני שומות הדבר תלוי בפלוגתא אי שני סימנים אמצעים מצטרפין וגם בפרט וצמצם מקום השומא אפשר דמהני וכבר הבאתי בס' ישועות יעקב דברי מהרד"ך דבצמצם מקום השומא מהני והמ"ב השיג עליו כיון דהש"ס קאמר דסימנים עשוים להשתנות היינו מראה השומא ושומא בלי סי' המראה לא חשיב סימן אבל פרט וצמצם המקום יתרת בשר של השומא היא סימן עכ"פ וע"י צמצום המקום נעשה סימן מובהק ומעתה ה"ה בשני שומות אי נימא דשני סימנים מצטרפין א"כ ה"ה שני שומות דאף דמראיתן משתנה מ"מ השומא בעצמה היא סימן אמצעי ובהצטרפות שניהם חשיב כמו סימן מובהק ובפרט שהם במקום מיוחד זה אצל זה:
ובגוף הדין אי שני סימנים אמצעים חשיבי כסי' מובהק זה לי ימים רבים כתבתי בזה בתשובה אחת להגאבד"ק סטריא בהא דקאמר הש"ס במס' חולין (דף ע"ט) רברבן אודני' וזוטרי גנובתי' בר חמרא ולהיפך בר סוסיא ואח"ז קאמר הש"ס אמר לי' ר"א לשמעי' כי מעיילת לי כודנייתא ברוספק עייל לי הני דדמיין להדדי וקאמר ש"מ אין חוששין לזרע האב וש"מ סימנים דאורייתא ואי נימא דשני סי' דאורייתא הרי כאן יש שני סימנים ודילמא הי' דעת ר"א שיבדוק בסימנים היינו בשני סימנים וכמדומה לי שראיתי קו' זו ונשכח ממני איה מקומו וכעת נראה לי ביאור הדבר עפמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין בהא דקאמר הש"ס ש"מ אין חוששין לזרע האב היינו דמספקא לי' וכמו דנקט ר"י הך לישנא דהיינו להחמיר ולא להקל וא"כ קשה מהכ"ת נחמיר בזה הא יש כאן שני ספיקות שמא חוששין לזרע האב וכל מין פרדות אחת הן ואת"ל דאין חוששין לזרע האב שמא אמותיהם שוין. וצ"ל כיון דאפשר לברר לא סמכי' על ס"ס וכדעת הרבה פוסקים הובאו בש"ך יו"ד סי' ק"י:
ובזה נתיישב מה שהקשה הרא"ש בתשובה כלל ב' על הרמב"ם דכתב דשני מיני טמאים אינו חשיב כלאים רק מדרבנן א"כ הא דדייק הש"ס כאן דסימנים דאורייתא מנ"ל דילמא הא דמהני כאן משום דאין כאן רק איסור דרבנן ובזה א"ש דאי נימא דאין הסימנים מבררין את הענין ובאיסור תורה לא סמכינן אסימנים א"כ לא מיקרי דבר שיכול להתברר ויותר נכון לסמוך על ס"ס א"ו דסימנים מבררין את הענין לגמרי וע"כ חשבינן לי' דבר שיכול להתברר [ובזה נראה לי דאי נימא סימנים דרבנן א"כ משכחת שיהי' צניף קלא ויהי' בר חמור ומעתה אם צניף קלא ורברבן אודני' הוי ספק השקול כיון דסי' אחד מעיד שהוא בר סוס וסי' אחד מעיד שהוא בר חמור ואמנם אי לא יהיו דומין בסי' האזנים והזנב ויהיו דומין בסי' הקול פשיטא דאסור כיון דזה מיחשב שני סימנים ואף אי נוקי חדא כנגד חדא נשאר סימן א' ובזה שפיר דייק דסימני' דאורייתא דאל"כ למה לבדוק כלל נסמוך אס"ס ואי דזה מזיק הבדיקה הרי משכחת שלא יהיו דומין רק בסי' א' וזהו גופא ספיקא הוא ומ"מ רבנן אסרו מוטב שלא נבדוק כלל ודו"ק היטב] והנה הרמב"ם והטור ביו"ד סי' כתבו אם דומין בסימן האזנים וזנב וקול מהני ותמהו כולם דאנן קיי"ל סימנים דרבנן ולפמ"ש א"ש דאם דומין פשיטא דמהני לא מיבעי' לשיטת רבינו דאין כאן רק איסור דרבנן פשיטא דמהני סימנים ואף אי נימא דהוי כלאים דבר תורה מ"מ כיון דיש כאן שני צדדי היתר ואף דמספקא לן אי חוששין לזרע האב כיון דלשיטת רבינו הא דספיקא דאורייתא לחומרא אינו דבר תורה סמכינן על סימנים אלא דהש"ס קאמר דא"צ לבדוק בסי' כיון דסי' דרבנן אינו דבר ברור אבל אנן דספיקא לן אולי סימנים דאורייתא בודקין אבל הא דסמכינן אסימנים בודאי נכון עפ"י הדין:
ועתה נבא לבאר מה שהכירו בטב"ע המלבושים שעליו וקצת מהם כלים דלא מושלי אינשי והנה בזה יש שלשה דעות דעת מהר"ל מפראג דסימנים שאינן מובהקין בגוף עם סי' מובהקין דכלים מצטרפין דהך חשש שאלה לא הוצרך הש"ס לומר רק למ"ד סימני' דאורייתא דקשה ממתני' דאעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו ומסיק גופו דארוך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה אבל למ"ד סימנים דרבנן ל"ח לשאלה וא"כ בהצטרפות סימנים אמצעים בגוף עם סימנים דכלים מותרת ממ"נ והב"ש דחה זה דלמ"ד סימנים דרבנן וחיישינן שמא איתרמי סימנים כסימנים פשיטא דחיישי' לשאלה ומה"ט כ' ב"י וריטב"א דאי סימנים דרבנן חיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי וכבר האריכו בזה האחרונים בתשובותיהם וגם אני הקטן בס' ישועות יעקב ופשיטא דיש לסמוך על דעת מהר"ל מפראג וכ"ש דאין להחמיר כדעת תשובת ב"י להחמיר אף בכלים דלא מושלי אמנם לאהבת ידידי כלבבי אבאר מה שתמהו על ב"י וריטב"א מש"כ דהקשה דחמור בסימני אוכף האיך מהדרינן מן התורה למ"ד סימנים דרבנן ומשני בעדי אוכף ואח"ז אהא דקאמר הש"ס דחיישינן לשאלה חזר הש"ס והקשה חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן ניחוש לשאלה ומשני לא שאולי אינשי אוכפא וקשה למ"ד סימנים דרבנן מאי מהני עדי אוכף ניחוש לשאלה כיון דמה"ת לא מהני סימנים ה"ה דחיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי לדעת הב"י והיא תימא רבתי ועיין בס' ישועות יעקב תמצא ישוב נכון לזה:
וכעת עלה על לבי ליישב באופן נאות דהנה הראב"ד הובאו דבריו בס' שיטה מקובצת לב"מ כתב אהא דקאמר הש"ס דבאבידה חיישי' לשאלה היינו משום דכיון שהשאיל לחבירו ונאבד אצל חבירו והוא בא לתבוע החפץ שהשאיל מחבירו וחבירו משלם לו הדמים וגם נשבע שבועה שאינו ברשותו ברור הדבר אצל המשאיל שנאבד וע"כ כשמכריז שמצא חמור והוא יודע שאוכף שלו נאבד יבא ויאמר סימני אוכף אבל באופן שאינו משלם וגם אינו נשבע שאינו ברשותו מאין יודע שנאבד אצל חבירו עייש"ה בדברי ראב"ד ולפ"ז קשה לי הא דקאמר הש"ס חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן ניחוש לשאלה הרי הקדמונים הקשו למה קאמר הש"ס חיישינן לשאלה ולא קאמר חיישי' למכירה ותי' דלמכירה לא חיישי' משום דמוקמי' בחזקת מרא קמא וע"י מכירה יצאת מחזקת מ"ק אבל שאלה עדיין היא בחזקת בעלים ראשונים וקשה לכאורה כיון דדעת רוב הפוסקים דבהמה עצמה אינה חוזרת אם שילם ולא רצה לישבע דבמה ששילם קנה החפץ בכל מקום שהוא משום דנעשה כאומר לו בשעת משיכת החפץ לכשתשלמני הרי החפץ קנוי לך א"כ איך נחוש לזה שמא שאל ממנו האוכף ונאבד אצל השואל וכבר שילם לו בעד האוכף הרי בזה יצא האוכף מיד בעלים הראשונים והרי זה דומה למכירה ועיין בש"ס ר"פ המפקיד ובחו"מ סי' רצ"ה ואף אי נימא דלא שילם לו עדיין רק שהודה שחייב לשלם ואמר הריני משלם דלא מקני לי' החפץ השאול מ"מ דעת הב"ח דבנשבע שבועה שאינו ברשותו אף באומר הריני משלם קונה ובלא שילם ולא נשבע פשיטא שאין דעתו של משאיל סומכת שנאבד עד שיבא לב"ד לומר סימנים באוכף ואף אי נימא דשמא סמוך לאבידתו לא הי' החפץ בבית השואל ולא קנה מ"מ כיון שנותן הכסף אח"כ קנה עכ"פ גוף החפץ אף שלא קנה הכפל כמבואר בש"ע חו"מ סי' רצ"ה אמנם זה אינו כיון דקיי"ל דכסף אינו קונה אף גוף החפץ לא קנה כמבואר בש"ך שם וא"כ שפיר הקשה הש"ס חמור בסימני אוכף האיך מהדרי' ניחוש לשאלה ואף דשאל ושילם דמים מ"מ לא יצא מחזקתו חזקת מרא קמא. ועוד דשמא לא שילם אלא שאמר הריני משלם רק שנשבע שבועה שאינו ברשותו ובזה ג"כ סומכת דעת המשאיל שכבר נאבד ואמנם על מה שאמרה תורה חמור בסימני אוכף מהדרי' לק"מ ניחוש לשאלה כיון דדבר תורה מעות קונות הרי יצא החפץ מרשות בעלים הראשונים וקנה השואל בכסף ובלא שילם עדיין רק שאמר הריני משלם כיון דשבועה זו שנשבע שבועה שאינו ברשותו אף כשרוצה לשלם אינה שבועת התורה רק שבועת המשנה וא"כ דבר תורה א"צ לישבע שבועה זו כלל וכשלא נשבע ולא שילם אין דעת המשאיל סומכת לומר שנאבד אצל השואל החפץ עד שיגיד סימנים באוכף וכששילם כבר זכה השואל בגוף החפץ והרי זה סותר חזקת מ"ק ואמנם באמת ז"א דאנן קיי"ל כסף אינו קונה וא"כ היכי דלא זכה בגוף החפץ מטעם נעשה כאומר לו פרתי קנוי' לך אף בעת התשלומין לא קנה גוף החפץ ואף דבאבידה יכול להקנות לו בכ"מ שהוא שלא הוי דבר שאינו ברשותו מ"מ כסף אינו קונה וכ"כ הרב ש"ך שם סי' רצ"ה ושפיר הקשה הש"ס חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן ניחוש לשאלה כיון דסימנים דאורייתא ולא עשו חז"ל תקנה להחזיר אבידה והיכי דשייך חשש שאלה מהראוי שלא יחזירו לו אבידה בסימני אוכף וע"ז משני לא שאולי אינשי אוכפא אבל על התורה דאמרה, להחזיר בסימני אוכף לק"מ כיון דדבר תורה כסף קונה וגם שבועה שאינו ברשותו א"כ ממ"נ אם כבר שילם הרי אנו מבטלין חזקת מ"ק ואם לא שילם ולא נשבע אין דעת בעל האוכף סומכת לבקש האבידה וכמ"ש הראב"ד כן נראה לפענ"ד נכון בישוב דעת הריטב"א ותשובת בית יוסף ודו"ק היטב:
אמנם כל זאת לתקן דבריהם שלא יהי' נגד דברי הש"ס וכמו שאמרו חז"ל חכם אתה שקיימת דברי חכמים ולעשות ציצים ופרחים לתורה אבל לדינא פשיטא דלא נגבב כל החומרות להחמיר בעגונה ובפרט בדבר זה שכפי מה שכתבתי בתשובתי הראשונה יש לנו סמיכה בכל כח על תשובת מבי"ט וגם על הכרת הפנים וגם סמיכה על שו"ת זקני חכם צבי מצד שאלה דיחיד. ובענין חשש בדדמי למי שראה הטביעה או ידע כבר הארכתי בס' ישועות יעקב וגם מצד חצי דבר כבר מילתא אמורה בס' הנ"ל וספרי הוא תח"י מעכ"ת רק העיקר אני סומך על חכמת מעכ"ת בחקירת העדים אם הטב"ע בכליו הי' טב"ע גמור לא מצד איזה סימן בבגדיו ואם רצון כבודו להתיר עגונה זו אני מסכים על ידו גם כן ויתאזר בחסידתו לבל יעכב הדבר וידוע מ"ש הב"ח בתשובה והוא בחדשות המתיר עגונה כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים. ובזה שלומו יגדל נא כנפשו ונפש ידידו:
סימן י
לכבוד ידידי הרב המאוה"ג הגאון המופלג חריף ובקי כש"ת מו"ה שמואל האבד"ק סטריא והגליל:
מכתב כבודו הגיע לידי ע"ד איש א' שנטבע בנהר דינעסטר ואחר כמה ימים נמצא אחד ולא הכירו אותו בפרצוף פנים יען כי היתה צורתו נשחת אך בסימנים הכירו אותו א' הי' לו שומא על עפעפי העין וגם העצם שברגלו הי' בולט לחוץ אשר אין מצוי להיות בולט ומעל' פלפל בחכמה אי סימנים אמצעים מהני במים שאין להם סוף כיון שאינו רק איסור דרבנן מהני סימנים אף שהם רק מדרבנן ואי מהני שני סימנים אמצעים וזאת אשר נראה לי הנה אי מהני שני סימנים אמצעים שנחלקו בדבר הרבנים האחרונים לכאורה יש ראי' מהא דדייק הש"ס דסימנים דאורייתא מהך דמצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת דאף לזמן מרובה כשר ש"מ דסי' מועיל בעדות אשה ולמה לא מוקי בשני סימנים ואין לומר דכיון דקתני סתמא משמע דדי בסימן אחד דשני סימנים הי' לו לפרש עדיין קשה דאף שאין רק סי' א' בכיס מ"מ מה דקשור הגט בכלים האלו הוא ג"כ סימן אמצעי כמ"ש התוס' במס' גיטין וכ"כ הפוסקים וא"כ כשיש סי' בכיס הרי יש כאן שני סימנים ואפשר דדעת הש"ס מדנקט במתני' אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו דהיינו שיש סימנים הן בגופו והן בכלים דאל"ה למה נקט סימני כלים כלל הרי סימנים דגוף עדיפי מסי' כלים א"ו דאשמעי' דאף דיש סימנים בגוף וכלים לא מהני ומזה מוכח דאף שני סימנים אמצעים לא מהני במילתא דאיסורא ואמנם לפי מה דמסקינן כלים דחיישי' לשאלה א"כ אין ראי' ממתניתין דשני סי' אמצעים לא מהני ובזה נתיישב קושי' התוס' והרשב"א בהא דקאמר הש"ס במס' יבמות דכ"ע סימנים דרבנן א"כ קשה ברייתא דכיס וארנקי ובזה א"ש דבזה שפיר נוכל לומר דשני סימנים אמצעים מהני וברייתא איירי בסי' בכיס וגם הקשירה הוא סימן והש"ס כאן כבר ידע מחשש שאלה כמ"ש המפורשים הקדמונים דהרי בלישנא קמא דקאמר סימנים דאורייתא ע"כ צ"ל דהא דקתני במתני' אעפ"י שיש סימנים בכלים ובגופו משום חשש שאלה קאתינן עלה וא"כ אף ללישנא דסימנים דרבנן נוכל לומר דשני סימנים אמצעים הוא דבר תורה וזה ברור:
והנה כאשר התבוננתי בזה נראה לי דבאמת לכאורה הא דדייק הש"ס ממתני' דקתני אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו ש"מ דהא דמחזירין אבידה בסימנים הוא רק מדרבנן דאי דאורייתא אף באיסורין הי' מהראוי שיועילו סימנים ומה ראי' דילמא סימנים חשיבי כמו רוב ולכך מהני באבידה אבל באיסור אשת איש אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ולכך לא מהני סימנים ואמרתי דאי נימא סימנים דאורייתא והיינו סימן א' הוא מה"ת דחשיב כמו רוב א"כ ביש שני סימנים חשיב מיעוטא דמיעוטא או מיעוט דלא שכיח ולא אמרי' בזה סמוך מיעוט לחזקה אבל אי סימנים דרבנן א"כ בחד סימן ליכא רובא ואף אי נימא דשני סימנים חשיבי רובא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה או אפשר לומר דהא דדייק הש"ס ממתני' דסימנים דרבנן משום דמבואר בש"ס דבכורות דחשיב הכרה בפרצוף פנים בלי חוטם אלא דבעגונה החמירו חז"ל ונראה דאינו רק מדרבנן וא"כ הא דמחמירין בדרבנן הוא משום חזקת איסור דאף בדרבנן אזלינן לחומרא אבל אי נימא דסימנים דאורייתא א"כ עכ"פ חשיב רובא ואף דנשאר מיעוטא כיון דמילתא דרבנן הוא מתירין כמו בספיקא דרבנן היכי דלא אתחזק איסורא כיון דהרוב דוחה החזקה וז"ב מאוד:
והנה בהא דתנינא מצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת דאף לזמן מרובה יחזיר ג"כ קשה אמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואף אי סימנים דאורייתא היינו משום דחשיב רובא ומהני לענין אבידה דליכא חזקה הסותרת אבל לענין איסור אשת איש למסור הגט ליד האשה למה יהי' מועיל. וראיתי בריטב"א בחידושיו למס' ב"מ (דף כ"ו) כתב דהא דלא הוכיח הש"ס דסימנים דאורייתא מהך דמצאו קשור דשם כיון דמחזירין הכיס גם הגט מחזירין וכתב בעצמו דהדבר צריך עיון דאיך נקל במילתא דאיסורא משום דהקלנו בדבר שבממון אדרבה נחמיר לענין ממון משום דמחמירין לענין דבר איסור ואמנם לענין זה דנימא סמוך מיעוטא לחזקה יש מקום לסברת הריטב"א דבהא דקאמר הש"ס רוב תינוקות מטפחות ומיעוט אין מטפחות ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת ופירש"י רוב תינוקות מטפחות באשפה ומיעוט שאינן מטפחות והמיעוט הוא שלא נטמא התינוק ור"ת פירש מיעוט אינן מטפחות בעיסה וכתב הריטב"א דע"כ העיקר כשיטת ר"ת דאם הרוב העיד במקום דליכא חזקה הסותרת וכבר החזקנו ע"י הרוב שהדבר כן הוא א"כ גם החזקה שאח"כ ל"מ לסתור הרוב שכבר הוחזק וא"כ כאן שהסי' מועילין לענין הכיס וארנקי ואנו מחזירין הכיס וארנקי ליד השליח וכיון שידוע להשליח שהגט הי' קשור בארנקי וטבעת הזה אף הגט מחזירין לידו אף שיש חזקה הסותרת דלענין רוב שכבר הוחזק אין בחזקה כדאי לסתור הדבר כנ"ל ברור ומעתה נ"ל דאי נימא דמה דמחזירין אבידה בסימנים הוא מדרבנן וקאמר הש"ס במס' ב"מ הטעם שתיקנו רבנן להחמיר בסי' משום דניחא לי' לבעל אבידה א"כ מה דמחזירין הכיס לבעליו אינו מורה על שמחזיקין את הרוב דסימנים אלא דאף סימן אחד שאינו מורה על היות הדבר הנמצא שלו מ"מ מחזירין מטעם דניחא לי' לבעל אבידה א"כ אף דנימא דשני סימנים הוא מה"ת לא מהני לענין זה דאף דהוא רוב מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וזה ברור מאוד אלא דלדידן דבאמת לא נפשט האיבעי' אי סי' דאורייתא או דרבנן אלא דמחמירין לענין איסור תורה אבל ביש שני סימנים אמצעים דיש רוב עכ"פ אלא דנימא סמוך מיעוטא לחזקה וזה אינו רק חשש דרבנן הדר אמרינן שמא סימנים דאורייתא והדר הוי רוב שכבר הוחזק כמ"ש ומעתה נכון פסק הפוסקים דשני סימנים אמצעים מהני לדינא ולפי ההו"א דפשיטא לי' דסימנים דרבנן שפיר הקשה מהך דמצאו קשור בכיס ודו"ק היטב כי דבר נחמד הוא ובענין אי מהני סימנים בנטבע במים שאין להם סוף ואח"ז הוציאו אותו מן המים ואינו ידוע אם זה הוא שנטבע ויש ב' סי' אמצעים אי נימא כיון דמה"ת כבר היא מותרת ואינו אסור רק מדרבנן מהני סימנים באיסור דרבנן כבר הארכתי בזה בספרי ישועות יעקב דבאמת מבואר בהא דהקשה הרא"ש בתשובה כלל ב'. על רבינו דפסק דשני מיני טמאים אינן אסורים משום כלאי בהמה רק מדרבנן ומה"ת אינו אסור רק טמאים עם טהורים והקשה עליו הרא"ש מהא דקאמר הש"ס במסכת חולין (דף ע"ח) בהא דקאמר הש"ס דאמר ר' אבא לשמעי' כי מעיילת לי כודנייתא בריספק עייל הני דדמיין להדדי בסימנים וקאמר הש"ס ש"מ סי' דאורייתא ולשיטת הרמב"ם אף אי נימא סימנים דרבנן מהני כיון דגוף האיסור אינו רק מדרבנן מבואר מזה דהרא"ש סובר דבאיסור דרבנן מהני סימנים אמנם מדברי הרמב"ם מבואר להיפוך דאף באיסור דרבנן לא מהני סימנים דהרי באבידה קאמר הש"ס דלכך מהני סימנים משום דניחא לי' לבעל האבידה שיחזרו לו בסימנים עייש"ה אבל במילתא דאיסורא לא מהני סימנים אף באיסור דרבנן ועוד כתבתי שם דמבואר בדברי הנמק"י שם בהך דמעשה באחד ששלשלוהו לים הגדול ועלתה בידם רגל אחד ואמרו חז"ל מן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו וכתב בס' נמק"י הנ"ל דע"כ איירי שהי' לו סי' מובהק ביותר ברגל הזה דאל"ה מאין ידעו שהוא רגל של אותו פלוני (חסר הסיום):
סימן יא
ב"ה יום א' ה' אדר ראשון תקפ"ט לפ"ק.
כבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם כ"ש מו"ה יוסף נ"י אב"ד דקרייז זאלישטשיק.
זה כמה שבועות הגיע עדי יקרת מכתבו ותוכו רצוף השאלה ע"ד שאירע בקהילתו בענין איש אחד שהי' מלובש בלבושי אשכנז מבלי זקן אשר נאבד ולא נודע מקומו ואחר שעברו כמה שבועות נמצא א' מונח בנהר דינעסטר על הקעמפי והכירו אותו העכו"ם כי הוא האיש מזאלישטשיק והגידו לישראל אחד ואח"ז הכיר הישראל מלבושיו בטב"ע וגם הי' לו רושם בידו וראה הישראל גם הרושם ההוא אא שאינו זוכר אם בידו הימנית הי' הרושם או בשמאלית גם הי' מונח במלבושיו קמיע א' שהי' אתו במלבושיו בהיותו בחיים. והנה כבודו הרחיב הדיבור בפלפול והי' מהראוי להרחיב אתו בכל דבריו להראות אהבתי אליו אמנם לסיבות שאנכי מוטרד כעת מאוד וביחוד שכעת נדפס ספרי הגדול על טור ש"ע או"ח ואני מוכרח לסדרו והפועלים אצים עלי לאמר כלה מעשיך לזאת אבא בתכלית הקצרה:
הנה הספק הראשון אם הי' במים מתחילה ועד שהכיר אותו העכו"ם או הי' ביבשה ואח"כ השליכו אותו למים או כיון שהמים היו הולכים וגדלים ממילא אף במקום היבשה באו המים וביבשה נשתנה צורתו ודבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים אי נחמיר בספק שהה ג' ימים וכמו שהאריכו בזה הקדמונים דהדבר תלוי אי הך חששא דאחר ג"י נשתנה הוא דאורייתא או דרבנן לכאורה הי' נראה דאף לדעת המקילין שם בכאן מחמירין וטעמא דידי דלכאורה הי' לנו להחמיר בספק כיון דיש כאן חזקת א"א ובספק מוקמינן אחזקה ואמנם באמת הטו"ז ביו"ד סי' שצ"ז הקשה בהא דפסקינן שם באמרו לו ראינו קרובך מת וא"י אם הוא תוך שלשים מוקמי' אותו על חזקת חי ואמרינן דאח"כ מת והוא תוך שלשים והקשה הטו"ז דא"כ בספק ג' ימים הו"ל להקל אף אם הך דאיחפח הוא חשש של תורה דנימא מכח חזקת חי דאח"כ מת והרי הוא תוך ג' ימים וכתב בס' נקה"כ דיש לן חזקת א"א נגד חזקת חי ומחמירין בספק תורה כיון דיש לנו חזקה נגד חזקה אבל אי נימא דהך חשש שנשתנה צורתו הוא רק מדרבנן אין להחמיר מטעם חזקת א"א כיון דיש כנגדו חזקת חי של הנמצא לומר דעכשיו הוא דמת והוא תוך ג' ימים כן הי' נראה לכאורה:
אמנם האחרונים לא כתבו כן דבהא דמבואר בהגהת רמ"א סי' י"ז בספק נשתהה אחר שיצא מן המים דאזלינן לחומרא כתבו הב"ש והח"מ או דאזיל להך דיעה דמחמיר בספק ג' ימים או דיש חילוק דג' ימים הוא זמן ארוך ושיעור שהיי' אחר שיצא מן המים הוא זמן מועט עייש"ה הרי דלא מחלקי בזה מטעם שכתבתי וצריך לומר דאי נימא דהך חששא דאישתהי אינו רק מדרבנן היינו בצירוף חזקת א"א דהרי לענין היתר א"א הדברים אמורים ובלי חזקת א"א לא היו מחמירין בדבר אף בודאי ג' ימים ולכך בספק לא מצרפינן לחזקת א"א לכאן ולכאן או כדעת הרבה פוסקים דאף היכי דאיכא חזקת איסור מקילין בספיקא דרבנן עיין ביו"ד סי' ק"י בכללי ספיקות:
והנה הי' נראה לי דכיון שכתב מעכ"ת בלשון שאלתו שהי' שלם בפניו ולא נחבל כלל והנה באמת כי רוב הפוסקים חולקים על דעת רבינו תם שכתב דאם הוא שלם בפניו ולא נחבל כלל מעידין אחר שלשה ימים והמה חולקין עליו וכדבריהם נראה עיקר, אמנם היינו בודאי ג' ימים דכיון שידוע שאחר ג"י נשתנה צורתו וכשיש לו כעת צורה זו ע"כ שהי' לו מקודם צורה אחרת וא"כ לאו האי גברא הוא אף שהוא שלם בפניו וחבלה אין בו אבל כשאנו מסופקין אם כבר עברו ג' ימים ומאחר שאין רואין אותו נחבל בפניו ע"כ שתוך ג' ימים הוא וסברא זו מצאתי במהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל' וא"כ ה"ה בספק אי הי' במים או ביבשה דמהני מה שאינו נחבל בפניו להחזיק הדבר שהי' במים ובמים לא נשתנה צורתו:
והנה לשון המשנה אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו ואין מעידין אלא עד ג' ימים ודקדק בס' עה"ג מדלא נקיט אין מעידין אלא על פרצוף פנים ואין מעידין אלא עד ג' ימים אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו ומזה הוציא הרב דין חדש דאף דלא מהני סימנים אמצעים בגוף או סימנים מובהקין בכלים אבל כשמכירין אותו בטב"ע אחר שלשה ימים מצרפין טב"ע שאחר ג' ימים לסימנים דגופו וכליו והנה לדעת המחמירין בספק ג' ימים ודייקי ממתני' דקתני אין מעידין אלא עד שלשה ימים ולא קתני ואין מעידין אחר ג' ימים דבעי לאשמעינן דאין מעידין אלא כשברור שהוא תוך ג' ימים ולכך לא קתני אעפ"י שיש סימנים דבספק ג' ימים הסימנים מעידין שהוא תוך ג"י אבל בודאי אחר ג"י כיון דבודאי נשתנה צורתו לא מהני סימנים עוד נראה לי לחלק בין סימני הגוף לסימנים מובהקין או טב"ע דכלים דבכלים כיון דבודאי כלים אלו היו אלא דחיישינן לשאלה וא"כ זה חשיב שאלה דיחיד שיזדמן שישאל בגדיו למי שנשתנה צורתו לאיש כזה אבל סימני הגוף שהוא צירוף לטב"ע דאחר ג' ימים א"כ אף אי נחשב טב"ע דאחר ג' ימים כמו סי' שאינו מובהק הרי אף שני סימנים בגוף לא מהני וזה ברור:
ואמנם כ"ז בספק ג' ימים אפשר לומר דסמכי' אטב"ע בבגדים או על סימני הגוף בצירוף טב"ע דפרצוף פנים אחר ג' ימים אבל בודאי ג' ימים לא מהני ובזה נכון מה שהקשה בשו"ת ג"ב ובשו"ת כנסת יחזקאל בהא דדייק הש"ס במס' יבמות (דף קכ"א) דריב"ב דאמר לא כל האדם ולא כל המקומות שוין וקאמר הש"ס ריב"ב לקולא פליג או לחומרא דהיינו אי הך מילתא דאמר ריב"ב לא כל האדם שוין היינו דיש בני אדם דלא נשתנה צורתן אף אחר ג' ימים ומעידין עליהם או דנימא דלחומרא דאף תוך ג' ימים אין מעידין כשהוא מבני אדם דנשתנה צורתן במהרה ופשטינן מהך דרבא בדגלת דנטבע א' ואסקוהו בתר חמשה ימים והתיר רבא את אשתו ש"מ דריב"ב לקולא פליג דעדיין קשה דעכ"פ א"א לומר דלעולם מכירין אותו רק דמשך ג' ימים זמן מיעוט הוא ויש בני אדם דלא נשתנה צורתן אלא בזמן מרובה אבל לדעת הסוברין דספק אישתהי אסור א"כ כיון דאנן אמרי' דלאו זה הוא שנטבע א"כ דילמא מונח כאן במים זה הנמצא זמן רב עד שאפילו לריב"ב נשתנה צורתו ובזה א"ש דהנה הח"י בתשובת הר' פנחס מאורלא הקשה בהא דדייק הש"ס מהך דסבא דריב"ב לקולא פליג דילמא התיר ע"י סימנים מובהקין ואמנם באמת לשון הש"ס אפומא דשושבנא משמע דעל ידי טביעת עין של השושבן התירו ואי נימא דהתירו ע"י סימן מובהק מה ענין שושבנא להכא ואמנם אי נימא כשיטת בעה"ג עדיין קשה דילמא התירו ע"י סימן אמצעי בצירוף טב"ע דאחר ג"י או נימא דהי' להם טב"ע בכלים אלא דבלי טב"ע דשושבנא אינו מועיל דחיישי' לשאלה אבל בצירוף טב"ע דאחר ג"י חשיב שאלה דיחיד א"ו דדבר ברור הוא שנשתנה צורתו וא"כ יש לנו הוכחה דאחר הוא וטב"ע דבגדים לא מהני אבל אי נימא דריב"ב לקולא פליג ומטעם ספק קאתינן לאסור ואמרי' דטב"ע דכלים או סימנים דגוף מעיד דאינו מונח כאן יותר מג' ימים והדבר ברור כשמש: